זיווגים של אותיות וזיווגים של האדם, תבנית משל ונמשל הדדי המתהווה בכל מקום, על כל זוג, מן הכלל אל הפרט ומן הפרט אל הכלל

*** זיווגים של אותיות וזיווגים של האדם, תבנית משל ונמשל הדדי המתהווה בכל מקום, על כל זוג, מן הכלל אל הפרט ומן הפרט אל הכלל ***

לטיוטה של מהלך חדש; משוחח עם המאמר היקר ערך http://www.ynrcollege.org/Pages/Academic/Article.aspx?ArticleId=659:

"התהליך : בראשית א – ג' "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ד' "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" ה' "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" .

א. העשיה (ויאמר אלקים). ב. ההבדלה בין שני החלקים (ויבדל אלקים). ג. קריאה בשם (ויקרא אלקים)."

ונפלא בעינינו, כי זה שורש ומקור אלוהי לתיקון הבעש"ט המורכב מהכנעה (שהיא באמת בעשיה, והכי מושלמת תהיה אם בדיבור תעשה), הבדלה, והמתקה (היא הזיווג, מציאת הזהות הנמשלת מהשם המשותף).

ובאותו מאמר מצוטט גם עניין מהות וכוח האותיות מדברי הרמ"ק:

"רמ"ק על ס.יצירה : הענין הוא כי האותיות הם כלי לקבל הרוחניות והיכל שבו משכן הקדושה, כמו שהארכנו בספ"ר במקומות רבים, וזה מפני היות בו בצורתו ומספרו ועניינו ומבטאו ומלואו רמז אל האצילות והרוחניות הנרמז השוכן בו. ולכך בהיות האדם מבטא בשפתיו יתנועע ויפעול הרוחניות ההוא לסבה ידועה פי' שם בשער הכוונה. אבל עם כל זה שיש אל האות מקום הרכבה אל האצילות והרוחניות, עם כל זה ימצאו אותיות שוות משונות בעניינם ורוחנייותם. והעד על זה ה' אחרונה שבשם שאין קדושתה חמורה כקדושת ה' ראשונה. וכן בדברים רבים זולת אלו. והטעם הכל לפי כוונת הכותב. וכן גדולה מזו אמרו ז"ל בגמ' היה צריך לכתוב השם וחשב לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אינו קדוש ונמחק, והרי הוא השם במקום הראוי לו ועם כל זה אינו קדוש ונמחק אף אם האותיות ראויות והגונות אל האצילות והרוחניות עם כל זה לא שרתה עליהן רוח הקדש מפני שלא הזמינום לכך."

ומביא עוד כדלהלן, וזה נפלא מאוד:

""תוכו כברו"

כברו – שורש ראשוני בר . בר = חוץ

ברא, בריאות, ברירה, ברית, ברח.

ס. צירופי אותיות ( על "תוכו כברו" – פנים ואחור ):

..... הנה הפנים והאחור של האותיות כברו, הוא שם הוי"ה ב"ה. ואותיות הפנמיות של תוכו הוא ג"כ שם הוי"ה. לזה אמרו כל מי שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש. ואם תצרף אותיות הפנימיות של תוכו לאותיות הפנימיות של כברו נעשה כברו. ואם תצרף שאר האותיות העומדים בחוץ נעשה אותיות תוכו. וזה שמדייק בזהר הקדוש בדיוקנא דקב"ה דאיהו תוכו ושכינתיה ברו איהו תוכו מלגיו ואיהו ברו ולא אשתניאות איהו מלבר מההוא דלגיו וכולא חד וזה יחודו ואחדותו יתברך שמו."

ומעורר בי מחשבה שאולי משל "תוכו ושכינתיה", כשנמשל באדם, משמעותו "האנוכי ונסיבותיו", the self and it's circumstances, כי הנסיבות, הסביבה המצויה לאדם לפעול בה, היא היא המלכות הנתקנת בידו להוותה שכינה.

וכך מציין עוד בעל המאמר:

"זיווגים אם-כן הינם מהות קיומנו ועשיתנו בעולם הזה. זיווג חייו של האדם הינו ברית הנישואין. ואם בשורשים עסקינן, הרי שורש נישואין הינו נשא, משמע בני הזוג בעשיתם "הגשמית" נישאים אל על לעולמות רוחניים גבוהים וכפי עשייתם בזיווג התחתון, כך נבנים עולמות עליונים ומתקנים ומזדווגים."

ועוד ישאל, ובכך יפתח שערי גלוי מתוק:

"ואיך יכול האדם בע"ה להתענג על ה' ולקיים חלקו בזיווגים העליונים ( ראה להלן "אתערותא דלתתא"), לבנות ולתקן עולמות עליונים ?

זהר הקדוש בראשית פח – עא : אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה פַּתָח (שיר השירים ז) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. הָא אוּקְמוּהָ, אֲבָל בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. וּבִרְכָאן דִּלְעֵילָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי אֶלָּא בַּמֶה דְּאִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא וְלָאו אִיהוּ רֵיקַנְיָא.

על משנה כתובות ת-ט :

ר"ע מב : ואוכלת עמו לילי שבת . אע''ג דבכל שאר הימים יכול לתת מזונותיה על ידי שליש אם ירצה , בליל שבת שהוא ליל עונה :

עיקר תוי"ט : וסתם לן תנא כמדת תלמיד חכם. ואפשר נמי שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם :

הנה כי-כן, ראינו כיצד ניתן "להגשים" זיווג אותיות י' וה' משם הוי"ה ע"י מעשה, שהוא זיווג מקודש של דוכרא בנוקבא (של איש ואשה),

של ששת ימי השבוע ביום השביעי ושל זעיר אנפין בנוקבה (מלכות). והם כולם קודשא בריך הוא ושכינתיה – ה' אלקינו ה' אחד."