מעשה על אברהם, שזמן מה לאחר שהכל התחיל להתקלף, יצא מביתו על מנת להתפלל תפלת הדרך

בס"ד

 

יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותנו
שתוליכנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותנהיגנו לשלום,
ותצליחנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים טובים ולשמחה ולשלום,
ותצילנו מכף כל אויב ואורב, ומפני לסטים וחיות רעות,
ומפחד וכעס וגאוה ושנאה וקנאה ומכל המידות הרעות,
ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם,
והרם רצוננו לרצונך, והצלח דרכנו לברכה, ותשכן שכינתך ביננו,
ותננו, אותנו ואת מבורכינו, לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו,
ותגמלנו חסדים טובים.
כי אתה שומע תפלת כל פה ברחמים
ברוך אתה יהוה, שומע תפלה

מעשה על אברהם,
שזמן מה לאחר שהכל התחיל להתקלף,
יצא מביתו על מנת להתפלל תפלת הדרך

 

 

דניאל ישראל גינרמן, אדר ה'תשפ"א

להוסיף אור אל מול האפלה,
לפדות את הנפשות האהובות מכל מצר,
להביע הודיה ובטחון בדרך ישרה.

 

@danielginerman ברוב הרשתות
Whatsapp: 0523066459

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותנו

לא עבר הרבה זמן, הוא חשב, מאז שהכל התחיל להתקלף. אברהם יושב בתא הקטן שלו, בחדר המשמש לו רחם ומרחב מסתור בנוכח, שמכיל בשבילו מגוון בלתי נתפס של חוויות ותחושות, של זכרונות וגעגועים ורגעים של פליאה, של תענוג, של תסכול, של אהבה פורצת הגיון, של חמלה ושל יאוש, של אביונות ושל סיפוק מושלם, של הכנעה ושל זעם וכמו כן של שמחה פשוטה רוכבת על מורכבות העצב, של עמידה זקופה על פני תשובות ברורות בדרכו לרדת ברוב חן מקומתן, לאט לאט בכאילו מדרגות ענן, עד היגלות לו השאלה הנכספת, אליה התשובה לא באה כי אם רק לרמוז בעדינות, ובטח המשמעות הכמוסה אילמת בלבו תקבל סוף סוף בטוי בקוים והתוים של השאלה, כשהיא תואר מעקשנות הכיסופין של אברהם; ועכשיו כל החיות הסוערת הזו לא חווה את עצמה עוד כמעט בכלל על שפת נחל או ים גדול אחד או זולתו, בשדות ויערות וכבישים ורכבים ומוזאונים וחנויות ובתי ספר או מדרש או קפה ורכבות, ולא בחיבוק החם במעגלים של אוהבים, או בהרצאותיו הנלהבות מול קהל, ולא במדורות רוחשות דברי סוד, בתפוחי אדמה מתוקים בין גחליהן לתענוג. לא עבר הרבה זמן מאז שהכל התחיל להתקלף, הוא חושב, והרעש ההוא שגדש אז בלבי החל להתמוסס, לנזול ולשתוק. והשקט היה עסיסי כל כך וטעים וכואב כמחטים בזמן וכאילו נשף בחזקה בגחלים עד שכל מה שלא ידעתי שידעתי התפוצץ בקרבי מעגלים מעגלים מובלים בחוטים זוהרים של חדוה. ונודעתי, ולא יכולתי ללכת עוד בעקבות משמעות חולפת, מומצאת לשירות דבר הנחות ממנה, ולא על שום חקוי עלוב של הרעש שכבה, ולא בעקבות אותו רעש, ולא בעקבות הדיו.

בהתחלה, כוחות הכתר רק נתגלו בסטיות פתאומיות בהשתלשלות המצוי מהסבירות המוסכמת, ואף מסדרי סיבה ומסובב כפי שהם מלומדים לנו. מהר מאוד, אמנם, צבעי האורות נטשטשו, התערבבו אלו באלו וכמוהם גם הקולות. היה כאילו עדרי אדם, קבוצה קבוצה לפי מעגלי צורך או ענין, הסכימו למילים, לחפצים, לחוקים ולמעשים להמיר משמעותם, לזלוג מערך אחד לאחר, כך שאל מול אותם סמלים תחושת הקולט אותם תהיה אחרת. והעולם התחיל להתנהג מוזר, ואנשים פוחדים למות ומתבודדים עד שערי מות מרוב פחד, וברוך השם טוב בבית: מבקשים מעט ומודים על המון. וממילא, אין לאן ללכת.

 

שתוליכנו לשלום, ותנהיגנו לשלום

מאז שהפסיק לצאת מהבית כי אם לעתים רחוקות או לענינים מהותיים שלא סובלים דחוי, אברהם חש כל יום יותר ויותר חזק את הצורך -ועמו, את הוודאות בנכונות הדבר- להתפלל תפלת הדרך, הנובעת מעמקי לבו בחדוה משחררת, כפרוץ זרם עליז של מי נהר על אדמה שלא ידעה לחות. כל כולו נוכח בנסיון לגלות לאיזו דרך הוא מובל כעת. הוא כנוע לאשר יבוא בלבו, הוא בוטח, אך עיני לבו מתמהמהים להאיר ועיני שכלו כשטופות ערפל עב אל מול שאלות המשמעות בתנאי ונסיבות הנוכח, בעולם שכך מתנהג, במציאות הפרטית שלו שדוקא בנתונים מסוימים ולא באחרים היא מתפרטת ומתפרשת, באין ללבו איך לנהוג בחרות מחוסר מידע ברור ואמין על משמעות הנוכח. הוא מבקש לדעת מהי דרכו ומה טיבה, מה המשימה והתכלית, ולבחור בה בתבונה של לב שלם. ובמחשבתו, דרך מצטיירת כבקשה, כהליכה לקראת המבוקש, כשאלה כמהה להתעטף בתשובה. על דרך חייבים להתפלל. והרגע הזה כל יום, הרגע בו הוא מאלץ את עצמו לצאת לפחות עד קצה החצר ועוד כמה פסיעות עד שפת הרחוב אל מאחורי הרכב החבר שלו הנהנה לרוב במנוחה, ואז הוא חש בממשות את חוויית ההליכה ואם כי מעט בארכה, היא רוויית אותו מיץ שאברהם צריך כסם מציל חיים, הממלא אותו בהשראה לשפוך את לבו במילות תפלת הדרך במשמעות מתגלגלת בין עולמות וימים, עד שמתאמת את עצמה בדיוק לנסיבות היום, ואברהם בהידברו מביע את מילות התפלה, איך שהוא חווה אותן היום כשאינו הולך לשום מקום ולא חש מרגוע אף לרגע בלבו, שחש בדרך תמיד ולא פחות בשינה מאשר בהקיץ. אל מול חוסר האונים להבין את מה שקורה, אל מול ההיעדר של מידע אמין המתיחס ישירות למתרחש בנוכח, אברהם מבין שאפילו בנמשל בלתי מובן יש קצה חוט אחריו לעקוב על מנת להגיע אל השאלה האמתית אותה באו חיי השואל להשיב, אל המשמעות אשר לדרכיו בשלמות. ואברהם מתרגש עד עמקי לבו במחשבות אלו, מחייך או דומע או שניהם, ופותח בתפלה. שבידיך, אלוהי, דרכנו תובילנו להיות שלום, להוסיף שלום, להשלים, להשתלם, להתברך בשלום. ואברהם מכוון בתפלתו, ועיניו עצומות לא רואות אור, והוא מכריז בשקט שהוא מוכן לביטול של עצמו כנפרד מאלוהים, שהוא כמה כולו להיתקן בדרכי נועם לכלי נאה לאלוהות. וייקץ, ויוסיף כל יום אברהם לבקש "ותנהיגנו לשלום". הרי ידוע לנו, הוא חושב, כי אם נראה כאילו חושך נפל עלינו, ממנו חייבים לבלוט האורות בהם לא השכלנו להבחין, כי לא יכולנו לראותם מקודם בתוך הרעש ההוא, שאולי כבה והתכבה. ואיננו יודעים לאיזו דרך לפנות על מנת לגלות את האורות או לפתוח את שערינו, כי אין החושך בחוץ כי אם רק בעינינו. תנהיגנו לשלום, אלוהינו, הוא מתחנן, כי כל ההנהגה תכליתה שלום, והשלום שבתכלית מוכיח על שלום שורה על כל הדרכים אליה בצעדיהן, והדרך מוגדרת לפי הרצון האנושי לחזק את הרצון האלוהי בנו תרתי משמע: שלא יחלש חלילה לעולם, ושהרצון האלוהי יזהיר בקרבנו, בנו ממש, מקנה צורה של טוב מאוד לרצוננו.

הוא עוד עומד על שפת השביל הצר מאחורי רכבו ועיניו אינן רואות ולבו פועם חזק עת הוא מבקש "ותוליכנו" ומתמסר להלכה כלומר להובלה האלוהית, עת הוא זועק מלבו השבור "ותנהיגנו" ומתמסר לכל דרכי ההנהגה, מתמסר להתהוות כלי ראוי להבנת האותות שהאלוהים שותל בכל הווייתו, מתחנן בנשיפה אטית, כמעט בשריקה מנחיריו, לתבונה, לפענח נכון את המשלים הנעלמים לגבולות ראייתו. הוא מתמסר להנהגה האלוהית בחייו, ומחליט -ככה כל יום- למלא באלוהות כל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה עד הקטן שבהם, הממלאים את אוצר הזמן שקיבל במתנה מאלוהיו, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

 

ותצליחנו לשלום

אברהם נזכר ביוסף הצדיק. כאשר היה עבד לפוטיפר, כתוב עליו שכל מה שהוא עושה ה' מצליח בידו. יוסף עושה, והעשיה של יוסף מצליחה כי ה' גורם להצלחתה. לאחר מכן, יוסף מקבל קידום, ומתארח בבית הסוהר, מקום בו אסירי המלך אסורים. דוקא בשלב הזה, בתחתית המצר, כתוב עליו שכל מה שהוא עושה, ה' מצליח. שאפילו ידי יוסף עצמו לא מעורבות יותר במעשה, אלא יוסף חושב לעשות (וכל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, נחשבת למעשה עצמו גם אם מי שחשבה לא זוכה להוציאה אל הפועל בעצמו), והעשיה שיוסף יוזם, ה' מצליח, בכבודו ובעצמו או בכל אשר יהפך לשליחו, שלא בידי יוסף. סוף מעשה במחשבה תחלה, משנן לעצמו אברהם בתוך מערבולת הסחרור המעונג של תפלתו האטית והנלהבת. הגם מחשבותי להצלחה תגרומנה למבוקשי להצליח? ומן הסתם, שגם זה לא יספיק כדי לכבות את הבערה שבלבי. הרי, כל מה שהוא עושה, בפשטות, ה' מצליח. מי צריך להיות יוסף -אברהם בולע את השאלה אל עמוק בקרביו, ופתאום החזה שלו מתכווץ לרגע ולהבת בהלה ניחרת כמעט מפיו, ומרפה ונרגע-, מי צריך להיות יוסף על מנת שה' יצליח את מה שהוא עושה, עד כדי שיהפוך מאסיר למלך כהרף עין?

השאלה חשובה וגם דחופה. אברהם בדרך, הוא מבין שהנתונים שניתן בידיו לגייס מן המצוי, רחוקים הם מלספק בסיס לכל בחירה. וכל הזמן, אין מנוס מלבחור. ומהיות הקלקול הגלוי דוקא בנמשל, כלומר במציאות החצונית כביכול, איך שנראית לתרבות שלנו ואיך שמדווחת לנו, אברהם מבקש להצליח בדרכו אל המקור, אל המשל לכל הנמשלים, אל השאלה אליה הוא נקרא לעולם הזה על מנת שישיב. ותצליחנו לשלום, אלוהי, לוחש אברהם ולחייו בוערות מדמעות וזקנו נמלח. תצליחנו בדרכנו לשלום, הרי רק את זה ידענו בברור, אשר לשלום נכוון את פנינו. החכמה שלנו לא מספיקה להכיל את הנהגת הכתר, ורק מעמך נראה אור. תצליחנו, אלהינו, אך לשלום, בכל פסיעה וצעד, בכל בחירה, בכל שימת עין, יד, שן ושם.

אברהם משתהה עוד רגע, בתוך הזמן הרקיע של התפלה, כי היה שווה, אם זה היה הכל אז גם דיינו, כי נאורה אל מול רסיסי דמעותיו המילה "תצליחנו", שאינה בכלל לשון של בקשה כי אם של הכרזה. לא "הצליחנו" לימדונו לומר הקדמונים אלא "תצליחנו", לשון של דבר אשר יקרה בעתיד לאין עוררין עליו, וחייבים רק לחדש ולעוררו במחשבה, ומטבעו יתגלם במעשה. ועם זאת, עוד סוד, חזק מהראשון. ההצלחה אינה ארוע המתעבר בדרכנו, המתווסף לנו, מן העולם כאילו, מן המקרה אשר קורה, אלא "תצליחנו" בגוף שני, אתה תצליחנו, אתה אלוהי תצליח דרכי לשלום כי דרכי לשלום היא פשוט דרכי אליך.

 

ותגיענו למחוז חפצנו לחיים טובים ולשמחה ולשלום

אברהם עומד לסיים את המשפט הראשון של התפלה. הוא כבר בן אדם אחר. המכונית בצבע אפור שמתקדמת ממערב נסעה פחות משלושים מטרים מאז שהוא פתח בדבריו עם אלוהים. אנחנו בדרך, כל הזמן אנחנו בדרך, והדרך מלאה חידות וסכנות: להתפלל על הדרך זה ענין של פיקוח נפש. לא די בהצלחה לשלום, הוא שומע את עצמו אומר בלבו. הרי יש רצון בקרבי, המניע אותי לצאת לדרך הזו גם בל אדע עליה מאומה. דרך אל מחוז חפצי, אשר עודנו בגדר של לא נודע לבינתי. לא אדע את מהותו של מחוז חפצי עד שיתהוה בי, עד שתכלית הדרך תתהוה בנוכח לי. על המתלבש במחוז חפצי אטה אז להתפלל. אבקשנו נאה לחיים טובים, ולשמחה, ולשלום. ואברהם עומד מאחורי רכבו על שפת השביל בעיניים חצי עצומות וידיו מדברות באויר, ומאריך בכל מילה בתפלה כדי להתלבש בה כולו, והוא מכוון את חפצו לחיים טובים ומטיבים, לשמחה מדבקת ומרפאה, לשלום מתרחב, משפיע, מתקן. אברהם לא הולך לשום מקום, והדרך חולפת מתחת לרגליו ללא מרגוע, והלב פועם, וקצב הנשימה גובר כאילו כל אויר העולם לא יספיק לממן את הרצון העז לחיים אפילו של רגע אחד בשלמות הכל, רגע אחד שלא יוכל להימנע מנצחיות, רגע שישנה את העולם כולו. 

"ותגיענו", חוזר ומשנן אברהם בלבו. לא בלשון יחיד חוברה התפלה, אלא בלשון רבים. האני המתפלל מורכב מרשת של אניים מסודרים לפי מידת נוכחותם בלבו, עד המעגל האחרון, בלתי נתפס, המכיל בתפלתו את הבריאה כולה ואף את הבורא עמה בכמיהה בלתי נלאית לשלום. התפלה חוברה בלשון רבים, כי אם אזכה לדרך טובה, אמצא את עצמי מטיב עם דרכי העולם כולו. כי אין דבר שאחווה שלא ישפיע על זולתי כל: ברמה אלוהית, זה אומר שאין זולתי -אין עוד מלבדו; ברמה האנושית, זה אומר שאין אני, בפשטות, שכל מה שעיניי רואות "זולתי" אינו באמת חצוני לי, אינו נפרד ממני, אינו גוף שני לי מכיוון שאינני גוף ראשון.

שילוב מושלם, מוכנות ליחוד, לזיווג. ובו בזמן, כל דרכי הרעש אשר כבה והתכבה אולי, כל דרכי הפחד המשתרר על מה שמדווחים לנו משם בחוץ, משתלחות בסמלים ומשלים מבלבלים אל תוך דרכי. היות וכן הדברים, לא יספיק לעולם שרק תוליכנו ותנהיגנו לשלום, כי אם נחוץ שתתערב בדרכינו, שתובילנו אל מעבר להשפעות המורעלות, אל חיים טובים ואל שמחה ואל שלום, כאלו הבוערים באש מתוקה בפנים ומאירים אף החוצה, ומתקיימים באהבה תמה ללא פגע. חיים של טוב ושמחה בריאה ושלום שמקיים את העולם. אינני מבקש זאת בדיעבד, כי סתם ככה יצאתי כבר לדרך. אלא "ותגיענו": ברור שתגיע אותנו. על כן יצאתי לדרך. ועדיין, הקשב נא אלוהי והיעתר לתחנתי. הרי עירום וחסר אונים אני אל מול הדרך הלא נודעת, כמו במדבר אני אל מול ים סוף ונחש שרף ועקרב מסביבי ומצרים בעקבותי והים הסוער מולי, ושמעתי לקולך, כשאמרת לי להיכנס אל תוך המים. הקשב נא אלוהי והעתר לשוועתי, להצילנו בדרך מכל רע עד הגיענו למחוז חפצנו.

 

ותצילנו מכף כל אויב ואורב, ומפני לסטים וחיות רעות

פעם, עד לא הרבה לפני פרוץ הנהגת הכתר על חיי כולם, אברהם היה נוסע הרבה ברכבו. מצוות קשורות למהותו, ועוד מצוות מזדמנות ותולדותיהן -כך, לפי איך שהוא הגדיר את המניעים שלו-, העלו אותו על ההגה, להתגלגל על חמוקיה של ארץ ישראל המפתיעה והמרגשת. לאורך אותן שנים, כשהיה מתפלל תפלת הדרך במודע, לא ממש עלו לדעתו כוונות מיוחדות במשפט הראשון של התפלה, שהתפרש לו כפשוטו. אך בהגיעו למשפט השני הזה, המבקש הצלה בפרטות, לבו היה מתעורר לשמע דברי פיו, והיה מכוון בלב מלא: אויב, משמעותו זה שאין דרך להתחבר אליו מפני שאין השלום ערך בעל משקל אצלו, ומידותיו הרעות (הגאוה, הקנאה, השנאה) תמיד תתמוכנה בהיצטדקות עצמו להרע. אורב, אינו דוקא אויב שלי, אך הוא אורב לכל העובר בדרכו, הוא כזה סוג של אדם מכזה סוג של תרבות, פשוט כאב ראש שאינני חפץ בו בחיי. וכך הלסטים בימינו הם לרוב משל לשוטרים ודומיהם, וחיות רעות ללא ספק הם משל למחבלים בעקבות אידאל אחד או אחר המטיל עליהם שליחות להרע לאנשים אחרים, והם משוכנעים שהטוב לצדם בלבד. אך מה יעשה אברהם היום עם סדר כוונות כזה, כאשר אינו הולך בדרכים כפשוטן ואינו פוגש בני אדם? מה מהות האויבים והאורבים, הלסטים וחיות הרעות, שלהצלתו מהם הוא מתפלל, עכשיו כשהדרך התפשטה מכל תנועה, עת שיגרת חייו נראית מבחוץ כאיזו התבוננות בלתי פוסקת בשדות הטאו ובין הסלעים שלשוליהם?

הדרך הנוכחית, בחזרה אל המקור, אל המשל העומד מאחורי כל נמשל, אל השאלה שהתשובה לה באו חיי להמחיש -חושב אברהם בחטף ומתפלא מהניסוח הפשוט שהשיג לענין משמעות החיים-, נחשפת בפעימות עתירות עצמה תחת שברי הקליפות המתפוררות של שיגרת התודעה בימי הרעש, שנכבה אולי -ואולי רק מהדי הדיו אנחנו נרעשים היום. ודרך, כל דרך, מורכבת מעזיבה של מצב נודע, ותנועה לקראת מצב בלתי מודע. תחושת סכנה היא מן הבלתי נמנע לקראת כל דרך,... רק שאנחנו מתאמנים למנוע מתחושות אלו לנכוח בתודעתנו, שלא תהפוכנה לפחד.

ותצילנו, אלוהינו. ותצילנו מכף כל אויב: מכל מידה או הרגל או מחשבה או רגש שיוביל אותי לעשות ההפך משלום. ומהיצרים הבהמיים, האנוכיים, האליליים, האורבים לי בדרכי מחשבתי להסיטני מהטוב, לאבדני ממחוז חפצי. ותצילנו מלסטים: כאלו פתיונים של ישועות קלות וכדומה, בהם אנחנו נכשלים עד שהם מסיימים לטרוף את כוחותנו, ממוננו, אף את זמננו; הצילנו נא מליפול בידיהם לעולם. ותצילנו גם מחיות רעות, הכי מסוכנות, כי הן כל אותם דברים אשלייתיים ועדורי משמעות שעל קנאתם אתה מסוגל לזעום, לכעוס, לריב, לשנוא; בין אם קבוצת כדורגל או מפלגה פוליטית, או דעה נוגעת לצורה של העולם בו אנחנו חיים, או מגזר דתי או כל דבר אחר חצוני לך, אם בפקודתו תוסיף לעולמך פירוד ולב צר ודינים קשים, הוא בבחינת חיה רעה, כמו שניסה להשתכנע יעקב באבלו הפתאומי על יוסף: חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף. ובצד של יוסף, לא באמת אכלה אותו שום חיה, אבל בצד של אביו, יהיה לימים ארוכים כאילו חיה רעה אכלתהו והוא פעמיים נטרף. אז בדרך הזו שלנו, החדשה, עליה אין מנוס מלהתפלל, אתה אלוהינו תצילנו, גם מעצמנו.

 

ומפחד וכעס וגאוה ושנאה וקנאה ומכל המידות הרעות

בחיים הנוכחיים של אברהם, תפלת הדרך הפכה לחויה מרכזית, חיונית להרכבת הזמן; הרי כל יום מתחיל בהודיה ואז אותה תחושה של חוסר אונים והכנעה בגיל ורעדה להנהגת הכתר, וההודאה בארעיות של הכל, והכמיהה לשלום כבר וקצת נחת, והתחושה הברורה של יציאה לדרך, דוקא עכשיו כשאין כמעט צורך להוריד את הפיג'מה, שאין אילוץ לצאת כמעט לשום מקום ומי כבר רוצה אם ברוך השם כזה נעים בבית, ובכל זאת אין מנוס, כי אברהם חפץ באמת ובטוב, חפץ בגאולה מן המצר האנושי אל החרות האלוהית, וברור שזה ידרוש הליכה במדבר וכניסה אל תוך המים, ומלחמות במציאות מועשרת, רק בסמנטיקה אחרת מזו הקלה, אליה הורגלנו, המחפשת סיבות והסברים לכל מחוצה לנו. הצילנו נא, אלוהינו.

כי אתה תצילנו בדרכינו מכל אשר יחשיך בעדנו, מכל אשר ייסטה אותנו מהדרך המובילה אל מחוז חפצנו. ועכשיו עת הדרך סוף סוף מסתכמת פנימה, אפילו אם זה קורה רק מכיון שכל שערי הבריחה הולכים ונסתמים, אתה בטח ובטח תצילנו מכל האופנים בהם אנחנו בטפשותנו מסכלים את דרכינו, מכל אשר נדמה לעבודה זרה. אני מוכן לכך שתצילני מלהיכשל, מכיוון שקבלתי החלטה בעצמי, אמנם כוחותי דלות, ולמדתי שאפילו או דוקא בשיא המצר בבית הסוהר, כל מה שהוא עושה, ה' מצליח. אתה תצילנו, אלוהינו, מטפרי הפחד והשנאה והגאוה והקנאה והכעס, ומכל השפעה או נתינת כוח למידות רעות בכלל ובפרט להשפיע בדרכינו.

דקה וכמה שניות עברו, אולי, מאז שאברהם פתח בתפלתו. הכוונות, המחשבות, מתפרשות שלא על פני הזמן, אלא כמו פסים של תוכן נערמים וזולגים כמו גלידה אל תוך עמקו של קו הזמן של החיים. כמה דמעות נמטרות עליו מן המרומים. רגע של משבר על משמעות כל המילים. הרי עד כה, אברהם הסתדר לכוון כוונות חדשות, תואמות מצב כמו שלו בחיים החדשים האלו בהנהגת הכתר, כאשר הדרך, המצב של להיות בדרך, בולט מתמיד ואינו פוסק אף לרגע, בלי יחס מוחשי לכך שהגוף של אברהם לא הולך לשום מקום. עד כה, התפלה פרטה דברי משל, שהנמשלים שהסקנו להם היום היו נכונים גם כאשר הנמשל הכי שטחי ומפורט היה עוד בתוקף. עד כה -לועס אברהם את מחשבותיו בין מילות התפלה-, זכיתי למצוא בקרבי את הנמשל אשר יחליף את מה שמקודם מצאתי בחוץ. תפלתי, תפלה. ואולם, אני יודע שלעולם לא אהיה חסין להפתעות. תמיד יתגלם כאן או שם ערך משתנה שלא לפי דבר כלשהו שבידי, שאין לי בו כל נגיעה, כי כך דרכו של עולם. כוח, תופעה, הבאה הן להטיב עמי, הן להכשילני. והכל בידי שמים.

 

ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם

אברהם משתהה נפעם לרגע. אלוהי: אני חרד!, זועק בקול, ככה, באמצע התפלה; ומיד חוזר לעצמו קצת בוש. לא די, לא די. הרי אני כולי בטחון, ובכל זאת, אני מפחד. כל מה שבקשתי עד כה הוא תיקון עצמי בדרכי נועם, במבט כללי. לתקן את הכלים שלי לעוד אור, ולאור יותר גבוה. אך יש דברים הנידונים על פי רוב, ואני תמיד במיעוט. ויש גזרות הבאות על העולם, שלא נדע. ואנוכי קטונתי מלבקש יחס חריג או מיוחד מפני כל צרה, ואני מתפלל בלשון רבים. הצילנו, אלוהינו. כל מיני פורענויות מתרגשות לבוא לעולם שבראת, מוצאות פתחים ופריצות שפורענויות האדם פותחות, ואין כלים בידינו להינצל מהם. אברהם מרגיש שהכוחות בורחים ממנו, מעין עילפון קליל אוחז בנפשו ובגופו, בסדר זה. קשה לנשום. אחרי הכל, גם אחרי שאת התיקון של עצמי בקשתי מאלוהים, אחרי שהתבטלתי כל מה שיכולתי להתבטל, זה הרגע בו התפלה באה להזכיר לי שאין לי באמת נגיעה בכלום, שגם לאחר כל התיקון העצמי שקבלתי על עצמי על מנת להפוך לכלי נאה לברכת ה', לאלוהות, הגם שאפילו אותו תיקון לא אוכל להשלים כי אם בעזרתו והצלתו, הנה בסוף יש מדור חדש של תיקון תודעתי: נותר סוג של סכנה שאין לי בה שום נגיעה, שלא תלויה בי בשום אופן, שלא משקפת אותי ולא את מעשיי. הפורענויות המתרגשות לבוא לעולם הן נקודת הזדמנות לביטול המושלם, הגבול שמעברו אני מודע בשלמות בהיותי נתון כולי בידי האלוהים בלבד: אני מקיים את המוטל עלי בשמחה והודיה, בהידור ובתענוג, ומאמין באמונה שלמה שהכל זורם לכיוון הכי טוב. "ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם", הוגה אברהם בשפתיו, וצמרמורת שמחה, של בטחון, עולה לו עכשיו בעמוד השדרה עד הצואר. לא עבר הרבה זמן מאז שהכל התחיל להתקלף, הוא חושב. עד אז, אף פעם לא הבנתי מה המשפט הזה בא להוסיף לכל פירוט ההצלות שבקשנו בדיוק קודם. עכשיו, כאשר יותר ברור כל יום שעלי לבחור את המציאות שלי, שהחיים הנוכחיים בתוך חדרי הקטן יכולים גם להיות הכי קרובים לחרות שחייתי אי פעם; שכמידת הנכונות שלי להתעלות עד כדי נסים, הנסים המתרחשים תדיר יוודעו לי ויוזדמנו לתפלתי; עכשיו, עכשיו, באמצע תפלת הדרך: עשיתי את כל הצעדים שאפשר היה לעשות בעוד אדם אוחז באדמה, בעוגנים, בעצמי; עכשיו ניתנה לי האות המזמינה אותי להמריא.

 

והרם רצוננו לרצונך
והצלח דרכנו לברכה
ותשכן שכינתך ביננו

קריצה נוצצת לפני סיום התפלה, סוד כמוס בלב לבו של אברהם. עוד פעם, הנוסח המקובל לתפלת הדרך לא מספק את כל מה שנשמתו כמהה להתפלל על דרכו. הרי כל הזמן אנחנו בדרך, הוא נהנה מצלילי המשפט המתנגן בקרבו. הרי תפלת הדרך היא תפלה של הכנעה וביטול והצהרת כוונות ובקשה, הראויה לעמוד בראשית יציאת האדם לדרכו כל יום ביומו. ועד כה, נוסח התפלה הביאני להתבטל בפני אלוהי, לשים בידיו את השמירה על דרכי הן מעצמי הן ממה שמחוצה לאזור השפעתי המודע. ומה אעשה מהנקודה הזו, בה אני בטל ומסור לפני אלוהי, מבין ומקבל וכמה להוות כלי של ישועה מאהבה לעולמי, מה אעשה כי אם לנצל את המעמד המיוחד הזה טרם אסיים לומר תפלת הדרך, ולבקש עמוק בפנים, בקול כמו חפור מן המרומים, לבקש מתוך הביטול העצמי והכלים המוכנים לקבלה, לבקש שתודעת ורצון הבורא יחדרו את תודעתי ואת רצוני באופן שאזכה לרצות מה שהבורא רוצה, אזכה לא להיות מוגבל בתודעת האני שלי, בסיפורת של עצמי, כי אם פתוח ומסתקרן למצוא ולגלות ולהצביע על אלוהות בכל אשר אלך ואעשה ואחשוב ואדבר.

אברהם חש בנקודת המפנה הזו הזדמנות להשלים את הדרך אל השאלה המיוחלת, זו המקנה משמעות מיוחדת לכל הויה. הרי הכל כולל הכל, כולל הלסטים והקנאה וכלל הפורענויות המזדמנות לדרכי, אינם כי אם חלק מן הדרך אל מחוז חפצי: יש להם תפקיד בדרך שלי, הן אם בחוץ, הן אם בפנים. הם גם באים לנסות את בטחוני, את יכולתי לעמוד שלם ואיתן אל מול הלא נודע. בשלב הבא של התפלה, אהיה מודע וכנוע ומקבל באהבה את כל הנסיונות מהם מצילני אלוהים, ומשם, מהיותי עכשיו כלי ריק ומוכן לברכה, אבקש להינצל כבר מכל טעות: הרם נא רצוני לרצונך, אלוהי. עשה שאני ארצה את מה שאתה רוצה, הרי אתה רק טוב וטוב הכולל כל טוב, ואם אני אהיה טוב במידתי כדוגמת הטוב ללא מידה וגבול שאתה, אזי צלם האלהים שבי יעצב דרכי -צלם האלהים, הנקודה הפנימית ממנה אלוהות מופצת לכל הוויתי-, ודרכי תהיה צלחה כי תובילנו לברכת שלום. ותכלית הכל, מחוז חפצי ממש, הוא שתשכן שכינתך ביננו. ולא "בנו" כתוב כי אם ביננו, להורות על כך שהשכינה תשרה, לא על הפרט בזכות עצמו, אלא בינות האנשים, ברשת המחברת בין בני אדם. ותשכן שכינתך ביננו, וכך נהיה כמו מקדש, שחלונותיו פתוחים לרווחה, לא על מנת שיכנס דרכם שום אור מבחוץ, אלא על מנת שהחוץ יהנה מזיו האור שלפנים. הרם רצוננו לרצונך, שנרצה ומשם גם נחשוב, הכי כאלוהים, במגבלות אדם; והצלח דרכנו זו שגמלת לנו, באופן שתרבה ותתרבה ברכה ממנה, עכשיו עת ברחמיך הגדולים סתמת לי שערים וחלונות וחריצים ודחקת בי והדמית אותי כחסר נשימה וגרמת זאת לפני עיניי החלוצות בבת זוגי אשר נתת לי, והובלת אותנו בדרכים של חיפזון אל הדרך פנימה, בחזרה למקור, אל היכן שאפשר להבין לאן הולך כל זה שכואב כל כך, בו בזמן שהלב מלא ומזרים הודיה ואושר, כן, מזרים הלב סוף סוף ואברהם מרגיש הקלה בכל הגוף כי הוא מצליח להזרים מהברכה שלו החוצה, אל המרחב הסובב אותו, אל השכנים, אל השכונה.

 

ותננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו,
ותגמלנו חסדים טובים

מבחן השלום לא מתקיים בין האדם לבין עצמו, אלא בין האדם לזולתו. כולנו אחד, ועל אף כן, איש את אחיו חיים בולעו. ויש מדינות ודתות ופלגים המתחרים לשלוט כל אחד על זולתו. ואין באמת זולת, כי אין באמת מקום, במציאות שאני רואה, שנוכחותי אינה מורגשת בו. אז היכן נראה שתפלותנו נתקבלו לטובה ולברכה, אם לא בעיני ה' עצמו -באופן בו הוא ית' נותן לנו לראות איך שהוא רואה אותנו- ובאופן בו אנשים קרובים ורחוקים ובעלי חיים רואים אותנו, ובאופן בו מלאכים רואים אותנו, שנמצא חן כשנביט בעיניהם, שהחן שלנו לא יתפרש בשום מקום לרעה כי אליך עינינו.

אברהם חש אנחת רווחה. עד כאן, הכל הוא כמו טקס משוכלל, בעל משמעות עצמאית מכל ארוע אחר. בלי להוריד את הפיג'מה ובלי להתרחק הרבה מפתח ביתו, אברהם הכריז על יציאתו לדרכו. אז עמד במחסן, והצטייד בכל הנדרש לו לדרך: הלכה והנהגה לשלום, והצלחה לשלום, והגעה למחוז חפצו לחיים טובים ולשמחה ולשלום, והצלה מכל רע ואפלה מכל גוון ומקור, והתבטלות בפני רצון ה' והצלחה מבורכת בכלל, ועוד שכינה עוטפת כל. מצויד ומאובזר באמונה שלמה בכל אלה, אברהם פותח את עיני לבו. הוא עומד לבד בשביל, אומר תפלת הדרך. הרכב האפור התקדם עוד כעשרים מטרים מזרחה. אברהם עומד שם לבד פחות משתי דקות: הוא יצא מחדרו הקטן על מנת להתפלל בלבד. רק הדגדוד הזה המופיע כאילו משום מקום, בכפות הרגליים הנדחפות לתנועה, ואז כמו באזניו רחש כזה של ילדים צוחקים בקולות, ואיזה סקסופון בוכה עמוקות ברקע, והקול שלו עצמו מהדהד תפלה עד השמים, וריחות של לוונדר ושל בשמים צרפתיים ושל אדמה רטובה, וקולות של טווסים כועסים והרעש של גבישי ברד זעירים מתנפצים בגג המשופע של הבית, והניחוח של העשן העבה של הסיגרים שמגלגל איש נחמד ופשוט בחדר קטן באזור הנמל בפנמה, וריבוי הצבעים בחנויות הספרים, וכבישים ואולמות ועולמות וימים הומי אדם, אנשים כמוהו ממש בכמעט כל הנתונים, וגורל אחד לכולם עם האלוהות גם יחד, כי מיחסי גומלין מקבל צורה הזמן.

אברהם מרגיש שהוא עומד מול הרגע הקובע הכל ממש. כל העולם שלו -כל העולם של כל אדם, לוחש לו בלי מילים- הוא משחק מראות ענק, את האלוהים הוא מבקש, והאלוהים יתגלה לו כמידת נכונותו לקלוט את הגילוי: כמידת העוז שהוא יוסיף לנוכחות האלוהים בחייו, כן הבלי-גבול, החרות האלוהית, תתגלם בחייו. וכן לכל המראות לגדליהן השונים, שמעניק לו עולם הרבוי: אנשים קרובים ורחוקים, בעלי חיים, אף צמחים ודוממים וצורות האור, הכל מתנהג כלפיי ביחס של עזר כנגדי, בעיני כל אני מוזמן לקרוא תשובות; ואילו כעת, הדרך היא אל תוך עמקי השאלה, השאלה הקדושה המכריעה. וכשאדע מה לשאול, בטח כל התשובות החשופות תמיד לעיניי תתבררנה לי במשמעותן הישרה, וכל מה שחויתי וכל מה שלמדתי וכל מה שצערתי וכל מה שאהבתי יתלבש באור חדש, וייראה כאילו במשחק ילדים פשוט לא עמדנו. אבל עודנו כאן היום, ברוך השם. עת לעשות. כי אנהג לשלום, ולשלום יהיה לי, ולשלום נהיה בין הבריות. ותננו לחן ולחסד ולרחמים, בעיניך, ומעיניך לעיני כל רואינו, מהנצמדים לכסא כבודך עד אחרון הדוממים אשר נפשו בו; שכל מה שישקפו לנו כל באי עולם יהיה בבחינת חן וחסד ורחמים בלבד. שכל הקליפות של האניות, ההולכות ונבערות בקרבי, לא תיגענה במי שאני בחדר המראות, בעולמי. ואז ברור שלחן ולחסד ולרחמים אינתן, לכל המתחבר למהותי, לכל חלק זולתי באותו פאזל שכולנו מבקשים להרכיב.

אני בדרך, אלוהי -אומר אברהם לקרבו, ומרגיש מרחוק פנימה חיוך מסתורי כתגובה-. אינני יודע כלום. כלי האור שלי הוא כמו הים, מקוה המים, כאשר מים אין בו והוא יבש ומשווע; כן לאורך נתקנתי, ורק במתנות חנם אוכל לקבל מבוקשי כי אין בידיי כלום. אני יודע שרק בחסדים גדולים מפניך אזכה למחוז חפצי. אני מוכן לדרך; עצם הנכונות כבר מבהירה את הצבעים בעולמי. ואתה, אלוהי, תשמע תפלתי, הרי שומע תפלה הוא לך תואר, הרי שפתי פתחת ופי ממלמל אלוהותך בלשוני. ותגמלנו חסדים טובים.

 

כי אתה שומע תפלת כל פה ברחמים
ברוך אתה ה', שומע תפלה

אולי שתי דקות עברו מאז שאברהם פתח בתפלתו, כי יוצאים לדרך, ועל דרך חייבים להתפלל. אין מנוס מלצאת לדרך, ולא משנה כמה שהדרכים תהיינה חסומות, וחופש התנועה של הגוף יהיה מוגבל מעבר להגבלותיו הטבעיות, ולא משנה אם לא מוצאים מרגוע במעבר מקבוצה לקבוצה, או מלשון ללשון, או מצורה אחת לאחרת של ידע. לא משנה אם מרגישים שאין לאן ללכת, שאין אפילו פתח או פירצה דרכה לצאת לנוף אחר. אין מנוס מלצאת לדרך, ועל דרך חייבים להתפלל. כי בסוף, כל דרך, של הגוף או של הזמן או של הנפש, היא משל לדרך הזו אליה אני יוצא היום -המילים האלו נשמעות לו מוזרות נורא-, בלי לצאת לשום מקום. וכל כך דחוף היה לעולם, ואז גם לבורא ומחיה אותו, שננכח בדרך שהיא משל לכל הנמשלים, עד כדי שהוא ית' הוליכנו והנהיגנו לשלום, כך שדרכים רבות נחסמו או נסתמו, ויש רחשים של מחלה שדוחפים את כל אחד אל תוך מרחב הדרור הפרטי שלו, וכולם שואלים שאלות, והמסכנים נופלים במלכודות של פחד, והפקחים לומדים להתפלל. כי אתה שומע תפלת כל פה ברחמים, בחדוות רעים מכוננים אהבה, יהיו נא לרצון אמרי פי, ואת כל מה שלא ידעתי לומר הרי אתה ידעת, והגיון לבי לפניך, ורצוני מתרומם לרצונך.

אברהם עושה הפסקה של רגע, עומד בשקט, מסובב את ראשו, מבטו חד על כל פרטי הנוף. הגוון המיוחד של האדום הישן הזה במעקה של הבית ממול, תנועת המטוטלת העדינה של התלתנים המלוטפים ברוח הקלה, המהירויות השונות בתנועת העננים, במפלסים מדויקים; תנועת ההישרדות הערמומית של ניחוחי היסמין, הנשחלים בזרמים של הרוזמרין והלוונדר, וקופצים בהתמסרות אל נחיריו. אברהם רואה את כל המשקף אותו בנוכח. במפלס אחר במודעות של עצמו, כל המשקף אותו בזכרונותיו נואר אף הוא באור אחר. וכל תאוה שאי פעם בערה בלבו, וכל זעם, ואפילו התחושות של חום וקור, מתוק, כבד ומחוספס, והריחות אשר ליוו אותו לאורך הימים הרבים, כל דבר קבל פתאום את מקומו לעתו, והעולם של אברהם מתלבש לו כיום שבת, כי הוא צופה איך שהמלאכה תיעשה, מלאכה של שלום עד הפרטים הקטנים, מלאכה שמתפרצת אל העולם מתוך ההודיה שלו, מתוך המתנה של התפלה שמרפאה אותו ומתקנת את לבו. ותוליכנו לשלום. ותגיענו למחוז חפצנו, אלוהינו, לחיים טובים ולשמחה ולשלום. והנה קבלת תפלתי. ברוך אתה ה', שומע תפלה.

--------------------------------

 

hacia "METÁFORAS SAGRADAS PARA SANAR EL ALMA"

curso 

"METÁFORAS SAGRADAS PARA SANAR EL ALMA", o "CABALAH: CAMINO HUMANO HACIA UNA LIBERTAD DIVINA"

​ 

1. Sinopsis: una descripción del curso, cuál es el tema o contenido que propone el curso.

​

Vamos a intentar curar el alma, a aprender a curar el alma. De entre tantos sets de metáforas que se nos ofrecen para representarnos y comprendernos, elegimos una narrativa que sirve de prototipo al relato de todos los hombres, de todas las almas. Vamos a vestirla de un conjunto de dibujos que nos propone la cabaláh: el modelo de los Mundos (en ascenso hacia dentro: 'Asiáh-Acción, Ietsiráh-Formación, Briáh-Creación, Atsilút-Emanación, Adám Kadmón-el Hombre Primordial), el de los estratos del Alma y la conciencia (desde la mayor separación y oscuridad hacia la conciencia perfecta del Uno: Néfesh-espíritu motriz, Rúaj-espíritu sensible, Neshamáh-alma o ánima, Jaiáh-vida plena en realización perfecta, Iejidáh-Unidad-completitud de todo lo que es en retorno a la conciencia primordial), y eventualmente otros, que acudan a poner luz en lo que sin ellos se ve oscuro. Y vamos a aprender a pensar desde ahí, a ver al mundo como me veo y viceversa, a ganar y prodigar libertad en el más precioso sentido de la palabra.

 

1. Objetivos: resumir en varios puntos qué aprenderá el alumno en este curso. Es un resumen de objetivos desde el punto de vista del alumno.

​​​

Nos proponemos dibujar un camino amable y cierto, para la conciencia que ansía hallar -revelar, producir- sentido en su propia vida, y en cuanto le hace único y especial, y en el momento histórico y las circunstancias todas de su vida. Nos proponemos dibujar juntos un camino que cada quien será capaz de reproducir personalmente, para revelar en la realidad lo mejor de sí, conducirse con sabiduría y ser bueno.​

​ 

1. Metodología (opcional): indicar cómo se estructurarán las clases en directo, si se compartirán materiales de apoyo, si habrá tareas o ejercicios, etc. 

​Los encuentros incluirán una exposición central, y un tiempo en que dialogaremos, buscando una aproximación de lo aprendido a la propia vida. ​Practicaremos la magia del Drásh, que permite a cada figura de la narrativa bíblica constituirse para nosotros en herramienta de autoconocimiento y revelación, y esbozaremos las aplicaciones que podemos dar a esta narrativa en nuestras propias vidas.

Porque cada sistema de metáforas es una llave, capaz de abrir determinadas puertas, de producir determinados cambios. Y hay sistemas de metáforas que acaso servirán de llave maestra para todas las puertas, de palanca para producir cualquier cambio, en la medida en que aprendamos a vivirlos. 

 

1. A quién va dirigido: indicar el nivel del curso (inicial, intermedio o avanzado), si se requieren conocimientos de la materia o se recomienda algún curso/formación previa, y tratar de identificar un perfil de alumno según sus intereses (por ejemplo, personas interesadas en meditación, en el Árbol de la Vida, en la aplicación práctica de la Cábala, en historia, en medicina, en ciencia, etc.).

​Este curso está dirigido a todo quien quiere dar oportunidad a la cabalah genuina, a los manantiales bullentes de la Torah profunda, a exlicarle cómo funciona todo y, especialmente, para qué.  Asimismo, a todo quien habiendo estudiado u oído siquiera acerca de cabalah como doctrina mística, quiera encontrarse con el conocimiento de modo que éste le llegue al corazón, y le cambie, y le haga mejor.​

 

1. Programa del curso estructurado por clases.

​

-------------------------

Encuentro 1:

ALMAS ENFERMAS, por 

* MIEDO A LO DESCONOCIDO

* TRAUMAS RESULTADO DEL MODO EN QUE NOS NARRAMOS LA HISTORIA: para qué creo que vivo, qué me aporta sentido (si recibir o si dar, por ejemplo), cuál es el significado en tikún de lo que "me pasa" en la vida

* USO DE REFERENTES (MITOS, METÁFORAS) EQUIVOCADOS PARA INTERPRETAR EL PRESENTE

SANAR EL ALMA. CON SALUD --> בריאות

CREABILIDAD, SUSTENTABILIDAD, COMPATIBILIDAD CON EL MODELO EN QUE TODO FUNCIONA

CREAMOS METÁFORAS PARA...

VENÍAMOS DE LA SENCILLEZ DE LA VIDA EN GAN EDEN

En realidad, siempre fue así. Mas toda la historia es el proceso en que vamos produciendo en la realidad sensible más y más niveles de detalle, en nuestro afán por reflejar fielmente lo divino. Así, desde lo sencillo, engendramos una realidad cada vez más compleja, difusa, que habrá de traernos de retorno al Uno, a la conciencia de la unidad sencilla, inevitablemente.

Y ENTONCES LAS CIENCIAS DE LO INFINITAMENTE PEQUEÑO. LA CUÁNTICA, EN QUE LAS LEYES FÍSICAS SE MODIFICAN DE NUEVO. EL PROTAGONISMO DE LOS SERES MICROSCÓPICOS, ETC.

Y ENTONCES, BERESHIT 3:

כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע

Y DESDE ENTONCES VIVIMOS EN UNA REALIDAD DISEÑADA PARA QUE LLEGUEMOS A SER REALMENTE COMO "DIOSES", CONOCEDORES DEL BIEN Y DEL MAL, QUE SABEMOS DISTINGUIR ENTRE ELLOS, Y QUE EN CADA ELECCIÓN ENTRE ELLOS EJERCEMOS LIBERTAD

 

Presentación de los conjuntos de metáforas de que nos valdremos en nuestro viaje. El sistema de las sefirót como herramienta de conocimiento, y mapa de todo.  El imperativo moral de ser "cual si dioses, conocedores del bien y del mal", ejercer la libertad con sabiduría, y elegir bien. La concatenación de los mundos entre la densidad y la luz.  Al modo de una cebolla: los niveles de crecimiento y autoconciencia del alma.

* ADÁM, NÓAJ, AVRAHÁM, MOSHÉH, MASHÍAJ

* NEFESH, RUAJ, NESHAMÁH, JAIÁH, IEJIDÁH

* ASIAH, IETSHIRÁH, BRIAH, ATSILUT, ADAM KADMON

en las sefirót: Keter (el aliento invisible), Jojmah (la sabiduría deductiva), Binah (la comprensión inductiva), Dáat (lo mental da forma y pone en funcionamiento a lo físico), Jésed a Iesód son las cualidades y los movimientos internos de la realidad, naciente, Maljút es la acción de acuerdo a las leyes específicas del mundo creado

-----------------------

Encuentro 2:

לצאת מהרחם אל עולם הריבוי

Adám: el hombre que es todos los hombres arrojado a Asiáh, al mundo de la acción, de apariencias múltiples, de opacidad, de tinieblas que se enredan y entremezclan en la luz dibujando ilusiones vanas.

Su misión: ser, en este nivel de realidad en que la luz es prisionera de la oscuridad, cual Elohím es en su reino infinito. Conocer el bien y el mal, y distinguir entre ellos. Hacer bien a mi mundo. 

Viene del solipsismo de la primera infancia, de que todo estuviera listo para él.

Viene de un mundo unitivo, a inaugurar el amor entre pares. A inaugurar el anhelo de unión, la nostalgia insufrible de la conciencia del Uno.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

צמאה נפשי לאלהים לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים.

צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

Tiene que hacer justicia. Siendo bueno "cual si dios", procrear, abundar de sí sobre la tierra. Hacerse señor y conductor de este mundo sometido a leyes estrechas, para liberarle liberándose, hasta que las leyes de los cielos rijan sobre su tierra. La enmienda del Néfesh, la pulsión motriz con que actúo sobre mi mundo. Y la práctica del Drór, ese primer nivel de libertad en que mi espacio es inviolable y ello defiende a mi tiempo.

ELOGIO DE LA LIBERTAD, EN TANTO ESTADO DE CONCIENCIA MÁS PRÓXIMO A LO DIVINO:

דרור, חופש, חרות, מבשרי אחזה אלוה, המקום ימלא חסרונך

-------------------------------------------

Encuentro 3:

Nóaj-Noé: el mundo retorna a Ietsiráh, a la situación de formas ideales que habrán de surgir de la materia prima de un todo que empieza de casi nada otra vez. Ietsiráh empieza con la "teiváh", el arca que es a su vez la palabra, y continúa con el vino que revela -o atrae la revelación de- secretos, y provoca un giro radical inesperado en el fluir de la historia del mundo, de la historia de todo. La enmienda del Rúaj, del espíritu sensible, del deleite. La oportunidad de ser libre, de elegir todo desde cero de nuevo, de practicar el Jófesh.

Avrahám: se atreve a saltar al tikún de BriAh, donde la luz primordial comienza apenas a contraerse, a condensarse, para hacer el lugar y todo lo que lo puebla, de cuyo devenir se dibujará el tiempo. BriAh comienza por Lej-Lejá. Ir hacia tí, hacia la sustancia, hacia la divinidad que albergas y en la que eres albergado. Liberarte del peso de todas las circunstancias adversas a tu libertad completa e inmediata, de todo tu "yo histórico", hasta constituirte en tu Yo esencial y divino, envuelto en la circunstancia presente a estrenar, y de ella en más te toca elegir bien. 

Enmendar nuestra comunicación con la Neshamáh, la sustancia especial que nos anima, que nos excede, que nos da vida. Encontrarme con cuanto debo saber para asumir mi libertad responsable completa, en un Jerút de valores y prioridades claros.

בכל לבבך ובכל נפשך = אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי = חכמה בינה דעת = הוי"ה מלך הוי"ה מלך הוי"ה ימלך לעולם ועד 

Encuentro 4:

Moshéh-Moisés, EsaBiEl: a su través se revela el nombre esencial del Creador para los hombres. En la enmienda de Atsilút, Moshéh ilumina conceptos nuevos: la conversión de la esclavitud hacia la libertad, el libro que el Creador escribió para el hombre, la constitución de un pueblo que tiene por cometido realizar un proyecto divino. Por sobre las formas del politeísmo y de poder terreno, una vitalidad nueva aflora al mundo, una vitalidad conectada a la máxima libertad posible, que pide realizarse por medio de hacer regir ÚNICAMENTE las leyes del Firmamento sobre la tierra. 

Un momento de revelación infinita y deleitable en el autoconocimiento, en que se revela la Jaiáh, la vitalidad más pura que incorpora en sí todo el sentido de todo. Cuando los sentidos físicos se abren a percibir divinidad.

מבשרי אחזה אלוה

Y por fin, el arquetipo definitivo, la metáfora que nos hará salvos y completos y sagrados y benditos. El Mashíaj-Mesías, que porta consigo a Moshéh. La enmienda de este punto del camino es la más delicada de todas: la sustancia misma del Adám Kadmón, el Hombre Primordial, se revela limpia de toda mácula en virtud del camino recorrido. Por cada quien en su camino. Por cada familia, cada sociedad, cada nación. Por la humanidad toda. 

המקום ימלא חסרונך = המוציא לחם מן הארץ = (ש"ב ז,כד) היית להם לאלהים 

De aquí en más quedamos socios en el camino, cuan grato te sea.  

  

1. Una presentación del profesor a modo de biografía o currículum.

2. Una fotografía del profesor.

Artículo blog (opcional/recomendado): Escribir uno o dos artículos sobre el tema que propone el curso para publicar en blog de la escuela. El objetivo es atraer la atención de potenciales alumnos sin hacer referencia explícita al curso. Los artículos servirán de apoyo a la difusión del curso a través de los canales de comunicación de la escuela.

דרור, חופש, חרות, כי מבשרי אחזה אלוה

 אני גם איש תורה, פנימיות התורה ואיש מספרים .היהדות היא לא באמת דת. הפכו לנו אותה למעין דת. הנוצרים. תעשה ככה ותעשה אחרת. העתיקו מהנוצרים שהעתיקו מהפגאנים היוונים. זה מעיין הרבה יותר טהור מאשר תגיד לבן אדם תעשה ככה ותעשה ככה ותינצל מן הגהנום. כל התורה שאנו קיבלנו, משמעותה החרות. רש"י הפרשן הידוע והמפורסם, אומר שאם כל ענין התורה היה לתת לנו מצוות, אז התורה היתה מתחילה מספר שמות. בספר שמות אנו עבדים.כל יתר התורה מדבר על הדרך מעבדות לחרות ולא מגיעים לחרות. בסוף ספר דברים אנו לא מגיעים לחרות. אנו עדיין באותו נאום, הולכים פסיעה פסיעה ולא מבינים כלום. נתהיינו עם חרדי, שחרד מכל דבר, שמפחד ומכיוון שכך, אנו מעתיקים מאחרים וכל אחד חרד מהזולת. אם ננסה לעורר בלב שלנו את העניין של לצאת מעבדות לחרות, אז יהיה לנו טוב יותר. 

דרכים המובילות אל החרות 

לשון הקודש היא שפה מתימטית ואם ישנן שתי מילים בעברית שמשמעותן נראית אותו דבר, אז בטח יש פהמשהו שאני לא יודע. היה יהודי שהיה מגיע לביתו כיבכול ולישון עם אשתו, אך שום דבר לא מנע מנוצרי להיכנס לביתו, אם רצה, באמצע הלילה ולהביא אותך להדליק אבוקה. אם המקום שלך פריץ, הזמן שלך פרוץ ואתה לא הריבון של הזמן שלך. הצעד הראשון שאותו יהודי היה צריך לפרוץ סביבו, הוא שהמקום שלו יהיה רק עבורו. בהתחלה, כמו בכל שעבוד, אתה לאט לאט מקבל עוד קצת קושי או החמרה ומשכנע את עצמך שאתה לא יכול לקפוץ, כשאתה כן יכול לקפוץ. בני יעקב היו אנשים אמיצים. 

בהשראת ספר "סוד לשון הקודש" של מניטו, על שערי אורה

 

בהשראת ספר "סוד לשון הקודש" של מניטו, על שערי אורה:

צדק צדק תרדוף
למען תחיה = 613: צדק עליון בבינה
וירשת = 915 = ראשיתה
את הארץ = 696 = תצור = ?: צדק תחתון במלכות

(ויק' יט,לב) ויראת = 617 {ואהבת = 414 = יתד = אור אינסוף = דתי}

*כשיש המלך אין צריך לחותמו*

לא ידעתי את י-הוה = 932 = תתקבל = ?
לא ידעתי = 525

החיים = 73 = חכמה
ספר החיים = 413

מפי הגבורה = 351

י-הוה אלהי = 72 = חסד {החסד מתעורר ומתגלה כשאני מקבל את י-הוה -מצד החסד

בקרב הארץ = 600

לעבדך באמת = 559 = ישראל חי

שמונה תפילות הודיה מ"ליקוטי תפילות" לשמונת ימי החנוכה --- שמונה ימי חג, וד"ר יעל לוין מביאה שמונה תפילות להגיד בכל אחת מהדלקת הנרות בחג

 https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%97%D7%92%D7%99%D7%9D/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94/1103658-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94/

מהות ימי החנוכה היא היותם ימי הלל והודיה. ההודיה לבורא עולם ככלל היא חלק בלתי נפרד מתפילות החובה, ובכל תפילת עמידה יש ברכות שבח והודיה. המידה של הכרת הטוב ראויה לכל עת ולכל שעה, כמוזכר בבראשית רבה שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו (בראשית רבה יד, ט, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 133–134). ההודיה על העבר היא למעשה מעין תנאי לבקש על העתיד, כפי שנזכר במשנה שאדם אמור לתת הודיה על העבר ולאחר מכן לצעוק על העתיד (משנת ברכות ט, ד).

מוטיב ההודיה מופיע במקומות שונים במפוזר ב"ליקוטי תפילות" לרבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן, ולקראת חנוכה ערכתי לקט של שמונה תפילות הודיה באופן שראוי לומר בכל אחד מהימים לאחר הדלקת הנרות תפילה אחת. התפילה הראשונה המובאת היא תפילת הודיה הקשורה לחנוכה עצמה. השנייה מזכירה את הצורך להודות לקב"ה תדיר, ובמיוחד בשבתות ובימים טובים, והיא מובאת במיקום הזה מאחר ובשנה הנוכחית, שנת תשפ"א, חל יומה השני של חנוכה בשבת. אחת התפילות אמנם מעמידה במוקדה את הצורך להודות לה' על כל נשימה ונשימה. שאר התפילות מתייחסות בעיקרו של דבר לחסדי הבורא התמידיים שעלינו להודות עליהם.

למרות שראוי לדעתי להותיר על כנם את סדרן של שתי התפילות הראשונות, אפשר בהמשך לשנות את סדר אמירת התפילות, ואין חובה להיצמד להצעה המובאת כאן. נוסח התפילות מובא לפי הדפוסים הראשונים. באשר לנוסח הפסוקים, לעיתים מילים אחדות מופיעות בדפוסים הנזכרים בכתיב מלא בהשוואה לתנ"ך, והבאנו את הכתובים המקראיים בצורה מנוקדת לפי נוסחם בתנ"ך.

--------------------------

תפילת הודיה לחנוכה

וְזַכֵּנוּ לְקַיֵּם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה כָּרָאוּי, בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִים בָּהּ, וּלְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל חֲנֻכָּה בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ וְלוֹמַר הַלֵּל שָׁלֵם בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה רַבָּה וּבְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹלָ[ה] בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְדוֹלָה כִּי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים קָבַעְתָּ לָנוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁהֵם שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא.

זַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ בֶּאֱמֶת עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ בֶּאֱמֶת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא תָּמִיד שֶׁהוּא הוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וּבִפְרָט בִּימֵי הַחֲנֻכָּה הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם יְמֵי הוֹדָאָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְלָדַעַת וּלְהַכִּיר אוֹתְךָ וּלְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ סֶלָה בֶּאֱמֶת לְעוֹלָם כִּי טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קיח, א). (ליקוטי תפילות, חלק שני, ב)

הודיה על ריבוי החסדים והטובות

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי וּתְזַכֵּנִי לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה תָמִיד, וְאֶזְכֶּה לִהְיוֹת שָֹמֵחַ תָּמִיד בְּשִֹמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְאָגִיל וְאֶשְֹמַח בְּךָ וּבִישׁוּעָתְךָ תָמִיד עַל כָּל הַחֲסָדִים אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמָּנוּ, אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ, וְאֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ לִזְכֹּר הַטּוֹבָה וְהַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה תָמִיד, וְלִשְֹמֹחַ בָּזֶה מְאֹד תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְיוֹתֵר בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, כִּי אֵין שִׁעוּר וָעֵרֶךְ לְרִבּוּי הַחֲסָדִים וְהַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר אַתָּה גוֹמֵל עִמִּי בְּכָל עֵת, מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמִּי, "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהילים קטז, יב).

אִלּוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכָל אֲגַמִּים קֻלְמוֹסִין, וּבְנֵי אָדָם לַבְלָרִים וּלְשׁוֹנוֹת מְקַלְּסִים, לֹא יַסְפִּיקוּ לְבָאֵר וּלְסַפֵּר, אַחַת מִנִּי אֶלֶף וּרְבָבוֹת רִבּוּי הַטּוֹבוֹת וְהַחֲסָדִים וְהַהַצָּלוֹת וְהַיְשׁוּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת, נִסִּים רַבִּים וְנִפְלָאוֹת, פִּלְאֵי פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, אֲשֶׁר הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּנוּ אֲדוֹן הַצְּבָאוֹת, אֲשֶׁר הִצִּיל נַפְשֵׁנוּ מִכָּל הַתְּלָאוֹת וְהַהַרְפַּתְקָאוֹת, "רַבּוֹת עָשִֹיתָ אַתָּה ה' אֱ-לֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר" (שם מ, ו), עַל כֵּן בְּוַדַּאי חוֹבָה עָלַי בְּכָל עֵת לִזְכֹּר טוֹבוֹתֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַתְּמִידִיּוֹת וְהַמִּתְחַדְּשׁוֹת עָלַי בְּכָל עֵת תָּמִיד, וְלִשְֹמֹחַ בִּישׁוּעָתְךָ תָּמִיד. (ליקוטי תפילות, מא)

תפילה על הודיה לה' על כל נשימה

וְנִזְכֶּה לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ תָּמִיד, וְיִמָּלֵא פִי תְהִלָּתֶךָ, וְנוֹדֶה לְךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ תָמִיד עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה, "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (תהילים לה, י), "הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱ-לֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַֹגְּבֵנִי" (שם נט, ב), "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי" (שם קמ, ב), "כִּי אֵלֶיךָ ה' אֱ-לֹהִים עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל תְּעַר נַפְשִׁי" (שם קמא, ח), "ה' אֱ-לֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רוֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי" (שם ז, ב), וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי" (שם נה, יט), "יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ" (שם כב, כד).

"כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי" (שם שם, כה) "וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ" (שם), "הִנֵּה אֱ-לֹהִים עוֹזֵר לִי ה' בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי. יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי בַּאֲמִתְּךָ הַצְמִיתֵם. בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָךְ אוֹדֶה שִׁמְךָ ה' כִּי טוֹב. כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי" (שם נד, ו-ט), "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּיָהּ" (שם קנ, ו). "כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּיָהּ" (שם). (ליקוטי תפילות, נה)

הודאה על החסדים מאוצר מתנת חינם

עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְגַם עִמִּי... גָמַלְתָּ חֲסָדִים וְטוֹבוֹת רַבּוֹת בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ וּמִסְפָּר, וְאִלּוּ פִי מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנִי רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְכוּ', לֹא אַסְפִּיק כָּל יָמַי לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְסַפֵּר אַחַת מִנִּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וַחֲסָדִים רַבִּים וַעֲצוּמִים חַסְדֵי חִנָּם אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמִּי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, מָה אוֹמַר וּמָה אֲדַבֵּר, "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם" (מיכה ו, ו), וּמֵאֵיזֶה אוֹצַר מַתְּנַת חִנָּם אֲשֶׁר גָּמַלְתָּ עִמִּי אַתְחִיל לְדַבֵּר תְּחִלָּה, כִּי כָל חֶסֶד וָחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמִּי... הוּא אוֹצַר מָלֵא מַתְּנוֹת חִנָּם אֲשֶׁר בַּחֲסָדֶיךָ הָרַבִּים חִזַּקְתַּנִי בִּתְשׁוּקַת אֱמוּנָתֶךָ, וְזִכִּיתַנִי לִהְיוֹת בִּכְלַל יִשְֹרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר בָּהֶם בָּחַרְתָּ... אֲשֶׁר זִכִּיתַנִי בְּרַחֲמֶיךָ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת לַעֲסוֹק מְעַט בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה, וּלְקַיֵּם כַּמָּה מִצְוֹת... וְהִכְנַסְתָּ בִּי בְּכָל עֵת לְהִשְׁתּוֹקֵק וְלִכְסֹף וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ... מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמִּי בְּתוֹךְ כְּלָלִיּוּת יִשְֹרָאֵל עַמֶּךָ. (ליקוטי תפילות, חלק שני, לט)

הודאה על הנסים הגלויים והנסתרים בכל עת

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָלֵא רַחֲמִים, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת, עוֹשֶֹה חֲדָשׁוֹת, בַּעַל מִלְחָמוֹת, זוֹרֵעַ צְדָקוֹת, מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת, בּוֹרֵא רְפוּאוֹת, נוֹרָא תְּהִלּוֹת, אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית, אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶֹה בְּכָל יוֹם תָּמִיד נִסִּים וְנִפְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת גְּדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת מְאֹד מְאֹד, אֲשֶׁר נֶעֶלְמוּ וְשָֹגְבוּ מֵאִתָּנוּ מְאֹד כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין עֹצֶם גְּדֻלָּתְךָ וְנִפְלְאוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶֹה בָּעוֹלָם בְּכָל עֵת, וְכָל עֲסָקֶיךָ וְנִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, כֻּלָּם כְּאֶחָד אֵינָם כִּי אִם בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הַטּוֹב הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא כְּדֵי לְסַבֵּב סִבּוֹת שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁזֶּהוּ עִקָּר תַּכְלִית הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּיִּית שֶׁבְּכָל הַטּוֹבוֹת, וְרַק אַתָּה בְּעַצְמְךָ יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶׁאַתָּה עוֹשֶֹה חֲדָשׁוֹת בְּכָל יוֹם בִּשְׁבִיל לְהַחֲזִירֵנִי אוֹתִי וְאֶת כָּל יִשְֹרָאֵל בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, כְּדֵי לְטַהֵר וּלְתַקֵּן נַפְשֵׁנוּ וְרוּחֵנוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ... וּבְכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה אַתָּה עוֹשֶֹה נִפְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת לְגַמְרֵי בִּשְׁבִיל זֶה, כִּי אֵין יוֹם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ, וּבְכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וָרֶגַע, אַתָּה מַפְלִיא לַעֲשֹוֹת לְשַׁנּוֹת הַנְהָגַת הָעוֹלָמוֹת בְּשִׁנּוּיִים רַבִּים וְנִפְלָאִים עַד אֵין קֵץ וָסוֹף, וְהַכֹּל לְטוֹבַת הָעוֹלָם, לְטוֹבָתָם הָאֲמִתִּיִּית וְהַנִּצְחִיִּית. (ליקוטי תפילות, קג)

הודאה על מתן תורה ובחירת ישראל

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה עָשִֹיתָ עִמָּנוּ חֶסֶד גָּדוֹל, וְהוֹצֵאתָ אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה, וְהִבְדַלְתָּנוּ מֵחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי טֻמְאָה, וְהִכְנַסְתָּנוּ בַּחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה, וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה עַל יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאֲךָ נֶאֱמַן בֵּיתֶךָ, אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִֹפְתוֹתֵנוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ וְכוּ', לֹא נוּכַל לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְפָנֶיךָ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמָּנוּ אֲשֶׁר נָתַתָּ לָנוּ אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַתְּמִימָה, וּבָחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ הַיְקָרוֹת, "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" (תהילים יט, יא). (ליקוטי תפילות, ד)

הודאה על ריבוי החסדים וקדושת ישראל

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָלֵא טוֹב, זַכֵּנוּ לְהוֹדוֹת לְךָ סֶלָה. עָזְרֵנוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ... וְאֶזְכֶּה בְּכָל יוֹם וָיוֹם לוֹמַר בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת הַרְבֵּה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ עַל כָּל הַחֲסָדִים וְהַטּוֹבוֹת וְהַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר עָשִֹיתָ עִמִּי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם.

"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם" (מיכה ו, ו). מִי יְפָאֵר מִי יְהַדֵּר מִי יְהַלֵּל מִי יְמַלֵּל, מִי יְשַׁבֵּחַ מִי יְסַפֵּר אַחַת מִנִּי אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ לֹא יַסְפִּיקוּ כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת לְבָאֵר נְקֻדָּה אַחַת כְּטִפָּה מִן הַיָּם מִכָּל רִבּוּי הַטּוֹבוֹת וְהַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל בִּפְרָטִיּוּת, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אוֹתָנוּ מִכָּל הַטֻּמְאוֹת וּמִכָּל הַזֻּהֲמוֹת וְקֵרַבְתָּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ וְהִכְנַסְתָּנוּ בִּקְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל.

וְאַתָּה עוֹשֶֹה פְּעֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתֶךָ, כְּדֵי לְחַיּוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה לְמַעַן נִזְכֶּה לְחַיִּים אֲמִתִּיִּים לְחַיִּים נִצְחִיִּים... מַה נֹּאמַר מַה נְּדַבֵּר, מַה נָּשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלֵינוּ. (ליקוטי תפילות, חלק שני, ב)

תפילה בנושא הודיה תמידית על הנפלאות והטובות

וְנִזְכֶּה לְהוֹדוֹת לְךָ תָמִיד עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ מֵעוֹלָם, וַאֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶֹה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת, "רַבּוֹת עָשִֹיתָ אַתָּה ה' אֱ-לֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר" (תהילים מ, ו), וִיקֻיַּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "ה' אֱ-לֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִֹיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" (שם כה, א), וְנֶאֱמַר:‏ "אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ" (שם ט, ב), "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶֹיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" (שם קלט, יד). (ליקוטי תפילות, חלק שני, ה)

בָּכֶם--וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף. (ויקרא, כו,לו)

 

חיפוש גימטריה בתנ"ך

תוצאות עבור: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם--וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף (4706) הדפס

תוצאות עבור פסוק שלם

1	.	וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ; וַיְהִי, בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר, כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.	(בראשית, ד,יז)
2	.	וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ; וְנָתַתָּ אֶת-נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, עַל-הַמִּצְנָפֶת.	(שמות, כט,ו)
3	.	וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם--וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם, בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם; וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ, וְאֵין רֹדֵף.	(ויקרא, כו,לו)
4	.	וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר  כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי, אֶל-סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר.	(ישעיהו, לז,כא)
5	.	וָאֵלֵךְ פְּרָתָה--וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת-הָאֵזוֹר, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-טְמַנְתִּיו שָׁמָּה; וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר, לֹא יִצְלַח לַכֹּל.	(ירמיהו, יג,ז)

תוצאות עבור חלק מפסוק

כי אל גדול י-הוה ומלך גדול על כל אלהים

 

כי אל גדול י-הוה ומלך גדול על כל אלהים

כי אל גדול י-הוה = 130

ומלך גדול על כל אלהים = 375 = (ברא' ז,יט) כל ההרים הגבהים = (ברא' ח,ג) הלוך ושוב = (ברא' כב,יח) כל גויי הארץ = (ברא' כד,ב) המשל {המושל} = (ברא' כט,לא) עקרה = (ברא' מד,יח) כפרעה = (שמ' ב,כא) למשה = (שמ' יח,יז) עשה {עושה} = (שמ' כב,בד) כנשה {כנושה} = (ויק' יד,ו) והקטיר החלב = (ויק' כ,כ) חטאם ישאו = (ויק' כו,לו) קול עלה נדף (במ' כא,כז) באו חשבון = (ש"ב כד,יד) צר לי מאד = (מ"א ח,מח) ושבו אליך = (מ"א יב,ל) וילכו העם לפני האחד = (מ"ב ב,כד) מן היער = (מ"ב ז,יב) ואל העיר נבא = (מ"ב יא,יב) וימשחהו {וימשחוהו} = (יש' ו,ו) רצפה = (ירמ' ב,יא) ההימיר גוי אלהים = (ירמ' יט,יג) לאלהים אחרים = (יח' י,יב) מלאים עינים סביב = (יח' כה,ז) אשמידך = (הוש' ז,ו) בארבם כל הלילה = (עמוס ג,ו) ועם לא יחרדו = (דה"א טז,לב) ירעם הים = (תהי' כב,יט) יפילו גורל = (תהי' מד,כג) הרגנו {הורגנו} כל היום = (תהי' עט,ג) ואין קובר = (איוב ה,ט) ואין חקר (מש' טו,א) ישיב חמה = (מש' כא,כו) ולא יחשך {יחשוך} = (מש' כה,ה) ויכון בצדק כסאו = (מש' כח,כז) אין מחסור = (קו' י,יד) מה שיהיה = (איכה א,יח) הלכו בשבי = (נח' ד,ה) לא ידעו ולא יראו

פרעה = נשה = שנה = בורא עולם 

[ויק' כו,לו] והנשארים בכם, והבאתי מרך בלבבכם בארצת איביהם; ורדף אתם קול עלה נדף, ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף