ושוב חלמתי, והיינו אני ובנותי אצלך, בחורבות שנותרו, אליהן הורו לך להמשיך להתייחס כמו אל בית. והיינו כאילו שקופים בעינייך, איך לא. ואת זזה מכאן לשם בין החדרים לסלון למטבח לגינה כאילו יש לאן או בשביל מי כי הכל חלף, ורק אני מופיע באקראיות כאילו, בהליכה האטית שלי אני חוצה את דרכך הטרופה ואת אינך רואה אותי גם לא עכשיו, כשאין ממני כי אם גזלך בביתך ולא זכר, וגם עתה אינך רואה אותי. ונזכרתי במקרר היפה שקניתי בדיוק לפני, ונגשתי למטבח ומצאתי כאילו מאות שנים עברו על המקרר הישן ודלתותיו בכלל פתוחות וקצת קריר בפנים ואין בו כלום. רוח קרירה נכנסת דרך חלון המטבח: פעם בדיוק מתחתיו יצרה את עולמה הספה האדומה שלי; עכשיו שומם, אף אדם לא ישיר שם שוב לעולם. המשכתי דרך הסלון החרוב. ראיתי בתך בדמות מלאך ועוד שתיים שאפלך הפכן רעות, רצות ומסתגרות בחדר מקלחת להתאפר: נו, מה עוד כבר אפשר לעשות כאן מלבד להתאפר. ואת ניגשת למקרר כאילו יש שם משהו, ולטלפון כאילו הוא דלוק, ולחדר הכביסה ואני עוקב אחרייך והחדר חסום בשני קרשים דקים וגדולים, ואני לא מצליח להגיע למדף העליון איפה שאולי שוהה שער של רחמים והרפיה, ואת הולכת וחוזרת כאילו יש כביסה וחדר לה ומה לתלות ובשביל מי. אז נזכרתי כמה רחוקים חייך מאמונתך, כמה צורר לך סירחון ינקותך המדביק את עצמו על קרקעית כל יום נוכח לך, ועברתי על דברי חכמים האוסרים להיכנס למקום סכנה כאשר באתי אליך, וידעתיו גם אז, והנני כאן בהשתקפות חורבות לבך המר. קראתי לבנותי, והפעם אנחנו יוצאים לא כמו בפעם הקודמת בבכי וכיסופין ותמיהה ובפצעים עמוקים וכואבים של אהבה, אלא ביאוש מתוך גועל, יאוש אני מעצמי על שפעם נתתי לך הזדמנות להיתלות מצוארי על מנת שתהי טובה ויהיה לך טוב. ואנחנו חופשיים, רחוקים מעיני כל הנחשים אשר הובילו אותך לחורבן, כבר לא מצטערים, מביטים לשמים בחדוות הודיה.
