shiur terumah 5782

אגב משפטים

הר האלהים = 296 = צור

הרי הצור משלו אכלנו הוא בחי' הר האלהים, ההר, מרומי עולמו של האלהים, הוא העולם הזה עולם העשיה.

ברם, עולם העשיה העליון. 

הר סיני = 335 = מלך מלכי המלכים

------

Steinsaltz on Menachot 29a. 

ג ועוד תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה את תבניתם ועשה כמותם, שנאמר לאחר הציווי על כלים אלה: "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כה, מ). 

ושואלים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (שם כו, ל), הכי נמי [כך גם כן] תפרש, שהראה לו משכן של אש? ומשיבים: הכא כתיב [כאן נאמר] "כמשפטו", כלומר, הלכותיו נאמרו לו, התם כתיב [שם נאמר] "כתבניתם", משמע שהראה לו תבנית. 

ועוד בענין זה אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: גבריאל המלאך חגור כמין פסיקיא (חגורה רחבה) היה, כדרך האומנים, שחוגרים עצמם כדי שלא ייגררו בגדיהם, והראה לו למשה כיצד מעשה המנורה בפועל, דכתיב [שנאמר]: "וזה מעשה המנרה" (במדבר ח, ד), משמע שהראה לו בדיוק כיצד נעשית המנורה. 

Steinsaltz on Shevuot 15a

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן שמשח אותם בשמן המשחה מקדשתן להיות כלי קודש, מכאן ואילך אין צורך במשיחה כדי לקדשם, אלא עבודתן מחנכתן, שעל ידי זה שעושים בהם עבודה פעם ראשונה הם נעשים כלי קודש; ואמאי [ומדוע]? ונימא [ונאמר] גם כאן: "וכן תעשו" — לדורות!

שמ׳ כב,ט: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית וכו׳

לא לך כתיב אלא אותך. דהי׳ אותך אני מראה (צריכים לשאול למי אני מראה אותך)

האופן בוא אתה נראה כשאני מראה אותך, הוא ״את תבנית המשכן, ואת תבנית כל כליו״

ממה נפשך, משה הוא קהל היעד הבלעדי של אותה ראיה שבאותו רגע ממש הקב״ה מראה.

ובראיה הזו משה רואה את עצמו, מחובר בבחינת ״את״ לתבנית המשכן ולתבנית כל כליו.

mosheh se ve en realidad aumentada, conectado a las formas del mishkan (que es Orót) y de todos sus kelím

para sanar el alma, donde creó cielos y tierra e hizo tierra y cielos

אוה״ח שמ׳ כה,ט דה״מ ודרך זה נעלה. 

ובצלאל עשה את כל אשר צוה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו וכו׳, משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואחרי כן משכן, אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו׳ (...)

כי כפי סדר הכתוב ראני כי ה׳ הקדים מצוות הכלים תחילה את הארון וכפורת וכרוביו, ואח״כ השולחן ואח״כ המנורה ואח״כ המשכן (...)

כי כשאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, אז באותו מצב בראהו המשכן בתחילה וכשפרט לו פרטי המעשה הקדים הכלים, ויש בזה ב׳ דרכים בדברי ה׳...

que son vibración, como entre cielos y tierra, masculino y femenino, y todos los pares que constituyen la realidad de 'asiah

y betsalél vio por sí mismo el otro polo de la vibración

y ese instante fundacional en que betsalél ve que primero el mishkán y después sus instrumentos, al revés de lo que vio su rav, es 

haber entendido que siempre hay vibración y que él tiene que representar el otro polo y entonces es todo ratsó vashóv que es torah

para SANAR EL ALMA

 

 

דבר י-הוה = 232 = עב סג מה בן
רוח פיו = 310 = יש

 

 

 

 

 

 

 

ברא' א,כו: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. זו הצהרת כוונתו לעשות אדם, כאשר קודם לכן (ברבד פנימי יותר) האדם צריך להיברא ולהיווצר. 

 

נעשה אדם = 470 = לאהבה את י-הוה

 

האדם בצלמו = 218 = בצלמנו = עצבון = ביראה

אדם = מ"ה, שזה המילוי של י-הוה באלפי"ן, כך שאדם מורכב משם י-הוה = 26, ועוד מילויו ודאאו"א = 19 = חוה

צלם + דמות = 610 (פיב' 15) = דרכי שלום = אתרוג = חכמת הקבלה = המקום ימלא חסרנך = מעשר = וישב ה' מלך לעולם = כי קרוב אליך הדבר (דב' ל,יד: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ) = לשמרם = בארץ שביה = ים {ם = 600} 

 

ובתוכנית יש שהאדם עתיד לפרות ולרבות ולכבוש את הארץ ולרדות בדגת הים וכו'.
בשלב הראשון בביצוע התוכנית, (א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם. זהו סיפור בריאתו הרעיונית של האדם.

 

אדם בצלמנו כדמותנו = 789 = (שמ' טו,ח) וּבְרוּחַ  אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם = (יש' מא,ט) וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה = (צפ' ג,ט) לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה = (תהי' פב,א) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט = (דניאל ב,כח) מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא

האדם בצלמו = 218 = בצלמנו = עצבון = ביראה

בצלם אלהים = 248 = אברהם

ברא אתו = 610 = צלם + דמות = דרכי שלום

 

עדיין בעולם הבריאה, עושים סדר בשרשרת המזון. לאדם יש את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ (אשר בעולם העשיה, כמובן מכל ההופעות האחרות של הבטוי), וכל עץ אשר בו פרי עץ זרע זרע. ולכל אשר בו נפש חיה, נתן את כל ירק עשב לאכלה.

 

על פני כל הארץ = 586 = (יהו' טו,ח) ירושלם = (יש' כד,יז) פחד ופחת = (מ"ב יט,טז) פקח י-הוה עיניך וראה = (דניאל ט,כ) ומתפלל

 

אז השבת נכנסת. כלתה (מלשון "כל", שנעשתה כולה) מלאכת הבריאה. אין עדיין כלום יצירה או עשיה, אך יש כבר זמן, ולזמן יש קצב המתואם עם זה המוטבע בבריאה ההולכת ויוצאת אל הפועל. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים על מנת לעשות, הרי לעשות בשלמות התכוון מלכתחילה.

 

אז (ברא' ב,ד): אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות י-הוה אלהים ארץ ושמים. מה שיסופר בהמשך הוא התולדות של השמים והארץ (מה שהם מולידים) בתהליך הבראם בכלל, ויותר בפרט, ביום בו אלהים עושה ארץ ושמים, מוציא אותם אל הפועל בעולם העשיה.

 

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בעשיה, וכלום יש עדיין שם) וכל עשב השדה טרם יצמח, כי אלהים עוד לא המטיר על הארץ, וכי אדם אין לעבד את האדמה (שביצירה, הרי עפר מן האדמה הולך האדם להיווצר). ואד יעלה מן הארץ (בעשיה) והשקה את הגן אשר בעדן (ביצירה), לעוררו.

 

והנה: וייצר י-הוה אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. עפר בעולם היצירה; כלומר, צורה גשמית, עבה, ביצירה, ואילו נשמת חיים, הנפש המשכלת, בעשיה תנופח באפיו, והיא תהיה לו הנפש המדברת. נשמת חיים באפיים (אשר בזיעתם, בזיעת נשמת חיים שבם, יאכל לחם), ויהי האדם לנפש חיה, כמו כל בעלי החיים להם הוא עצמו קרא בשם. ותמוה, כי נראה שקודם הוא נהיה יותר נעלה ושלם בנשמת חיים שהיא חלק אלוה ממעל ממש, ולעת הסיכום הוא סך הכל נהיה נפש חיה, כמו כל שאר בעלי החיים.

 

עפר מן האדמה = 495

עפר מן האדמה + 1 = מלכות

 

נשמת חיים = 858 = (ברא' ג,כד) אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים = (שמ' ל,לו) קדש קדשים = (יח' יח,כ) הנפש החטאת = (חב' ג,יא) שמש ירח -->
ésto es: el sol en tifEret en ijúd con la luna en Maljút, es la sustancia de nishmát jaím

 

ובא על זה הכלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1540-1619, פראג), על ויפח באפיו נשמת חיים: "(...) כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי, צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל, ויאמר אע"פ שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מכל מקום ויהי האדם בתחילת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים, כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא,יב), ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע"פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח בלבד, ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה' הרי הוא נשאר בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל השור או כשב או עז כי ולד באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות", עכ"ל.

 

המותר באדם מן הבהמה הוא החסרון, המשימה, התיקון אליו נקרא האדם על מנת להוציא את נשמתו אל הפועל, לחבר את צלמו האלוהי באלהים. ועל אותו חסרון נאמר: המקום ימלא חסרונך = 616. "המקום", כלומר אחת משתיים: או שהאלוהים שהוא מקומך מכיוון שאתה בקרבו, הוא, האלוהות תמלא את כליך; או חו"ח המקום כפשוטו, הבלים חולפים במרחב ימלאו את החסרון שלך במילוי לא מתאים, אשר יעכב אותך מן האור אותו נועדת לשדר.

 

עודנו ברבד היצירה. (ברא' ב,ח) ויטע י-הוה אלהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. אלהים נטע "גן", מקום מובדל, מעוצב, מתוכנן, "בעדן מקדם" (= 310 = יש, לרמוז שב"יש" הוא ית' נטע את הגן). נטע "גן יש" כבי', גן הממחיש את אשר יש (כאשר רק בעולם העשיה יש, וכל התרחיש שלנו כולו ביצירה), ועוד אינו יש ממש.

 

ויצמח י-הוה אלהים מן האדמה (שביצירה, ממנה העפר אשר שימש חומר גלם ליצירת האדם) כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. כל העצים נמצאים, כנראה, בגן. אמנם עץ החיים ממש "בתוך" הגן. ועץ הדעת טוב ורע מקרה לחוד הוא, נוח לדמותו גם בתוך הגן קרוב לעץ החיים.

 

עץ החיים = 233 (פיב' 13) = זכור

עץ הדעת טוב ורע = 932 = עץ החיים (=233) * 4

 

ונהר יצא מעדן, אשר ביצירה, להשקות את הגן שבתוכו. הגן, מעין המחשה מרוכזת, בנעלם, של מה שהולך לצאת אל הפועל בעולם של עשיה, נמצא בתוך עדן שביצירה; כדמות הבריאה כולה המצויה כבי' בתוך הבורא הממלא כל עלמין ומקיף כל עלמין, בחלל הנוצר בעקבות הצמצום. ונהר הוא הקו אשר נטה ית' אל תוך החלל הפנוי כבי' מעצמותו, והיה לארבעה ראשים הם ארבע יסודות: רוח, אש, מים, עפר.

 

שם האחד = 358 = משיח

ושם הנהר = 606 = רות

ושם הנהר השני = 971

ושם הנהר השלישי = 1261

והנהר הרביעי הוא = 575

 

ויקח י-הוה אלהים את האדם = 687 = אל שדי נראה אלי בלוז = שמים וארץ  = ויוציאנו הוי-ה א-להינו משם = זרע קודש = את הירדן הזה = שומר מצוה = תזריע = ע"ב + ס"ג + מ"ה + ב"ן + קס"א +  קמ"ג + קנ"א {ז' מילוי' דזו"ן} = [תהילים פו,ג] חנני אדנ-י כי אליך אקרא כל היום = תרי"ג + בואי כלה {"בואי כלה" היא משל לכוונה במצוות "לשם יחוד קב"ה ושכינתיה" ונאמר לשכינה היא המלכות}

 

וינחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה. לעבוד ולשמור את הגן אשר בעדן ביצירה. הוא, שנוצר עפר מן האדמה אשר לוקח בדיוק משם. וצוה על האדם לאכול מכל עץ הגן, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות. משוואה פשוטה: אם תאכל מעץ הדעת, בו ביום, מות תמות.

 

איסור ראשון, מגבלה ראשונה, התחלת החינוך, הקניית צורה. הנסיך גר בארמון של אביו, הכל חנם, הכל בשפע. יש רק דבר אחד אליו אסור להתפתות, ומהאיסור הזה תלוי כל השאר, כל הברכה הנדיבה, כל הטוב. לאחר שיש כבר איסור המגביל את האדם, המצביע על מוגבלותו לעיניו, מכריז י-הוה אלהים על אשר לא טוב היות האדם לבדו, ומוסיף החלטה: אעשה לו עזר כנגדו. בת הזוג כנגד האדם תיעשה לו, ברבד חדש של היפרטות, בעולם העשיה.

 

לא טוב היות האדם לבדו = 561 = כישראל (שהם עם לבדד ישכון) = עלה תאנה = אהבה תנצח = סוף מעשה (האדם לבדו בבחי' במחשבה תחילה, אך עדין חייב להוריד את המחשבה לבחי' מעשה) = עזה כמות אהבה = ההופכי הצור אגם מים

 

אעשה לו = 412 = בית, כלומר "בית, עזר כנגדו"

עזר כנגדו = 360 = חלק אלוה ממעל = כמים לים מכסים {מתוך ישע' יא,ט: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים}: דוקא, העזר דהי' האשה היא לאדם כגוף לנשמה, כמים לים וד"ל

 

אז, (ברא' ב,יט) ויצר י-הוה אלהים מן האדמה, שביצירה, כל חית השדה ואת כל עוף השמים (שרק נבראו עד כה), ויבא אל האדם (ביצירה) לראות מה יקרא לו. כל הנבראים באים אל האדם זוגות זוגות, האדם מחבר להם שם, ומאז נקראים נפש חיה. ונראה כאילו זה צעד הכנה אחרון בדרכם להתפרט עוד יותר ולצאת אל הפועל בעולם העשיה. עוד חלק חשוב בתכלית התרגיל: האדם צריך לגלות, במודע, שלכולם יש עזר כנגדם, והוא בלבד, לבדו. ואז הוא יכמה לעזר כנגדו שכבר מתוכננת לו, רק שלא תצא לפועל בהיעדר כמיהתו.

 

עכשיו שהאדם כמה, הכל מוכן. ויפל י-הוה אלהים תרדמה על האדם,

ויישן = 376 = שלום = מדבר סיני = י-הוה ימלך לעלם ועד = דודאים בשדה = לנצח נצחים = משאלה = נעורים

 

ואז, קפיצה ענקית ברמת הפירוט, קפיצה אל תוך ההוצאה לפועל של הבריאה כולה בעולם העשיה. רגע מרגש נורא. סימן המנצח הוא ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. עד כה, האדם הוא רק נברא בצלם, ולפתע אנחנו יודעים עליו שיש לו צלעות, ועכשיו נגרע ממנו אחד.

 

ויבן י-הוה אלהים את "הצלע אשר לקח מן האדם" {= 974: היתכן שה"צלע" אשר לקח מן האדם זה תתקע"ד הדורות שקדמוהו ולא התקימו?), "לאשה" (= שאלה). ויבאה אל האדם.

 

עצם מעצמי = 450 = ונִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם = (ויק' טו,לג) לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה = (תהי' קנ,ו) כל הנשמה = (תהי' קמח,ט) עץ פרי = (עז' ח,ג) מאה וחמשים = (עז' ח,יח) וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד-אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינו 

ובשר מבשרי. לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, לבשורה אחת יחדיו. "בשר אחד" = 515, כמו שירה, כמו תפלה, כמו דרך ארץ, כמו ואתחנן.

 

ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבששו. הם דבקים אחד בשני, הם מסורים אחד לשני. והם תמימים.

כדברי רבי עובדיה ספורנו: כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד, לא להשיג תענוגות נפסדות כלל, באופן שהיתה פעולת המשגל אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת, ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו.

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה י-הוה אלהים. כפשוטו: לכולם יש שערות, ולנחש אין. ועל מנת להתחדש, הוא מחליף את עורו כולו. הוא ערום, יותר מכל חיה ערומה אחרת, שלפחות יש לה שערות על עורה.

 

הנחש שומע את טענת האשה, לפיה אלהים אמר על עץ הדעת טוב ורע: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון. ויאמר הנחש אל האשה: לא מות תמתון.

הנחש צוחק על התמימות של האשה, והוא מסביר במעט את עצמו. אם תאכלו מהעץ, מנקודת מבטו של האלהים, אתם תמותו. כמו הנסיך שעובר על מצות אביו ונזרק מהארמון לצמיתות. כמו הבן שיוצא לתרבות רעה ואביו יושב עליו שבעה. מנקדות מבטו של אלהים, רק בגן העדן החיים הם באמת חיים, ואם יגרש אתכם מגן העדן, תהיו לעיניו כמתים. אך לא כן לעיני עצמכם, כי לא מות תמתון; כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. כלומר: כפי שהאלהים הוא ביחס לבריאתו האדירה, כן תהיו אתם... ורק לא דייק להוסיף שיהיו כאלהים בעולם צר ועלוב, בו התנאים קשים, והתיקון בו בידי מצוות הרבה.

 

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (העץ!) וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (להשכיל = 395 = נשמה), ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת.

 

הם עירומים, פגיעים, חסרי אונים

עירמם הם = 405 = שניהם = (מ"ב יא,ח) איש וכליו בידו = (ירמ' יח,כא) מכי {מוכי} חרב במלחמה = (עמוס ז,טו) מאחרי הצאן = (מלא' ג,ז) במה נשוב = (דה"ב א,י) ואצאה לפני העם הזה = (תהי' פה,ד) מחרון אפך = (תהי' פו,טו) אל רחום וחנון 

 

עלה תאנה =  561 = לא טוב היות האדם לבדו = כישראל (שהם עם לבדד ישכון) = אהבה תנצח = סוף מעשה (האדם לבדו בבחי' במחשבה תחילה, אך עדין חייב להוריד את המחשבה לבחי' מעשה) = עזה כמות אהבה = ההופכי הצור אגם מים

 

עולים מ610 (= צלם דמות = ברא אתו = דרכי שלום) ל611 = חגרת 

חגרת = 611 = תורה

שנודע להם שיש חוק והם כפופים לו

 

ברא' ג,ח: קול ה' מתהלך בגן, האדם ואשתו מתחבאים מפני ה' בתוך עץ הגן

ואשתו = 713 = תשובה

אז, השיח עם אלהים: האשה נתנה לי. והאשה: הנחש השיאני ואכל.

 

ולמסקנות, החוקים החדשים אשר יחולו על שלושתם:

הנחש, יצר הרע המבקש לנחש, המטיל ספק, המבלבל במילים: יהיה ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחנך תלך (שיהיה מכאן ואילך מושפל בתודעת האדם על מה שגרם לו, ויתכן וזו תכלית לכל הסיפור מלכתחילה) ועפר תאכל (שלא יהנה מזממו, שגם אם ישיג הרבה אוכל יהיה לו טעמו כעפר). ואיבה: הוא ישוף את ראשך, את המחשבה של רע, את המחשבה הקטנונית, ואתה תשופנו עקב, אתה תכשיל אותו בעת המעשה, בעשיה שלו, ותהוה לו אתגר לתיקון עצמי, להשלמה עצמית והארת נשמתו, בכך שישופך ראש לגמרי לעד.

 

ומכאן, מתחיל הליך ההיבדלות בין האדם לאשתו, בהכנה להתגלמותם בעשיה:

אל האשה, אל הצד המקבל, המושפע, שבאדם: הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים.

ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך: רצוא ושוב של משל ונמשל, באופן של רטט בין השניים.

 

ולאדם: כי שמעת לקול התאוה והפרת את החוק, ונהיית כאלהים יודע טוב ורע, אז ארורה האדמה (ביצירה, ממנה לוקחת) בעבורך, כי מעטת אלוהות בה, ועל כן, תצטרך לרדת למרחב בו תוכל לתקן את האלוהות שבך, את צלם האלוהים שבך, באמצעות עשיה. ארורה האדמה, בעצבון תאכלנה. 

 

ויעשו להם = 467 = ארורה האדמה

 

בזעת אפיך תאכל לחם: בזעת נשמת החיים שבאפיך

עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת: עד שתתכנס מחדש לעולם היצירה

 

שובך אל האדמה = 414 = אור אינסוף = מקור חיים = ואהבת

 

כי עפר אתה ואל עפר תשוב

 

ברא' ג,כ: ויקרא האדם שם אשתו חוה

נקודת ההיבדלות בין השניים; מעתה, יש לה שם משלה

כי הוא (קרי היא) היתה אם כל חי

כתיב הוא וקרי היא והפועל בנקבה, ללמד על החיבור הפנימי שלא פג

 

הוא היתה אם כל חי = 541 = ישראל

 

המשך תהליך ההתפרטות בעשיה: ויעש י-הוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. עולם העשיה הוא עולם של הסתר, של לבושים על לבושים, של קליפות עבות הקודמות לפרי.

 

ויאמר י-הוה אלהים הן האם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע

ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם

 

האדם היה יכול לחיות לנצח בגן עדן, בעולם היצירה. מתוך הנצחיות שהיה מקבל מעץ החיים, היה ניגש לעץ הדעת טוב ורע באופן נכון, ואז תהליך ההתפרטות היה נעשה כולו תענוג.

מעת האכילה האסורה (גילוי הדעת לשירות התאוה), הוא צריך לעבור דרך של תיקון הדעת באמצעות מעשה, על מנת שנשמת חיים שבו תצא אל הפועל. אולי יש עניין שנשמתו סובלת במצרי הגוף ואז מזיעה כשהאדם אוכל. ולאחר התיקון, הנשמה תעטוף את הגוף מבחוץ, תלביש אותו (ושוב כל הסיפור יתרחש ברבד עוד יותר פנימי, בו גוף האדם הוא עולם ונשמתו היא לו לאלהים, וכן הלאה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב).

 

וישלחהו י-הוה אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ביצירה.

ואז, ויגרש את האדם וגו', אל עולם העשיה.

 

והאדם ידע את חוה אשתו. 

 

הרי, 

 

 

 

------------------------------------------

 

Adám perdió el TIEMPO, y es enviado a conquistar  el ESPACIO

 

בעדן מקדם = יש

 

ועץ החיים = 239

בתוך הגן = 486

 

 

{הן} האדם היה כאחד ממנו {לדעת טוב ורע} = 239

ערם = 310 = יש

ידעי טוב = 111

ורע = 276

עצבון = 218 = ביראה

בזעת = 479

אפיך = 111

 

---------

 

590 = שרץ = שפיר = ...

ארורה = 412

האדמה = 55

בעבורך = 300

ויתפרו = 702 = שבת

עלה = 105

תאנה = 456

עלה תאנה = 561

ויעשו להם = 467 = ארורה האדמה

חגרת = 611 = תורה

 

האדם היה כאחד ממנו = 239

 

פן ישלח ידו = 498 = במלכות

ולקח גם מעץ החיים = 460

ואכל וחי לעלם = 251

והאדם ידע את = 541 = ישראל = בעל הכחות

חוה אשתו = 726

 

והנהרות:

 

 

 

 חוה:

חית ואו הה {דהי' בבינה} = 441 = אמת

חית וו הה {דהי' במלכות} = 440 = מת

בערכים משולשים: ח=36 + ו =21 + ה=15 = 72 = חסד

 

אדם:

אלף דלת מם = 625 = הכתר 

אלף דלת מם = 1185

בערכים משולשים: א=1 + ד=10 + מ=145 = 156 = ציון

 

 

 

a taller esabiel 3

כי ישר דבר י-הוה וכל מעשהו באמונה

עצת י-הוה = 586
לעולם תעמד

{כי הוא אמר ויהי, הוא}
צוה ויעמד = 231

אין מחסור ליראיו
וכן
(תהי' כה,יד) סוד י-הוה ליראיו  {ובריתו להודיעם}

ברם,
אין מחסור ~=~ סוד י-הוה

דרשי י-הוה = 540
{לא יחסרו כל טוב}

דברים ז ט

    וידעת כי יהוה אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו [מצותיו] לאלף דור

משלי ו כג: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר