del ser concientes las ideas, y portadoras de voluntad y deseo

 

Si te digo que a las diez de la mañana vino un elefante y dijo buenas noches, ¿qué es lo raro? Sin duda, lo verdaderamente raro es que un elefante hable. Y sin embargo, lo primero que te va a chocar es que diga buenas noches a las diez de la mañana. En todo caso, a metáforas y alegorías de seres que no son hablantes, y hablan, estamos acostumbrados. La paradoja del buenas noches de mañana no era la historia: el elefante que habla lo era.

Lo mismo pasa con la historia que tenemos al inicio del Zohar, que nos cuenta que el Creador se disponía a crear todo, y vinieron en orden inverso todas las letras del AlefBét, cada una a pedir que con ella fuera creada la creación. Que usándola a ella, con su forma, su sonido, su sentido, empiece la Torah y la creación fundacional. Cuenta el midrásh que cada letra trajo su alegato, y cada una recibió un argumento invalidante, en forma de algo decible que empieza por ella. 

Solemos enseñar este relato como una metáfora, como una alegoría. Lo enseñamos para llegar a explicar que el mundo se va a crear finalmente con la letra "bet" ב, por la dualidad representada en su valor numérico 2, por ser la primera letra de "brajah" ברכה, que es bendición, y por tanto más. De pronto, me di cuenta de algo completamente obvio. No, no se trata de una metáfora ni de ninguna alegoría (¿por qué nos apresuramos a enajenar de nosotros el peligro de la literalidad, diciendo rapidito que lo es?). Es literal, tal como lo contamos. Lo que esta historia viene a contar, en realidad -hablando de elefantes- es que las letras hablan. Las letras tienen conciencia y autoconciencia, piensan, dicen, desean, eligen, se manifiestan. De algún modo, en su realidad, las letras, entre todas las ideas que así, actúan. Rúmialo un instante antes de seguir adelante: letras, ideas, concientes. Ideas que anhelan manifestarse, y que de algún modo eligen hacerlo, y cómo.

Ideas industriales y Ideas de artista. Ideas comunes al rebaño. Ideas del individuo valiente.

Fíjate. Si yo digo que toda idea es conciente a un nivel u otro de conciencia y tiene voluntad, entonces, cada vez que yo pienso una idea, lo que estoy haciendo es revelando, habilitando una conciencia en este mundo. Si pienso una idea que todo el mundo piensa -digamos, la idea de silla-, voy a producir una variación mínima en el mapa presente de conciencia global; porque la idea de silla está ahíta de conciencia, rebosa conciencia, porque todo el mundo la piensa, la hace conciente, muchas veces cada día. Si yo pienso la idea de Eudaimonia, la felicidad plena de la Grecia antingua, esa idea que seguramente no está siendo pensada con gran frecuencia ni por mucha gente, la cantidad de conciencia que yo sumo a esa idea cambia notoriamente el mapa de las conciencias, el dibujo de las luces encendidas todas. Ni hablar si pienso una idea que nadie ha pensado, o si pienso una idea que en muchos kilómetros a la redonda, o en muchísimos años, no se ha pensado. Creo que mi pensar esa idea, estar trayendo esa idea a la conciencia, se parece un poco a la idea de minar cryptomonedas. Porque es como la idea, antes de que yo la piense, está en estado latente, en el mar de lo posible; como las monedas crypto que ya están previstas, programadas, en el algoritmo de la cadena de bloques: hay por ejemplo un número máximo de Bitcoins posibles, y para que se manifiesten en la realidad hay que minarlos, algo que se hace por medio de complejas operaciones computacionales que son, esencialmente, pensamiento. Y las ideas, acaso, responden al mismo paradigma: una buena definición del cometido de la vida humana, es que: Venimos a minar ideas.

Entonces, cosas como שויתי י-הוה לנגדי תמיד "Tengo (la palabra "shivíti" sale de la raíz de שוה, igual en cantidad, de modo que es "en igualdad", en simetría, a la altura de mis ojos) Hashém frente-contra mí siempre" adquieren un sentido claro e inmediato, en términos de que si tengo a Hashém presente, conciente en frente de mis ojos, a modo de guardián de mi sistema cognitivo, entonces va a suceder que voy a pensar en lo Divino, voy a pensar divinidad. Y cuando pienso divinidad, estoy cumpliendo el verso que indica תנו עז לא-להים "dad vigor a E-lohím", porque estoy incrementando la conciencia de divinidad que está manifiesta en la Conciencia total, estoy incrementando la conciencia de lo divino, hasta que se cumple lo que anuncia el profeta: ומלאה הארץ דעה את י-הוה "y se llena la tierra de conocimiento-conciencia de Hashém". Es genial, porque lo que expandimos es conciencia, y así damos fuerza a esa idea, que es la idea más grande de todas, porque es la Idea de todas las ideas. Aquí empieza a tener sentido todo, porque todas las ideas están bajo, o dentro, de la Idea de todas las ideas. 

En cuanto a la idolatría:

Entonces, por ejemplo, cuando yo cometo idolatría, cuando espero salvación de cualquier procedencia que no pasa por el Creador Uno, ante todo estoy haciendo una tontería, porque toda idea, toda conciencia, toda fuerza, tiene lugar en Hashém, y no hay de verdad atajos. Es como si voy al palacio del rey y le ordeno a uno de los lacayos que me sirva. Puede que me oiga indiferente -o por alguna razón ni siquiera me oiga- y siga su camino. Puede que sea leal al rey y me delate. Puede que el lacayo no sea leal, y que entonces no sólo clandestinamente me sirva, sino que use en mi beneficio de las bondades de palacio y del tesoro del rey, en cuyo último caso voy a tener por un rato una sensación de victoria, de bendición, hasta puedo autosugestionarme y creer que en realidad es perfectamente correcto, y hasta el rey está de acuerdo. Entretanto, en la conciencia de ese lacayo despierta la sensación engañosa de ser él mismo mucho más importante, poderoso, hábil, ingenioso, de lo que es en realidad, lo que altera y enturbia los órdenes de las conciencias todas. Mas la verdad es que el rey tiene cámaras y micrófonos en todo el palacio, y sabe todo lo que ocurre dentro de él y también fuera, y acaso, en su poder y majestad, tiene ya decidido qué día pondrá al atrevido al desnudo y le colgará en la explanada de palacio junto con el lacayo necio.

Ahora podemos entender de modo mucho más claro y sencillo el concepto de "Davár" דבר, de Logos que es la palabra y la cosa a una vez. Porque la letra misma es conciencia. Al decir de Borges en El Golem: "que en las letras de rosa está la rosa, y todo el Nilo en la palabra Nilo". Porque en la dimensión en que yo soy sutil a nivel de letras, en la sustancia-conciencia más íntima del ADN que me describe, seguramente beber dos letras H y una O me hidrate cuanto necesito, en tanto la palabra "agua" sacie mi sensación de sed y ponga gratitud en mi conciencia presente. 

Todo lo demás empieza a acomodarse en su sitio de modo sorprendentemente sencillo. Fíjate. Tú piensas una idea. Aumentas el nivel de conciencia de esa idea que hay en el mundo. Tú dices esa idea: incrementas mucho más el nivel de conciencia de esa idea que hay en el mundo, porque la evidencias. Tú haces esa idea, la llevas a la práctica. Incrementas muchísimo más el nivel de conciencia de esa idea, y en esa conciencia, su nivel de especificidad, de detalle. Porque en el pensamiento de la idea las variaciones no pueden ser muchas (la idea de la letra bet ב, por ejemplo: es la letra, nada más); en su pronunciación, sintaxis, composición, las posibilidades ya son muchas; y cuando llego a la práctica de la letra bet, hay infinidad de modos en que la voy a poder representar en forma, en símbolo, en acción de este mundo. Cada vez más intenso y más específico. Y todo va en ese orden: del pensamiento, al habla, a la acción.

En el pensamiento está la intención que va a adoptar la conciencia de la idea, la "kavanah" כַּוָּנָה. Si yo no pienso la cosa, lo que diga o lo que haga no va a responder a la idea que no estoy pensando en presente.

Digamos: el tipo está con un libro de rezos en sus manos, y lee de él en voz alta, mecánicamente. Mientras, en realidad, su pensamiento está cautivo en el saldo de su cuenta bancaria o en cualquier otra cosa. No está realmente presente en la plegaria que pronuncia. ¿Por qué dictamina la halajah que la plegaria sin kavanah, sin intención conciente plena, es abominable, "to'evah" תּוֹעֵבָה? ¿Por qué la equipara a idolatría, a culto extraño? Porque quien pronuncia plegaria sin estar presente en ella, es como que toma palabras que remiten a una idea en particular, y es como que las estoy prostituyendo, porque en mi propia conciencia las estoy asociando a ideas mucho más bajas, estoy causando desorden, caos, escapes, estoy causando bits erróneos en la comunicación, estoy provocando ruidos en la línea y mutaciones no deseadas en esas ideas a las que formalmente me estoy apegando cuando rezo, pero que no están realmente presentes en mi conciencia, que yo no estoy plenamente presente en ellas.

Así también la idea de resonancia, de vibración, se entiende mucho más fácil ahora. Porque la idea es conciente y tiene voluntad. Es como que, cuando yo pienso una idea, le hago cosquillas, a esa idea que tiene existencia y se revela, se manifiesta en mí. La estimulo. Y al yo estimularla, la idea vibra. Es exactamente la idea de las cuerdas en física cuántica. Yo taño las cuerdas de una idea al pensarla, al decirla, al hacerla. La hago vibrar, la hago sonar. Esa idea resuena en todo un camino de analogías que se estiran en la conciencia igual que en el espacio y en el tiempo. Es evidente hasta casi el dolor: si he pensado en comprar un coche verde, empiezo a ver coches verdes por todos lados. Porque estoy llamando a los coches verdes a mi atención. Y cuanto más intensamente pienso en coches verdes, más van a resaltar a mis ojos todos los coches verdes que me pasen cerca.

Y entonces, "Las Ruinas Circulares" de Borges. La aventura fascinante de soñar un hombre hasta en sus mínimos detalles, y estar creándolo en la conciencia. Borges piensa un personaje y le da así existencia, y su personaje sueña un personaje, una criatura nueva, y le da existencia así, no física sino en pura conciencia, y es existencia real. Como en "Las Espaldas del Creador" entre Faisán y José: al pensar intensamente un personaje, inevitablemente lo hago manifestarse en la realidad, a incidir en ella, al menos desde el modo en que la conciencia de sí me afecta a mí en mi propia manifestación en mi mundo.  

Y si me pongo a pensar, a soñar, ¿qué personaje voy a crear, más allá de qué personaje me proponga crear? Ha de ser al modo en que está descripto que Hashém creó al hombre: "hagamos Adám con nuestro tsélem y de acuerdo a nuestra apariencia". El hombre que yo puedo soñar es el que veo en el espejo. El hombre que yo puedo crear es el hombre que yo veo en el espejo. Y el hombre que veo en el espejo es el que elijo imaginar, de modo más completo y perfecto cuanto con más tenacidad lo piense, lo diga, lo haga.

Abrá caAdabrá אברא כאדברא: Cuando hablo, despierto la conciencia de las letras, llamo a las letras a manifestar su esencia en mi mundo, en el mundo que escucha mi voz. Cuando hablo, estoy creando literalmente, porque traigo a manifestación el poder creativo de las palabras que digo, y de las letras que las constituyen.

Movimiento continuo vs Sucesión de pasos

Movimiento continuo es shalóm, completitud armónica, en un único "paso" perpetuo. Es el re-Uno en armonía perpetua.

La sucesión de pasos tiene lugar en el tiempo, en el quebranto (la división del tiempo hasta el infinitésimo del segundo); en la multiplicidad densa, opaca, oscura.

Siguiendo a Aristóteles, "todo objeto tiene su propio lugar, y si lo mueves de él, hará lo posible por regresar", que es decir por recuperar el statu quo y la inacción. Y cuando tú piensas la cosa, y la dices, y luego la afectas físicamente de algún modo, estás enardeciendo montones de conciencia activa que viene a manifestación en tropel, y el mundo todo, la realidad, se vuelve mucho más bella, compleja, fructífera.

"Todo cuerpo suspendido en el espacio permanece inmóvil hasta que toma conciencia de la situación": ésta es la Primera Ley de la Física en las películas de dibujos animados, según @jctrujillog en youtube. El pájaro loco huyendo del coyote, ¿recuerdas? Corre y corre y se le termina la meseta y sigue corriendo por encima del abismo a la misma altura que antes. Hasta que mira abajo. Entonces se cae, y es inevitable. Cae porque se ve caer. Cae porque se ve en una situación en la que se espera de él que caiga, y no sabe no elegir vivirla de un modo distinto a ese que se espera de él. Es así, terrible y maravillosamente, lo que pasa de verdad.

  

 

אוֹרִיָּה לִבִּי שלנו

veamos, ahora más despacito:

 אוֹרִיָּה לִבִּי

אוריה לבי = 264 = סדר = (ברא' ב,טו) וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן = (דב' יד,ב) וּבְךָ בָּחַר יְהוָה = (דב' לא,ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ

 סדר, כלומר סד"ר: סוד - דרש - רמז, התורה הפנימית ומתוכה הדרך החוצה

אוריה לבי בת קארן = 1017
=   רוח הבריות  נוחה הימנו

= ושמן על ראשך  = [ויקרא כו:מו] והתורת =  

 =  שלום על ישראל = (תהי' קה,מב) אֶת-דְּבַר קָדְשׁוֹ

אוריה לבי בת יהוסף צבי טל = 968 =     (תהילים, נה,יז)  אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא  וַיהוָה יוֹשִׁיעֵנִי = (תהילים, צד,כב)  וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב  וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי = (ויק' טז,יב) קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה = (איוב מ,י)  וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ

שבעיה חשובה לספר UN 7 MORAL PARA CUADERNOS

 

אבות ה,ז

(ז) שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם.

https://mishna.alhatorah.org/Dual/Yein_Levanon/Avot/5.7#m7e0n6

אוצר המשלים והפתגמיםמאת ישראל חיים טביוברשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.א.

 https://benyehuda.org/read/4945

אוצר המשלים והפתגמיםמאת ישראל חיים טביוברשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.א.

1. אב בחכמה ורך בשנים (ספרי דברים, א; ב"ד צ', ג.).

זה מדרש השם “אברך” שנאמר ביוסף (בראשית מ"א, מג), וכן תרגמוהו הירושלמי והמיוחס ליונתן בן-עוזיאל. והובא גם בפרש"י (שם), ומתוך כך היה למליצה שגורה בספרות הרבנות. ביחוד הוא תואר-כבוד קבוע לחכמים צעירים בספרי שאלות-ותשובות.

2. אַבָּכ חַנְוָאתָא נפִישֵי אַחֵי ומרַחמי: אבכ בִּזיונֵי לא אחי ולא מרֵחמי (שבת לב).

פרש"י: לפתח החנות, שמחלקים בה מזונות – הרבה אחים והרבה אוהבים; אך במקום שיש הפסד ועוני – לא אחי ולא מרחמי. וזה משל עממי (כמו שאומר רש"י על כל המימרות שהובאו שם בשם אמוראים שונים: “כל הני משל הדיוט נינהו”). אבל איננו שגור אלא בפי הלמדנים מפני קושי לשונו הארמית; ובפרט שרעיונו נמצא במשלי-שלמה המפורסמים: “הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד”, וכיוצא בזה.

3. אַבּוּכ לְהָרֵי זְמָר, לגַרדאי לא קבלוה מיניה (יומא כז).

פרש“י: “חליל שהוא חשוב לפני בני-הורים זמר נאה וערב, בא אצל גרדיים (אורגים) לשורר ולחלל להם, ולא הוכשר בעיניהם”. זהו, כמובן, משל עממי (כמו שאומר גם רש"י בפירושו שם), אעפ”י שהובא בשם רב. משל זה לא נתפרסם אצלנו כמעט כלל (מפני לשונו הקשה ביותר), אעפ"י שרעיונו חשוב, ואין דוגמתו במשלים העברים.

4. אבות אכלו בֹּסר, ושני בנים תקהינה (ירמיה ל“א כח; יחזקאל י”ח א).

משל עתיק ושגור מאד. יחזקאל קורא לו בפירוש “משל”; וירמיה אומר עליו "לא יאמרו עוד – “. שני הנביאים מוחים נגדו, ובכ”ז נתקבל באומה, מפני אמתתו. בפי הבריות הוא שגור בנוסח של ירמיה; וביחזקאל משונה נוסחתו קצת.

5. אבותינו אמרו נָשִינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו. (נדרים נז).

מאמר מפורסם. ושם בגמרא הוא מיוחס לרבי; אך כנראה היה פתגם עתיק, ורבי השתמש בו לענינו בדרך הלצה קצת (ע"ש). ו“נשינו טובה” רומז אל הכתוב “נשותי טובה” (איכה ג', יז).

6.. אבל אשמים אנחנו (בראשית מ"ב, כא).

דבור שגור.

7. אָבֵל וחפוי ראש. (אסתר ו' יב).

משתמשים בו עפ"י רוב בהלצה (ויש עושים בו גם קלמבור גס).

8. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה. (תהלים קי"ח, כב).

9. אבן מקיר תזעק. (חבקוק ב', יא).

מליצה חביבה (שהתאזרחה גם בלשונות הגוים) ומשתמשים בה גם ב“מצבות”.

10. אבנים שׂחקו מים. (איוב י"ד, יט).

משל על כחה של עבודה מתמידה (כמו שהמים – מי גשמים – שנופלים טפות-טפות על האבן, סוף-סוף שוחקים אותה). ואומות-העולם הכניסוהו לאוצר-משליהם.

11. אבק לשון-הרע (ב"ב קסד,קסה).

מליצה יפה, שנתחבבה על הבריות. ויש גם “א ב ק – רבית” וגם “אבקה של שביעית” (סוכה מ: ועוד).

12. אבר קטן יש באדם, משביעו – רָעֵב, מרעיבו – שָׂבע. (סוכה נב; סנהדרין קז.; ירושלמי כתובות פ“ה, ה”ח).

המאמר המפורסם והשגור הזה מיוחס במס' סוכה לר' יוחנן, ובסנהדרין נקרא סתם “הלכה”, ובירושלמי כתובות הוא מובא בשם רב נחמן בר יעקב הבבלי. ומזה נראה, כי כבר בימי התלמוד לא ידעו עוד מי אביו.

אגב חורפא – ר' "לפום חורפא – "

13. אַגרא דכלה דוּחקא. (ברכות ו).

“כלה”, שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל. והכונה היא, שגם אותם מן הנאספים שלא יכלו לשמוע או להבין את הדרשה, יקבלו שכרם בשביל הלחץ והדחק שנדחקו בין הקהל. ובהוראה מעין זו משתמשים במאמר זה בדרך הלצה (וגם יש שמכניסים בו כונה גסה). בעל המאמר הוא אביי.

14. אַגרא דתעניתא - צדקתא. (שם).

עיקר השכר של המתענים הוא בשביל הצדקה שהם נותנים אז לעניים. ובפי הבריות קבל מאמר זה הוראה אחרת: מי שאינו מתענה (ביום צום), צריך לפדות את התענית ע"י צדקה. בעל המאמר הוא מר זוטרא.

15. אַדאָזַל איזדַבן. (גטין גו.).

דבור שגור, על “יקרות”, סחורה חריפה, וכדומה. ומקורו בספור התלמוד על הרעב והיוקר שהיו בימי החורבן: עד אשר הלך ושב (העבד לשאול את גברתו), נמכר הקמח, וכו' (ע"ש).

16.אדַברה ויִרוַח לי. (איוב ל"ב, כ).

מליצה רגילה בספרות.

17.אַדְחַלָא אכַרעָך, זבִינך זַבֵּין. (פסחים קיג).

בעוד שהחול (מן הדרך) על רגלך, מכור את הסחורה שהבאת (כדי שתחזור מהרה ותקנה ותבוא ותמכור עוד). רומז על חשיבותו של “מחזור גדול” (אוּמואַץ). וזהו מ“מילי דעלמא” שהורה רב לבנו.

18. אַדלָא אבִידנא בחִישנא. (שבת קנכ.).

פרש“י: אחד (מה) שלא אבד ממני אני מפשפש: מרוב זִקנה אני הולך שחוח ומנענע (במקלי), ונראה כמי שמבקש דינר שאבד לו”. פתגם יפה זה על הזקנה, נמסר בתלמוד בלשון “כי רב אמרי”; והוא מפורסם.

19. אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קהלת ז, כה).

20.. אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. (שם כ. ובתפלת שלמה – מ“א ה', מו, ודה”ב ו', ל"ו: “כי אין אדם אשר לא יחטא”).

21. אדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר (= כאומר): כל העולם כולו שלי הוא; ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר: לא נטלתי מן העולם הזה כלום. (קה"ר, ה', ד.).

מאמר מוסרי יפה ומחודד מאד.

22. אדם בהול על ממונו. (שבת קיז:, קב:; פסחים יא:).

23. אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו; [ דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים ].

חרוזים מוסריים שגורים. ונתפרסמו ע"י הספר הפופולארי “מענה לשון”.

24. אדם ובהמה תושיע ה'! (תהלים ל"ו, ז.).

דבור שגור, שמשתמשים בו על פי רוב בהלצה.

25. אדם להבל דמה [ ימיו כצל עובר ] (תהלים קמ"ד, ד).

בפי הבריות שגור ביחוד חציו הראשון של הפסוק.

26. אדם לעמל יוּלָד (איוב ה', ז).

27. אדם מוּעד לעולם (ב"ק כו. במשנה ועוד).

כלומר: אינו יכול לפטור את עצמו באמתלא, שלא ראה או לא ידע, וכדומה (כך הוראתו בפי הבריות).

28. אדם מן השוק (במשנה סוף שבועות וריש פרק ה' דנדרים, ובכמה מקומות בגמרא).

כך הוא שגור בפי הבריות, וגם בספרות. אך במשנה ובגמרא (הנ"ל) נוסחתו תמיד: “אחד מן השוק”. וכן גם במדרשים ובפסוקים. ולפעמים יאָמר בגמרא, במקום זה, “אינש דאתי מעלמא” (עי, למשל, ב"מ סד.), ויש גם “שנים מן השוק” (כתובות כא,).

29. אדם עשוי למַשמש בכיסו בכל שעה (ב“ק קיה:; ב”מ כא:).

מאמר מפורסם, והוא מיוחס לר' יצחק.

30. אדם קרוב לעצמו (סנהדרין ט; וש"נ).

כך שגור בפי הבריות, והוראתו כמו משלי הגוים בנדון זה. ובתלמוד, בכל המקומות, הוא מאמרו של רבא, ונוסחתו “אדם קרוב אצל עצמו”, ופירושו שם: שהאדם נחשב כ“קרוב” אצל עצמו, ולכן הוא פסול לעדות על עצמו (כ“קרוב” הפסול לעדות), לעשות עצמו רשע.

31. אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו (ב"מ לח).

פרש“י: קב שלו חביביה עליו ע”י שעמל בה - -. והמאמר מיוחס לרב כהנא.

32. אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו (סנהדרין צכ).

מאמר מפורסם. וגם מצטטים אותו בקיצור: זה “אסור לרחם”. ובתלמוד הובא בשם ר' אלעזר, ובאסמכתא על הכתוב (ישעיה כ"ז) כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו“. ושם בתלמוד יש הרבה מאמרים ודרשות על ערך ה”דעה".

33. אַדמוֹקדך יְקִיד קוֹץ קָרָך וצְלי (סנהדרין לג:).

בעוד מוקדך (האש) יוקד, קצוץ את הדלעת שלך וצלֵה אותה. בתלמוד הובא בתור תשובה של ר' יוחנן על שאלה בדיני נפשות. וכמובן, זה משל עממי, ור' יוחנן השתמש בו יפה לענינו (ע"ש). ובמשלי הגוים אומרים בנדון זה: חשל את הברזל בעודנו רותח.

34. אדנָי הוא יודע וישראל הוא יֵדָע (יהושע כ"ב, כב).

מליצה רגילה.

35. אדני הוא הטוב בעיניו יעשה (ש"א ג', יח).

ובש“ב י‘, יב: "וה’ יעשה הטוב בעיניו”.

36.אדוני ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד, יד).

37. אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? (תהלים קי"ח, א').

38. אדני נתן ואדני לקח (איוב א', כא).

דבור שגור שעבר גם אל אומות-העולם ומשתמשים בו ביחוד במת המת.

39. אדני רועי, לא אחסר (תהלים כ"ג, א).

גם דבור זה מתקבל באוצר הפתגמים של אמה"ע.

40. אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א', י).

41. אהבה דוחקת את הבשר (ב"מ פד).

42.אהבה התלויה בדבר (אבות ה', יט).

43. אהבה מקלקלת השורה (סנהדרין קה:; ב“ד נ”ה; מכילתא בשלה פ"א).

כך שגור בפי הבריות, בנוסח שבפרש“י עה”ת, בראשית כ"ב, ג, ובסנהדרין (שם) בשנוי קצת: אהבה מבטלת את השורה של גדולה. בפי הבריות הוראת הפתגם מעין “על כל פשעים תכסה אהבה”. ובתלמוד ובמדרשים הוראתו אחרת קצת.

44. אוגר בקיץ בן משכיל [נרדם בקציר בן מביש ] (משלי י', ה).

45. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קי"ח, כא).

גם בהלצה: “אנוסה מה אומרת? אודך כי עניתני וגו'”.

46. אוהב יין ושמן, לא יעשיר (משלי כ"א, יז).

47. אוהב כסף, לא ישבע כסף (קהלת ה', ט).

48. אוהבי עשיר רבים (משלי י"ד, ב).

49. או חברותא או מיתותא (תענית כג,).

“אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות”. פרש“י. ובמס' ב”ב (טז:) “או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא”. ובשני המקומות הובא בלשון “היינו דאמרי אינשי”.

50. אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יֵעָנה (משלי כ"א, יג).

51. אוי לאזנים שכך שומעות! (מדרש תהלים י"ז, ועוד במדרשים).

52.אוי לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חשׁך (שמו“ר י”ד, ותנחומא שם).

מיסרא יפה, שכדאי להשתמש בה בענינים נאותים.

53.אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה.).

שם בגמרא נראה שזה היה דבור שגור (ע"ש) כמו שהוא גם עתה.

54. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם! (ברכות ג.).

55. אוי לו לדור שאבד מנהיגו, [ ו ] אוי לה לספינה שאבד קְבַרניטה (ב"ב צא:).

כל אחד משני חלקי המאמר הוא פתגם שגור. “קברניט” = מנהיג הספינה. (בגמרא הגירסא “אוי לו לעולם –” והדברים אמורים על מיתת אברהם).

56.אוי לי אם אוֹמַר, אוי לי אם לא אוֹמַר (כלים י“ז, טז; ב”ב פטו).

זו קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי על מיני רמאות שונים, שצריך להודיעם, ועם זה הוא חושש, שמא ילמדו הרמאים מדבריו.

57. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיִצרִי (ברכות סא.; עירובין יח.).

פתגם נפלא, ומפורסם מאד (גם בהלצה). ובתלמוד נמסר בתור דרשה של ר' שמעון בר פזי על הכתוב “וייצר – את האדם” בשני יודי"ן (תחת אשר “ויצר – כל חית השדה”, ביו"ד א'); ועל זה דרש כמו “וי יצר” (וע' במבוא).

58. אוי לי שראיתיך בכך! (שבת לג:).

קריאת ר' פינחס בן יאיר לר' שמעון בן יוחאי חותנו. ונעשה לדבור שגור.

59. אוי לרשע, אוי לשכנו! (נגעים י"ב, ו,; סוף מס' סוכה).

פתגם שגור (שדוגמתו בכל הלשונות). בסוף סוכה הובא בשם אביי; ובמשנת נגעים: מכאן אמרו: אוי לרשע וכו'. וכמובן היה פתגם עתיק.

60. אויבי איש אנשי ביתו (מיכה ז', ו).

שגור בפי הבריות.

61. אוירא דארץ-ישראל מחכים (ב,ב קנה:).

כך אמר ר' זירא הבבלי לאחרי שעלה לארץ-ישראל (ע"ש).

62. אוכל לחמי הִגדיל עלַי עקב (תהלים מ"א, י).

63. אִוֶּלת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, ג).

זה אחד מן המשלים היותר יפים שבאוצרנו העתיק.

64. אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כ"ב, טו).

65. אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים (מגילה טז.).

מאמר יפה ומפורסם (ביחוד ע“י פרש”י לאסתר ו', יג); ונמסר בתלמוד בתור דרשה של ר' יהודה בר אלעאי) והכונה היא, כי לפעמים נאמר בתורה: ושמתי זרעך “כעפר הארץ” ולפעמים – “ככוכבי השמים”).

66.אומנא כד מָליל, באומנותיה מָליל (זוהר, משפטים).

כל אומן אוהב לדבר בעניני אומנתו. ויש כזה גם במשלי הגוים.

76. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו (עירובין יח:; כ“ד ל”ב).

מאמר זה נתפרסם ע“י פרש”י עה“ת (בראשית ז', א, ובמדבר י"ב, ח). ובעל המאמר, ר' ירמיה בן אלעזר, מוצא לו סמוכין בתורה: בפניו של נח אמר לו הקב”ה: “כי אותך ראיתי צדיק לפני”; ושלא בפניו – “נח איש צדיק תמים”. אך, כנראה, זה פתגם עתיק.

68. אוצרות קרח

כך שגור בפי הבריות (וגם “ממון קרח”, בהלצה). ובפסחים קיט. וסנהדרין קי.: "עושרו של קרח ". (ובמד“ר י”ח, יב, מדובר הרבה על עשרו של קרח).

69. אוּקי ממונא בחזקת מָרֵיה (קדושין מה: וש"נ).

העמד את הממון בחזקת בעליו. כלומר: כשהדבר מסופק מניחים את הכסף בידי המוחזק. וזה טרמין קבוע בדיני ממונות.

70. אורחא רחִיקא, צֵוותא מסִימא (סוכה נב).

כשהדרך רחוקה נעים ללכת בחברותא. וזה היה פתגם עתיק (ע"ש). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

71. אורייתא היא דָקא מרַתחא לֵיה (תענית ד.).

דבור שגור ולרוב בהלצה. ובתלמוד כך צורתו: אמר רבא: האי צורבא מרבנן (בחור חריף) דרתח (שכועס ורותח), אורייתא היא וכו‘. ופרש“י: “שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם”, ולכן צריך לדונו לכף זכות. ובפי הבריות הוראתו עפי”ד מעין “כונתו לשם-שמים”, או: "קנאת ה’ צבאות".

72. אותו ואת בנו (ויקרא כ"ה, כח. והוא שֵם פרק בחולין).

דבור הלצי.

73. אותיות מחכימות.

פתגם מפורסם; וכנראה הוא “עתיק” לפי הערך. כי כבר נזכר בהקדמת “יוסף לקח” (לר' אלעזר אשכנזי) על מגלת אסתר, שנתחבר לערך בשנת ש"ל.

74. אז ירַננו כל עצי יער (תהלים צ“ו, יב. וע' דה”א ט“ז, ל”ג).

הלצה ידועה על חזנים.

75.אזִיל סוּמקא ואָתי חִיורא (ב"מ נה:).

האדמומית חולפת והלבנונית באה. זהו פירוש וראיה למאמר: "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים ". והוא דבור שגור (גם בהלצות).

76. אַזלת לקַרתּא הלֵך בנימוסה (ב“ר מ”ה; שמו“ר ט”ז).

באת לעיר, לֵך בחוקותיה; כלומר: אל ישנה אדם ממנהג המקום.

77. אזן מלים תבחן (איוב י“ב, יא; ל”ד, ג).

78. אזנים להם ולא ישמעו (ירמיה ה', כא; תהלים קט“ו, ו. וקל”ה, י"ז “ולא יאזינו”).

דבור שגור.

79. אזנים לכותל (ויק“ר ל”ב, כ; קה"ר י', כא).

פתגם מפורסם (גם במשלי הגוים). במדרש הובא בשם ר' לוי. ורש“י במס' ברכות ח: ד”ה אלא בשדה, כותב: “דאמרי אינשי אזנים לכותל”. (וע' במבוא).

80. אח לצרה יִוָלד (משלי י"ז, יז).

בפי הבריות יש לו הוראות שונות.

81. אחד בפה ואחד בלב (פסחים קיג: ועוד).

דבור זה נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י עה"ת (בראשית ל"ז, ד).

82.אחד המרבה ואחד הממעיט [ובלבד שיכַוון לבו לשמים] (משנה סוף מנחות, וש"ג).

עפ"י רוב מצַטטים רק את חציו הראשון של המאמר.

83.אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה [כולה] (שבת קו.).

הובא גם ברמב“ם הלכות אבלות, וביו”ד שצ"ד, ה'; ומכאן פרסומו.

84. אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג', יד).

בפי הבריות (וגם בספרות) נוסחתו: “אחד בעיר ושנים במשפחה " או גם " – ושנים במדינה”.

85.אחז את החבל בשני ראשיו (ב“ר לט, ו.; דב”ר ז.).

86. אחורי הרי חֹשך (תמיד לב:).

דבור שגור ובדרך הלצה. ובתלמוד: לאחורי –

87.אחיו אני ברמאות (מגילה יג:; ב"ב קכג.).

כן ענה יעקב לרחל, כשאמרה לו שאביה רמאי. והוא דבור שגור.

88. אחרון אחרון חביב (ב"ר עח, יא).

הוא גם בפרש"י (בראשית ל"ג, ב), ולכן נתפרסם כל-כך.

89.אחרי ארי ולא אחרי אשה (ברכות סא. בשם ר' יוחנן).

90. אחרי בִצעם לָכם הולך (יחזקאל ל"ג, לא).

91. אחרי דרגא - תביר (תחכמוני שער ג').

מליצה זו של החריזי פירושה כמו “לפני שבר גאון”, והיא שגורה בפי רבים.

92. אחרי מאריך – טרחא.

מיוחס לר' שלמה אלמולי; ונמצא גם בסוף הס' “תולדות יצחק” לר' יצחק קארו (דודו של בעל ה“שלחן ערוך”). ובכל אלה הפתגמים יש חדוד בשמות ה“טעמים”: דרגא, תכיר, מאריך וכו'.

93. אחרי מות קדושים [אמור].

לציטאט מהודר זה איני יודע מקור. ב“מחברות עמנואל” ע' קמ“ז (דפוס לבוב) יש חרוז כזה, אבל בהוראה אחרת מזו שבדבור השגור. הרעיון שבציטאָט זה נמצא גם במשלי הגוים; וב”מוסרי הפילוסופים" יש פתגם כזה: “המת, ימעטו מקנאיו וירבו המכזבים עליו”.

94. אחרי רבים להטות (שמות כ"ג, ב).

שגור בפי הבריות כמדרשו בתלמוד (שצריך ללכת אחרי הרוב). ואולם פשוטו של מקרא אינו כך (ע"ש במפרשים).

95. אחרית קטטה - חרטה (“מבחר הפנינים”, שער הענוה).

96. אחרית שמחה תוגה (משלי י"ד, יג).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). ובמקרא כתוב: ואחריתה שמחה –"

97. אחרית רשעים נִכרתה (תהלים ל"ז, לח).

כך היו החסידים אומרים בהלצה על “החפשים” הלובשים בגד שיש בו סדק מאחוריו.

98. אחת דתו להמית (אסתר ד', יא).

דבור הלצי (בענין כעס, וכדומה).

99.אחת לאחת נמצא חשבון (קהלת ז', כז).

שגור בפי הסוחרים, בהוראת: אם נצרף הכל יֵצא החשבון צדק. ובקרא נאמר " – למצא חשבון", ומזה אמרו בתלמוד (סוטה ט.) “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”.

100. אטוּ בשוּפטָנֵי עסקינן (ב"ב קכב. ועוד).

דבור מפורסם. שפטני=טפשני, טפשים.

101. אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל? (גטין לג. וש"נ).

האם כרוכל יחַשב וילך? זה דבור שגור, ויפה מאד בדמיונו לרוכל, ההולך ומכריז כל הסחורות שיש לו.

102.אטו כיפי תלה לה (כתובות פא.; ערובין צו:).

וכי תלה לה נזמים לאותה הלכה, כדי שתתיפח ותתקבל על השומע? כנראה, היה זה דבור מליצי שגור בימי התלמוד; כי בכתובות משתמש בו אביי, ובערובין – רבא, וכל אחד לענין אחר.

103. אטו כל דלא ידע הא – לאו גברא רבא הוא? (גטין ו:).

לשון הגמרא “אמר ליה אביי: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא-” וכו'. ויש מעין זה גם במועד-קטן טז:, וכנראה היה זה סגנון קבוע.

104.אטו מלתא זוטרתא היא? (ברכות לג:).

וכי דבר קטן הוא? – כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובתלמוד היא תמיהה על הכתוב “ועתה ישראל מה ה' שואל ממך כי-אם ליראה” וגו' – "אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? ובמגלה כה. “אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא”.

105. אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ב"ב ג:; ערבין ו.).

אם יאמר המושל: אעקור הרים, יעקור הרים ולא יחזור מדבריו. זו מימרא של שמואל.

106.אי איישר חילי, אבטליניה (גטין לו:).

אם אחזיק כח, אבטלו (את ה“פרוזבול”). כך אמר שמואל. ולשון זו היתה למליצה קבועה בספרות הרבנית.

107. אי אפשר לבר בלא תבן (ברכות נה.; נדרים ח.).

108. אי אפשר לעולם בלא בַסָם ובלא בוּרסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו למי שאומנתי בורסי (פסחים סה. וש"נ).

מאמר מפורסם זה מיוחס בתלמוד בשני מקומות לרבי ופעם לרבנן, ופעם הובא בלשון “תניא”. בסם = בַשׂם, מוכר בשמים. בורסי (בורסקי) – מעַבד עורות.

109. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו מי שבניו נקבות (שם).

זה המשך המאמר הקודם.

110. אי הוו יהבי ליה כל הללא דעלמא (ב"מ מט.; סנהרין צז.).

זה מבטא שגור (ביחוד הדבור “כל חללא דעלמא” = כל מלוא העולם). וסוף הדבור בגמרא היא " – לא הוה משַני בדבוריה" (לא היה משנה את דבריו).

111. אי חזיא לך, לא אזלא מינך (מו"ק יח:).

“אם היא נועדה לך (להיות בת-זוגך), לא תחלוף ממך”. ויש כפתגם הזה בהרבה לשונות.

112. אי חַקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצַואריה לא נחית (מגילה ז:).

גם אם יהיה האכר למלך, לא יוריד מעל צוארו את הסל (שהיה מאכיל ממנו את בהמתו), כי גדול כח ההרגל.

113. אי לאו דִרְלָאִי לך חספא, לא מַשְכְּחַת מַרגניתא תותיה (ב“מ יז: וש”ג).

“לולי הרימותי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו”. כלומר: לולי אמרתי את דברי הפשוטים, לא היה עולה על דעתך להעמיק יותר ולמצוא את האמת. זה היה פתגם שגור, ביחוד בין חכמי ארץ-ישראל (ר' ינאי, ר' יוחנן) וגם נמצא, בקצת שנוי, במקומות שונים בירושלמי.

114.אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים מח:).

כך היה רב יוסף אומר על יום מתן-תורה (חג-השבועות), והוא ציטאט מפורסם.

115. אי משום הא לא איריא (קידושין ה. ועוד הרבה).

אם משום זה, אין בכך כלום. כלומר: קושיא זו אינה חשובה כל-כך. דבור קבוע בטרמינולוגיה התלמודית, ושגור בספרות הרבנית וגם בפי הבריות.

116. אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (ע"ז יז:).

“תופש-חרב איננו סופר (מורה), וסופר איננו תופש חרב”. זו תשובה שהשיב ר' אלעזר בן פרמא כשנתפש למלכות ושאלו אותו, למה לִמד תורה ולמה גנב. ובפי הבריות הוא דבור שגור בהוראת: אם סופר אזי לא סוחר, ולהפך.

117. אִידלי יומא, אודלי קצירא (ב"ב טז:).

הוגבה השמש (כשהיא זורחת), הוגבה (הוקל) החולי. זה נמסר בתלמוד בלשון היינו דאמרי אינשי.

118.איה סופר, איה שוקל (ישעיה ל"ג, יח).

דבור חביב ל“מליצים”.

119. איהו בי קרי, ואתתיה בי בוציני (מגילה יב.; סוטה מ.).

הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. פתגם עממי (“היינו דאמרי אינשי”) בהוראת: אם האיש רודף זמה, גם אשתו פרוצה.

120. איהו הוא דאפסיד אנפשיה (כתובות גו: ועוד).

הוא בעצמו גרם לעצמו הפסד, מבטא רגיל בדיני ממונות.

121. איהו רקיד, ואודניה להספדא (זוהר, שלח).

הוא מרקד, ואזנו אל ההספד. כלומר: לבו בל עִמו.

122. איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות, ריש פרק ד').

123. איזהו גבור? העושה [ את ] שונאו אוהבו (אדר“נ פב”ג).

פתגם מצוין, הראוי ליתר פרסום.

124. איזהו חכם? הלומד מכל אדם (אבות, ריש פרק ד).

ממאמריו של בן-זומא, שהסמיכם על מקראות, וכאן: שנאמר “מכל מלמדי השכלתי”: הוא מוציא את המקרא מפשוטו, כי המ“ם היא מ”ם היתרון, ו“מכל” פירושו כאן יותר מכל מלמדי – ".

125. איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב. ובמדרשים).

דברה תורה כלשון בני אדם

 

דברה תורה כלשון בני אדם = 1335 = 

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי, שֵׁנִית לֵאמֹר.

(ירמיהו, יג,ג)

כאשר רוב הפעמים שאנחנו מוצאים תרוץ זה בגמרא, הדיון מבוסס על כפל לשון (נדר, נזיר, וכו') דוקא

torah stats

 

https://www.xn----2hcm6cgyhbh.com/2010/06/torah-stats.html

סדר	פרשה	שורות בספר	פרשיות	פתוחות	סתומות	פסוקים	מילים	אותיות	מצוות	עשה	לא תעשה
1	בראשית	241	23	10	13	146	1931	7235	1	1	0
2	נח	230	18	5	13	153	1861	6907	0	0	0
3	לך לך	208	7	3	4	126	1686	6336	1	1	0
4	וירא	252	6	4	2	147	2085	7862	0	0	0
5	חיי שרה	171	4	3	1	105	1402	5314	0	0	0
6	תולדות	173	4	2	2	106	1432	5426	0	0	0
7	ויצא	235	1	0	1	148	2021	7512	0	0	0
8	וישלח	237	9	3	6	153	1976	7458	1	0	1
9	וישב	190	4	3	1	112	1558	5972	0	0	0
10	מקץ	255	1	1	0	146	2022	7914	0	0	0
11	ויגש	178	3	0	3	106	1480	5680	0	0	0
12	ויחי	148	12	7	5	85	1158	4448	0	0	0
13	שמות	215	7	6	1	124	1763	6762	0	0	0
14	וארא	221	16	8	8	121	1748	6701	0	0	0
15	בא	207	14	8	6	106	1655	6149	20	9	11
16	בשלח	215	14	9	5	116	1681	6423	1	0	1
17	יתרו	138	15	5	10	75	1105	4022	17	3	14
18	משפטים	185	33	6	27	118	1462	5313	53	23	30
19	תרומה	155	9	3	6	96	1145	4692	3	2	1
20	תצווה	180	10	2	8	101	1412	5430	7	4	3
21	כי תשא	245	14	10	4	139	2002	7424	9	4	5
22	ויקהל	211	13	7	6	122	1558	6181	1	0	1
23	פקודי	160	20	6	14	92	1182	4432	0	0	0
24	ויקרא	215	21	13	8	111	1673	6222	16	11	5
25	צו	169	8	7	1	97	1353	5096	18	9	9
26	שמיני	158	6	3	3	91	1238	4670	17	6	11
27	תזריע	128	9	5	4	67	1010	3667	7	5	2
28	מצורע	159	6	3	3	90	1274	4697	11	11	0
29	אחרי מות	154	15	3	12	80	1170	4294	28	2	26
30	קדושים	109	4	3	1	64	868	3229	51	13	38
31	אמור	217	17	11	6	124	1614	6106	63	24	39
32	בהר	99	7	1	6	57	737	2817	24	7	17
33	בחוקותי	131	5	3	2	78	1013	3992	12	7	5
34	במדבר	263	30	23	7	159	1823	7393	0	0	0
35	נשא	311	26	18	8	176	2264	8632	18	7	11
36	בהעלותך	240	16	11	5	136	1840	7055	5	3	2
37	שלח	198	10	7	3	119	1540	5820	3	2	1
38	קרח	184	13	7	6	95	1409	5325	9	5	4
39	חוקת	160	10	6	4	87	1245	4670	3	3	0
40	בלק	178	2	1	1	104	1455	5357	0	0	0
41	פינחס	280	35	10	25	168	1887	7853	6	6	0
42	מטות	190	9	4	5	112	1484	5652	2	1	1
43	מסעי	189	8	6	2	132	1461	5773	6	2	4
44	דברים	197	5	1	4	105	1548	5972	2	0	2
45	ואתחנן	249	21	5	16	122	1878	7343	12	8	4
46	עקב	232	10	6	4	111	1747	6865	8	6	2
47	ראה	258	20	5	15	126	1932	7442	55	17	38
48	שופטים	192	18	3	15	97	1523	5590	41	14	27
49	כי תצא	213	44	2	42	110	1582	5856	74	27	47
50	כי תבוא	233	21	5	16	122	1747	6811	6	3	3
51	ניצבים	87	4	1	3	40	657	2575	0	0	0
52	וילך	72	3	2	1	30	553	2123	2	2	0
53	האזינו	92	3	3	0	52	614	2326	0	0	0
54	וזאת הברכה	90	10	2	8	41	512	1989	0	0	0
	סה"כ		673	291	382	5846	79976	304805	613	248	365

הערות:

• בפרשות יתרו וואתחנן חלוקת הפסוקים לפי הטעם העליון בעשרת הדברות שונה. הפסוקים קצרים יותר, בעיקר פסוקי האיסורים המתחילים במילה לא, כך שנוצרים פוסקים בני שני מילים בלבד.
• בפרשת האזינו - דברים ל"ב - ישנה מסורת שהאות ה' בתחילת פסוק ו' (במיל הלה') נכתבת כתיבה בפני עצמה, בשיטה זו יש 615 מילים בפרשה וזו גם המילה היחידה של אות אחת בתורה.

מה בין תודעה של חסרון לתודעה של שלום

 

מאוד בקיצור, עם משל טוב.
אומרים בגמרא (סוטה מב:) רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר?", אינו אלא מקטני אמנה.
⁠
מי הם קטני אמנה? אלו שחיים בתודעה של חסרון. שלא משנה כמה יש, הם מפחדים שלא יהיה. נגזר עליהם להיות אביונים לנצח. בדרך כלל, לא משנה איך הם נראים, הם הגיעו לחופש (היכולת לחפש, לשאול שאלות, לתהות תשובות, לשנות דעה וכו'), אך הבחירה, התשובה, מפרידה ביניהם לבין החרות.
⁠
מי הם, מאידך, אנשי אמנה? הבוטחים, הנאמנים לאמונתם, המאוהבים באלוהות המשתקפת בכל אשר החושים הגופיים קולטים כערך המצוי. אנשי אמנה יודעים שיש תמיד מה שנכון שיהיה, התשובה נושמת בכל אשר יעשו, ומשם, והם בתודעה של שלום, בו לא חסר ולא יכול להיות חסר כלום לעולם.
⁠

pasteboard hacia LLENARTE DE CIELO

 

610

dijo rabi Jía bar Aba en nombre de 'Ula:
מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה
ברכות ח"א

תפארת ישראל לרבי יהודה ליוואי, המהר"ל מפראג, פרק ע
והתבאר לך, כי התורה בגלותנו מקום מקדשנו. ואין העניין תולה במעשה מרכבה ומעשה בראשית, רק כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, היא ההלכה בכל מצוות התורה, ובארבע אבות נזיקין ובארבעה שומרים לא בשאר חכמות.

me serví de la edición digital del libro en https://daat.co.il 

ארבע אמות הסמוכות לאדם הן רשותו של האדם (בעל המאור שבת צו ב) ומקומו (שיטה מקובצת מועד קטן טז א), ונחשבים כמו חצרו (בית יוסף יורה דעה שלד ב, בשם קונדריסים).

סתם בית הוא דווקא כאשר יש בו לכל הפחות ארבע אמות על ארבע אמות, וכשאין בו שיעור זה אינו ראוי לדירה ואינו נקרא בית, ופטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרים עליו מעורכי המלחמה (ראה ערכם), שבכל אלה כתוב בתורה "בית" וכשאין בו ד' אמות אינו בית (סוכה ג א-ב).

אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש (שבת קיח ב; טוש"ע או"ח ב ו).
כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא א. וראה ערך ארץ ישראל).
היוצא לדרך צריכים ללוותו ד' אמות (סוטה מו ב).
שיעור הלוית המת הוא לפחות ד' אמות (רא"ש ברכות ג ח; שו"ע יו"ד שסא ג).
אחרי האכילה צריך לילך ארבע אמות קודם שישן, משום שמירת הגוף (שבת מא א).

דין ארבע אמות הסמוכות לאדם, שקונות לו את החפץ המונח שם – ראה ערך ארבע אמות (א) – קנין.

https://yeshiva.org.il

    זכרו לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור    

דברי הימים א טז טו

 

 שבת פח ע"ב - פט ע"א

que lo que está escrito "Hashém dará lo que está dicho, que anuncia una milicia abundante", viene a decir que cada dicho y dicho en que Hashém se pronuncia y se revela se multiplica en setenta lenguas, a las que alude la milicia abundante, porque la palabra de Hashém es accesible a todos. 

Y así interpretaban en la casa de estudio de rabi Ishma'Él el verso que dice "Que así son mis palabras, como fuego, es el discurso de Hashém, y como un martillo que estrellará la roca": que cuando el martillo se topa con una piedra muy dura y la golpea, saca chispas y se rompen de él pequeños fragmentos, así cada pronunciamiento y pronunciamiento del Sagrado Bendito Es se divide en setenta lenguas.

ועוד בענין מתן תורה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב" (תהילים סח, יב) — משמעו: כל דיבור ודיבור ("אומר") שיצא מפי הגבורה (הקדוש ברוך הוא) נחלק לשבעים לשונות ("צבא רב"). וכן תני דבי [שנו בבית מדרשו] של ר' ישמעאל על מה שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג, כט), מה פטיש זה נחלק (נשבר) לכמה ניצוצות (חלקים) כאשר הוא נתקל בסלע קשה ביותר — אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. ועוד בשבח התורה, אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים" (משלי ח, ו) — למה נמשלו דברי תורה כנגיד (מלך) — לומר לך: מה נגיד זה יש בו כוח להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות.

Cuando subió Mosheh a lo Alto para recibir la Torah, dijeron los ángeles de servicio ante el Sagrado Bendito Es: Amo del Mundo, ¿qué tiene que hacer un nacido de mujer entre nosotros? Les respondió el Sagrado Bendito Es: A recibir la Torah viene. Dijeron ante El los ángeles: ¿Esa Torah que hacia ella se dirigen los anhelos, y que está guardada oculta desde novecientas setenta y cuatro generaciones antes de la creación del mundo, Tú quieres entregarla a criaturas de carne y sangre? "¿Qué es el hombre para que lo evoques, y el hijo de Adám para que lo tengas en cuenta?". No ello, sino "Hashém nuestro Amo cuán imponente es Tu nombre en toda la tierra porque das tu Hod sobre los cielos". Los ángeles reclaman que la Torah, lo que ellos conocen por Torah, permanezca guardada en lo Alto.   

ג ואמר ר' יהושע בן לוי : בשעה שעלה משה למרום לקבל תורה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן הקדוש ברוך הוא: לקבל תורה בא. אמרו לפניו המלאכים: אותה תורה חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, שנאמר "דבר ציוה לאלף דור" (תהלים קה, ח) וכיון שניתנה התורה בדור העשרים וששה לאדם הראשון, הרי שאר הדורות היו לפני בריאת העולם, והם תשע מאות שבעים וארבעה, ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח, ה)? אלא "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (תהלים ח, ב), שראוי שתהא התורה בשמים!

Se dirigió el Sagrado Bendito Es a Mosheh: Respóndeles por qué debe la Torah ser entregada a los hijos de Adám. Dijo ante El Mosheh: Amo del Mundo, temo que ellos me incineren con el aliento de sus bocas. Díjole el Sagrado Bendito Es: Aférrate al Trono de mi Honor. No estás solo. 

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה מדוע צריכה התורה להינתן לבני אדם. אמר לפניו משה: רבונו של עולם, מתיירא אני מהם שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אחוז בכסא כבודי לחיזוק והגנה וחזור (והחזר) להן תשובה.

Dijo ante El: Amo del Mundo, en la Torah que Tú me das, ¿qué está escrito? Díjole el Sagrado Bendito Es: "Yo soy Hashém tu E-lohím que te saqué de la tierra de Mitsráim de la casa de esclavos". Dijo Mosheh a los ángeles: ¿Acaso descendisteis a Mitsráim? ¿Acaso Faraón os esclavizó? ¿Por qué sería la Torah para vosotros? Volvió a preguntar Mosheh: ¿Qué más está escrito en ella? "No habrá para tí deidades otras". Dijo Mosheh a los ángeles: ¿Y es que estáis vosotros entre idólatras, y necesitáis de esta advertencia especial? 

אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). אמר להן משה למלאכים: וכי למצרים ירדתם? וכי לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אמר משה למלאכים: וכי בין הגוים אתם שרויין שעובדין

עבודה זרה וצריכים אתם לפיכך אזהרה מיוחדת? 

Volvió a preguntar Mosheh: ¿Qué más está escrito en ella? Díjole el Sagrado Bendito Es: "Recuerda-evoca el día del Shabát para consagrarlo". Preguntó Mosheh a los ángeles: ¿Es que acaso vosotros hacéis industria, que necesitáis descansar de ella? (...) Volvió a preguntar Mosheh: ¿Qué más está escrito en ella? Díjole el Sagrado Bendito Es: "Honra a tu padre y a tu madre". Y preguntó Mosheh a los ángeles: ¿Y es que tenéis vosotros padre y madre, que necesitáis una orden especial de honrarles? Y así con otras preguntas, que probablemente dejan a los ángeles del servicio perplejos. 

שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח). שאל משה את המלאכים: כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות (שביתה) ממנה? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז), והכוונה שלא ישבעו לשקר. שאל משה את המלאכים: וכי משא ומתן יש ביניכם שיש מקום לבוא לשבועת שקר? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב). ושאל משה את המלאכים: וכי אב ואם יש לכם שצריכים אתם ציווי מיוחד על כיבודם? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנב". ושאל משה את המלאכים: וכי קנאה יש ביניכם? וכי יצר הרע יש ביניכם שצריכים אתם לציוויים הללו? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שיפה עושה שנותן את התורה לבני אדם, וכפי שנאמר: "ה' אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח, י), ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב [נאמר], והרי שקיבלו המלאכים את דעתו של הקדוש ברוך הוא שראוי שיהא הוד ה' על הארץ.

En seguida, reconocieron los ángeles al Sagrado Bendito Es, que bello y bueno hace al entregar la Torah a hijos del hombre, de lo que se deduce su reconocimiento de que es bueno que el Hod de Hashém se extienda y cubra la Tierra.

-------------------------------------------------

מפני דרכי שלום

תודה ל- https://www.mayim.org.il/

משנה מסכת גיטין פרק ה משנה ח

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום.5 מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום.6 בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון – מפני דרכי שלום.7 מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום.8 רבי יוסי אומר: גזל גמור. מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר: גזל גמור.9 עני המנקף בראש הזית, מה שתחתיו – גזל מפני דרכי שלום.10 ר' יוסי אומר: גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה – מפני דרכי שלום.

האם רות המואביה היא הדגם של עניי גויים שיכולים ללקט בשדות ישראל? אפשר. ראה תהליך הגיור המתואר בגמרא יבמות מז ע"א: " ... ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני". הבחירה במצוות לקט שכחה ופאה דווקא, כהודעה לגר מיד בתחילת דרכו, היא מסר חשוב שבגדרי המצוות יש גם מרכיב של "מפני דרכי שלום". שיש בתורה גם מרכיב של לפנים משורת הדין. ולמחר כשיבואו גויים בשדותיו, לא ימנע הוא מהם ללקוט. על "דרכי שלום" לגויים ונכרים נראה עוד להלן. בינתיים נעיר שמשנה זו במסכת גיטין מצוטטת במקורות רבים כבסיס למוטיב "מפני דרכי שלום". ראה ציטוטה למשל במשנת רבי אליעזר פרשה ד: "ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום. כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום ... ישראל שהוציא לקט שכחה ופאה לתת לעניי ישראל, ויש שם עניי גוים, והן באין ונוטלין עמם, אין ממחין בידם, מפני דרכי שלום. שואלין בשלום גוים, אפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום. שכל מצותיה של תורה שלום, שנאמר: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". כפי שהערנו לעיל, הפסוק במשלי הוא הבסיס לביטוי "דרכי שלום" - לא השלום עצמו, אלא דרכי השלום - הדרכים המביאות לשלום והדרכים המסתעפות ממנו.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סא עמוד א

תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום

על המשנה הנ"ל שמאפשרים לעניי גויים ללקט מתנות עניים, מוסיפה הגמרא ברייתא שמציינת גם: חלוקת צדקה, ביקור חולים וקבורת נכרים מפני דרכי שלום. ראה תוספתא גיטין פרק ג הלכות יג-יד המתייחסת לעיר שבה גויים ויהודים חיים בצוותא (קיסריה?): "עיר שיש בה ישראל וגוים, הפרנסין גובין מישראל ומגוים מפני דרכי שלום. מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מיתי גוים מפני דרכי שלום. מנחמין אבילי גוים מפני דרכי שלום". מעניינת במיוחד היא גביית הכסף וניהול כספי צדקה באופן משותף, מה שמחייב הקמת ועד צדקה משותף בנאמנות, לא סתם מתן צדקה לגוי עני באופן אישי מקרן צדקה יהודית. ראה תיאור חיים משותפים כאלה גם בירושלמי גיטין פרק ה הלכה ט: "תני: עיר שיש בה גוים וישראל, מעמידין גבאי גוים וגבאי ישראל וגובין משל גוים ומשל ישראל. ומפרנסין עניי גוים ועניי ישראל, ומבקרין חולי גוים וחולי ישראל, וקוברין מתי גוים ומתי ישראל, ומנחמין אבילי גוים ואבילי ישראל, ומכבסין כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום". כל כך, עד שראו צורך לשים לשותפות זו גבולות, כגון בימי המשתה שלהם שאין לקחת בהם חלק, ראה שם בהמשך דברי ר' אימי: "אילמלא ר' אבא, כבר היינו באין להתיר עבודה זרה שלהן וברוך שהבדילנו מהן". עדות מעניינת על החיים בארץ ישראל בעת ההיא.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת שופטים

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה …. וקראת אליה לשלום". כמה גדול השלום, שאפילו לשונאיהם הקדים להם שלום. מיכן אמרו חכמים: מקדימין שלום לעובד כוכבים בשוק מפני דרכי שלום

בתפר בין המקור הקודם ומקור זה, מן הראוי להזכיר את המשניות במסכת עבודה זרה שמרחיקות מאד קשרים כלכליים בין יהודים לנכרים מחשש שהגוי מודה לאלוהיו, לא תחנם ועוד. וכאן, רושם אחר. אמירת שלום לגוי, אפילו הקדמת שלום ואפילו בימי אידיהם (ימי חגיהם, שאז יש חשש כאילו היהודי מכיר בחשיבות יום זה), כבר נזכרת במשנה (גיטין ושביעית): "ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום". כך גם בתוספתא עבודה זרה פרק א הלכה ג, שלאחר הפתיחה (כמו במשנה) על כל האיסורים בימי אידיהם גם שלושה ימים קודם, קובעת באופן ברור: "שואלין בשלום הגוים באידיהן מפני דרכי שלום". וכך גם להלכה ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ה: "ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום". ראה איך מחבר בעל המדרש לעיל את ההלכה שדורשין בשלומם ביום יום ואפילו בימי חגיהם עם הקריאה לשלום במלחמה שבפרשת שופטים (דברים כ י). ציווי התורה לקרוא לשלום בשעת מלחמה, הוא המקור להקדמת שלום לגוי בימי שלום, הוא האסמכתא שמצאו חכמים בתורה אולי לכל ההלכות של "מפני דרכי שלום" הקשורות לגוי (ראה רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ג לגבי אבידת גוי ושמירת רכושו מפני הגנבים, נושא שלא הזכרנו עד עתה). ראה דברינו וקראת לשלום בפרשת שופטים.

תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק ד הלכה ב

מתניתין: המדיר את חבירו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות – אוכל עמו בשבת הראשונה אף על פי שאינו נאמן על המעשרות, ובלבד שיאמר לו מעושרין הן. ובשבת שנייה, אף על פי שהוא נודר ממנו הנייה, לא יאכל עד שיעשר.

סביר: אדם הֵדִיר את חברו שיאכל אצלו, כגון שאמר: "קונם כל אשר לי עליך, אם לא תבוא לסעוד אצלי" (סוג של הזמנה קצת בוטה, יש לומר. אולי הכוונה גם למי שמפציר מאד בחברו), מותר לאכול אצלו, גם אם אין המזמין (המדיר) נאמן על המעשרות. כל זה רק בשבת הראשונה ובתנאי שהמזמין אומר לו שהפירות מעושרים. ראה משנה זו במסכת דמאי פרק ד משנה ב.

גמרא: ר' ינאי בי רבי ישמעאל בשם ר' יוחנן: בשבת של פְּרוֹטֶגֶמְיָיא15 התירו מפני איבה. אמר רבי אבון: כאן התירו טבלים משום דרכי שלום

אם במשנה לא הייתה סיבת ההיתר ברורה, באה הגמרא ומסבירה שהיתר זה הוא "משום איבה" או "משום דרכי שלום" (וגם זה במגבלות כמוזכר במשנה עצמה ובהמשך הירושלמי שם, ראה בהמשך שם מסקנת רב חסדא: "אסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שֵׁם"). הירושלמי גם מחדש לנו את הביטוי "משום איבה" שבפשטות הוא מקביל לביטוי "מפני דרכי שלום" ואפשר שיש הבדלים דקים עליהם עמדו הפרשנים. ראה לשון פירוש המשנה לרמב"ם על המשנה שם: "והתרנו לו את זה מפני דרכי שלום ... שזה מורה על חומרת המצב והתחלת האיבה אם לא יאכל אצלו וכו' ". ראה גם לשון ספר כפתור ופרח פרק לט על משנה זו: "שצריך לו לעשות כן לחזק החברה ולהרחיק האיבה שתפול ביניהם אם לא יאכל עמו". מעבר לפרטי הדינים והמגבלות כאמור בנושא רגיש זה (שלא נוכל להיכנס אליהם), די לנו בכך שהכלל "מפני דרכי שלום" איננו רק ביחסים עם הגויים והנכרים, אולי גם מפחד איך יגיבו, אלא גם ובעיקר ביחסים פנימיים בתוך עם ישראל. בכך נתמקד בהמשך דברינו.

---------------------------------------------------

611

10 veces 61, “Aní” אני, que es “Yo”, al modo de Ego. empieza en אן
מלשון און, אונן
que se despliega en הון
y cae en עון
EN SU KILKÚL

ירקרק = יתר

צלם + דמות = ברא אתו

המקום ימלא חסרנך = 610 = דרכי שלום = מעשר =  חכמת הקבלה = וישב ה' מלך לעולם = כי קרוב אליך הדבר (דב' ל,יד: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ) = לשמרם = בארץ שביה = ים {ם = 600}

שמ' ג,טו - י-הוה אלהי אבתיכם = 545 = ישרהל

 

     ישרעל = 610 = דרכי שלום = אתרוג = (שמ' ח,טז) "שלח עמי ויעבדני" (ר"ת שע"ו = שלום / א"ת למיעבד"נ = 206   = ראה  /  ס"ת חי"י = כח) = חכמת הקבלה = וישב הוי-ה מלך לעולם = (דב' ל,יד) כי קרוב אליך הדבר {...מאוד, בפיך ובלבבך לעשתו} = לשמרם = בארץ שביה

 

תורה = 611

 611 = גמילות חסדים = הוי"ה א-להים צבאות = חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים להוי"

נבל עשור  = רצוא ושוב

 

------------------------------------------------

תורה מהי

https://www.lifnim.co.il/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%9B%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%90-%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%91/

Zohar Bereshít, Toldót 134a-135a

ואלה תולדות יצחק וגו', פתח ר' חייא ואמר (תהלים ק"ו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, ת"ח

Cuando quiso el Sagrado Bendito Es y se elevó en Voluntad ante El crear el mundo, miraba en la Torah y creaba, y en cada acción y elemento que creó el Sagrado Bendito Es en el mundo miraba en la Torah y lo creaba. (...) Cuando fue a crear al Adám, dijo la Torah ante El: Si vas a crear al hombre y al final pecará, y le juzgarás duramente, y él no podrá soportar el rigor de tu juicio. Le respondió: Ya creé la Teshuvah, desde antes de haber creado el mundo.

 כד בעא קודשא בריך הוא וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה ובכל עובדא ועובדא דברא קודשא בריך הוא בעלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה הדא הוא דכתיב (משלי ח') ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום אל תקרי אמון אלא אומן, כד בעא למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא דהא לא ייכול למסבל דינך אמר לה קודשא בריך הוא הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא 

Dijo el Sagrado Bendito Es al mundo, a la hora en que hizo y creó al Adám, así le dijo: Mundo, mundo, tú y todas las leyes que te rigen no existen sino apoyados en la Torah, y por eso creé en tí al Adám, para que se ocupe (estudie, practique, aprenda, tome forma) de la Torah, y de lo contrario te devolveré al caos. Y todo existe para el hombre, como está escrito (Iesha'iáhu-Isaías 45): Yo hice la tierra, y al Adám sobre ella creé. 

אמר קודשא בריך הוא לעלמא בשעתא דעבד ליה וברא לאדם א"ל עלמא עלמא, אנת ונימוסך לא קיימין אלא על אורייתא, ובגין כך בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה, ואי לאו הא אנא אהדר לך לתהו ובהו, וכלא בגיניה דאדם קיימא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ה) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, ואורייתא קיימא ומכרזא קמייהו דבני נשא בגין דיתעסקו וישתדלו בה ולית מאן דירכין אודניה, ת"ח כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אינון בריין כלהו שייפין שייפיין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא, כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהלים ק"ד) מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין דלא יכלין לאתדבקא באורייתא כל אינון מלין עלאין דאתגליין ולא אתגליין באורייתא אינון כל מלין דלעילא ולתתא כל מלין דעלמא דין וכל מלין דעלמא דאתי באורייתא אינון ולית מאן דישגח וידע לון ובגין כך כתיב (תהלים ק"ו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו       (זוהר בראשית, פרשת תולדות, עמ' קלד ע"א – קלה ע"א)

Rabi Meir de Parmishlan, "Or Hameír", parashát Metsorá
Y la regla es como dice el Zohar (parte 3, 178a) que el Sagrado Bendito Es miró en la Torah y creó el mundo, provisto lo cual debemos decir-entender que en todos los detalles de todo lo que existe en la creación están las letras de la Torah, que con ellas fue todo creado y de ellas todo recibe vitalidad. Y todo aquél con quien compartió E-lohím entendimiento puede fácilmente entender lo que se desprende de lo dicho (y ésto es lo más importante), y ver con la mirada de su mente las letras de la Torah investidas, presentes, representadas en los detalles de todas las creaturas, y entonces podrá también remontarles a -hacerles conciente- su origen primordial. 

והכלל כי איתא בזוהר (ח"ג קעח, א) קב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכיון שכן צריכין אנו לומר אשר בכל פרטי הדברים שבאו לכלל בריאה יש שם אותיות התורה, שעמהם נבראו ומושכים מהם חיות, ומי שחלק לו אלהים בבינה יכול באמת ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא, ולראות בעין שכלו אותיות התורה המלובשים בפרטי הנבראים ולהעלות אותן לקדמותם ומקומם הרמתה.    (ר' מאיר מפרמישלאן, אור המאיר, ויקרא, פרשת מצורע)

שיר השירים (ב', י-יג) ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך:

והנראה בביאור הפסוקים אלו, דהנה איתא בבראשית רבה דהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא ע"ש, ואמר הגר"ח זצ"ל דהנה אנו רואים שכל חוקי התורה מתאימים להנהגת העולם, כמו לא תרצח ולא תגנב, שרציחה וגניבה הם חורבן העולם, וכמו"כ מאכלות אסורות דאיתא ברמב"ם שהם מזיקים לבריאות האדם, ולכאורה הדבר הוא שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה, לכן אסרה התורה לעשות כן, אבל האמת הוא להפך, שמצד הנהגת העולם היה יכול להיות ההיפך, שרציחה וגניבה הם יהיו קיום העולם, ואך מפני שהקב"ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו אסורים המה, ברא את העולם באופן זה שהנהגתו היא שחורבן העולם יהיה אם ירצחו ויגנבו וכדומה.    (חידושי הגרי"ז, סימן קצ)

El Hombre de Halajáh: Revelado y Oculto (28-31)

El hombre de halajah, cuando se dirige a interactuar con la realidad, viene él y su Torah, que le fue entregada del Sinái, en su mano. Tiene anhelo de un mundo con leyes fijas y reglas sólidas. Una Torah completa de halajót (normas que rigen la práctica de la ley) y jucios le enseña el camino que conduce a la realidad verdadera de su vida. El hombre halajah se aproxima al mundo munido de su bastón y su bolso, de sus leyes, sus juicios, sus principios y sus ideas en relación apriorística. Su aproximación empieza por una creación ideal y se completa con una creación real.  

איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים. תורה שלמה של הלכות ודינים מורה לו את הדרך המוליכה אל ההוויה. איש ההלכה מתקרב אל העולם, כשהוא מזוין במקלו ובתרמילו, בחוקותיו, בדיניו, בעיקריו ובמשפטיו ביחס אפריורי (ראשוני, שקודם לנסיון). גישתו היא גישה הפותחת ביצירה אידאלית וחותמת ביצירה ריאלית. משל למה הדבר דומה? למתמטיקאי הצר עולם אידאלי, ומשתמש בו לשם קביעת יחס בינו לבין העולם הריאלי. מהותה של ההלכה שקיבלה מאת הקב"ה, היא יצירת עולם אידאלי, והכרת היחס, השורר בינו למציאות, על כל תופעותיה, שרשיה ועיקריה. אין לך תופעה, יצור ובריאה, שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידאלית. […] 

Cuando el hombre de halajah eleva sus ojos al horizonte occidental u oriental, y ve esos rojos crepusculares del poniente, o al sol elevándose entre reflejos de amanecer, él sabe que ese amanecer o ese ocaso modifica para él reglas, obligaciones y mitsvót. El inicio del día trae consigo mitsvót como la lectura del Shemá, tsitsít, tefilín, la plegaria de Shajarít (...). Todos los conceptos e ideas de la halajah son previos, apriorísticos, y el hombre de halajah contempla a través de ellos al mundo todo.

כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דמדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות. עלות השחר והנץ החמה מחייבים אותו במצוות הנהוגות ביום: קריאת שמע של שחרית, ציצית, תפילין, תפילת השחר, אתרוג, שופר, הלל, וכיוצא בהן; מכשירין את הדעת לכמה דינים: לקבלת עדות, לגירות לחליצה וכו'. […] איש ההלכה מזדקק ליצירה כולה ומתבונן בה מתוך עולם אידאלי, שהוא נושא בתודעתו ההלכתית. כל מושגי ההלכה מושגים אפריורים הם, ואיש ההלכה מביט דרכם בעולם כולו. השקפתו היא כמו זו של המתמטיקאי: אפריורית ואידאלית. גם המתמטיקאי וגם בעל ההלכה מסתכלים בעולם הממשי מתוך בחינה אפריורית ואידאלית, ומשתמשים בשמות ומושכלות אפריורים הקובעים מראש את יחסם אל התופעות הללו.    (איש ההלכה – גלוי ונסתר, 28-31)

-------------------------

קידושין ל, ע"ב

Enseña la guemará que así explica el Creador: Creé el instinto de mal, que es el azote más grande de todos. Y le creé la Torah por condimento, para enmendarlo y endulzarlo. De modo que si vosotros os ocupáis en la Torah, no estaréis en sus manos. Puesto que quien refina su camino y estudia y pone Torah en la base de su conciencia, de su comprensión del mundo, de su sentido moral, se eleva por sobre el instinto de mal y éste no le alcanza. Mas quien no se arma de herramientas idóneas, quien está lejos de la Torah, está en manos de su mal instinto.

בראתי יצר הרע שהוא המכה הגדולה ובראתי לו תורה תבלין לתקנו ולמתקו. ואם אתם עוסקים בתורה — אין אתם נמסרים בידו של היצר הרע, שנאמר: "הלוא אם תיטיב שאת" (בראשית ד, ז) — שאם אדם מיטיב דרכו ועוסק בתורה הוא מתרומם מעל היצר הרע,

ואם אין אתם עוסקין בתורה — אתם נמסרים בידו

-----------------------------------------------

 

 

ברית = 612

מסלות בלבבם

 612 = הוי"ה רועי לא אחסר = דברי א-להים חיים ומלך עולם = תלמידי חכמים = דברי א-להים חיים ומלך עולם

תלמידי חכמים = רבא ברא גברא

 

 

תריג = 613

= אורות = אורי וישעי = הוי"ה א-להי ישראל = רעש גדול = ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח = משה רבינו = משמח ציון בבניה

אביתר

בראתי

גדרות

 

חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן

הלכות גדולות

בעל 'הלכות גדולות', בה"ג, ובדומה לו רב סעדיה גאון, מחלקים את המצוות לפי דרגות העונש המוטל על העובר עליהן, ולפי קבוצת האנשים שהמצוות מוטלות עליהם:

א. מצוות לפי שכר ועונש

בהקדמת בה"ג לספרו מחלק הוא את המצוות בחלוקה הבאה:

71 עבירות שעונשן מיתה, בידי אדם או בידי שמים

277 איסורי לאו המוטלים על היחיד

200 מצוות עשה המוטלות על היחיד

ב. מצוות לפי המחויבים בהן

65 פרשיות המוטלות על הציבור

בסך הכל: 613

------

חלוקה לפי נושאים ראשיים

ספר מצוות קטן (סמ"ק)

ספר מצוות קטן (סמ"ק) [המאה ה – 13]. שמו המקורי של הספר הוא "שבעת עמודי גולה". המחבר הוא רבי יצחק מקורביל. ספר זה כולל את המצוות הנוהגות בזמן הזה, כשהוא משלב בהן מצוות דרבנן.

מטרת הספר, כותב רבי יצחק, להביא לכך שאנשים ילמדו את המצוות, יכירום ולעת הצורך יוכלו לקיימן

Rabi Itsják de Korvil escribió, en el siglo XIII, el "Séfer Mitsvót Katán" ספר מצוות קטן, "Libro Pequeño de Mitsvót", cuyo subtítulo aclara que va a tratar de las siete columnas que sostienen el mundo (en el original: שבעה עמודי עולם, siete columnas del mundo. El libro está disponible en https://www.hebrewbooks.org/15275). 
El libro trata de todas las mitsvót que es posible cumplir "en la actualidad", y está dividido en siete partes, "a efectos de repartir su estudio en los siete días de la semana", y acaso, enseñarnos algo más desde el secreto del siete. 
Y así reparte la correspondencia de las mitsvót con los días de la semana, que es decir con las siete sefirót inferiores que es nuestro trabajo fundamental reparar: 

Domingo - Jésed: Mitsvót que dependen del corazón, que hacen al sentir.
Lunes - Guevurah: Mitsvót que dependen del cuerpo y del tiempo, cuya realización consiste en que determinadas acciones físicas tengan lugar en tiempos determinados.
Martes - TifEret: Mitsvót que dependen de la lengua, del habla.
Miércoles - Nétsaj: Mitsvót que dependen de las manos.
Jueves - Hod: Mitsvót que tienen que ver con el comer.
Viernes - Iesód: Mitsvót que tienen que ver con la riqueza material, el patrimonio.
Shabát - Maljút: Mitsvót relativas al Shabát.

יום ראשון מצוות התלויות בלב,

יום שני מצוות התלויות בגוף ובזמן

יום שלישי מצוות התלויות בלשון

יום רביעי מצוות התלויות בידיים

יום חמישי מצוות התלויות באכילה

יום שישי מצוות התלויות בממון

יום שביעי מצוות של שבת.

---------------

ספר חרדים

רבי אלעזר אזכרי [במאה ה- 16 בצפת], ב'ספר חרדים', מחלק את המצוות לפי איברי הגוף החייבים בכל מצווה

בהקדמתו הוא כותב את הסיבות לכתיבת הספר. הוא מתאר את לימוד החברים אצל קבר רבי שמעון בר יוחאי, והחלטתם לשוב בתשובה. שלוש סיבות מונה המחבר במצבם: "חסרון ידיעתנו את אלהינו", והשני "עצלותינו ורפיון ידינו במצוותיו יתברך", והשלישי: "העדר תשובה".

כדי לתקן את אלה, החליט המחבר,

"אני.. אלעזר בכ"ר משה בן החכם חסידא קדישא כ"ר אלעזר אשקרי", לכתוב ספר על שלוש אלה. "תחילה אומר מזוהר, בידיעת מלכנו, ואחר כך אזכיר המצוות שאפשר לנו לקיימן בגלותינו, ואחר כך אחתום בעניין התשובה". ... "כל המצוות תלויות בשמונה אברים שבאדם: בלב ועין ופה וחוטם ואוזן ויד ורגל וראש הגויה."

 

 

חרות = 614

והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (תנא דבי אליהו זוטא, יז)

------->>  http://shaalvim.co.il/torah/view.asp?id=609

הרב אריה הנדלר

ידועים הם דברי הרב קוק המובאים בעולת ראיה על ההבדל שבין החופש לבין החרות. החרות היא מציאות פנימית של אדם שאינו כבול לשום הכרח אלא פועל על פי ההקשבה הפנימית הנובעת מתוך עומק אישיותו. בן החורין פועל על פי צו פנימיותו בלבד ואותה הפנימיות הרי היא מחוברת אל התורה.

יתכן ויש כאן מקום לתוספת קטנה, והיא החיבור שבין דרשת חז"ל על פרשנותו של הרב קוק, לבין פשט המילה עליה נשענת הדרשה.

רש"י פירש:
חרות - לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם לשון חיקוק (רש"י, שמות לב פס' טז)

רש"י מחבר אותנו על החקיקה, מכאן מסתבר גם אל החוק, והחוקה. אלקים חוקק את מכתב האלקים על הלוחות. משמעות החקיקה הזו היא מעין הטבעה של מהות התורה, אל תוך המציאות. התורה הופכת להיות מציאות מהותית להוויה כולה. מכתב האלקים אינו כתוב על הלוחות, הוא חרות על הלוחות. המכתב הזה מפלש את דרכו אל תוך המציאות החומרית וחוקק בה את חוקות התורה והופך אותם להיות חלק מהותי מתוך המציאות, חלק מעצב של המציאות.

כעת מקבלים דברי הנביא משמעות עמוקה הרבה יותר:
כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה, לג פס' כה)

חוקות השמים והארץ מחוברים מהותית לחוקות התורה. זאת המציאות. אין מציאות אחרת, אין מציאות נבדלת, זו המציאות עצמה. זה חקוק במציאות. זה מחובר. כיון שכך יש זיקה של מהות בין חוקות התורה לבין חוקות שמים וארץ.
כיון שכך, שבים אנו אל בן החורין. בן החורין הנאמן לעקרונותיו הפנימיים ביותר, נאמן לחקיקה הפנימית. חקיקה זו צרובה בתודעתו, היא איננה נושא לדיון, היא נושא לחשיפה, לגילוי, להתוודעות, אבל לא נושא לדיון או לויכוח. בן החורין אינו מוכן לוותר על עקרונותיו משום שאז הוא מוותר על מהותו.

כשהדברים חקוקים בתוך המציאות, אדם לא שוכח

ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין, נד ע"א)

אם עוסקים בצריבה המצויה בתודעה, אם עוסקים במשהו חקוק, מובנה, בתוך המציאות האישית והלאומית, אם עוסקים במשהו שהוא צרוב בתוך המציאות בבחינת חוקות שמים וארץ, לא שוכחים. אפשר לשכוח חומר נרכש, אי אפשר לשכוח חומר מהותי.

----------------------------

ספר יין לבנון על אבות ה,ו

והלוחות נגד המאמר התשיעי "(בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי האדם נברא לעבוד את ה', ולכן נברא בצלם ובדמות, בנשמה עליונה תוכל לקבל החכמה ולהשכיל ולהבין, ובממשלה לעשות טוב ורע, והוא הלב. כי לב באדם כמלך במדינה, וכדפירשתי בפ"ב, והלב כדמות שני לוחות, וכן כתוב (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך", אלא שיצר הלב מונע, ולכן נמשל היצר לאבן הקשה, כדכתיב (יחזקאל יא, יט) "והסירותי את לב האבן מבשרכם", כמו הלוחות שהיו מאבנים קשים, ואעפ"כ היה חרות עליהן מכתב אלהים ונכנס בו אור הכתב. וכן האדם אם ירצה יוכל להכניס תורת ה' בלבו. ויש בזה דברים נפלאים כתבנום בספר "גן נעול".

והמכתב נגד המאמר העשירי (בראשית א, כח) "ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו וגו' ורדו בדגת הים" וגו'. כי הברכה הזאת והממשלה על החיות והבהמות נתן לאדם אם ישמור מצות ה' וחקותיו, והוא המכתב, שע"י כן היה הכתב העליון חרות על לוחות האבנים. וכן האדם אם יהיה מכתב אלהים חרות על לוח לבו, וכדאמרינן (שבת קנא:) "אין חיה (רעה) שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה". והיינו בהיות לבו כלב הבהמה שאין עליו תורה וחכמה. זהו מה שרצינו לבאר והוא קרוב לפשט, השומע ישמע.

---------------------------- 

= 614 = אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי = בכל לבבך ובכל נפשך = הוי"ה מלך

 

הוי"ה מלך הוי"ה ימלך לעולם ועד = הזן את העולם = חכמה בינה דעת

 

(דרור = 410 = קדוש = שמע ; חופש = 394 = דרכי נעם = דע מה למעלה ממך), י-הוה ימלך לעלם ועד = שלום

 

615

615 = הוי"ה צבאות מלך : בחינת מ"ן, ה' צבאות מלך נמלך בנ"ה

 מבשרי אחזה אלוה = 615 = (ברא' כח,יב) מלאכי אלהים עלים וירדים בו

(ברא' מו,ה) מבאר שבע (באר שבע הן ז תחתונות, מתוכם אחזה אלוהות)

(במ' ז,מב) הששי (וזה באמת צעד ששי, כנגד ספירת יסוד) = (דב' יט,י) בקרב ארצך = (דב' כח,לז) אשר ינהגך י-הוה

(יח' ב,א) אלי בן אדם עמד /עמוד/ על רגליך = (חב' ב,ט) להנצל מכף רע

(תהי' עא,יז) אגיד נפלאותיך = (תהי' קיח,יח) יסר יסרני י-ה = (תהי' קיט,ב) בכל לב ידרשוהו = (תהי' קלט,יח) הקיצתי /הקיצותי/

 

=  615 = (ויק' יב,ח) אחד לעלה ואחד לחטאת = והדרת (פני זקן) =  = = (יהו' ט,יח) בי-הוה א-להי ישראל = = (דה"ב לה,ג) עבדו /עיבדו/ את י-הוה א-להיכם =     inahegjá  =

 

המקום ימלא חסרונך = 616 = כי כן צויתי = [תהי' קח,ד] "אודך בעמים י-הוה, אזמרך בלאמים (בלאומים)" = (ברא' ח,כ) "ויעל עלת" = (ברא' טו,ד) "והנה דבר י-הוה אליו לאמר" = (ברא' יט,יד) "בעיני חתניו" = (ברא' כו,כב) "רחבות" = (ברא' לה,ד) "אשר באזניהם" = (ויק' יד,נד) "התורה" = (ויק' יד,ח) "ורחץ במים וטהר" = (דב' ל,יט) "ובחרת" = (יהו' ז,ד) "לפני אנשי העי" = (שופ' ה,כ) "ממסלותם" = (ש"א ט,יג) "כי לא יאכל העם עד באו, כי הוא יברך הזבח" = (ש"א יז,נד) "ויבאהו ירושלם" = (ש"א יח,ל) "ויהי מדי צאתם" = (ש"א כד,כ) "כי מלך תמלוך" = (ש"ב ז,כב) "ואין אלהים זולתך" = (ש"ב ז,כד) "היית להם לא-להים" = (מ"א י,כ) "לכל ממלכות" = (מ"א יג,לא) "עצמתיו" = (מ"א יח,לג) "את העצים" = (מ"א כא,כט) "הראית" = (מ"ב יח,טו) "את כל הכסף" = (יש' יד,כב) "נאם י-הוה צבאו-ת" = (יש' נג,יא) "מעמל נפשו" = (ירמ' ג,יז) "לירושלם" = (ירמ' לד,יז) "ויבאהו אל השרים" = (ירמ' נ,כט) "שלמו לה כפעלה" = (ירמ' נא,ו) "נסו (נוסו) מתוך בבל" = (יח' א,ג) "היה היה דבר י-הוה אל יחזקאל בן בוזי הכהן" = (יח' יד,כ) "יצילו נפשם" = (יח' לו,כט) "מכל טמאותיכם" = (זכ' ב,יז) "ממעון קדשו" = (זכ' יא,י) "את כל העמים" = (דה"א יט,ב) "כי עשה אביו עמי חסד" = (תהי' סט,כח) "בצדקתך" = (תהי' סט,לד) "כי שמע אל אביונים י-הוה" = (תהי' קמג,ג) "כמתי עולם" = (מש' טו,ו) "בית צדיק" = (קו' ג,ה) "עת לחבוק" = (אסתר ב,כב) "בשם מרדכי" = (נחמ' ט,לג) "ואתה צדיק" = מוציא לחם מן הארץ = ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול = יתרו = מלאך הוי"ה צבאות ד"ם פעמים זה"ב = מנת כוסם = יום {ם = 600

נפתולים

 

----------------------

שמחה לחוד

vs

או חברותא או מיתותא 

של חוני המעגל

בשר ויין

-------------------

מקשה אחת = 854 = 2*7*61 (יד פע' אני) =  (הוש' יד,ב) שובה ישראל = 

שובה ישראל = 854. (יח' יד,ג) "האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם", = [במ' ו,כד] "יברכך י-הוה וישמרך" = [תהי' קלט,ז] "אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח" = (ברא' כו,לה) "מרת (מורת) רוח" = (ברא' כט,יא) "וישא את קלו" = (ברא' מא,ה) "ויחלם שנית" = (שמ' כא,כט) "והועד בבעליו ולא ישמרנו" = (ויק' י,יב) "וידבר משה אל אהרן" = (ויק' י,יט) "וידבר אהרן אל משה" = (במ' ל,ז) "או מבטא שפתיה" = (דב' ב,לו) "נתן י-הוה א-להינו לפנינו" = (דב' י,כב) "בשבעים נפש" = (דב' יא,כה) "לא יתיצב איש" = (דב' לב,מג) "ונקם ישיב לצריו" = (שופ' ג,כח) "ולא נתנו איש" = (ש"א ו,טו) "העלו עלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לי-הוה" = (מ"א ג,ה) "נראה י-הוה אל שלמה בחלום הלילה" = (מ"א ג,יא) "ושאלת לך הבין" = (מ"א יב,כא) "להשיב את המלוכה" = (מ"א יח,ל) "ויאמר אליהו לכל העם: גשו אלי" = (יש' ה,כג) "וצדקת צדיקים" = (ירמ' לא,לז) "ונבנתה העיר לי-הוה" = (יח' יא,טז) "כי הרחקתים בגוים" =  = (יח' לו,כא) "על שם קדשי" = (מלא' ב,טז) "אמר י-הוה א-להי ישראל" = (דה"א כט,יט) "תן לבב שלם" = (תהי' קד,ו) "כלבוש כסיתו" = (איוב לח,יג) "בכנפות הארץ" = (מש' כד,לב) "לקחתי מוסר" = (מש' כט,י) "יבקשו נפשו" = (שה"ש ח,ה) "שמה חבלה ילדתך" = (דניאל יא,יג) "רב מן הראשון" = (עזרא ח,לד) "במספר, במשקל" = (נחמ' ט,ו) "לך משתחוים"

[12:12, 21/9/2021] myle: דעת

והותר = 617 = (דב' לד,י) "אשר ידעו י-הוה" = (שופ' ח,כא) "גבורתו" = (מ"ב יז,לד) "עד היום הזה הם עשים" = (חב' ג,ו) "הליכות עולם" = (תהי' קט,יא) "לכל אשר לו" = (דניאל יב,ג) "כזהר הרקיע" 

ובן אדם ויתנחם = 617 = הברית = איש אשה = גבורות =  במידה שאדם מודד בה מודדין לו = (שמ' ג,טו) "זה שמי וזה זכרי" = (הוש' י,ג) "והמלך מה יעשה לנו"

איש אשה = גבורות = להיות לך לא-להים = רעוא דרעוין

= [איכה ג,כח] יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו - רש"י: "ישב בדד" - מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה; "וידום" - לשון המתנה כמו (שמואל א יד) אם כה יאמרו אלינו דומו דיהונתן; "כי נטל עליו" - כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו.  

\\\ (דה"א כח,כ) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת  כִּי יְהוָה אֱלֹהִים אֱלֹהַי, עִמָּךְ--לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, עַד-לִכְלוֹת כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית-יְהוָה.  ---> עמך, לא ירפך ולא יעזבך = 617 

\\\ (דניאל יב,ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים--יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד.

618 בבינה

אוריתא = א-ל א-להי ישראל = [תהי' פט,נג] ברוך הוי"ה לעולם אמן ואמן

= בראש העם = ישבי הארץ = והתפללו אליך = (קה' ז,יב) החכמה תחיה בעליה

619 בחכמה

אחרית = (שמ' ב,יב) וירא כי אין איש  = ועתה לכו עבדו = ויציאנו הוי-ה ממצרים = העלו אתו אליכם 

\\\ [ישע' מו,י] מגיד מראשית אחרית (סיבה ומסובב), ומקדם אשר לא נעשו (מעל לסיבה ומסובב); אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה

619 = (מש' ה,יח)  יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ (וּשְׂמַח, מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ)

כתר = 620 בכתר

620 = לדרש א-להים (שמ' יח,טו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים) = ויפל אברהם על פניו = ביום הראשון = וכל חפצי אעשה =

= בז לרעהו חסר לב (מש' יא,יב: בָּז-לְרֵעֵהוּ חֲסַר-לֵב;    וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ) 

= תטהרו = גאל ירושלם = שערים

----------------------------------------------------------------------

דעת

 

והותר = 617 = (דב' לד,י) "אשר ידעו י-הוה" = (שופ' ח,כא) "גבורתו" = (מ"ב יז,לד) "עד היום הזה הם עשים" = (חב' ג,ו) "הליכות עולם" = (תהי' קט,יא) "לכל אשר לו" = (דניאל יב,ג) "כזהר הרקיע" 

 

ובן אדם ויתנחם = 617 = הברית = איש אשה = גבורות =  במידה שאדם מודד בה מודדין לו = (שמ' ג,טו) "זה שמי וזה זכרי" = (הוש' י,ג) "והמלך מה יעשה לנו"

 

איש אשה = גבורות = להיות לך לא-להים = רעוא דרעוין

 

= [איכה ג,כח] יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו - רש"י: "ישב בדד" - מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה; "וידום" - לשון המתנה כמו (שמואל א יד) אם כה יאמרו אלינו דומו דיהונתן; "כי נטל עליו" - כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה זו.  

\\\ (דה"א כח,כ) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה--אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת  כִּי יְהוָה אֱלֹהִים אֱלֹהַי, עִמָּךְ--לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ, עַד-לִכְלוֹת כָּל-מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית-יְהוָה.  ---> עמך, לא ירפך ולא יעזבך = 617 

\\\ (דניאל יב,ג) וְהַמַּשְׂכִּלִים--יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד.

 

 

618 בבינה

 

אוריתא = א-ל א-להי ישראל = [תהי' פט,נג] ברוך הוי"ה לעולם אמן ואמן

 

= בראש העם = ישבי הארץ = והתפללו אליך = (קה' ז,יב) החכמה תחיה בעליה

 

 

619 בחכמה

 

אחרית = (שמ' ב,יב) וירא כי אין איש  = ועתה לכו עבדו = ויציאנו הוי-ה ממצרים = העלו אתו אליכם 

\\\ [ישע' מו,י] מגיד מראשית אחרית (סיבה ומסובב), ומקדם אשר לא נעשו (מעל לסיבה ומסובב); אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה

619 = (מש' ה,יח)  יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ (וּשְׂמַח, מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ)

 

 

כתר = 620 בכתר

 

620 = לדרש א-להים (שמ' יח,טו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים) = ויפל אברהם על פניו = ביום הראשון = וכל חפצי אעשה =

= בז לרעהו חסר לב (מש' יא,יב: בָּז-לְרֵעֵהוּ חֲסַר-לֵב;    וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ) 

 

= תטהרו = גאל ירושלם = שערים