גלם חוקת ג

חוקת עליה ג, תפארת בשבוע. במ' כ,י: "ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים".

מאחורי הפשט הקשה לפיו בפסוק זה ובבא אחריו נגזר על עם ישראל שמשה לא יוכל להכניסו לארץ הקודש, מסתתר מהלך של המתקה לצרות אלו ולכל אשר ידמה לנו לצרות.

ויקהילו "משה ואהרן את הקהל": בערכו 1148 מגלה לפנינו שתי כפות מאזניים: "זכר ליציאת מצרים" ומולו, "קבלת התורה", להזכירנו אשר קבלת התורה מהווה בעצמה זכר, הפעלה נצחית, של יציאת מצרים לכל אדם ולכל דור. כל יום בו תקבל את התורה, בו תחדש את קבלת התורה בתוכך, עוצמת יציאת מצרים, ההגנה כנגד כל אשר יוכל להוות לך מיצר, תחול עליך משמים. בדיוק כדוגמא אשר הבאנו לפני כמה ימים בענין "יציאת מצרים" שוה "נעשה ונשמע", אשר בזכות המאוחר זכינו למפרע במוקדם.

והיכן הקהילו משה ואהרן את הקהל? "אל פני הסלע", שבערכו 336 מצביע על העמדתם במצב של "שאלה" מול יכולתם להיות "בני חורין". אל פני הסלע מהוה הכרח להכרעה, בין תודעה המחזיקה בשאלות לבין תודעה שקנתה לעצמה תורה, וחרתה אותה על קורות לבו של האדם: בין עבד אף אם להגיון המוגבל, לבין קהילת "בני חורין". "אל פני הסלע" מזכיר לנו את המצב של איום בהר סיני, כאשר לדברי רש"י הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, והיה ענין של פיקוח נפש להישבע בלשון נעשה ונשמע. כאן, בכל דור ודור, מלבד ענין של הצלת החיים הגשמיים, ההכרעה היא בענין להשתעבד לחוקי הטבע או להתעלות לחיים בנס מודע.

ואז "שמעו נא המרים" = 762, שמעו (תהי' צה,א) "לצור ישענו" ומיד, (תהי' צה,ב) "נקדמה פניו בתודה", שניהם בערך 762; כי בהמתקת מה שבאותו מעמד לא נמתק, היום, כרגע, בלבך, בלבנו, תתעורר בכל העולמות (עזרא\נחמיה נח,יב) "שמחה גדולה כי הבינו בדברים". ובסיום החגיגי: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" השוה 614 כמנין "חרות", אותה חריתה של החוק הא-להי על קורות לבו של האדם ההופכת אותו לבן-חורין, שאין לו תלונות כלשהם כי אם הודיה אל זה "הזן את העולם" (= 614), והצהרה שגורה בפיו (תהי' כג,ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" כי "י-הוה מלך י-הוה מלך י-הוה ימלך לעולם ועד", וחי בערבות שלמה לזולתו, מתוך דרכו לדעת שאם שייך ונכון, אף מתוך סלע ניתן להוציא מים.  "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" היא שאלה לגבי תיקון המוחין באדם. גם מכלול "חכמה בינה דעת" שוה 614, ואם מתוך תיקונם נשפיע להעלות את חסד-גבורה-תפארת (= 1369 = \ישע' לו,ז\ "לפני המזבח הזה תשתחוו" = \דניאל ח,כז\ "ואעשה את מלאכת המלך", שניהם בבחינת הכנת המעשה) ולתקן תחתם את מידות נצח-הוד-יסוד, שבשוויים 243 מפגישות אותנו עם הנסיון של (דב' טו,ז) "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך", לתקן בהתייחסות נכונה את מידת המלכות, ולהימנע בהגשמת התורה בחיינו מכישלון מי מריבה; כי משה לא יצטרך יותר להכות את הסלע וגם לדבר אליו יוציא מים הראוים לנו, ואז הוא יכניס אותנו סוף סוף לארץ ישראל ויבנה את בית הבחירה, וישועה גדולה תבוא לעולם, בע"ה במהרה בימינו אכי"ר.

ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים = 3349 = [מ"א ג,ח] "ועבדך בתוך עמך אשר בחרת, עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרב" = [תהי' סז,ה] "ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישר, ולאמים בארץ תנחם סלה" = [איוב א,א] "איש היה בארץ עוץ, איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא א-להים וסר מרע"

שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים = 1376 = = [תהי' ט,כ] "קומה י-הוה, אל יעז אנוש, ישפטו (יישפטו) גוים על פניך" = (ברא' לו,כד) "אשר מצא את הימם (הימים) במדבר" = (ברא' נ,כד) "והעלה אתכם מן הארץ הזאת" = (שמ' ז,ה) "בנטתי את ידי על מצרים" = (שמ' יד,ל) "את ישראל מיד מצרים" = (במ' לג,ב) "ויכתב משה את מוצאיהם" = (דב' לב,מו) "לשמר לעשות" = (יהו' כב,יח) "אל כל עדת ישראל יקצף" = (שופ' ו,טו) "במה אושיע את ישראל" = (שופ' י,ג) "עשרים ושתים" = (מ"א א,ב) "יבקשו לאדני המלך נערה בתולה" = (יש' לח,י) "יתר שנותי" = (ירמ' יג,י) "לעבדם ולהשתחות להם" = (יח' יא,טז) "וכי הפיצותים בארצות" = (יח' טז,נה) "תשבן (תשובנה) לקדמתן" = (מיכה ב,ג) "הנני חשב על המשפחה הזאת" = (תהי' כז,ט) "אל תטשני ואל תעזבני" = (מש' טז,כא) "ומתק שפתים" (כל הפסוק: לחכם לב, יקרא \ייקרא\ נבון, ומתק שפתים יסיף לקח) = (רות ב,כ) "את החיים ואת המתים" = (עזרא ד,כד) "בטלת עבידת בית אלהא"

גלם קורח ז

קורח עליה ז, מלכות בשבוע. במ' יח,לא: "ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם, כי שכר הוא לכם, חלף עבדתכם באהל מועד".

הלויים מקבלים מהעם את מחייתם, הרי אין להם נחלה של עצמם על פני הארץ לעבוד את האדמה. ולאחר שהם בעצמם מפרישים בשביל הכהנים, רשאים להינות מאשר נשתכרו בעבודת הקודש בה זכו.

ובכן, באיזה תנאים נועד שכר הלויים להיאכל? "ואכלתם אתו בכל מקום" = 1142, ומובטח אשר (יחז' לז,ו) "ונתתי בכם רוח", אשר האכילה הגשמית בקדושה תזין דוקא את נשמתם; ובדיוק כמו (דה"ב לג,ה) "חצרות בית י-הוה" כי אכילה של מצוה, אכילה של קדושה, מייחסת את מקום האכילה אל המקדש. "ואכלתם אתו בכל מקום" שוה גם לפסוק [תהי' כה,יד] "סוד י-הוה ליראיו ובריתו להודיעם", לאמור לך שבכל מקום ובכל זמן, אם אתה הבן אדם הנכון, שורה עליך אותה חכמה ואותה השגחה וברכת הברית.

לחזק את דברינו, אם נרצה לפרט, "ואכלתם אתו" שוה 904, כמו הכתוב (דה"ב ה,יד) "את בית הא-להים", שאכילת הקודש מגלה את בחינת בית א-להים בכל מקום; ואם אתה בבית א-להים, שורה עליך השגחה גלויה, בבחינת "מלך עוזר ומושיע ומגן", כפי שאנו מכנים את הבורא ית' בברכה הראשונה של תפלת העמידה כל יום. "בכל מקום" = 238: בכל מצב, בגלוי, בלי להתביש, כי מזכותך אתה אוכל (ישע' מח,א) "ולא בצדקה", (ברא' א,ג) "ויהי אור", ולא בחינם ולא בחסדי איש אתה אוכל את שלך, אף אם זה נראה כאילו מאחרים אתה אוכל.

"אתם וביתכם" = 919: אשתו של האדם נקראת ביתו, והיא בונה לו את זרעו. בשוויו 919, "אתם וביתכם"  משתקף בדברי הבורא אשר רואה שלום בית ואומר (תהי' קיט,מז) "אשר אהבתי", ומשם, ההשגחה ברחמים עולה דרגה עד כדי הכתוב  [מש' טז,ט) "לב אדם יחשב דרכו ויהוה יכין צעדו", שהצדיק גוזר ובוחר, וה' הוא המבצע כרצונו.

"כי שכר הוא לכם" = 652, שגם כל שכר שנקבל על מפעלינו אינו כי אם בבחינת רחמים גמורים מאת ה', כדברי יהושע אחרי הטירחה והמלחמה , שאמר "עלינו לשבח לאדון הכל" (ואנחנו שבים על תפלתו זו כל יום, לסיום כל תפילותינו). וזה פשוט "חלף עבדתכם באהל מועד" = 812, אשר עבודת הקודש מזכה אותנו שנקום אחריה על פני הארץ (דב' א,כה) "ויקחו בידם מפרי הארץ"; חלף עבודתכם באוהל מועד תקבלו דוקא "מפרי הארץ" = 626, ברשות זה "שהכל ברא לכבודו" (כתובות ח ע"א), פרי אשר לא מעמלו נוצר, (דב' כא,ד) "אשר לא יעבד בו": עבודת הלויים, העבודה של העוסק בהפצת הקדושה והתמדתה לתיקון עולם בתשובה, מזכה לפרנסה מפרי הארץ, פרנסה שלא באה מתוך עבודה של חולין ולא מהטירחה בגשמיות, אלא דוקא מאת שהכל ברא לכבודו ברחמים גלוים.

ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם, כי שכר הוא לכם, חלף עבדתכם באהל מועד = 3525 = [שמ' ג,ד] "וירא י-הוה כי סר לראות, ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה; ויאמר: משה, משה. ויאמר: הנני" = [שמ' כט,מו] "וידעו כי אני י-הוה א-להיהם, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם. אני י-הוה א-להיהם"

לשכני בתוכם = 878 = (יש' נה,יב) "ובשלום תובלון" = (ירמ' טו,ז) "בשערי הארץ" = (ירמ' כח,ז) "אשר אנכי דבר (דובר) באזניך" = (יח' כא,ה) "הלא ממשל משלים הוא" = (יואל ד,כ) "לעולם תשב" = (זכ' יד,טז) "ועלו מדי שנה בשנה" = (דה"ב ו,לג) "ממכון שבתך" = (דה"ב יד,ה) "ואין עמו מלחמה בשנים האלה, כי הניח י-הוה" = (תהי' קמ,יד) "ישבו ישרים"

גלם קורח ד

קורח עליה ד, נצח בשבוע: במ' יז,יג: "ויעמד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה".

אהרן נשלח, חמוש קטורת, לכפר על ישראל ולעצור את המגפה אשר נגזרה מהגבורה על העם. בענין "ויעמד", מפרש יונתן בן עוזיאל שעמד להתפלל, הרי אין עמידה בתורה אלא לתפלה. קבלנו בזאת מתנה נפלאה, סוד הנגלה לעינינו: תחילת הכפרה וראשית הישועה, נגרמת על ידי תפלה בהכנעה. נופלים המונים מהעם: ראשית כל, צריכים לפתוח פתחי רחמים בתפלה: "ויעמד" = 130, חמש פעמים שם הוי-ה שכולו חסדים, עשר פעמים המילה "אהבה" המשודרת בכל אות ומילה ובהבל המוביל תפילתו למרום.

ויעמד בין המתים ובין החיים: שאהרן הכהן אחז את המלאך  המשחית, אשר נשלח בשליחותו של ה' להרוג בעם, וכדברי רש"י, העמידו על כרחו. אמר לו המלאך הנח לי לעשות שליחותי, אמר לו: משה צוני לעכב על ידך. אמר לו אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. אמר לו: אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה -עכ"ל. השלב השני (כנגד שלב ההבדלה שבתיקון, דורש אומץ רב ותבונה החלטית, ואף חוצפה מצד הקדושה: גם עם מלאך המוות אפשר להתנצח, ואין לפחד כי אם מהקב"ה בלבד. "ויעמד בין המתים ובין החיים" = 828, שנאזר במידת "צפנת פענח" (בחינת מפענח נסתרות, השם שקיבל יוסף הצדיק מפרעה במצרים), בדיוק "בחינת משיח" עליה עומד אהרן ברגע זה.

והיכן הוא עמד? "בין המתים ובין החיים" = 698, כנגד "תרצח": המעשה בו הוא תובע את המלאך, בבחינת [ויק' ה,כו] "וכפר עליו הכהן לפני י-הוה", [שמ' יד,כ] "ויאר את הלילה". וכך הוא עמד, "בין המתים" = 557 שמתו כבר ברצון ה' [תהי' לג,ט] "כי הוא אמר ויהי, הוא־צוה ויעמד", "ובין החיים" = 141, אשר מתוך הכפרה הקשה נזדככו לבחינת (ברא' לב,ד) "מלאכים", שכל עניינם (מש' ו,כג) "מצוה".

ואז, מגיע שלב ההמתקה, התיקון המושלם: "ותעצר המגפה" = 899, כמידת [שמ' כב,יז] "מכשפה לא תחיה" להישמר מכל נגף לעתיד; והעם אשר (כדברי הגמרא, מכות י,א) "עוסקים בתורה" = 899 עולים לבחינת (ברא' יג,יז) "קום התהלך בארץ" כנגד ה' אשר (יש' מב,כא) "יגדיל תורה ויאדיר" כיה"ר. ככה עוצרים מגפה; חשוב לזכור תמיד.

ויעמד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה = 1727 = [שמ' א,ט] "ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל, רב ועצום ממנו" = [איוב לד,לב] "בלעדי אחזה, אתה הרני; אם עול פעלתי, לא אסיף" = (ברא' ג,יז) "כי שמעת בקול אשתך" = (שמ' טז,ג) "מי יתן מותנו ביד י-הוה בארץ מצרים" = (שמ' לב,ז) "אשר העלית מארץ מצרים" = (ויק' טז,טו) "וישחט טת שעיר החטאת" = (ויק' כו,כא) "ולא תאבו לשמע לי, ויספתי עליכם מכה" = (במ' ט,יד) "ועשה פסח לי-הוה, כחקת הפסח וכמשפטו" = (במ' יט,ו) "אל תוך שרפת הפרה" = (מ"א ב,ג) "את כל אשר תעשה" = (ירמ' ח,יא) "וירפו את שבר בת עמי" = (ירמ' מט,לז) "והבאתי עליהם רעה, את חרון אפי, נאם י-הוה" = (עמוס ה,יג) "המשכיל בעת ההיא ידם (ידום), כי עת רעה" = (דה"ב לג,טו) "וכל המזבחות אשר בנה בהר בית י-הוה" = (רות ב,ג) "ותלך ותבוא ותלקט בשדה"

גלם שלח לך ה

 שלח לך, עליה ה, הוד בשבוע. במ' טו,יג: "כל האזרח יעשה ככה את אלה, להקריב אשה ריח ניחח לי-הוה". אנחנו מקבלים הוראות מדויקות על מנחת הסולת בלול בשמן והיין אשר נביא לנסך, כדי ללוות קרבן עולה או זבח או שלמים לה'. ואז, הפסוק שלנו: "כל האזרח יעשה ככה את אלה, להקריב אשה ריח ניחח לי-הוה". אשה ריח ניחוח, לדעתם של אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, ענינו קרבן שמתקבל ברצון לפני ה', שמוצא חן; רש"י מפרש אשה מלשון אש, וריח ניחוח לעשות נחת רוח.  עם זאת, מוסיף ומזהיר רבי יעקב צבי מקלנבורג בספרו "הכתב והקבלה" (*): מקריב קרבנו, לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עוונו. אבל (אלא) יעלה בדעתו שקרבנו אינו כי אם ריח ניחוח -עכ"ל, מעין מעלית המעלה למרומים את ריח המעשים הטובים והמתקנים שהוא בדרך לעשות.  כמו הוידוי והתפלה. הריח הניחוח של הקרבן עושה נחת רוח כבי', כי מהווה סימן לתשובה אמתית המסגלת את האדם להיתקן ביושר.

פסוק עשיר ומעניין מאוד, ספירלי הלוך וחזור כפי שנראה, בדרכנו לגלות את אוצרותיו הגנוזים  לנו, דוקא לתקן את היום הזה.

"האזרח" = 221, הוא (כנוסח המשנה באבות ד,א) "גיבור", בעוד "יעשה" = 385 היא (כנוסח המשנה באבות ג,ג) "שכינה", וזה החיבור: מה שכל גיבור אמתי עושה בקדושה, גורם לתיקון וגילוי השכינה.

תוקף המצוה ברור: "כל האזרח יעשה" = 656, ואשר יעשה ברור: [תהי' כז,יד]: "קוה אל י-הוה חזק, ויאמץ לבך, וקוה אל י-הוה", שזה כאילו מסלול ועוד חצי בו השלב הראשון חוזר על עצמו, כמו בהגדרה הקבלית של האריז"ל לפיה קבוצת הימים הבסיסית מונה 13 ימים: שבת באמצע, והשבת משפיעה לששת ימי החול לאחור ולששת ימי החול לפנים, ככה האומץ בו לבך מתברך מן השמים בעקבות השמת תקותך בה', יחזור ויתחדש מעצמו ככל שתחדש בלבך את בטחונך בה'. מהרגע בו התחלת לקוות אל ה', הוא כבר יאמץ לבך על חשבון כל אשר תמשיך להעמיק בביטחון.

המשך המשפט, המתאר את שלב הביצוע, מחזיר אותו למסלול פשוט: למרבה הפלא, "ככה את אלה" = 482, סיכום תיאור המעשה, הוא (תהי' כז,יד) "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך". כל האזרח יתכוון לעשות את דרכו בשלושת השלבים, בהם הראשון ביוזמתו ממשיך עדיו את השני מן השמים, ובעקבותיו ישוב האדם אל הראשון שיחיב עוד פעם את קיומו של השני וכן הלאה, מה שמבטיח המשכיות ספיראלית, עליה צעד בצעד בסולם אשר ראשו מגיע השמימה.

ומי יעשה ככה את אלה? כל מי שהוא "אזרח" = 216; מי שיש בו (יח' ל,יג) "יראה" והיא לו (שמ' לב,יח) "גבורה", והיראה והגבורה שבו מתקנות את דיבורו להכריז על (ככתוב בהגדה של פסח ובמשנה תורה) "הא לחמא עניא" = 216, דהיינו מצה, אותו לחם שלא הספיק להחמיץ, ואשר מזין ואינו מתקלקל לעולם, והנה העושר הנעלם מן העין בעניותו. האזרח, הגיבור, יודע אשר (קו' א,ב) "הבל הבלים הכל הבל", כל החשוב הוא עדין ונעלם כהבל הפה, שבלעדיו החיים נגמרים ל"ע בשניות.

אשר התחיבנו הוא "להקריב אשה" = 653, שמצביע על (שמ' טז,ו) "כל בני ישראל" המופקדים לעשותו; וכן על מהות ההקרבה התדירה: (כנוסח החפץ חיים, הלשה"ר ג-ז) "לדון לכף זכות" = 653, שממש להקרבת קרבן דמי כי האדם מקריב בה את ישותו, את התפיסה המעוותת לפיה העולם מסתובב סביבו, לטובת תפיסה בה כל אחד הוא לכתחילה זכאי בכלל ולטוב בפרט.

ומה נדרש לעשות אותו אזרח, אשר מודע לאשר הבל הבלים הכל הבל כנ"ל? פלא פלאים: "להקריב אשה ריח ניחח ליהוה" = 1003, להצביע על מודעותו לאשר [קוהלת יב,ח] "הבל הבלים, אמר הקוהלת: הכל הבל", כאשר הנתון המוסף לנ"ל הוא האומר את הדברים, דהיינו קוהלת, שחושף את ענינו במילוי שמו, הרי "קוף ויו הי למד תיו" = 713, וכל ענינו הוא (כנוסח המשנה בנדרים ט,ג) "תשובה".

וכן נבין את הפסוק השלם שלנו: "כל האזרח יעשה ככה את אלה, להקריב אשה ריח ניחח לי-הוה" = 2141 (במקום ה-323 בסידרת המספרים הראשוניים) = [ברא' א,ה] "ויקרא א-להים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" = [שמ' יב,כד] "ושמרתם את הדבר הזה, לחק לך ולבניך עד עולם" = [ש"ב יא,ז] "ויבא אוריה אליו, וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה" = [תהי' קיט,יג] "בשפתי ספרתי כל משפטי פיך" = [תהי' קיט,לד] "הבינני ואצרה תורתך, ואשמרנה בכל לב" = (דב' א,יד) "טוב הדבר אשר דברת לעשות"

* מצאתי אותו באתר fxp.co.il

גלם שלח לך ד

שלח לך עליה ד - נצח בשבוע. במ' יד,כח: "אמר אלהם: חי אני נאם י-הוה, אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם". כל חלום הולך אחר פיתרונו. והפיתרון לכל דבר הוא תודעתי.

הרי בפשט, נראית לעינינו עוד שבועה קשה, כולה בלשון דינים, ותאושר בהמשך: במדבר הזה יפלו פגריכם, וגו'. וכל דבר יכול להיפרש בפועל, בין לטוב ובין למוטב. אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם.

בניתוח קל, מפורשות כאן שתי כפות המאזניים: "דברתם באזני" בחד, ותשובתו, "אעשה לכם", מאידך.

רצוא ושוב, ומידה כנגד מידה, ככה הם סדרי עולם. ויש שמעשים טובים אשר יעשה האדם ימתיקו עליו את הדינים אשר הוא המשיך על עצמו, והתשובה מחשיבה זדון לשוגג עד כדי עבירה למצוה. אך אם לא יכופר הפגם, [במ' טז,יב] "וישלח משה לקרא לדתן ואבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה" כי כח ההכחשה גובר עליהם ניזון מאנוכיות וגאוה, יצווה משה מפי א-ל: "אמר אלהם: חי אני נאם י-הוה, אם לא כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם" = 2358, והעונש משמים יגדל על מעשה האדם אשר עשה בעקבות עקשנותו, וזה שמחה לרשעים: [במ' לג,נו] "והיה, כאשר דמיתי לעשות להם, אעשה לכם".

 = [ברא' כא,ח] "ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" = [ברא' ל,כד] "ותקרא את שמו יוסף, לאמר יסף י-הוה לי בן אחר" =  =  = [ירמ' לז,ד] "וירמיהו בא ויצא בתוך העם, ולא נתנו אתו בית הכליא (הכלוא)" = [יונה ג,ה] "ויאמינו אנשי נינוה בא-להים, ויקראו צום וילבשו שקים, מגדולם ועד קטנם" = [מש' ה,ט] "פן תתן לאחרים הודך, ושנתיך לאכזרי" = (שמ' כח,א) "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, ואת בניו אתו"

כאשר דברתם באזני, כן אעשה לכם = 1773 = [במ' כ,כב] "ויסעו מקדש, ויסעו בני ישראל, כל העדה, הר ההר" = [תהי' כג,ג] "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו" = [תהי' קיא,ז] "מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו" = (ירמ' כו,ג) "אשר אנכי חשב לעשות להם" = (דה"ב לט,ז) "כתורת משה איש הא-להים"

כל מה שדברנו, לאו דוקא "באזניו" דברנו. ומה בכל זאת היתה מהות דיבורינו אליו? "דברתם באזני" = 716, כמנין פעמיים "משיח" (358 * 2), בן דוד ובן יוסף. זה מסוכן מאוד לנסות לשכנע את הקב"ה שזו משמעות דיבורנו. אבל באמת, סבורים חכמים שהוצאת דיבת הארץ רעה על ידי המרגלים היתה מתוך פחד למפנה מהחיים במדבר, שם הכל בדרך נס, אוכל משמים, נצחון במלחמות טרם נצא לקרב, באר ניידת, ענני כבוד וכו', אל מצב של חיים תחת חוקי הטבע בארץ המובטחת. אז, גם כולנו זועקים: אל "הארץ הקדושה" קווינו ויחלנו, אל הארץ בה נתעלה עוד יותר מעל למגבלות הטבע, ונקבל את שני המשיחים והגאולה השלמה. וכל כך אוהבים אנחנו את התורה הקדושה וכל כך חפצים בתיקון עולם, שאיננו רוצים פחות מהכל.

ואז, מגיעה התשובה, שנשמעה מקודם מאיימת, והיא כולה מלאה מתיקות ואהבה. "כן" = 70 = סוד: שלא כפי הפשט, "אעשה לכם" = 466 = "הר מוריה" (הרי בקשנו את "הארץ הקדושה", דוקא את הפן ההכי קדוש של הארץ, כבחי' הר מוריה היא הר הבית), ושוה גם פעמיים "עץ החיים", היא התורה: כנגד פעמיים משיח שבקשנו, קבלנו פעמיים לאחוז בתורה הקדושה שהיא עץ החיים ותוביל אותנו למצב של גאולה.

כך דרכה של מידת הנצח, המכניסה כבר ידיים אל תוך העיסה להקנות לה צורה: לפעמים ההמתקה באה פשוט בקריאה שונה של אותם דברים, בעשיה מתוקנת מחדש של אותם מעשים שקלקלנו מקודם.

יהי רצון ונזכה לקרוא מחדש את כל הגזרות והדינים באופן מתוקן וממותק, ונזכה מתוך העמל בתורה לגאולה שלמה, כללית ופרטית, במהרה ממש.

גלם שלח לך ג

שלח לך, עליה ג, תפארת בשבוע. במ' יד,כ: "ואולם חי אני, וימלא כבוד י-הוה את כל הארץ".

זה קרה. המרגלים שברו את הכלים, עם ישראל הסתנוור לרגע, הפחד גועש, רוחות של הכחשה כובשים את העם, המבקש לשוב מצרימה! ויחר אף ה' ויבקש להשמידם. משה מוסר את נפשו בפני הא-להים על עם ישראל, ומתפלל לסליחה וכפרה. ואז מלך מלכי המלכים ממיר את הגזרה: השמד לא יחול על העם בכללותו אלא רק על דור יוצאי מצרים אשר ימותו במדבר במשך ארבעים שנה, ורק זרעם, הדור אשר לא הכיר את מצרים, יכבוש את ארץ ישראל. "ואולם חי אני, וימלא כבוד י-הוה את כל הארץ" = 1054, בלשון שבועה. כי במצב של תודעה תקינה, [תהי' יח,יח] "יצילני מאיבי עז, ומשנאי, כי אמצו ממני", ואין מקום לפחד כלל כי אף האויב הנס מפנינו לא ידע (ברא' כא,כו) "מי עשה את הדבר הזה", 

"ואולם חי אני, וימלא כבוד י-הוה את כל הארץ" = 1054 = [דב' לב,לא] "כי לא כצורנו צורם, ואיבינו פלילים" =  = [תהי' קמו,י] "ימלך י-הוה לעולם, אלהיך ציון, לדר ודר הללוי-ה" =  = (ברא' כד,לא) "ואנכי פניתי הבית" = (שמ' יב,כו) "כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת" = (שמ' מ,ו) "פתח משכן אהל מועד" = (דב' יא,יב) "ועד אחרית שנה" = (דב' כט,כ) "אלות הברית" = (דב' לד,ד) "ושמה לא תעבר" = (שופ' כ,כו) "ויעלו עלות ושלמים" = (מ"א י,ה) "אשר יעלה בית י-הוה" = (מ"ב יז,יט) "את מצות י-הוה א-להיהם" = (זכ' ד,ט) "כי י-הוה צבאו-ת שלחני אליכם" = (זכ' ו,ה) "מהתיצב על אדון כל הארץ" = (דה"ב יז,טו) "מאתים ושמונים אלף" = (דה"ב כה,כא) "בבית שמש" = (תהי' כב,א) "על אילת השחר" = (תהי' קמג,יא) "למען שמך, י-הוה, תחיני" = (קו' ב,יא) "והנה הכל הבל ורעות רוח"

משפט מדהים, עוצמתי, המשקף השגחת-על שורה על כל המצוי. בכח המשפט הזה, יכלה להתלבש שבועה לטוב או לרע: עליה פתאומית ורגעית של כל העם הנעלמים מהמדבר ונתהווים סביב יריחו או למרגלות הר מוריה,... או גזרת ארבעים שנה להיבלות דור שלם במדבר עד עת ישועת דור חדש שיבוא לתקן פורענותם. משפט שקול בתפארתו, אשר ישמש לאן שמעשינו יפתחו לו את מחסומי הזמן.

"סלחתי", אומר הקב"ה. "ואולם", ובכל זאת, "חי אני": הסליחה שלי אינה כוללת הפיכת סדרי עולם (אגב: עולם = 146 = סוף, גבול, מציאות מוגדרת, הוא במלכות. הולם, דבר המתאים בהדדיות לזולתו, ביסוד. אולם = 77 = עז, הוא שיווי המשקל בין שתי קצוות, הוא בתפארת, במרחב. אמנם, הוספת ו' החיבור בהתחלה -"ואולם"- יכולה לרמוז על ששת הספירות האמצעיות של ז"א, ואז "אולם" ירד עד מלכות ויגרום קרע במצוי ושבירת כלים, הרי זה מה שקורה מיד בהמשך). כי "חי אני" דהיינו בזמן, בכל הזמן, כי אני מקום הזמן. וימלא כבוד ה' את כל הארץ, את כל המקום, יציף את המלכות עד כדי שיטהר אותה מכל הטומאה בה נפגמה.

"כבוד י-הוה" = 58 = חן, אשר ימלא "את כל הארץ" = 747 = "קול התור" אשר נשמע בארצנו לעת הולדת הישועה (ראה ת"ז בהתחלת תיקון לג). את החן אי אפשר לראות לבפנים; מוצאים אותו בעיני הזולת. כבוד ה' ימלא את כל הארץ, יתגלה דוקא לעת קול התור יישמע במלכות המתוקנת, אשר נפקחו עיניה לראות ולשקף את הוד והדר זיו מלכותו בכל הנברא. 

שבועת ה' בתוקף לעד, הרי התורה כולה לכל פרטיה מתקיימת בנו בכל חלקי כל שעה. ובכל רגע, מוטל בידינו להכריע לפתוח כנגדה צינורות ראוים לחסדים גדולים, להיוושע ולגרום לעולם ישועה כהרף עין.

גלם שלח לך א

שלח לך, עליה א, חסד בשבוע. במ' יג,כ: "ומה הארץ, השמנה הוא אם רזה, היש בה עץ אם אין; והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ. והימים, ימי בכורי ענבים".

ומה הארץ, השמנה הוא אם רזה, היש בה עץ אם אין; והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ. והימים, ימי בכורי ענבים = 4353 = [ירמ' ט,כב] "כה אמר י-הוה: אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעשרו" = [מיכה ה,ו] "והיה שארית יעקב, בקרב עמים רבים, כטל מאת י-הוה, כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש, ולא ייחל לבני אדם"

שארית יעקב = 1093 (במקום 183 בסדרת המספרים הראשוניים) = [ויק' כא,טו] "ולא יחלל זרעו בעמיו, כי אני י-הוה מקדשו" = [ש"ב יג,לה] "ויאמר יונדב אל המלך: הנה בני המלך באו; כדבר עבדך, כן היה" = (ברא' לב,כה) "עד עלות השחר" = (יהו' כג,יב) "כי אם שוב תשובו" = (ש"ב כא,יד) "ויעתר א-להים לארץ" = (קו' ט,ג) "וגם לב בני האדם מלא מלא רע והוללות בלבבם"

שלח לך עליה א - חסד בשבוע. במ' יג,כ: משה רבנו נותן הוראות למרגלים, "(...) והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ". 

משה בא להקדים תרופה למכה. באמת אין מה לבדוק אם הארץ טובה ופוריה וכן הלאה; הרי ידוע שזו ארץ נושבת, ארץ הצבי, זבת חלב ודבש. כל הענין הוא, כאילו, למתוח חוט בין המקום שלנו, בעלי תורה במדבר, לבין היעד של כל מסענו, כפירוש יונתן בן עוזיאל "שיעשו חזקה בקרקע", ואז יוכלו ישראל בקלות לעלות על פירותיה.

כפי שנדע בהמשך, עמלק (שתפקידו להטיל ספק, להרעיל את הביטחון) יושב להם בדרך, בארץ הנגב. כנגדו, ההוראה היא "והתחזקתם" = 966, דהינו "לחזור בתשובה". ומסביר הרמב"ם אשר לא רק מן העבירות המעשיות צריך לחזור בתשובה כי אם (הלכות תשובה פ"ד ס"ג) מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן: מן הכל צריך לחזור בתשובה - עכל"ק. והוסיף בהיפרשו את כוונת ירמיהו הנביא באיכה ג,לט (שם פ"ה,ד): וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידנו (כי אין הקב"ה גוזר על האדם להיות טוב או להיות רע), ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו -עכל"ק. ולא לפתוח שום פתח לספק, לפחד, לחולשה, כי רק באמונה שלמה נסתגל לזכות בארץ המובטחת, שענינה והתקשרותה אתנו רוחני הוא.  ועל כן, אחרי שנתחזק בתשובה מתוך תודעה של תורה, "ולקחתם מפרי הארץ" = 1210 = "פשט רמז דרש סוד", ארבעת דרגות הפרד"ס, בהם כל החכמה וכל התבונה הנשיגים להיבנות בארצנו לאורה של תורה. וכדברי האריז"ל (שער הגלגולים, הקדמה יז): האמנם יש בה (בתורה) ד' מדרגות וסימנם פרד"ס; והם, פשט, רמז, דרש, סוד; ומי שזכה לירד לעומק ארבעתם זוכה לסוף כל המעלות, ועליו נאמר (אשר ה', בגלוי) (יש' סד,ג) יעשה למחכה לו -עכל"ק.

למרגלים התרופה של משה לא הועילה, לצערנו. והתרופה עומדת לרשותנו גם היום, כאשר כל כך קשה לעמוד על ארצנו, לשמור על גבולותנו, להישמר באמונה מתקנת ולפעול למען הגאולה השלמה בשמחה. והנה דרך המלך לרשותנו: להתחזק בגשמיות על בסיס החזרה בתשובה, ואז לקבל את פירות הארץ על בסיס כל הפרד"ס: החכמה והחוקה, מבוררות בהווייתנו.