מהלימוד אגב בהעלתך התשע"ח

 (תהי' פט,טז) י-הוה באור פניך יהלכון = 516

העם יודעי תרועה = 892

 (שמ' ד,כב) בני בכורי ישראל = 841 = ואהבת את י-הוה

ד"א:

הכנעה: בני

הבדלה: בכורי

המתקה: ישראל

בין עם לבין לאום

"עם", כפשוטו:
with,
מצבור של אנשים מיוחדים להיות כלל, שכל פרטיו משתתפים יחדיו בעלילה המחברת ביניהם.

מאידך, "לאם" (לאום) = 71. יש 70 לאומים + ישראל. וכן, לאום הוא עם אשר הצליח להרכיב לעצמו מערכת 71 של חכמי סנהדרין, של מחוקקים ושופטים, מובילי רוח ותרבות, המבדילים באופן עקרוני בינו לבין שאר עמים ולאומים; עד כדי שלשונו מיוחד ונבדל מכל לשון אחר.

Pésaj 5778: Mitsráim, el desierto, y la tierra de encanto

(otro significante para el mismo sentido) *

de daniEl israEl Ginerman, con amor

Tres instintos hay en el hombre: Mitsráim (el paradigma del Egipto bíblico), el desierto, y la tierra de encanto. Y los tres instintos se revelan de a pares, y siempre hay uno en lo invisible. Quien es Mitsráim ve ante sí el desierto, y lo siente una trampa enorme y terrible, con serpiente, insecto que pica y escorpión, y sed que no hay agua con que saciar. Entonces suspira, vuelve la mirada a sus espaldas, a los peces y los zapallitos, y las sandías, pienso y cebollas y ajos que come gratuitamente. Y desde la contrición y el ambiente grosero de Mitsráim, no ve que realmente está comiendo gratis, pero gratis por fuerza e influencia de la tierra de encanto, y no gratis de Mitsráim que le tiene sometido a una esclavitud dura y cruel.

Y el instinto de desierto no lo ve y no se asusta, porque su ancla se halla enterrada muy hondo, lejos de todo lo ancho: cuanto se lleve a su boca contagiará a su paladar de sabor del mán-maná que proviene de los cielos, cuyo sabor es el de todo alimento que apetezca. El desierto-midbár es conexión entre cosa-davár y palabra-davár, entre cosa y habla-dibúr; es aprontes para el shalóm entre cuerpo y corazón, entre tierra y firmamento. Todas las direcciones están abiertas ante mí; que no tengo más que sumar bien a mi paso, y mi labor se realizará a manos de mis acciones; puesto que la fuente del fluido sagrado está oculta en mi corazón, y la acción de mis manos la abre y trae a la acción. Si tengo sed, y es correcto para el camino que surco que halle aguas, hasta del sílice serán extraídas para mí. Si tengo hambre, la medida de la saciedad de todo mi hogar para hoy me será dispuesta. Comer en Mitsráim me hizo resignarme al sometimiento y la impotencia. Comer en el desierto atrae a mí el enorme provecho de la fe que se acumula y crece y fructifica, hasta que me veo raro y excéntrico a ojos de los que moran en la ciudad. Que se hayan esfumado los límites en el espacio me da fuerzas para descubrir mis propias fronteras, y las alisto para conexiones sanas y buenas que me lleven por fin a cruzar el Jordán, a conquistar con mis pies la tierra de encanto y anhelo de los antiguos, a constituirme en revelación de las leyes de los cielos sobre la tierra: aquel amor tan vívidamente anhelado, sin el cual no ha lugar a redención ninguna. Puesto que la norma es que el que nace en Mitsráim nunca arribará a la tierra de encanto, y el nacido en el desierto no sabrá comprender qué significa que alguien eligió vivir de acuerdo a Mitsráim. Y quien nació en tierra de encanto no verá en la vastedad inane del desierto nada que analizar en tanto opción; sino que a los hundidos en Mitsráim se dirigirá, para atraerlos hasta sí en el éxtasis de un salto sobre un abismo de lo invisible; y si corrompiere -no lo quiera Hashém- tierra de encanto al shalóm que le sostiene, y montado sobre labios mentirosos, decayese en tierra que devora a los asentados en ella, y abundará sobre tí la bestia salvaje del campo, y el espanto se expandirá en trueno y ruido y gran voz; y norma conocida es que no al desierto caerá de tierra de encanto sino al Mitsráim profundo, para enmendar con amor nuevamente su corazón desde una nostalgia feroz, hasta que rasgue los cielos su grito que pide libertad.

Si no conocí más que Mitsráim en mis vidas, y Mitsráim se impusieron a mí y me sometieron a una tras otra crueldad para que gritase, y el grito que por fin alarí despertó misericordia en los cielos, y me sacó Hashém mi Elokím de allí con mano fuerte y brazo extendido, entonces todavía no ha pasado nada relevante de verdad, hasta que logre sacar a Mitsráim también yo de dentro mío. Pues de lo contrario, de acuerdo a Mitsráim contemplaré tierra de encanto, y parecerá a mis ojos y la sentirá mi corazón cual a otra Mitsráim, como la mía. Hasta el punto en que me veré seducido a ver la tierra de encanto cual si de tierra que devora a los asentados en ella se tratase. Porque la información y la metáfora eran correctas, mas fracasamos en aprenderlas, porque no las estudiamos rectamente. De modo que el desierto vendrá a abrir mis ojos a las acciones de lo Alto, a la continuidad ininterrumpible jamás entre el mundo sutil de la unidad y el mundo denso de lo múltiple, entre lo visible y lo invisible, entre amor y quienes lo llevan a cabo. Y por el camino de rectificar mi corazón en las medidas y cualidades paradigmáticas del que da fuerzas a quien va a volar, arribaré a los pies del monte Sinái, a recibir una Toráh sencilla edificada sobre diez pilares de todo lo bueno, que interiorizaré hasta que estén como grabados sobre las paredes de mi corazón. Y sólo en la tercera etapa de mi camino por el desierto, meditaré y estudiaré cómo hacer un templo en mi mundo fuera de mí, cómo hacer de mi mundo un templo, que habilite a mi interior para morar divinidad en mí.

Y aún, si contaminé de Mitsráim a mi corazón y a mis ojos, y no alcancé a extirpar de mi interior a Mitsráim por completo, no podré conectarme con tierra de encanto. Tan así que a todo lugar a que llegue, le estará vedado el encanto para mí. Pues la tierra de encanto de los antiguos es bendición de los cielos de lo Alto, que se inviste en cáscaras y vestiduras para regir sobre las faces de la tierra; y esta novedad inaugural no podrá nunca ser apreciada por una conciencia contaminada de Mitsráim. 

Recibimos de hombres sabios que siempre hay alguna puerta sin cerrojo. Puesto que si el esfuerzo que invierto en enmendar mi corazón logra que mi Mitsráim se someta al desierto de mí, de modo tal que evocar la esclavitud me lleve a valorar y preservar la libertad, y evocar la crueldad me da más fuerzas de amor y empatía, y el recuerdo de la iniquidad me anima a exigir justicia en mi mundo, y abstenerme de olvidar los ídolos y sus cultos me refina para alojar divinidad en mí, entonces justamente Mitsráim y desierto de  mí se conectarán cual si desde Ierushalém misma en relación mutua de amor para crear un corazón nuevo, capaz de instalar tierra de encanto, que se oiga el cantar de los cantares desde todos los caminos de la vida.

Hace tiempo que estoy sentado aquí, en la ribera oriental del Jordán, en Arvót Moáv. Cada día evoco todo el proceso constitutivo que me trajo hasta aquí. Una y otra vez lo revivo un poco más adelante, con innovaciones que lo endulzan y pequeñas correcciones que le agregan belleza. Mis ojos contemplan el río delgado: no es este río lo que obstruye la continuación de mi camino. Levanto los ojos y avisto Ierijó-Jericó, la puerta espiritual a la tierra de encanto de los antiguos, la llave tan anhelada. Dejo caer de sobre mí todas las pieles de que me ha dotado el desierto, y camino con paso cierto a esparcir luces, que crié y habilité en mi corazón. Todo el tiempo llegan aquí más y más de los nuestros, de los que cargan consigo Mitsráim completo, y hasta aquéllos que ya son libres y listos a un mundo nuevo. Acaso te halle entre el público mientras me buscas, y sea propicio que entremos a tierra de encanto juntos.


-------------------

* Aclaración necesaria: este texto fue originalmente redactado en hebreo (se lo puede ver en https://www.facebook.com/notes/daniel-israel-ginerman-%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%A8%D7%9E%D7%9F/p%C3%A9saj-mi-viaje-de-retorno-a-la-sustancia/1880611215347477/ y en http://menachemedia.blogspot.com/2018/04/blog-post.html ); en el original, subyace al texto una trama de citas, de expresiones y conexiones numéricas de la Toráh, que resultan intrasladables al español en este contexto. Espero que el resultado de mi mejor intento sea amable a vuestros corazones.
  

מצרים, מדבר, וארץ חמדה

(עוד משל לאותו נמשל)

מאת דניאל ישראל גינרמן, באהבה

שלושה יצרים באדם: מצרים, מדבר (מידבר), וארץ חמדה. ושלושת היצרים מתגלים שניים שניים, ויש תמיד אחד בנעלם. המצרי רואה לפניו את המדבר ומרגיש אותו מלכודת גדולה ונוראה, נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים לרוות. אז נאנח, ומשיב מבט אל אחוריו, אל הדגים והקישואים, והאבטיחים, וחציר ובצלים ושומים, אותם הוא אוכל בחינם. ומתוך הצמצום והגסות של מצרים, אינו רואה שבאמת חינם הוא אוכל, אך חינם מכוח ארץ חמדה, ולא חינם ממצרים אשר מעבידים אותו בפרך.

ויצר המדבר אינו רואהו ואינו נבהל, כי העוגן שלו טמון עמוק מפני המרחב: כל אשר יביא אל פיו יהיה טעמו כטעם המן שנתהוה מהשמים, וטעמו כזה של כל מאכל אשר יחפוץ. מדבר הוא חיבור בין דבר לדבר, בין דבר לדיבור; הוא כוננות לשלום בין גוף ולב, בין ארץ לשמים. כל הכיוונים פתוחים לעברי; שאין לי כי אם להטיב בדרכי, ומלאכתי תיעשה בידי מעשיי; כי מקור השפע טמון בלבי, ומעשה ידיי כוננהו. אם אני צמא, ונכון לדרכי למצוא מים, גם מצור החלמיש יוצאו לי. אם אני רעב, כמידת אשר ישביע את ביתי היום יזדמן לי. אכילתי במצרים רווחה לי הכנעה לשעבוד וחוסר אונים. אכילתי במדבר מזכה אותי ברווח גדול של אמונה מצטברת וגודלת ופורה, עד אשר איראה מוזר ותמהוני לבני הכרך. מהיעלם כל גבולות במרחב, אני מקבל כוח לגלות את הגבולות של עצמי, ואני מכשיר אותם לחיבורים תקינים על מנת שאזכה לחצות את הירדן, ולכבוש ברגליי את ארץ חמדת אבות, להתהוות אותה התגלמות של חוקי שמים על פני הארץ, אותה אהבה מיוחלת אשר אין בלעדיה ישועה. כי הכלל הוא שזה הנולד במצרים לעולם לא ישיג ארץ חמדה, והנולד במדבר יתקשה להבין שמישהו בחר לחיות לפי מצרים. והנולד בארץ חמדה לא יראה בשממת המדבר שום אפשרות לדון ואולי לבחור בה; כי אם אל השקועים במצרים יפנה, למשוך מהם עדיו בחדוות קפיצה על פני תהום של נעלם; ואם יתקלקל ויפול חו"ש ארץ חמדה מהשלום המחזיק אותו לבחינת ארץ אכלת יושביה, רוכב על שפתי מרמה, ורבה עליך חית השדה, והבהלה תתפשט ברעם וברעש וקול גדול; וכלל ידוע אשר לא אל המדבר כי אם אל תוך עמקי מצרים יפול, לתקן באהבה שוב את לבו מגעגוע עז, עד אשר יקרע שחקים בזעקת אמת.

אם אני לא הכרתי כי אם מצרים בחיי, ומצרים גברו והתאכזרו עלי עד אשר אזעק, וזעקתי אשר זעקתי עוררה רחמים בשמים ויוציאני ה' אלהי משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא נעשה באמת כלום, עד אשר את מצרים אוציא גם אני מתוכי. כי אם לא כן, לפי מצרים אחזה בארץ חמדה, ואדמה אותה בלבי לעוד מצרים כשלי. עד אשר אתפתה לבחון אותה כמידת ארץ אכלת יושביה; כי המשל היה נכון, אך נכשלנו בו, כי לא דרשנהו (דרשנוהו) כמשפט. אז המדבר יבוא לפתוח את עיניי למעשי מרום, להמשכיות הבלתי נפסקת לעולם בין עולם האיחוד הדק לבין עולם הרבוי העבה, בין עולם לנעלם, בין אהבה לבין עושיה. ובדרך של תיקון לבי לפי מידות הנותן ליעף כח, אגיע למרגלות הר סיני, לקבל תורה פשוטה בנויה על עשר עקרונות יסוד לכל טוב, אשר אפנים עד כדי שיהיו כחרותים על קורות לבי. ורק בשלב השלשי בהליכתי במדבר אתבונן ואלמד איך לעשות מקדש בעולמי מחוצה לי, להפוך למקדש את עולמי, אשר יכשיר את תוכי להיות אלוהות שוכנת בי.

ועדיין, אם טמאתי במצרים את לבי ואת עיניי, ולא הספקתי להוציא את מצרים לגמרי מתוכי, לא אוכל להתחבר לארץ חמדה. עד כדי שכל מקום בו אהיה,  בחינת ארץ חמדה תימנע ממנו, כי ארץ חמדת אבות היא ברכת שמים מעל, מתלבשת בקליפות ומלבושים לחול על פני הארץ; ובשורה זו לא תושג לעולם לתודעה נגועה במצרים.

לימדונו בעלי דעה כי יש תמיד שער לא נעול. כי אם תיקון הלב במדבר יכופף את בחינת מצרים שבי לבחינת מדבר, כך שזכר השעבוד מניע אותי לשמור מאוד על החופש, וזכר האכזריות מחזק אותי לחמול ולאהוב, וזכר העוול מוביל אותי לרדוף צדק בעולמי, וזכר האלילות מזכך אותי לאלוהות, אז דוקא מצרים עם מדבר שבי יתחברו כאילו מירושלם ממש ביחסי גומלין של אהבה ליצור לב חדש בקרבי, המסוגל לתקן ארץ חמדה, להישמע שיר השירים בכל ארחות החיים.

אני יושב כבר מזמן כאן, בעבר המזרחי, בערבות מואב. מדי יום אני נזכר בכל התהליך המכונן אשר הוביל אותי הנה. פעם ועוד פעם, אני חווה אותו קצת מחדש, עם המתקות חדשות ותיקוני הידור. אני מביט אל הנהר הצר: לא הוא חוסם את דרכי. מרים את עיניי וצופה על יריחו, השער הרוחני לארץ חמדת אבות, המפתח המיוחל. אני משיר מעלי את עורות המדבר, וצועד בבטחה להפיץ אורות, שהנקתי ותקנתי בלבי. כל הזמן מגיעים הנה עוד ועוד חברים, כאלו הסוחבים אתם את כל מצרים, עד כאלו בני חורין המוכנים לכונן עולם חדש. אולי את בתוך הקהל, מחפשת אותי; ועת רצון להיכנס לארץ חמדה ביחד.

אגב יצרות מצרים, מדבר, ארץ חמדה

ארץ חמדת אבות = 1152 = (ברא' מט,כה) ברכת שמים מעל

ארץ אכלת יושביה = 1075 = (ברא' יז,יא) והיה לאות ברית = (שמ' כב,כט) ורבה עליך חית השדה = (מ"א יח,לו) י-הוה אלהי אברהם יצחק וישראל = (יש' כט,ו) ברעם וברעש וקול גדול = (דה"א טו,יג) כי לא דרשנהו (דרשנוהו) כמשפט = (תהי' יז,א) שפתי מרמה = (תהי' עח,נז) כקשת רמיה = (שה"ש א,א) שיר השירים

מצרים + מדבר = 626 = (דב' כא,ה) ולברך בשם י-הוה = (דב' כו,יג) ככל מצותך = (ש"ב ה,יג) מירושלם = (יונה ב,י) בקול תודה אזבחה לך = (תהי' נא,יב) חדש בקרבי = (דניאל יא,ו) יתחברו = (עז' ט,ט) ביהודה ובירושלם

 היזהרי. מוקדם או מאוחר תגלי שהולך להיות שומם במצרים.

-------------------------------

מכתב תודה פתוח:
ככה זה, את צדקת. את מבלה את חייך, מבחירה, בגירסאות שונות ומשונות של מצרים, זו אחר זו. לי לא נותר מאין לצאת, כי חיי לרוב התממשו במדבר, באכילת מן מהשמים וחיים בנסים גלויים. את כלואה במצרים של עצמך, ולמרבה הפלא, אני כלוא במדבר, כי אין לכבוש את ארץ ישראל לבד, והגאולה היא רק מאהבה, והפך האהבה הוא הפחד, ואת פוחדת לאבד את כל המצרים שלך אם תצאי אתי למדבר; ואת הדרך הלאה עם קבלת התורה ובניית המשכן והכניסה לארץ המובטחת טרם ראית. אז אני מלא הודיה אליך, אשר בזכותך הבנתי כל זאת, וקמתי מלבכות עליך הרבה יותר קרוב להיות בן חורין מאי פעם לפני. 

Pésaj 5778

Pésaj. Salir de Mitsráim. De la estrechez. Del carácter mezquino de tantos órdenes de la vida. De la sensación de agobio producida por pesos que sin necesidad ni provecho nos ponemos a los hombros. De la seguridad ilusoria que proveen despensas, almacenes y morrales, que atesoran para cuando no sabemos si estaremos vivos. La traducción literal del hebreo "ietsiAt mitsráim" es "salida de Mitsráim": es Mitsráim el que sale, es todo lo que representa Mitsráim lo que debe salir de dentro nuestro.

Hace unas horas, escuché en la radio un programa a propósito de Pésaj, realizado por gente que mirada de lejos, pareciera buscar para todos la misma bendición que yo busco. Hablan de Toráh, de la delicia del camino recto, de sacralidad, de divinidad. Me quedé con dos frases que se me colaron dentro, y me duelen en el alma. "Al final todos volverán a la masóret-tradición, porque la masóret está en el adn y a la larga no se puede vivir desconectado de lo que han hecho tus ancestros por miles de años", dijo alguien. Y agregó más tarde otro prodigio del pensamiento: "Quien supo irse, sabrá volver".

La "tradición" de que hablan es la última piel, la más grande y delgada, de la Toráh llevada a la vida. La tradición comprende a la Toráh-ley y a la halajáh-norma, a innúmeras agadót (metáforas, fábulas, parábolas) y tanto más, y a una cantidad enorme de costumbres que fueron incorporándose al modus vivendi de los judíos por unas u otras razones y circunstancias, con el paso de las migraciones y los siglos.

Salimos de Mitsráim a una peripecia cuya primera etapa tomaría cuarenta y nueve días de confiarnos al desierto, a la supervivencia en presente rabioso, a la experiencia del milagro cotidiano manifestándose en cada orden de la vida. Teníamos que llegar a los pies del monte Sinái, para recibir ahí una Toráh en su mínima expresión y más intensa: diez postulados conceptuales, imponentes en sus derivaciones, esenciales, hábiles de constituir el nuevo sistema operativo de nuestras almas. Esa es la Toráh que había de prepararnos a ser libres, y entonces, partícipes de divinidad. De algún modo, el curso de las generaciones ha relegado en la conciencia colectiva a esa Toráh, en favor de la "tradición", del sinfin de detalles grandes y pequeños que caracterizan al modo que adoptaron los judíos de hacer todo lo que se hace. Así, quienes hacían este programa de radio que yo escuchaba surcando la noche a lo largo de la ruta, clamaban, convocaban a todos sus hermanos a retornar a los usos y costumbres, a desistir del peligro que supone la exposición a ideas divergentes o nuevas, a arrimarse al rebaño... todo lo cual es muy entrañable y parcialmente bonito, pero termina de olvidar la sustancia bajo el peso de la obsesión por la circunstancia. Y cuando dicen que quien supo irse sabrá volver, olvidan que muchos de los que no están donde ellos los quieren ver, no se fueron, sino que nunca llegaron a estar; y entre la maraña de detalles conductuales, no hallan sustancia a la que retornar. De alguna manera, mis amigos de la radio se me antojaron parecidos a aquel 80% del pueblo de Israel que veían al 20% restante preparándose festivamente para abandonar Mitsráim, y probablemente les gritaban que estaban locos, que se iban a morir de hambre o los iban a matar los escorpiones y serpientes o los iba a calcinar el sol, que la idea de liberarse era una insensatez, que era urgente que cambiaran de parecer para aunque sea seguir vivos y comiendo ajos, zapallitos y sandías todos los días. Y esos que llamaban a los demás a volver inmediatamente a la rutina, a no arriesgarse a sueños locos, murieron en Mitsráim.

Me paso la vida, la semana, cada día, ensayando salir de Mitsráim al desierto inclemente y delicioso. A donde huelgan todas las costumbres, hábitos, usos y rutinas, y en un vacío germinal pletórico de sentido se dibuja la verdad claramente a mis ojos soñolientos, juguetones y libres, desatados. A donde la claridad del pensamiento nuevo me hace notar, palpablemente, la maravilla del milagro cotidiano, del acto de amor en que el Creador me da vida cada día, del amor en que se retroalimentan los cielos y la tierra, mar y firmamento, sol y luna, los átomos que se abrazan y se unen para ser molécula de algo nuevo que los excede. Cuando ensayo salir de Mitsráim, estoy cambiando el miedo y la precaución por el amor y la gratitud, en tanto motores de mi vida. Y entonces, no puedo no querer a cuantos más conmigo; porque sé que revelar la Toráh dentro de cincuenta días requiere de muchos corazones listos y atentos, y sé que desde ahí hay que seguir rumbo al shalóm: un estado global de amor sincrónico, que sólo una conciencia colectiva recta y conectada a la verdad es capaz de producir.

Hacia la mesa del Séder, tenemos una tradición prolífica en pequeños ritos y medidas y detalles que visten a todo el sentido que queremos evocar, revivir, encarnar, hacer real por fin en plenitud sostenible. Son gemas preciosas gran parte de estas tradiciones. Mas el verdadero provecho de ellas lo obtendremos, si nos proponemos hoy que esta vez sí, de todos los modos imaginables, vamos a salir de Mitsráim, con arrojo y asombro y determinación y fe de pelo suelto, a cruzar el desierto hacia dentro, hacia lo profundo del corazón, donde el templo que nos une y por libres, despierta en nosotros la cualidad de lo divino.

Pésaj deleitable, generoso y provechoso. ¡Y nos vemos en el desierto, javerím!

דרכי שלום וכן הלאה

נעלה על בסיס הסולם האהוב עלינו:

דרכי שלום = 610

תורה = 611

ברית = 612

תריג = 613

חרות = 614

מבשרי אחזה אלוה = 615

אז: מה זה דרכי שלום?

----------------------------------------------------------

WIKIPEDIA

"אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום... בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום... מצודות חיה ועופות ודגים - יש בהן גזל, מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר: גזל גמור." (מסכת גיטין, פרק ה', משנה ח').

משנה זו היא דוגמה לשימוש בהנמקה הלכתית זו כדי להסדיר יחסים בין אישיים. הסדרת היחסים הבין אישיים נעשית גם במקרה של מחלוקת על כבוד, כמו בעניין סדרי הקריאה, וגם במקרה של דיני ממונות: אין לקחת חיות שנלכדו במלכודת, אפילו שבעל המלכודת לא יודע אפילו שהן נתפסו ואין לו עדיין קניין מלא עליהן. נוצר מצב בו נמנעו (למעט רבי יוסי) מלהשתמש בהנמקה מסורתית- גזל, והעדיפו לנמק את הפסיקה בנימוק "מפני דרכי שלום".

בתלמוד הירושלמי (מסכת דמאי, דף יז:, פרק ד, הלכה ב) ניתן למצוא דוגמה לשיקול 'דרכי שלום' ביחס לעם הארץ- לדעת אחד המתדיינים מניחים שעם הארץ עישר את הפרות שקנו ממנו ולא חייבים לעשר אותם שוב. במקרה זה נעשה ויתור על החמרה במצווה מהתורה (ואולי אפילו ויתור על המצווה עצמה, אם עם הארץ באמת לא עישר), על מנת לשמור על השלום.

על פי ההלכה היחס לגויים, ובמיוחד לעובדי עבודה זרה שביניהם צריך להיות קר וצריכה להיות הפרדה ברורה בין קהילות הגויים לבין קהילות היהודים. הפרדה זו מתבטאת בהגבלות על המפגש היומיומי כמו גם בהגבלות על מפגש עם הגויים בצמתים מרכזיים יותר בחיים.

כדי לאפשר את המפגש ולמנוע מריבות- שמשמעותן חמורה יותר כשהגויים הם השלטון- התירו חכמים הנהגות קרבה שונות ביחס עם הגויים מפני דרכי שלום.

דוגמה למספר הנהגות כאלה נמצאת במסכת גיטין: "אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום." (דף ס"א.)

הדעות חלוקות בשאלה אם השימוש בטיעון דרכי שלום נובע מטעמי מוסר או תועלת. על פי חלק מן הדעות, מדובר במצב בו נפסקה ההלכה מטעם זה בדיעבד ולצורך גדול, כלומר, אם אין חשש להרעה ביחסים בין ישראל לעמים האחרים אם לא "ילכו לקראתם" ניתן לבטל הלכות אלה. ניתן לראות דוגמאות לאופן מחשבה זה בהשתלשלות ההלכתית של כמה מן ההלכות שנפסקו מפני דרכי שלום ומאוחר יותר, כששיקולים שונים מטיב היחסים עם הגויים עמדו על הפרק, בוטלו או השתנו מאוד. לדוגמה- למרות הכתוב בגמרא על תמיכה בעניי נכרים, מאוחר יותר נפסקה הלכה שאוסרת על תמיכה בעניי הגויים מתוך מחשבה שהדבר גורע מחלקם של עניי ישראל. ייתכן, עם זאת, שהשינוי ההלכתי נעשה בגלל העוני הגדול, או סיבות אחרות, ולא בגלל הקלת ראש בשיקול המתחשב בדרכי שלום.

הרב אונטרמן כותב על דרכי שלום כך: "אינו בבחינת מידת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמנו אלא נובע מעצם המוסר של תורתנו הקדושה." (שבט מיהודה, חלק ג', סימן ע'). הגישה הטוענת שדרכי שלום הוא טיעון שנבחר מלכתחילה גורסת כי מטרת השימוש בטיעון זה הוא לאפשר את האמירה המוסרית בתוך ההתנהגות ההלכתית. התומכים בגישה זו מביאים כראיה את האפשרות לתלות קיום הלכות אלה בטעמים מסורתיים יותר- לאסור על לקיחת השלל ממלכודות בגלל איסור גזל, לתלות יחס טוב לנכרים שבשלטון בגלל הציווי להימנע מסכנות גדולות, וכו'. תליית המצווה בדרכי שלום מאפשרת לפוסק (וגם למקיים ההלכה) לכלול טווח רחב של מעשים תחת הצורך לשמור על השלום ובכך להתכוון יותר טוב להבאת שלום לעולם וליחס אנושי ומקבל יותר כלפי האחר, לא בגלל צווי פרטני (כגון איסור גזל) אלא בגלל מחשבה על התכלית.

המונח דרכי שלום עולה בדיון ההלכתי בימינו בעיקר בשני הקשרים: היחס לחילוניים והיחס לגויים.

הרב חיים דוד הלוי פסק שאין ביחסי ישראל והגויים בימינו שיקולים של דרכי שלום מכיוון שהגויים בימינו אינם עובדים עבודה זרה והיחס אל הגוי צריך להיות על פי כללים אחרים.

--------------------------------------------------------------------------