פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר, מְבָרֵךְ וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

סִפּוּר מִסִּפּוּרֵי בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר

ה' פּוֹקֵחַ עִוְרִים. אַתָּה פּוֹתֵחַ עֵינַיִם וְרוֹאֶה, אָמְנָם לֹא בְּבֵרוּר כִּי עוֹדָן שֵׁיְנָה בְּעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה בְּעַפְעַפֶּיךָ. וְאַתָּה בּוֹהֶה וּמֵבִין שֶׁהָאִסּוּר לֹא מִפְּנֵי מַהוּתוֹ אָסוּר (הֲרֵי יָכוֹל הַבּוֹרֵא לְהַעְלִימוֹ מִן הָאֶפְשָׁר) אֶלָּא מִפְּנֵי הַפַּחַד, הַהַטָּיוֹת, הַחֻלְשָׁה וְהַקַּטְנוֹנִיּוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם: שס"ה אִסּוּרִים כְּמִנְיַן שֵׁיְנָה, מֵאֵת הַמַּלְכוּת כְּמִנְיַן תְּנוּמָה. אָסוּר, בַּל תַּגִּיד אֲסוּר מִדַּרְכִּי אֵלָיו.

אָז אַתָּה כְּבָר לֹא עִוֵּר אָמְנָם לֹא לְגַמְרֵי רוֹאֶה וְאַתָּה מְיַחֵל לֶאֱמֶת. אַתָּה מְבָרֵךְ בְּגוּף שֵׁנִי אֶת זֶה שֶׂה' (מֵעֶצֶם מוּדָעוּתְךָ לוֹ) מַתִּיר לְךָ אֲסוּרִים, אִסּוּרִים שֶׁכּוֹפְפוּ אוֹתְךָ בְּיִסּוּרִין לְלֹא שֶׁבָּאִים מִמֶּנּוּ ית' כִּי אִם מֵרֵעֶיךָ בְּעַטַּרָה שֶׁל רוֹעִים (הֲרֵי רוֹעֶה הוּא לְרֵעַ כְּמוֹ הַכּוֹתֵב הוּא לִכְתַב), וְזֶה כְּאִילּוּ פְּרִיקַת קְשָׁרִים וְשִׁחְרוּר גַּפַּיִם מֵאֲזִקִּים, וְאַתָּה קָם וְעוֹמֵד בְּקוֹמָה זְקוּפָה לְפָנָיו ית' בְּהוֹדָיָה כִּי רַק לוֹ בֶּאֱמֶת הַמֶּמְשָׁלָה, וּמִתְבַּיֵּשׁ כִּי בְּעָרְמָה בֵּרַכְתָּ שֶׁלֹּא עֲשָׂאֲךָ גּוֹי חָפְשִׁי וְלֹא עֶבֶד פָּטוּר וְלֹא אִשָּׁה מְחֻזֶּרֶת. וה' מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, וְהָאָרֶץ, הַגּוּף שֶׁל הַבְּרִיאָה, הֲדוֹם רַגְלָיו כְּבִי' אוֹצֶרֶת אֶת הַמַּיִם, אֶת כָּל הַזּוֹרֵם בְּקִרְבְּךָ, וּמַעֲנִיקָה לָהֶם צוּרָה מֵרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. הָאָרֶץ תַּרְקִיעַ וַתֵּצֶר אֶת הַמַּיִם.

אַתָּה יוֹצֵא לְדַרְכְּךָ: כָּל צְעָדֶיךָ, כָּל מַסְלוּל הֲלִיכָתְךָ בָּעוֹלָם מוּכָן וּמְזֻמָּן לְךָ לִפְנֵי ה' שֶׁעוֹשֶׂה בְּכָל עֵת כָּל הַנִּצְרָךְ לַצְּעָדִים אֲשֶׁר הוּכְנוּ לְךָ מֵעוֹדְךָ, וְאֶפֶס יֶחְסַר לְךָ אִם לֹא תִּסְטֶה. וְתִסְטֶה אָמְנָם, כִּי לֹא תָּבִין אֶת הַסֵּפֶר הַסְּפָר וְהַסִּפּוּר, וּמִן הַסְּטִיּוֹת שֶׁלְּךָ יִוָּצְרוּ דְּרָכִים עוֹד וְסִפּוּרִים וְנִסְיוֹנוֹת, טְרָאוּמוֹת וּפְחָדִים הַמְאַיְּמִים עָלֶיךָ תָּדִיר, וְלֹחֲצִים וּמוֹנְעִים נַחַת וְשׁוֹבְרִים אֶת כֵּלֶיךָ פַּעַם אַחַר פַּעַם ע"מ לְפַנּוֹת חָלָל בְּלִבְּךָ עַד אֲשֶׁר ה' יֶאֱזֹר אוֹתְךָ בִּגְבוּרָה וּבְחֹסֶן כְּמוֹ עוֹר עָבֶה הַמָּגֵן מִפְּנֵי הֶבְלֵי הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ אֶת דַּעְתְּךָ וְלֹא יְשַׁנּוּךְ.

וְאִם כְּדֻגְמַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק תֶּאֱחֹז בִּגְבוּרָה בַּל תִּשְׁכַּח חֲלוֹמוֹת שֶׁל גְּדוּלָּה, בַּסּוֹף הוּא ית' יַכְתִּיר אוֹתְךָ בְּתִפְאָרָה וְיִתֵּן בְּךָ כֹּחַ לָעוּף, כְּלוֹמַר לְהָפֵר אֶת מִגְבָּלוֹת הַטֶּבַע, לִנְהֹג בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה לְפִי חֻקֵּי עוֹלָם הַיְּצִירָה שָׁם כָּל הַמָּקוֹם מִתְכַּנֵּס לִנְקֻדָּה אַחַת וְכָל הָאֶפְשָׁר טָמוּן בָּהּ.

אָז יָסִיר ה' אֶת מַסְוֶה הַשֵּׁנָה מֵעֵינֶיךָ וּמַסְוֶה הַתְּנוּמָה מֵעַפְעַפֶּיךָ, וְתִרְאֶה בְּבֵרוּר אֶת הַקַּנְבָס שֶׁל חַיֶּיךָ בּוֹ הַחוֹשֵׂךְ מְעֻרְבָּב בְּתוֹךְ הָאוֹר עָמֹק וַעֲבוֹדַת הַבֵּרוּר רַבָּה וּמְיַגַּעַת, וְלָרִאשׁוֹנָה מֵאָז הִתְעוֹרַרְתָּ מִשְׁנָתְךָ אַתָּה מְבַקֵּשׁ, וּמַזְמִין מֵאֵת ה' צִיּוּד וְצֵידָה לְדַרְכְּךָ: תּוֹרָה מִן הַחָכְמָה וּמִצְווֹת הַמְחַבְּרוֹת אוֹתְךָ אֶל הַמַּלְכוּת, וְהַגַּנָּה בַּל תִּפָּגַע מֵחֵטְא עֲבֵרָה וְעָווֹן, בַּל תִּתְבַּזֶּה, בַּל יִצְרְךָ יִתְהַפֵּךְ עַל לִבְּךָ. לָרִאשׁוֹנָה גַּם, אַתָּה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן רַבִּים; כִּי בְּעֵינֶיךָ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאַחְדוּת שֶׁל הַכֹּל וַאֲשֶׁר מַזָּלְךָ כָּרוּךְ בְּמַזַּל עוֹלָמֶיךָ לְדוֹרוֹתֵיהֶם.

הָעִרְבּוּבְיָה מַצְבִּיעָה עַל הַצֹּרֶךְ בְּכָל הַכֵּלִים עֲלֵיהֶם בֵּרַכְתָּ "שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי", וּמֵעֶבְרָם, בְּמַזַּל הַכֹּל תָּלוּי. קוֹלְךָ נֶחֱנָק. עוֹרֵר בְּקִרְבְּךָ חֲסָדִים וּגְמֹל אוֹתָם לָנוּ וְתַשְׁפִּיעֵם עָלֵינוּ אֱלֹהֵינוּ כִּי רַק בְּךָ בָּטַחְנוּ. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

בְּהַתְחָלָה, לֹא הָיִיתִי כְּלִי הוֹלֵם לְכָךְ שֶׁתַּעֲשֵׂנִי גּוֹי כְּדִבְרֵי הַבְטָחָתְךָ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, עַל כֵּן בֵּרַכְתִּי שֶׁעוֹד לֹא עֲשִׂיתִנִי כֵּן. וְהָיָה נָחוּץ לִי לִהְיוֹת מְחֻיָּב, מֻגְבָּל וּמְנֻתָּב בְּמִצְווֹת וּבְחֻקִּים מְחוּקִים שׁוֹנִים וְטָרוּד בְּפַרְנָסָה, וְעַל כֵּן לֹא הָיָה לִי פְּנַאי לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְךָ וְרַק לְךָ בֶּאֱמֶת מָה שֶׁהָיָה פּוֹטֵר אוֹתִי מִכָּל עוֹל וּפוֹקֵד אוֹתִי בְּחֵרוּת כְּדֻגְמַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֲשֶׁר דְּבָרוֹ ית' זוֹרֵם דַּרְכּוֹ. וּבְהַרְאוֹתְךָ פְּנֵי אִישׁ כַּנֶא' ה' אִישׁ מִלְחָמָה לֹא הָיְתָה בִּי תְּכוּנָה לְקָבְלְךָ כְּאִשָּׁה אֶת אִישָׁהּ כִּי קְטַנָּה הָיִיתִי וְטֶרֶם פִּתַּחְתִּי כְּלִי לְשִׁפְעֲךָ.

וְאוּלָם עַכְשָׁו, בָּאוֹת ת' מִתּוֹךְ כ"ב בְּרָכוֹת, אֲנִי רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֲנִי עָנָו וְהַדֶּרֶךְ בְּרוּרָה לְלִבִּי, וַאֲנִי מְנַסֶּה שׁוּב אֶת מַזָּלִי וּמִתְחַנֵּן לְמִדַּת הַחֶסֶד שֶׁלְּךָ: אֲנָא כּוֹף אַתָּה בְּחַסְדְּךָ אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְךָ וּלְךָ בִּלְבַד כִּי אֲנָא אִישׁ חָפֵץ חַיִּים, אוֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת בָּהֶם טוֹב וְלִרְעֹתוֹ וּבָעֵי לְמֶהֱוֵי עַבְדָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָז כְּמִמֵּילָא הַשְׁכֵּן שְׁכִינָתְךָ בְּמֵעַי כְּדַרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְךָ לְהַפְרוֹת בִּי אַךְ טוֹב, וַעֲשֵׂנִי נָא גּוֹי שֶׁמֵּהַוְּתוּ גְּדוּלָּה, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ. בָּרוּךְ הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים, בְּחִינַת חֶסֶד שֶׁבַּחֶסֶד, לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִמּוֹ.

פתאום קם אדם בבוקר, מברך ומתחיל ללכת (טיוטה)

 פתאום קם אדם בבוקר, מברך ומתחיל ללכת

סיפור מסיפורי ברכות השחר

ה' פוקח עורים. אתה פותח עיניים ורואה, אמנם לא בבירור כי עודן שינה בעיניך ותנומה בעפעפיך. ואתה בוהה ומבין שהאסור לא מפני מהותו אסור (הרי יכול הבורא להעלימו מן האפשר) אלא מפני הפחד, ההטיות, החולשה והקטנוניות של בני אדם: שס"ה איסורים כמניין שינה, מאת המלכות כמניין תנומה. אסור, בל תגיד אסור מדרכי אליו.

אז אתה כבר לא עוור אמנם לא לגמרי רואה ואתה מייחל לאמת. אתה מברך בגוף שני את זה שה' (מעצם מודעותך לו) מתיר לך אסורים, איסורים שכופפו אותך ביסורין ללא שבאים ממנו ית' כי אם מרעיך בעטרה של רועים (הרי רועה הוא לרע כמו הכותב הוא לכתב), וזה כאילו פריקת קשרים ושחרור גפיים מאזיקים, ואתה קם ועומד בקומה זקופה לפניו ית' בהודיה כי רק לו באמת הממשלה, ומתבייש כי בערמה ברכת שלא עשאך גוי חפשי ולא עבד פטור ולא אשה מחוזרת. וה' מלביש ערומים, והארץ, הגוף של הבריאה, הדום רגליו כבי' אוצרת את המים, את כל הזורם בקרבך, ומעניקה להם צורה מרקיע השמים. הארץ תרקיע ותצר את המים.

אתה יוצא לדרכך: כל צעדיך, כל מסלול הליכתך בעולם מוכן ומזומן לך לפני ה' שעושה בכל עת כל הנצרך לצעדים אשר הוכנו לך מעודך, ואפס יחסר לך אם לא תסטה. ותסטה אמנם, כי לא תבין את הספר הספר והסיפור, ומן הסטיות שלך יווצרו דרכים עוד וסיפורים ונסיונות, טראומות ופחדים המאיימים עליך תדיר, ולוחצים ומונעים נחת ושוברים את כליך פעם אחר פעם ע"מ לפנות חלל בלבך עד אשר ה' יאזור אותך בגבורה ובחוסן כמו עור עבה המגן מפני הבלי העולם שלא יסיחו את דעתך ולא ישנוך.

ואם כדוגמת יוסף הצדיק תאחוז בגבורה בל תשכח חלומות של גדולה, בסוף הוא ית' יכתיר אותך בתפארה ויתן בך כח לעוף, כלומר להפר את מגבלות הטבע, לנהוג בעולם העשיה לפי חוקי עולם היצירה שם כל המקום מתכנס לנקודה אחת וכל האפשר טמון בה.

אז יסיר ה' את מסוה השינה מעיניך ומסוה התנומה מעפעפיך, ותראה בבירור את הקנבס של חייך בו החושך מעורבב בתוך האור עמוק ועבודת הבירור רבה ומייגעת, ולראשונה מאז התעוררת משנתך אתה מבקש, ומזמין מאת ה' ציוד וצידה לדרכך: תורה מן החכמה ומצוות המחברות אותך אל המלכות, והגנה בל תיפגע מחטא עבירה ועוון, בל תתבזה, בל יצרך יתהפך על לבך. לראשונה גם, אתה מדבר בלשון רבים; כי בעיניך אתה רואה את האחדות של הכל ואשר מזלך כרוך במזל עולמיך לדורותיהם.

הערבוביה מצביעה על הצורך בכל הכלים עליהם ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומעברם, במזל הכל תלוי. קולך נחנק. עורר בקרבך חסדים וגמול אותם לנו ותשפיעם עלינו אלוהינו כי רק בך בטחנו. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

בהתחלה, לא הייתי כלי הולם לכך שתעשני גוי כדברי הבטחתך ואעשך לגוי גדול, על כן ברכתי שעוד לא עשיתני כן. והיה נחוץ לי להיות מחויב, מוגבל ומנותב במצוות ובחוקים מחוקים שונים וטרוד בפרנסה, ועל כן לא היה לי פנאי להשתעבד לך ורק לך באמת מה שהיה פוטר אותי מכל עול ופוקד אותי בחרות כדוגמת משה עבד ה' אשר דברו ית' זורם דרכו. ובהראותך פני איש כנא' ה' איש מלחמה לא היתה בי תכונה לקבלך כאשה את אישה כי קטנה הייתי וטרם פיתחתי כלי לשפעך.

ואולם עכשיו, באות ת' מתוך כ"ב ברכות, אני רואה ויודע ומתוך כך אני עניו והדרך ברורה ללבי, ואני מנסה שוב את מזלי ומתחנן למידת החסד שלך: אנא כוף אתה בחסדך את יצרנו להשתעבד לך ולך בלבד כי אנא איש חפץ חיים, אוהב ימים לראות בהם טוב ולרעותו ובעי למהוי עבדא דקודשא בריך הוא, ואז כממילא השכן שכינתך במעיי כדרכה של אשה לך להפרות בי אך טוב, ועשני נא גוי שמהותו גדולה, כאשר אמרת. ברוך הגומל חסדים טובים, בחינת חסד שבחסד, לישראל אשר עמו.