ושוב חלמתי, והיינו אני ובנותי אצלך, בחורבות שנותרו, אליהן הורו לך להמשיך להתייחס כמו אל בית. והיינו כאילו שקופים בעינייך, איך לא. ואת זזה מכאן לשם בין החדרים לסלון למטבח לגינה כאילו יש לאן או בשביל מי כי הכל חלף, ורק אני מופיע באקראיות כאילו, בהליכה האטית שלי אני חוצה את דרכך הטרופה ואת אינך רואה אותי גם לא עכשיו, כשאין ממני כי אם גזלך בביתך ולא זכר, וגם עתה אינך רואה אותי. ונזכרתי במקרר היפה שקניתי בדיוק לפני, ונגשתי למטבח ומצאתי כאילו מאות שנים עברו על המקרר הישן ודלתותיו בכלל פתוחות וקצת קריר בפנים ואין בו כלום. רוח קרירה נכנסת דרך חלון המטבח: פעם בדיוק מתחתיו יצרה את עולמה הספה האדומה שלי; עכשיו שומם, אף אדם לא ישיר שם שוב לעולם. המשכתי דרך הסלון החרוב. ראיתי בתך בדמות מלאך ועוד שתיים שאפלך הפכן רעות, רצות ומסתגרות בחדר מקלחת להתאפר: נו, מה עוד כבר אפשר לעשות כאן מלבד להתאפר. ואת ניגשת למקרר כאילו יש שם משהו, ולטלפון כאילו הוא דלוק, ולחדר הכביסה ואני עוקב אחרייך והחדר חסום בשני קרשים דקים וגדולים, ואני לא מצליח להגיע למדף העליון איפה שאולי שוהה שער של רחמים והרפיה, ואת הולכת וחוזרת כאילו יש כביסה וחדר לה ומה לתלות ובשביל מי. אז נזכרתי כמה רחוקים חייך מאמונתך, כמה צורר לך סירחון ינקותך המדביק את עצמו על קרקעית כל יום נוכח לך, ועברתי על דברי חכמים האוסרים להיכנס למקום סכנה כאשר באתי אליך, וידעתיו גם אז, והנני כאן בהשתקפות חורבות לבך המר. קראתי לבנותי, והפעם אנחנו יוצאים לא כמו בפעם הקודמת בבכי וכיסופין ותמיהה ובפצעים עמוקים וכואבים של אהבה, אלא ביאוש מתוך גועל, יאוש אני מעצמי על שפעם נתתי לך הזדמנות להיתלות מצוארי על מנת שתהי טובה ויהיה לך טוב. ואנחנו חופשיים, רחוקים מעיני כל הנחשים אשר הובילו אותך לחורבן, כבר לא מצטערים, מביטים לשמים בחדוות הודיה.

נח: למה להשאיר אחד ואשר לו בחיים?

בראשית ו:

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם  כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.  ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.  {פ}

למחות את האדם: לרש"י: הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו ע"כ. שאאבד את הצורה שלו אשר הוא פגם, את החומר הגס שבו. הרי הוא השחית את צלם האלוהים שבו.

ואם אמחה את האדם, אז גם הבהמה והרמש והעוף והכל, הרי הכל נברא בשביל האדם, ואם אדם אין, מה תועלת לכל הבריאה כולה?

אמנם, מיד, בפסוק האחרון של פרשת בראשית, נח מצא חן בעיני ה'. דוקא חן, חכמה נסתרת, יופי נעלם, כזה המשתקף בעיני היודע לראותו, המזהה בזולתו את דמות עצמו. ה' מגלה רישום מצלמו, בכל זאת, באיש אחד, נח שמו. מאחורי החומר המושחת על פי רוב (כי הגשמיות שלו נידונה, כמו הכל בעולם הרבוי, על פי רוב), מתגלה צלם האלוהים שביחודיות פנימיותו.

אז, על אף ההצהרה שהכל הולך להיכחד, יש להציל את הנשמה שביצירה הכושלת, על מנת להחיות את השורש. כמו כאשר גוזרים את השיער או את הצפרניים, יש לחתוך עד היכן שהחן, החיות האמתית, מתגלית, כל הקרוב לשורש שזה יהיה. ולעמוד מהכישלון אל  תוך יצירה חדשה.

"ונח מצא חן בעיני י-הוה" = 421. כי (יש' כד,ד) אבלה נבלה הארץ" באשר אומללה תבל, ואומללו מרום עם הארץ (באותו פסוק): כאשר הארץ הושחתה על ידי האדם, אף מרום עם הארץ, הצדיקים, הגאונים, גם הם נובלים מכוח הרוב. 

ועוד, כי נח (יח' כא,כח) "והוא מזכיר עון", הוא מרגיז את בני דורו באשר צדקותו מבליטה את רשעותם, בו זמנית שכלפי שמים הוא מעורר רחמים ומונע את הכחדת כל הנברא. משם שלא יכול להיות שלום בינו לבין דורו, וה' עמו, הרי (שמ' יז,טז) "מלחמה לי-הוה בעמלק", שגם את עמלק צריכים דוקא למחות, לאבד צורתם לכל עביה עד אשר צלם האלוהים ייחשף תחתיה (או עד כליון, אם בכלל לא), ויתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.

כי נשמת נח היא כמו "מעט מן האור" הדוחה הרבה מן החושך, המסוגל ליצור סביבו גוף חדש תמים, בלי מום, מתוך טהרת הצלם הקדוש שבו.

טרם ברא את העולם כבי', הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם, בהשתלשלות ספירלית של תיקונים. העולם הראשון כמעט כולו אלוהות, אז כל פגם בו מטיל מום בלתי נסבל וגוזר עליו כליה. בכל סיבוב, מצטמם האור, מצטמצמת האלוהות, וכנגדם גודלת מידת ארך אפים, הסיבולת לאי שלמות, ומתחזק הדו-שיח בין הרצוי לבין המצוי. וברור אשר כמו בשמים כן בארץ; ברם, מדברים על הקב"ה ועולמו, ומדברים על כל אדם ומפעלו. כך אפשר להבין את השבועה באשר לאחר המבול, גם אם האדם ישוב לקלקל חלילה כפי שקלקל אז, לא יהיה עוד מבול, לא יחזור להיחרב העולם כולו בגלל פשעי האדם. אלא שרחמים יגברו על הדין. ולאחר עוד ט"ו דורות, גם התורה, החוק האלוהי שהיה גנוז, יתגלה בהר סיני. וכמוה, לאחר עוד הרבה דורות, גם התורה שבעל פה, המשנה, תיגלה ותיכתב בידי רבי יהודה הנשיא. וחורבן בית המקדש יבטל את רוב המצוות שבתורה, 343 מתוך 613. עד שהכל עובר בירורים יותר ויותר דקים לאורך כל תולדות האדם, ולאורך תולדות כל אדם בפרט.

על כן, נאמר שקיום כל העולם תלוי בשתיים ממידות הרחמים של הקב"ה (מתיקוני דיקנא דא"א בעולם האצילות): "נוצר חסד לאלפים, ונקה" = 770. כי בהתחלה היה רבוי חסד בלי גבול, וזה שובר את הכלים, ובעולם שלנו יש נוצר חסד, לכולם ולכל אחד לפי מידת יכולתו לקבל, וכך הכלים נשמרים. ואז, "ונקה", כדברי הגמרא ביומא פו, שמנקה הוא ית' את עוונות השבים בתשובה כלא היו, את המיישרים אורחותיהם, את המביאים את העולם אל תיקונו.

בראשית א ב ג ד

האדם זכר ונקבה = 440
איש ואשה = 623
אדם וחוה = 70
אנוש = 357

דברים א: תושב"ע

שני הציטוטים מתוך פרשתנו, ולא יכולים להיות ברורים וזוהרים יותר:

(דב' א,ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר = 2301 = [דב' א,יג] הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.

ראה את השני כהסבר מפורט לראשון, ותקבל תורה שבעל-פה ואת גדריה, את היותה מן המוכרח, את התנאים אשר יעמדו בהם מחבריה, ובעקבות כך את תקפה.

וליתר דיוק:

חכמים ונבנים וידעים = 416 = רעה צאן (כדוגמת משה עצמו).
מי לא יבין מה מידותיו של מנהיג אמתי הראוי להיות לראש, לרב ומנהיג ופוסק, בישראל?

נפלאות דרכי ה'!
יהי רצון ובזכות דרכי פלא הנגלים יתגלו בחיינו נפלאות הגאולה, והחורבן יתמתק לבניית עולם!

"ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו"

אבות ג, בשם רבי עקיבא:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים.
הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה.

ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו = 1983 = [חב' ב,ד]  הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא-יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה (עופלה לשון עזות, תאוותו עזה ואינו יכול לשבוע כי יבקש לבלוע עוד ועוד, לא ישרה נפשו בו לעולם וזה ענשו עצמו, להבדיל מהצדיק אשר באמונתו יחיה ממש כי אמונתו תזכה אותו בחיים) = [דה"ב לב,כו]  וַיִּכָּנַע יְחִזְקִיָּהוּ בְּגֹבַהּ לִבּוֹ הוּא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְלֹא-בָא עֲלֵיהֶם קֶצֶף יְהוָה בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ. {המלך הכניע את גובה לבו, חזר בתשובה על שגבה לבו, ובכך גרם גם ליושבי ירושלים לחזור בתשובה, ובכך בטלו מעליהם את גזרת קצף ה'}  = [תהי' לז,כב]   כִּי מְבֹרָכָיו, יִירְשׁוּ אָרֶץ;    וּמְקֻלָּלָיו, יִכָּרֵתוּ.  {שאין זה כענין שכר ועונש, אלא שהברכה שלך מביאה את הירושה לידיך, והקללה שאתה מקלל תכרות אותך מעולמך, כי באמת רק את עצמך אתה יכול לקלל} = [איוב כו,ב]  מֶה-עָזַרְתָּ, לְלֹא-כֹחַ;    הוֹשַׁעְתָּ, זְרוֹעַ לֹא-עֹז  {וכדברי המצודת דוד:  מה עזרת - מהו העזר אשר נתת בדבריך למי שאין בו כח מעצמו להבין אמיתת ההשגחה /  הושעת - מלת מה משמשת בשנים כאומר מה הושעת למי שאין בו עוז בזרועו להבין מאליו וכפל הדבר במ"ש} 

ליקוטי מוהר'ן - חלק א'-קיג - ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו

ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (אבות פרק ג) כי שמעתי בשם הבעל שם טוב כי קדם כל גזר דין שבעולם חס ושלום מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין, חס ושלום שואלין אותו אם הוא מסכים אזי נגמר הדין, חס ושלום והענין, כי בודאי אם ישאל לו בפרוש על עצמו בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן אך מטעין אותו ושואלין אותו על כיוצא בו והוא פוסק הדין ואזי נגמר הדין וכענין שמצינו בדוד המלך, עליו השלום, בבוא אליו נתן הנביא וכו וספר לו מעשה האורח (שמואל ב י"ב) ענה ואמר: חי ה וכו, ואת הכבשה וכו אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו וזהו ונפרעין מן האדם מדעתו כלומר ששואלין דעתו ואף על פי כן הוא שלא מדעתו כי אינו יודע שהדין הוא עליו והענין הוא עמק מאד, איך שואלין כל אדם כי בכל הדבורים וספורים שאדם שומע ימצא שם דברים גבוהים ורמים וצריך לזהר בזה מאד לבלי לגמר הדין עד שישנה וישלש כי הוא סכנת נפשות והדברים עתיקים כי יש בזה בענין ספורי דברים ענינים גבוהים וזה (ברכות ה:) : חביבין עליך יסורין אמר לו לא הן וכו, הב לי ידך יהב לה ידא ואוקמה כלומר אם אין אתה חפץ בהם הב לי ידך על זה שאין אתה רוצה בהם באמת   

http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_3855

רביז"ל מזהיר אותנו מאד מאד לשמור לא לדון את אחרים, כי בזה שדנים את אחרים הוא לא קולט שהוא דן את עצמו.

בדרך כלל שמספרים לאדם איזה סיפור על מישהו ושואלים את דעתו מה הוא אומר על זה, אזי הוא פוסק: לזה צריכים לעשות כך וכך וכו' וכו', והוא לא קולט שהוא דן את עצמו באותו רגע.

ולכן לפני שדנים את הזולת צריכים מאד מאד לשמור מה הולכים לדון אותו, ומביא רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קי"ג) שזה מה שאמר רבי יוחנן לחולה: חביבין עליך יסורין - תגיד לי, אתה לא יודע שיסורין הם דברים גדולים מאד ועל ידי זה מתכפרים העוונות? כי אדם שסובל יסורים מוחלים לו על כל עוונותיו, ולכן תגיד לי, האם לא חביבים עליך היסורים כדי שתיכנס נקי לגן עדן? ענה ואמר לו: לא הן ולא שכרן! אני לא צריך את היסורים, ולא את השכר על זה.

והוא אמר לו תן לי את היד שלך, בוא ואקים אותך עכשיו. אם הוא היה אומר - כן! אני רוצה את היסורים כי זה דבר גדול מאד, אוי ואבוי כי הוא היה נשאר עם היסורים, וככה כשאמר לא הן ולא שכרן אז התפטר מזה, ולכן אדם צריך תמיד לשמור שלא ידון את הזולת, כי כשדנים את הזולת אז דנים את עצמם, ואשרי מי שנזהר בדברים אלו.

https://gmara.wordpress.com/category/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%A3-%D7%94-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%91/

רבי חייא בר אבא חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אליו] ר' יוחנן.
א"ל [אמר לו. רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא]: חביבין עליך יסורין?
א"ל [אמר לו]: לא הן ולא שכרן.
א"ל: הב לי ידך [תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. הכוונה שהחלים ממחלתו].

ר' יוחנן חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אליו] ר' חנינא.

א"ל [אמר לו רבי חנינא לרבי יוחנן] חביבין עליך יסורין?

א"ל [אמר לו. רבי יוחנן לרבי חנינא] לא הן ולא שכרן.

א"ל הב לי ידך [תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. אוקמיה=העמידו, וגם ריפאו].

אמאי [מדוע], לוקים ר' יוחנן לנפשיה [שיעמיד רבי יוחנן את עצמו. אם בכוחו לרפא חולים, כמו שריפא את רבי חייא בר אבא]?

אמרי [אומרים] אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

(חומר למחשבה:

אני רק מעלה כמה שאלות. מדובר בייסורים של אהבה, שהקב"ה מביא עליו מתוך שאוהבו. מאיזו בחינה הם נחשבים בית האסורים? אם המתייסר בוחר "לא הם ולא שכרם", ודי בזה כדי שיעברו ממנו היסורים, כיוון שהם של אהבה, מה שייך כאן אין חבוש וכו', מה קשורה נתינת היד להסכמתו של הקב"ה לפעול כמו שמבקש הצדיק "לא הם ולא שכרם"?

עיין בבא מציעא דף פ"ד, בתחילת עמוד ב', שרבי אלעזר בן רבי שמעון קיבל עליו ייסורים מדעתו. בערב היה מזמין את היסורים "אחי ורעי בואו". ובבוקר אומר להם "לכו מפני ביטול תורה". אבל שם אלה יסורים שביקש שיבואו עליו כדי לוודא שאין בו חטא, ולא ייסורים שהקב"ה מצידו הביא עליו מתוך שאוהבו).

רבי אליעזר חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] רבי יוחנן. חזא [חזא=ראה] דהוה קא גני [גני=ישן] בבית אפל [ראה שהיה ישן בבית אפל]. גלייה לדרעיה [גילה את זרועו. רבי יוחנן] ונפל נהורא [ונפל אור. שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד, כמו שאמרו בבבא מציעא דף פ"ד עמוד א. רש"י]. חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר [ראהו שהיה בוכה רבי אליעזר. כלומר רבי יוחנן ראה שרבי אליעזר היה בוכה]. אמר לו [רבי יוחנן לרבי אליעזר] אמאי קא בכית [למה אתה בוכה]. אי משום תורה דלא אפשת [אם משום תורה שלא הרבית], שנינו [למדנו במשנה] "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ואי משום מזוני [ואם משום מזונות. שאינך עשיר] לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות [עושר ותורה]. ואי משום בני [ואם משום בנים. שמתו בניך]. דין גרמא דעשיראה ביר [זו עצם של בני העשירי. עשרה בנים מתו לרבי יוחנן, והיה עוטף בסודרו עצם פחות מכשעורה לעגמת נפש. רש"י]. אמר לו להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא [אמר לו – רבי אליעזר לרבי יוחנן – ליופי זה הבלה בעפר אני בוכה. כנראה הכוונה שיבלה בעפר]. אמר לו על דא ודאי קא בכית [על זה ודאי יש לך לבכות]. ובכו תרוייהו [ובכו שניהם]. אדהכי והכי [בין כך וכך] אמר לו [רבי יוחנן לרבי אלעזר] חביבין עליך יסורין? אמר לו לא הן ולא שכרן. אמר לו הב לי ידך [תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. כלומר שהתרפא].

[הערה: מתחילת הסיפור קצת משמע שרבי אלעזר היה בוכה עוד מלפני שרבי יוחנן גלה זרועו והאיר את הבית. ועולה מזה לפי סוף הסיפור שרבי אלעזר היה בוכה על יופיו של רבי יוחנן שיבלה בעפר עוד מלפני שרבי יוחנן נכנס אליו].

חביבין עליך יסורין = 548 = [תהי' קמו,ב] אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי;    אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי

לא הן ולא שכרן = 693 = (ברא' מ,יא) ואקח את הענבים = (במ' כג,ז ועוד) וישא משלו

https://www.betipulnet.co.il/particles/%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%9F/

על הריפוי של ר' יוחנן

06.04.11

פורסם על ידי רות נצר, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית

התלמוד הבבלי (ברכות. דף ה, ע' ב)[i] מביא לנו ספור מיוחד במינו על יחסי מורה ותלמיד שאני רואה בו דגם מוקדם לתאור המטפל אשר נושא בקרבו את ארכיטיפ 'המרפא הפצוע', בהתממשותו ביחסים הדדיים, אינטרסוביקטיביים, בלשון ימינו, של מטפל-מטופל .

זה הספור על הריפוי של ר' יוחנן:

ר' חייא בר אבא חלה. נכנס אליו ר' יוחנן. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו : לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו.

ר' יוחנן חלה, נכנס אליו ר' חנינא. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו.

אמרו, שיַקים ר' יוחנן את נפשו? [מדוע ר' יוחנן לא מקים את עצמו] אומרים: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'.

ר' אלעזר חלה. נכנס אליו ר' יוחנן, ראהו שהוא ישן בבית אפל.

חשף [ר' יוחנן] את זרועו ונפל אור.

ראה שהיה ר' אלעזר בוכה.

אמר לו: מדוע אתה בוכה? אם משום תורה שלא הרבית? - הרי למדנו "אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון לבו לשמים"; ואם משום מזונות? [שלא היה לו הרבה כסף] - לא כל אדם זוכה לשני שולחנות; ואם משום בנים? [שלא היו לך בנים או שלא היו לך בנים רבים] - זו היא העצם של בני העשירי!

אמר לו [ר' אלעזר לר יוחנן]: על יופי זה שיבלה בעפר אני בוכה. אמר לו: על זה ודאי יש לך לבכות.

ובכו שניהם.

בין כך ובין כך אמר לו [ר' יוחנן]: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו - והקימו.

ר' יוחנן (בן הנפח) היה גדול האמוראים בארץ ישראל במאה השלישית לספירה, אחד האישים המרכזיים בספרות התלמודית, אשר נחשב לעורכו של התלמוד הירושלמי.

שמו של ר' יוחנן - אולי מלשון חנינה. כגון מידות האל "אל רחום וחנון" (שמות לד,6), ודברי האל: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, 19). משמעות השם עצמו: יו-חנן - האל חנן. זו עמדת חנינה, שנובעת מסליחה וחמלה. חנינה היא ההיפך מעמדת הדין השיפוטית השלילית. היא המאפשרת רצון לסייע לזולת והיא המאפשרת לאדם להבריא. מעניין שמי שריפא את יוחנן שמו ר' חנינא. שוב - לשון חנינה. נמצא שבשניהם הריפוי נובע מעמדת חנינה ששורשה במהות האל החונן, מאחר והחנינה היא ממידות האל. אומר הרמב"ם: "מכיוון שתכלית מעלת האדם היא להידמות אליו יתעלה במידת היכולת, כלומר, שנדַמה את מעשׂינו למעשׂיו, כפי שהסבירו בפירוש לקדֹשים תהיו (ויקרא י"ט, 2) לאמור: מה הוא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום." (מורה נבוכים. פרק נ"ד). עמדת החנינה משתלבת בעמדת היד התקיפה האוחזת, תומכת, מרימה ומקימה, כשר' יוחנן מושיט ל ר' אלעזר את ידו ומקימו.

הטקסט הוא בארמית: "ר' יוחנן חלש". חלש בארמית פרושו חלה. החולי מזוהה עם החולשה והבריאות עם החוזק. למרות שיש כאן חולי, ברור היה בעולם הקדום שסיבת החולי היא מצב נפשי. לכן המטפל שואל לסיבת המצוקה שעומדת מאחורי החולי. השאלות של ר' יוחנן מקבילות לשאלות של המטפל בימינו (אמר לו: חביבים עליך יסורים?). אם כי בניגוד לשיטתנו כיום, אחרי שהמטופל עונה לו (אמר לו לא הם ולא שכרם), כאן המורה-המטפל מראה בעצמו מיד את הדרך המתאימה בה ניתן להתמודד עם קשיי החיים (אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו).

אכן הוא מורה יותר מאשר מטפל; שהרי המטפל אמור לעודד את המטופל למצוא בעצמו את התשובות האפשריות ואת הדרכים האפשריות להתמודד עם קשייו, קודם שיתן לו את תשובותיו שלו.

הטקסט כולו מבטא את ההכרה שאדם יכול לבחור להיות ביסוריו ואפילו לחוש שחביבים עליו יסורים, כעין עמדה מזוכיסטית, או עמדת ענישה עצמית, מתוך אמונה שבעולם הבא יזכה בשכר על יסוריו, ואולי גם שחביבים עליו יסורים כי יש לו רווח משני מחוליו. כגון שיהיה פטור מעבודה ודרישות החיים, וכגון שיבואו לבקרו וירחמו עליו. זו עמדת פסיביות, קוֹרבָּנוּת, והמנעות מהתמודדות. הטקסט מביא את ההכרה שהאדם יכול לקום מחוליו, ושלשם כך הוא זקוק:

1. להמנע מלחבב את יסוריו

2. לעמדה של בחירה בהחלמה.

3. לעמדה פנימית תקיפה שתקים אותו.

4. לזולת מסייע, כי כידוע "אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים".

5. להושיט את ידו ולהיענות למסייע לו, לאדם אחר, שהוא סמכות רוחנית בעיניו, שיפעיל את היד התקיפה.

ואמנם כשר' יוחנן, שהיה מקים חולים אחרים, חלה בעצמו, לא יכל להקים את עצמו והיה זקוק לדמות של סמכות רוחנית אחרת, שיפעיל עבורו את עמדת היד התקיפה, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

חשובה היכולת לקבל את העזרה מהזולת. מטפל שלא שוגה בתחושת גדלות, יודע שכוחו לסייע לאחרים לא מחסן אותו מפני חוליי החיים, ושאינו שונה מהנזקקים אליו. בכך המטפל והמטופל שניהם בעלי החולי-הפצע. יש כאן עמדה שוויונית של המטפל והמטופל. ר יוחנן מסייע לאחרים שחלו בדיוק באותו האופן שסייעו לו. המטפל בחולי הוא מי שבעצמו חלה וטופל.

משתמע גם שאדם אינו יכול להפעיל את עמדת הריפוי לעצמו לבדו, שכן הוא זקוק לממד הבין אישי של אחווה, למפגש האנושי האכפתי, הדואג, הרוצה לסייע והמסייע ככל יכלתו, לזולת שמתקיים עבורו כזולת-עצמי.

כשהוא בוחר בהחלמה, עליו גם להושיט את ידו כדי שיוכל להיאחז ביד המושטת אליו. יש מקרים בהם המטפל מנסה לסייע למטופל אבל המטופל אינו מושיט את ידו להיאחז בו.

האם היד המושטת של המורה אל יד התלמיד המושטת אליה אינה אותה יד של אלוהים, המושיט ידו אל אדם המושיט ידו אליו, בציורו הידוע של מיכלאנג'לו את בריאת האדם בקפלה הסיקסטינית?

ואז המורה מקים אותו (בארמית: "ואקוּמיה"). מלשון תקומה. מלשון: "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" (תהלים קי"ג, 7). הקמת המורה את התלמיד מהדהדת את הקמת האל את האדם כשהוא בדלות הנשמה. זו תקומת הגוף והנפש כאחת. אמנם בכל המקרים המתוארים כאן הטיפול מתחיל בשיחה, אבל מימושו (נתן לו ידו והקימו) מתרחש במגע יד ממשי; באחיזת יד, כשהיד של המורה-המרפא באחיזה בוטחת וחזקה דיה כדי להקימו. עולה כאן האיזכור ליד האל שמוציא את ישראל ממצרים. וכן כששלמה פונה אל אלוהים: "כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה".(מלכים א,ח, 42).

וכן דרכו של הרופא המרפא את הירשל ב'ספור פשוט' של עגנון[ii], שטיפל בו "בידו החזקה שאחזה את ידו בכניסתו וביציאתו כאילו בהסח הדעת". עד כמה חשוב מגע הגוף, מגע היד האנושית שמטפלים רבים עדיין נזהרים מפניו!

אולם קודם שהחל ר' יוחנן לשאול את שאלותיו אנו שומעים שחדרו של ר' אלעזר היה חשוך, ור' יוחנן מגלה זרועו ונמלא החדר אור. תחושת כוחו הרוחני שמתבטאת באור הנובע מזרועו מעצימה את אישיותו של ר' יוחנן. האם ביקש לעשות נס ולהאיר, או שמא גילה את זרועו כלאחר יד ומבלי משים נגלה אורו? האם היה זה אור יופיו? אור הבוהַק של בשרו? ר' יוחנן נחשב התגלמות הגדוּלה והיופי[iii]. אגדות הילכו על יופיו המופלג. המדרש מדמה את יופיו לכוס זכוכית ובה גרגרי רימון ועליו עלי ורד ואור הדמדומים זורח עליו.

הטקסט הארמי הינו בעל איכות פיוטית מיוחדת: "ונפל נהורא". למה' יוחנן מגלה את זרועו? מתוך כוונה להקרין את הנוכחות הרוחנית-פלאית שלו? או שהחוויה הנומינוזית של אור הזרוֹע של גבר יפה תואר היא עצמה בעלת כוח בוהק ומאיר?

האור - מסמל הארה רוחנית. על איזה אור מדובר? כתוב "חכמת אדם תאיר פניו " (קהלת ח', א(.. על משה מסופר כי קרן עור פניו כשירד מהר סיני.

ובישעיהו כתוב: "ותָפֵק לרעב נפשך ונפש נענֶה תשביע. וזרח בחושך אורךָ ואפלתךָ כצהרים" (ישעיהו נ"ח, 10).

זה בדיוק מה שיוחנן עושה: כמטפל הוא מפיק את נפשו לנפש הנענה - ואז אורו זורח בחדר החשוך. בפסוק בישעיהו מצוי הקשר בין המחויבות המוסרית לזולת (נוסח לוינס), ובין האור שאינו אור מיסטי כשלעצמו, אלא אור רוחני שנובע מנתינה לזולת. האור של בוהק זרועו לבדה אינה מרפאת אלא בשילוב של האמפתיה האנושית.

היד שמאירה בראשית הספור היא היד האיתנה שמקימה בסיום הספור את ר' אלעזר. ולא רק מגע יד אלא יד אקטיבית שלוקחת על עצמה לסייע במלוא יכלתה. וכמובן שכוח היד מבטאת את כוח האישיות הרוחנית המאירה שמסייעת. היד היא גם הביטוי הסמלי של כוחו הנפשי, של תעצומות נפשו, של מי שעמד באבדן עשרה בנים (יש גירסה שהוא איוב) והוא שומר בכיסו עצם[iv] של בנו, ויכול לא לשקוע באבדנות, ועוד לבוא ולעודד אחרים, ולהראות להם עמדה נכונה יותר כלפי הסבל וקבלתו, שבעזרתה אפשר לקום מהחולי. ובסוף אף סיפר על כאבו שלו, על עשר בניו שמתו.

כמו אצל ד"ר לנגזם (הרופא של הירשל ב'ספור פשוט' של עגנון  www.kramim.ort.org.il/wp-content/uploads/2014/02/סיפור-פשוט.doc), הטיפול כאן הוא שילוב של מגע היד ודבור. אף כי בשני המקרים, אין זה "הריפוי בדבור" שפרויד התכוון לו.

בטפול של החכמים אין מתקיים המרחק הטיפולי של בימינו. המורה נותן מיד תשובות של היחס הנכון לקשיים ואינו מעודד את התלמיד-חולה למצוא בעצמו פתרונות. ובנוסף לכך המורה-מרפא מספר על חוליו וצרתו שלו - אבדן בניו שלו. השיתוף של המורה את התלמיד בסבל שלו עצמו מזהה אותו, בפני התלמיד-המטופל, עם הסובל שהוא הגואל: המרפא הפצוע. המורה, כמי שיודע סבל ומסוגל לחיות איתו ולהכיל אותו, וגם יודע איך לקבל את היסורים, יכול גם להשתתף בסבלו של החולה וגם להוות מודל בשבילו. כשהוא מסייע לזולת אזי מוענקת גם משמעות לסבלו שלו.

בכל אדם יש בנפשו את ארכיטיפ המרַפֵּא הפנימי והוא מושלך בטיפול על המטפל. בתהליך הטיפולי על המטופל להתחבר למרפא הפנימי בנפשו הוא, לתת לו יותר ויותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל המרפא בחזרה לעצמו. המָרפֵא מתרחש באמצעות המגע של המטפל עם פצעו שלו, שמאפשר למטופל את המגע עם פצעו. מכאן ארכיטיפ המרפא הפצוע. פרוש הדבר שרק מרפא שיודע מעצמו מהו כאב ופצע, יכול להתחבר לסבלו של הזולת, וכך לרפא אותו. כשהמטפל מטפל בפצע המטופל הוא גם מרפא את פצעו שלו. כך ארכיטיפ הריפוי מתפצל בין המטופל והמטפל[v].

לאה גולדברג[vi] כותבת: "אם תתן לי חלקי באימַת מחשכיךָ / אולי יאוֹר לי מעט. / אם תפרוק על כתפִי את כובד עולךָ מעליך / אולי יקל לי מעט. / אם תביא אלֵי כפוֹר עזבוּתי את צינת בדידותך / אולי יחם לי מעט. // ... אעמוד בפתחי יגונך / והיה מכאובך לי תשורה. / בידים טובות אשאנו. / לא אפול, לא אכרע - / אל תירא" (1960: 136). דבריה של לאה גולדברג (שפונים אל אהוב לבה), מתארים להפליא את האופן בו מצוקת המטופל מקלה על מצוקת המטפל, וכך מכאובו הוא תשורה למטפל. במובן הזה המטופל מגלם עבור המטפל את המרפֵא הפצוע. שותפות הגורל ושותפות הפצע וכוחו המרפא הם האמבט האלכימי המרפא שבו שותפים המטפל והמטופל.

והנה, אחרי שר' יוחנן מספר לו על כאבו שלו, של אבדן כל בניו, נותן התלמיד-מטופל את תשובתו המפתיעה, ששונה מכל מה שיכולנו לצפות לה: החולה אינו עסוק בצרתו שלו אלא בכאב על רבו שלו, על יופיו של רבו שעתיד לכלות ועל יופיו של העולם החולף בכלל.

הבכי על היופי של רבו שיכלה מהעולם מגלה את היחס של התלמיד לרבו. היחסים ביניהם אינם יחסי חולה ורופא אלא שני אנשים ששותפים לצער החיים, ואין הבדל ושוני בין המורה והתלמיד, כי כולנו נכלה מהעולם. ואולי מתחת לצער על היופי האנושי שיכלה, קיים גם הפחד לאבד את ר' יוחנן כשילך אף הוא לעולמו.

מתרחש כאן חילוף תפקידים בין החולה והרופא, כשהחולה בוכה על הרופא.

ואז בכו שניהם. זה "האמבט האלכימי"[vii] המשותף של דמעות הצער: החבור הרגשי המלא בין שניהם.

יתירה מזו, יש כאן גם בכי על יופיו החולף של העולם. התרחבות האני בצערו שהוא צער הזולת, היא בו בזמן התרחבות המטפל-המטופל זה אל זה. ואין חילוק ביניהם ואין מחיצה ובכו שניהם.

מה שמרפא, איפוא, אינו רק הקמת היד כמו בתחילת הספור, אלא השיתוף הרגשי, שבו הסבל הוא של שניהם.

אבל חשוב שאחרי הבכי של האמבט המשותף, שבו מתרחש הזיווג של השניים באמבט, חוזרת להיות הפרידה, והמטופל שב אל מקומו כמטופל, והמטפל שב אל כוחו ההיררכי, ואז:

בין כך ובין כך אמר לו [ר' יוחנן]: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו - והקימו.

המשוררת ורדה גנוסר[viii] כותבת במחזור שירים על ר' יוחנן:

"החדר הוא חדר, הגוף גוף / והחושך נסוג בְּאוֹר / בו­או וצאתו, במזור הזרוע /

המורמת בהפשלת הבד / בה רמז, זב זרם דק / מזקק את חשמל הבכי"

[i] התרגום הוא שילוב של התרגום של ביאליק ורבניצקי. (1948. ספר האגדה. עמ' רטז. דביר.) עם התרגום וההערות מספרה של רוחמה וייס (2006. מתחייבת בנפשי. ידיעות אחרונות. עמ' 216 )

[ii] על שיטת הטיפול ב'ספור פשוט' ראו נצר רות. 2009. השלם ושברו. כרמל. פרק י"א.

[iii] על יופיו של ר' יוחנן ראו נצר רות. שם. פרק כז, ב. יופיו אינו ידוע - על יופיו של ר' יוחנן.

[iv] העצם מסמלת את תמצית העצמי שאינו כלה במוות. לפי ר"נ מברסלב: "מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי (תהלים. ק"ב, 6): עַצְמִי הִיא הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עֶצֶם הָאָדָם, כִּי עִקַּר עַצְמִיּוּת הָאָדָם, מַה שֶּׁנִּקְרָא אֵצֶל הָאָדָם אֲנִי, הוּא הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עֶצֶם הַקַּיָּם לָעַד". ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא (= חלק א') סימן כב.

[v] ראו נצר. שם. פרק ט"ז: הפצע והחיפוש אחר הגביע הקדוש.

[vi] גולדברג לאה. 1960. מוקדם ומאוחר. ספרית פועלים.

[vii] האמבט האלכימי הוא השדה המשותף של הלא-מודע של שני המשתתפים, של השניים המתקרבים זה אל זה עד היותם אחד, ופרידתם שבאה אחר כך. ראו נצר רות. 2004. מסע אל העצמי - אלכימית הנפש - סמלים ומיתוסים. מודן. פרק י"ח: יחסי מטפל-מטופל.

[viii] גנוסר ורדה. 2002. יומן יוחנן. בית מדרש אמנים- מכון שכטר ללמודי יהדות.

מהלימוד אגב בהעלתך התשע"ח

 (תהי' פט,טז) י-הוה באור פניך יהלכון = 516

העם יודעי תרועה = 892

 (שמ' ד,כב) בני בכורי ישראל = 841 = ואהבת את י-הוה

ד"א:

הכנעה: בני

הבדלה: בכורי

המתקה: ישראל

בין עם לבין לאום

"עם", כפשוטו:
with,
מצבור של אנשים מיוחדים להיות כלל, שכל פרטיו משתתפים יחדיו בעלילה המחברת ביניהם.

מאידך, "לאם" (לאום) = 71. יש 70 לאומים + ישראל. וכן, לאום הוא עם אשר הצליח להרכיב לעצמו מערכת 71 של חכמי סנהדרין, של מחוקקים ושופטים, מובילי רוח ותרבות, המבדילים באופן עקרוני בינו לבין שאר עמים ולאומים; עד כדי שלשונו מיוחד ונבדל מכל לשון אחר.