post #614 de este blog, como "brít", para hablar del brít. BORRADOR de citas, referencias, y explicaciones b'asicas de fuentes wikipedia y otros
קשת בענן: אורות גבוהים מהשגתך מתכנסים אל תוך כלים צרים למענך. תמרור פועם ביופיו לעולם חדש, הן לתום המבול הן במקומו. באמת, זה תמיד אותו דבר: רק בתודעה שלך יוכרז אם עילפון לתום המבול, אם מסיבת הודיה על שזכינו להיתקן בטוב, בנחלה בלי מצרים, ורק עלינו להצליחה, והתקציב למשימה בידינו. שאי עיניך וראי: עולם חדש, מדה אחת להיות אחד.
קשת בענן מעורר מיד את זכרון הברית אשר כרת הבורא ית' עם הבריאה לבל יכלנה שוב, לאחר המבול בימי נח. ברם, כל הופעה של קשת בענן מצביעה על גזרת שמד על העולם, המתמתקת ומתבטלת בזכות שבועת האל, המגביר את רחמיו לשאת בצדקה את גזרת הדין. ביטוי של גשר, בין הדין הקשה לבין התגלמותו ברחמים. אף ביוון העתיקה, הדמות איריס נחשבה להאנשה של קשת בענן, לארכו היתה מקיימת שליחויותיה בין העולם העליון -המוחין של הבריאה-, ועולם המעשה. אביה הוא טאומנטה (משמעותו "עושה פלא" או "פלאי") או אגמנון ("ההחלטי", שלא יסטה מדרכו), בתואר קרוב לזה של ספירת החכמה; ואמה, אלקטרה: שמה מצביע על הענבר, או על הניצוץ של חשמל סטטי הנוצר משפשוף הענבר; ויובן שהפלא של אבא חכמה המביע חיות מתקיים בהתנוצצות של אימא בינה, להמשיך את איריס, הקשת בענן, כנגד ספירת הדעת המחברת שמים וארץ במסרים החשמליים שמזרימה אל כל מערכת העצבים, להפעיל בשירותם את הגוף העבה. כן במיטולוגיה הנורדית, קשת בענן הוא מעין גשר בין מקום האלוהות לעולם בני האדם. ועוד הרבה, וד"ל.
אור השמש מורכבת מאור בארכי גל שונים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול, סגול: תנועתם יחדיו יוצרת לעינינו את הלבן המושלם, החל על שלום בלבד. אין מראה יפה כלובן בכללותו; אך ההרגל, דלות התודעה ושכיחת ההודיה מעלימים את הלבן מלבנו. וזה נורא, כי אין יופי צח וטהור ונשגב יותר מהלבן; וכלי מנותק מאור, מנותק ממקור חיותו ומהותו: גזרת השמד איננה כי אם פועל יוצא מהוויתו, והוא הגוזרה על עצמו.
אך יש תרופה, והיא קדמה למכה. אז קמים חסדי ה', המשולים למים, להבדיל, להפריד, בין האור ובין החושך, בין זיו החכמה הנשפע מן השמים (כלומר, מהבינה) לבין חשכת עינינו. מחיצת ענן מורכבת מטיפות מים השואפות לצורה כדורית, עומדת בין האור לביננו, והאור הלבן כבר מעצמו אינו נראה לעינינו. האור העליון מקריב את עצמו, נשבר ומתנפץ כשהוא חודר אל תוך הטיפה ושוב ביציאתו ממנה, להתגלות כבר לא בבגדי לבן אלא בכל הדר מפרט סממניו ומרכיביו, כל אחד לפי ערכו ומידותיו, בציור קשת של שלום, קשת שאין בו מיתר שאפשר למתוח ולירות: מראה שישגע את עיני הכסיל, ויבהיל את החרד חרדות טפלות, וירווה את צמאונו של המשכיל בלב ישר, היודע שאין יופי כיופיה של האמת ואין אמתי מהיפה אשר נשמר ממום; ומתנת ההפרסה של כל חלקי הפאזל לעיניו ימלאנו אך שמחה לוהבת והודיה המקשרת אותו אל מעבר לקשת בענן, למעלה במרום לפני כל נפילה וצמצום, היכן בתודעה שהכל אהבה. כאמרו בנחת ובעידון נפש אל מול "קשת בענן" = 972: [תהי' קט,כו] "עזרני י-הוה א-להי. הושיעני כחסדך". שאי עיניך וראי: עולם חדש, מדה אחת להיות אחד.
בבלי פסחים נד,א: "תנו רבנן עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן באר ומן וקשת הכתב והמכתב והלוחות קברו של משה ומערה שעמד בה משה ואליהו פתיחת פי האתון ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים", ומסודרים לפי השתלשלות הספירות הקדושות הם: באר בחכמה מקור מים חיים, מן גי' מלך בבינה הבולעת ואינה מוציאה כי אם מולידה מן המן תחתיה. קשת בדעת, בגילוי ברית היחוד בין עליונים ותחתונים, בין שמים לארץ. וכן הלאה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר-
[ברא' ט,טז] וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
קשת בענן = 972 = [תהי' קט,כו] "עזרני י-הוה א-להי. הושיעני כחסדך" = (ברא' יח,יא) "ואברהם ושרה זקנים" = (ברא' כט,ג) "וגללו את האבן מעל פי הבאר" = (ברא' מט,כב) "בן פרת עלי עין" = (שמ' כא,יג) "אשר ינוס שמה" = (ויק' טו,יג) "ורחץ בשרו במים חיים" = (במ' א,נ) "והם ישרתהו (ישרתוהו)" = (דה"א טז,כט) "ובאו (בואו) לפניו, השתחוו לי-הוה" = (דה"א כב,יא) "ובנית בית י-הוה א-להיך" = (תהי' לד,ג) "ישמעו ענוים וישמחו" = (תהי' נו,ה) "מה יעשה בשר לי" = (תהי' עד,יב) "פעל (פועל) ישועות" = (תהי' פא,ח) "בסתר רעם" = (תהי' פה,י) "אך קרוב ליראיו ישעו" = (תהי' צז,ד) "האירו ברקיו תבל" = (נחמ' ב,כ) "ואשיב אותם דבר"
[יח' א,כח] כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב--הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר.
משנה ברכות פ"ו,ח: הרואה את הקשת בענן אומר נאמן בבריתו ברוך זוכר הברית
משנה אבות פ"ה,ה: [ו] עשרה דברים נבראו בין השמשות--פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות
ירושלמי ברכות
דף סה, א פרק ט הלכה ב גמרא: הרואה הקשת בענן אומר בא"י זוכר הברית
דף סה, א פרק ט הלכה ב גמרא: רבי חזקיה בשם רבי ירמיה כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן
בבלי ברכות נז,א: "הרואה ביצים בחלום, תלויה בקשתו. נשתברו, נעשית בקשתו".
ויש לדברים יותר מקריאה אחת. כי יתכן שהבקשה שלו תלויה לפני אדון כל, ויתכן שנושב לו אשר דוקא בקשתו, בקשת שלו, בכלי הזין והעמל שלו, תלויה השגת מה שבקש. וכן, אם נשתברו הביצים, סימן שנעשית הבקשה שלו, או שמכריז על כך שהוא צריך לדרוך קשתו ולצאת למבצע וה' יצליח בידיו, כי הטובה שהוא מבקש דוקא בקשת שלו נעשית. ויש שסברה אחת או זולתה לפי מי האדם ומה עמלו, ומה בקשתו, ואיזה כלי זין תיקן לעצמו, ומה דרכי השפעת בקשתו בעולמו, וכן הלאה. או לפי הבחירה הפשוטה של כל אחד, לפי אשר אם מאהבה או מיראה מבקש את אלוהיו, אם הוא נע בשביל הצר בין הפחד לעונש לבין תאוות השכר, או שמא הוא אוהב אמת וחי בתודעה נוכחת את תיקון והידור עולמו מתוך שאיפה עצמית אל השלום הכי נשגב.
חגיגה יד,ב: "וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך אמרו אף אנו נדרוש במעשה מרכבה פתח רבי יהושע ודרש ואותו היום תקופת תמוז היה נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה".
חגיגה טז,א: "כל שלא חס על כבוד קונו רצוי לו שלא בא לעולם: מאי היא ר' אבא (בקידושין מ,א כתיב רבה) אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר מסתכל בקשת דכתיב (יחזקאל א) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'".
רמב"ם ספר אהבה, הלכות ברכות
פרק יט: [טז] הרואה קשת בענן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו
הרמב"ן בפירושו לפסוקים אלה מסביר כי אין הכרח לפרש שהקשת היא בריאה שנתחדשה לאחר המבול: הוא מעמיד את הדיבור "את קשתי נתתי בענן" כנגד "זאת אות הברית אשר אני נותן", ומבאר כי הקשת התקיימה כתופעת טבע מימי בראשית, והחידוש באותו מעמד הוא קביעתה כ"אות הברית" שכרת האל עם האנושות. הקשת ההפוכה ונטולת המיתר מבטאת באופן סמלי כוונות שלום. הרבי מליובאוויטש לעומת זאת, מסביר שהמבול זיכך את חומר העולם, וקודם המבול לא התאפשרה חדירת אור השמש בעננים והיווצרות הקשת[3].
רבי יהושע בן לוי, בתחילת תקופת האמוראים, אמר שהרואה את הקשת בענן חייב ליפול על פניו כיוון שמראה כבוד האל מתואר בחזון המרכבה של יחזקאל כקשת בענן. חכמי ארץ ישראל התנגדו למנהג הזה, שהתפרש בעיניהם כסגידה לקשת, וקבעו שבמקום להשתחוות, רואה הקשת יברך ברכה קבועה.[4] להלכה נקבע נוסח הברכה הנאמרת כאשר רואים את הקשת להיות: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". הברכה אמורה להזכיר את הבטחת אלוהים לאי-הישנותו של המבול ולברית שכרת עם נח בצאתו מהתיבה.
התלמוד הבבלי פוסק ש"המסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם", בשל הקשר שלו למעשה המרכבה, אך יש המפרשים שמדובר בחלק מסודות התורה ולא בקשת ממשית. הגמרא משבחת מספר תנאים, ואומרת שההוכחה לגדלותם בתורה והחשיבות שלהם לדור כולו היא העובדה שבכל ימיהם לא נראתה קשת בענן. כאשר נראית הקשת, משמעות הדבר היא, שהיה ראוי לעולם שיבוא מבול אך בזכות הברית שכרת הקב"ה עם נח הוא לא מביא כעת מבול לעולם. אותם תנאים היו כל כך משמעותיים לדורם, שבזכותם העולם היה ראוי להמשיך להתקיים. בקבלה הקשת מסמלת את גלות השכינה בין הקליפות. בתורת החסידות מוסבר שהקשת מסמלת את "העולם חדש" לאחר המבול, עולם מזוכך יותר, שקרני השמש יכולים לחדור דרך מעבה העננים (כלומר שהאור יכול להעיד על מקורו - השמש), ובכך מקבילים לתכלית בריאת התחתונים, היכולת החדשה באדם לגלות את מקורו - הבורא.
אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכול, כחול, סגול
קשת נגרמת כתוצאה מנפיצה (דיספרסיה) של אור שמש כאשר הוא נשבר בחדירה וביציאה מטיפות מים כדוריות בקירוב.
במיתולוגיה היוונית, הקשת היא המסלול שעושה השליחה איריס בין הארץ לשמים. הקשת קרויה על שמה ביוונית- Ιρισ. המתכת אירידיום קרויה על שמן.
במיתולוגיה היוונית איריס הייתה אלת הקשת בענן ובמקרים מסוימים - האנשה של הקשת בענן, ושליחת האלים. תפקידה היה להעביר את פקודותיהם והוראותיהם של האלים אל בני האדם, ועל מנת למלא את תפקידה זה היא נעה במהירויות עצומות והגיעה אל האדמה, מעמקי הים ואף אל העולם התחתון. היא בייחוד נזכרת כשליחתה של הרה, מלכת האלים.
איריס הייתה בתם של הטיטאן תאומס ושל האוקיינידית אלקטרה, ואחותן של ההרפיות.
En la mitología griega, Iris (en griego Ἶρις, ‘arco iris’) es hija de Taumante y de la oceánide Electra y hermana de las Harpías y de Arce. En la Ilíada, se la describe como mensajera de los dioses; sin embargo, en la Odisea este papel está reservado a Hermes. También aparece en la Eneida como mensajera de Hera. Eurípides la incluye en su tragedia Heracles, Iris aparece como, otra vez, la mensajera de Hera.
Iris es la personificación del arco iris que anuncia el pacto de los humanos y los dioses y el fin de la tormenta; al igual que Hermes, es la encargada de hacer llegar los mensajes de los dioses a los seres humanos.
---------------------
El arco iris: luces que se te hacen inasibles, se aprietan en vehículos estrechos para tí. Una belleza que, latiendo, señala un mundo nuevo, ya al cabo del diluvio u en su lugar. En verdad, es siempre lo mismo: sólo en tu conciencia se determinará, ya extenuación al cabo de diluvio, ya celebración de gratitud por haber accedido a una nueva oportunidad de enmendarnos con bien, de gozar de nuestra parcela sin estrecheces, y hacerla triunfar por desafío aceptado por cuanto el presupuesto para la misión está en nuestras manos. Eleva tus ojos y ve: un mundo nuevo, una medida una para constituirte uno.
El arco iris despierta de inmediato la evocación del pacto que estableció el Creador con la creación para no aniquilarla de nuevo, tras el diluvio en días de Nóaj. Así, toda aparición del arco iris revela una sentencia de exterminio que pesa sobre el mundo, que se endulza y se disuelve por mérito del juramento divino, que refuerza su misericordia para izar con caridad la sentencia justa. Expresión de puente, entre el juicio riguroso y su realización piadosa. También en la antigua Grecia, Iris era considerada una personificación del arco que conocemos por su nombre, a cuyo largo corría prestamente portando mensajes entre el mundo superior -la Mente de la creación- y el mundo de la acción. Su padre es Taumante ("maravilloso", u "hacedor de maravilla") o Agamenón ("muy resuelto", "obstinado", que no se desvía), cuya descripción lo emparenta con la sefiráh de Jojmáh-sabiduría; y su madre, Electra, cuyo nombre señala al ámbar, o a la chispa de electricidad estática que se libera al frotarlo. Se comprenderá que la maravilla del padre Jojmáh-sabiduría que emana vitalidad se realiza en el chisporroteo de la madre Bináh-entendimiento para engendrar a Iris, al arco iris,
dibujo de la sefirá de Dáat-conocimiento que conecta los cielos y la tierra con los mensajes eléctricos que hace fluir hacia el sistema nervioso, para activar y conducir por medio de su servicio al cuerpo denso. También en la mitología nórdica, el arco iris es una suerte de puente entre el sitio de lo divino y el mundo de los hijos del hombre. Y hay más, y nos basta.
La luz del sol se compone de luz en longitudes de onda diversas. Rojo, naranja, amarillo, verde, cian, azul y violeta: su movimiento conjunto engendra a nuestros ojos el blanco perfecto, que rige solamente sobre el shalóm (la paz de la armonía perfecta de todo). No hay visión más hermosa que el blanco en su globalidad; mas el hábito, la pobreza de conciencia y el olvido de la gratitud hacen como desaparecer al blanco de nuestro corazón. Y es terrible, puesto que no hay belleza límpida y pura y sublime como el blanco; y un recipiente o conducto desconectado de la luz, está desconectado de la fuente de su vitalidad y su sustancia: la sentencia de exterminio no es más que expresión y engendro de su propia vida, y él es quien la dicta sobre sí.
Mas hay remedio, y precede a la enfermedad. Entonces se levanta el Jésed-piedad de Hashém, que es representado por las aguas, que acuden a separar, distinguir, entre la luz y la oscuridad, entre el brillo de la Jojmáh-sabiduría que se vierte desde los cielos-shamáim (ésto es, desde Bináh-entendimiento) y las tinieblas de nuestros ojos. Una cortina de nube compuesta de gotas de agua que tienden a la esfericidad, acampa entre la luz y nosotros, y la luz blanca ya de por sí no se muestra más a nuestros ojos. La luz superior se sacrifica y ofrenda, se rompe y estalla cuando penetra a la gota y nuevamente cuando sale de ella, para revelarse ya no en sus vestidos blancos sino en todo el brillo soberbio y la variedad de cada uno de sus ingredientes cromáticos y sus detalles, cada uno de acuerdo a su valor y sus medidas, en un dibujo de arco de shalóm, arco sin cuerda que sea posible tensar para arrojar desde ella una flecha: una apariencia que volverá loco al necio y asustará al que teme de supercherías, y saciará la sed del que ahonda con corazón recto, que sabe que no hay mayor belleza que la de la verdad, y no hay nada más verdadero que lo bello ausente de defecto; y el regalo de esa apertura genial en abanico de todas las piezas del puzzle a nuestros ojos le llenará de felicidad llameante y gratitud que le conecta a más allá del arco iris, allá en lo Alto antes de toda caída y contrición, en donde la conciencia es toda ella amor. Como diciendo serenamente y con gran delicadeza frente al "arco iris" (en hebreo "késhet be'anán" = 972, que literalmente es "arco en nube"): [Tehilim-Salmos 109,26] "Ayúdame Hashém mi E-lokím. Sálvame en la medida de Tu Jésed-piedad-amor". Eleva tus ojos y ve: un mundo nuevo, una medida una para constituirte uno.
