איכה התשע"ז: כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד

הפסוק האחרון במגילת איכה:

כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד = 1684

והנה סיפור בי"א פעימות, כל אחת מהן באותו ערך 1684:

אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם; יְהוָה, יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים.

(שופטים, ה,יג)
ה' הוא הרודה ברודים, ה' הוא המכניע את האויב.

אז - כדברי המצודת דוד: כשיתחזק השיר ותתגבר הישועה

.

וַיֹּאמֶר מִיכָה--עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה-לִי הַלֵּוִי, לְכֹהֵן.

(שופטים, יז,יג)

ברמז: זה שהלוי יהיה כהן, וישראל יהיה לוי, ואומות העולם תהיינה ישראל. וכן בארץ, שכל ארץ ישראל תהיה ירושלים וכל העולם בחינת ישראל. זה שיש ניצוץ ראשון של אותה תופעה מגלה כי ייטיב ה' לי.

.

וּבָנוּ בָתִּים, וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְאָכְלוּ פִּרְיָם.

(ישעיהו, סה,כא)

ואז בא הביטחון בארץ בכלל, שבונים בתים ללא פחד שמא יהרסו לנו אותם או יגנבו אותם מאתנו; ונוטעים כרמים באמונה שעוד נאכל פרים ונשתה יינם

.

וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע.

(ישעיהו, סה,כד)

השלום בארץ עושה שלום בין ארץ לשמים, והחיבור בין הבורא לבריאתו מתחדש בגלוי פנים

.

וְיָשְׁבוּ בָהּ, וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם, לָבֶטַח.

(זכריה, יד,יא)

שלום בארץ גרם לשלום בין ארץ לשמים, ואז במרכזו, שלום ובטחון בירושלים

.

יְהוָה, בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ-- יְהוָה, בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ-- עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ, בְּנֵי אָדָם.

(תהילים, יא,ד)

המקדש בירושלים, משכן ה' בלב האדם, וכסאו בשמים. כאשר החיבור תקין, אז יש השגחה פרטית בגלוי

.

יֵשֵׁב עוֹלָם, לִפְנֵי אֱלֹהִים; חֶסֶד וֶאֱמֶת, מַן יִנְצְרֻהוּ.

(תהילים, סא,ח)

על מלך ישראל מדובר. החסד והאמת בהם הוא אוחז יוזמנו לשמור עליו. כדברי המצודת דוד: זה יבטיח למלך לשמרו מן האויב בלי מלחמה ע"כ.

.

יָמִיקוּ, וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק; מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.

(תהילים, עג,ח)

אבל... היצר הרע חוזר מן הסתם ותוקף. השליט נשחת, מוסיף מס, עושק את העם. וממרום ידבר, הן ביוהרא כלפי מרום כפרעה וסנחריב ונבוכדנצר מי ה' אשר אשמע בקולו, הן בעשיית המושל את עצמו אלוהות כביכול (גם כפרעה, ובאורח משל גם כהרבה מושלים החושבים את עצמם לנצחיים, שאין מי שיכול להפיל אותם או לשפוט אותם וכן הלאה)

.

יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ; וְכָל-עַוְלָה, קָפְצָה פִּיהָ.

(תהילים, קז,מב)

ובתוך כל העולה והחושך, הישרים והצדיקים ישמחו כל יום, כשמחת רבי עקיבא בראותו שועל יוצא מבית קודש הקדשים הוא לומד ממנו אשר נבואות הישועה באות ומתקיימות. והשמחה של הישרים בעת צרה ומחנק מופלאת ומתגברת על כח העוול השולט, עד כדי קפצה פיה של העולה, פיה נסתם.

.

כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.

(איכה, ה,כב)

פעמיים מאסת אותנו, כבי' הגזמת במיאוס. הרי הקצף שלך מתכפר בהקפצת פה העוול בידינו

.

וְהִנֵּה-יָד, נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל-בִּרְכַּי, וְכַפּוֹת יָדָי.

(דנייאל, י,י)
רגע לפני, נודע לנביא שכל נבואתו תהיה סתומה עד "עת קץ" = 660 = סתר = [במ' כג,ח] "מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם י-הוה" {עת קץ, עת היקיצה, ההתעוררות, ההתגלות: אי אפשר לקלל מה שה' לא קלל, אי אפשר לזעום אם לא ה' הזועם} = [תהי' נו,יא] "בא-להים אהלל דבר, בי-הוה אהלל דבר" {אז אהלל ואברך בדיוק באותה מידה אם במידת הדין או החסד עוסקים}

------------------------------

את הפסוק האחרון במגילת איכה עוטפים בפסוק הקודם לו, אשר משננים אותו גם אחריו:

השיבנו י-הוה אליך ונשוב חדש ימינו כקדם = 1416 = (במ' לא,ל) "משמרת משכן י-הוה" /שהענין המכריע אינו המשכן עצמו בלבד, אלא דוקא המשמרת עליו, המשמעת הקשורה לעבודת הקודש\ = (יואל ד,יז) "והיתה ירושלם קדש"

\הפסוק פעמיים, כפי שקוראים אותו פעמיים בסוף המגילה\ = 2832 = (דב' יא,כא) "אשר נשבע י-הוה לאבתיכם לתת להם כימי השמים" \ממשיך: על הארץ\ = (דב' יב,כט) "אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך" /ואת מי אתה בא לרשת מפניך, לעקור מעל אדמתך? הנה הפסוק הבא:\ = [תהי' קמד,יא] "פצני והצילני מיד בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"  /אז את מי שצריך לעקור מארץ ישראל, זה בני נכר לא בכלל, אלא דוקא אלו אשר פיהם דבר שוא וימינים, החסד שלהם, גם הוא שקר...\.

* "ימי השמים" = 455 = (שמ' כ,י) "ביום השביעי"   /יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שגם ימות החול וכל החול מתעלים לדרגא של שבת, מנוהלים לפי חוקי שמים\  = (שמ' לו,ה) "מרבים העם להביא" /בתרומות למשכן,    נתינה בלי גבול מאת העם, שככה מתעלה אף הוא לדרגא של ימי שמים\  = (במ' יד,יד) "ועננך עמד (עומד) עלהם" /הקודם הוא אתערותא דלתתא, בעקבותיה באה אתערותא דלעילא\  = (במ' כ,ג) "עם משה" /הממוצע בין "בורא עולם", האל המוסתר, לבין "מלך מלכי המלכים" בגלוי פנים\  = (במ' כ,יא) "ויצאו מים רבים" /כבר ללא צורך להכות או אפילו לדבר אל שום סלע, מים שהם חיות והם חסדים והם חכמה נובעים גם הם לרוויה בלי גבול\  = (במ' לג,מא) "מהר ההר" /מהתכונה ההופכת את ההר להר\  = (זכ' ד,ה) "ויען המלאך הדבר בי" /השנוי, השידרוג האחרון הוא התודעתי: המשיב מטעמי אל העולם הוא בחינת המלאך הדובר בי, שרק יכול לומר אמת כהיחרתה בלבי\

אותו תאור של "בני נכר" הוא פסוק שלם: [תהי' קמד,ח] "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"

"מיד בני נכר" = 386 = (ברא' ז,כג) "מן הארץ"

"פצני והצילני" = 431 = (ויק' יט,לא) "במשפט" (והענין הוא לא תעשו עול במשפט) = (דב' א,ו -פ' דברים) "י-הוה א-להינו דבר אלינו" = (יהו' א,ב) "משה עבדי" = (ירמ' מ,ג) "ויבא ויעש י-הוה" (ויבא נקוד צירה, וממשיך "כאשר דבר", לפורענות) = (זכ' יב,ד) "בשגעון" = (איוב כד,ד) "עניי ארץ" = (מש' י,ז) "זכר צדיק"

ובאמצע המגילה:

[איכה ג,כב] "חסדי י-הוה כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" = /אז למה המצב הוא כזה קצוני, שלא תמנו כי אם בזכות חסדי ה' כי אין לנו בעצמנו זכות כלשהו לקיום?\  (ירמ' יז,יג) "כי עזבו מקור מים חיים, את י-הוה" /וכך נבדלנו מהאלוהות, ובעקבותיה נשוב על מנת לתקן ולהמתיק:\ = (יח' כח,ב) "ותתן לבך כלב א-להים"

---------------------

מתוך אתר חב"ד:

לאורך ההיסטוריה אירעו בתשעה באב מאורעות טרגדיים במיוחד עבור עם ישראל. יום זה נקבע כיום אבל לאומי, בו מתענים, קוראים את 'מגילת איכה' ואת ה'קינות', פיוטים שמבכים ומשחזרים את המאורעות העצובים שאירעו ביום זה.

חטא המרגלים: הפעם הראשונה בה תשעה באב נכנס לדפי ההיסטוריה היתה זמן קצר לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים. לפי בקשתם, משה רבינו שלח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען כדי לאתר את הדרך הנוחה ביותר לכבוש את הארץ המובטחת. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים (יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא הצטרפו למהלך) שבו ובפיהם דיווח מטיל אימה על הענקים היושבים בארץ ועל הערים המבוצרות. "לא נוכל לכבוש את הארץ!" הם קראו. דברי ההסתה של המרגלים הותירו רושם רב: העם התמרד ומיאן לעלות לארץ המובטחת.

כעונש על סירובם לעלות לארץ, גזר בורא העולם כי כל אנשי המלחמה (גברים בין גילאי עשרים ושישים) לא יזכו להיכנס לארץ המובטחת. במשך ארבעים שנה יהיה על עם ישראל לנדוד במדבר עד אשר הם ימותו, ורק לאחר-מכן הם יזכו להיכנס לארץ.

מרד בני-ישראל אירע בליל תשעה באב.

חורבן בית המקדש הראשון: את בית המקדש הראשון בירושלים התחיל שלמה המלך לבנות בשנה הרביעית למלכותו. הבית היה יצירה ארכיטקטונית מפוארת והיווה מרכז החיים היהודי.

לאחר פטירתו נחלק עם ישראל לשתי מחנות: עשרה שבטים סירבו לקבל את מלכותו של רחבעם בן שלמה, ומינו עליהם את ירבעם בן נבט כמלך ומאוחר יותר את העיר שומרון כבירתם. הם קיבלו את השם "מלכות ישראל". שני שבטים, יהודה ובנימין, קיבלו על עצמם את מלכות בית דוד ובירתם נותרה בירושלים.

כמאה וחמישים שנה לפני חורבן הבית הראשון התקיף מלך אשור את ממלכת ישראל וכבש אותה. הוא הגלה את עשרת השבטים לאשור ולמדינות רחוקות, מלכות יהודה שרדה ונותרה על כנה באורח פלא.

אך גם למלכות יהודה לא היה צפוי עתיד מזהיר. ירמיה, נביא שהתייחס למשפחת כוהנים, החל להתנבא (יחד עם נביאים אחרים) על העתיד המר הצפוי כעונש על השחיתות המוסרית והשלטונית ששררה בארץ. אך העם היושב בציון נזף בו וגיחך לנבואותיו.

בשלב מסויים ציווה עליו האלוקים להעלות על כתב את העונש הצפוי לעם ישראל. הוא העלה זאת במגילה מיוחדת הנקראת מגילת 'איכה'.

כאשר מלכות יהודה כרתה ברית עם מלך מצרים, עורר הדבר את חמת זעמו של נבוכדנצאר מלך בבל, האויב המושבע של מלך מצרים. הוא הכריז מלחמה על יהודה, כבש את ירושלים, הגלה עשרות אלפי יהודים לבבל, הדיח את מלכה יכניה ומינה תחתיו את אחיינו, צדקיהו.

למרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של ירמיהו למלך החדש, ניסה צדקיהו לכרות ברית נוספת עם מלך מצרים ולמרוד בשלטון נבוכדנצאר. בתגובה יצא נבוכדנצאר למלחמה על ירושלים במטרה להחריב אותה כליל. המצור החל בעשרה בטבת, ושלושים חודשים לאחר-מכן, בחודש תמוז, נפרצו חומות ירושלים.

בז' באב החל נבוזרדאן, מפקד חיל בבל, להשחית את העיר. בתשעה באב אחר הצהריים הוא שלח אש בבית המקדש. האש בערה עשרים וארבע שעות, כשהיא הופכת את הבית המפואר בו שירתו היהודים את אלוקיהם לאפר.

עשרות אלפי יהודים נהרגו במהלך כיבוש ירושלים. עשרות אלפים נוספים הובלו לשבי בבבל.

חורבן בית המקדש השני: בשונה מן הבית הראשון שנבנה כשעם ישראל נהנה מעצמאות שלטונית מלאה, בית המקדש השני נבנה רק לאחר אישור ממלך פרס אשר לשלטונו היו היהודים כפופים באותה שעה. בכל תקופת בית שני, למעט המרד המוצלח של החשמונאים שהביא עצמאות מדינית במשך תקופה קצרה, היו היהודים נתונים למרות מלכות זרה.

ואז פרץ המרד.

באותה שעה היו בני ישראל נתונים תחת השלטון הרומאי. אכזריותם של הרומאים הקשתה עליהם והם קראו למרד, תוך תקווה שיוכלו לשוב ולשלוט בארץ ישראל. הקיסר הרומאי שלח צבא רב לדכא את ההתמרדות כאשר טיטוס, גנרל אכזר במיוחד, הופקד על כיבוש ירושלים. הוא הטיל מצור אכזרי על העיר שגרם ליושבים בה להינמק ברעב ובצמא. בתשעה באב הוא פרץ אל הר הבית ושרף את בית המקדש. במהלך הקרבות לכיבוש ירושלים נהרגו עשרות אלפי יהודים או נשבו כעבדים. ירושלים הייתה לעיי חרבות.

חורבן ביתר: שנים לאחר המרד הלא מוצלח בירושלים, אדם בשם בר כוכבא פתח במרד נוסף הידוע בשם 'מרד ביתר'. רבים האמינו כי בר כוכבא הוא המשיח וכי הוא יושיע את ישראל. אך המרד דוכא ביד אכזרית. בתשעה באב הכוחות הרומאים פרצו אל העיר, והרגו גברים, נשים וילדים. ושוב נכנס תשעה באב להיסטוריה כיום עצוב במיוחד.

הרומאים חורשים את הר הבית: שנה לאחר חורבן ביתר, חרשו הרומאים את הר הבית – המקום המקודש ביותר לעם ישראל.

גירוש אנגליה וספרד: בשנת 1290 גורשו יהודי אנגליה מארצם בתשעה באב. מאתיים שנה לאחר-מכן, היה תשעה באב היום בו נכנסה לתוקף גזירת המלך פרננדו ואשתו איזבלה על פיה אסור ליהודי לדרוך על אדמת ספרד. בכך באה לקיצה תקופת 'תור הזהב', תקופה בה יהודי ספרד נהנו מרווחה ושגשוג רוחניים וחומריים.