AbracaAdabrá.Ediciones

יום שבת, 4 בספטמבר 2021

אוצר המשלים והפתגמיםמאת ישראל חיים טביוברשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.א.

 https://benyehuda.org/read/4945


אוצר המשלים והפתגמיםמאת ישראל חיים טביוברשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.א.


1. אב בחכמה ורך בשנים (ספרי דברים, א; ב"ד צ', ג.).


זה מדרש השם “אברך” שנאמר ביוסף (בראשית מ"א, מג), וכן תרגמוהו הירושלמי והמיוחס ליונתן בן-עוזיאל. והובא גם בפרש"י (שם), ומתוך כך היה למליצה שגורה בספרות הרבנות. ביחוד הוא תואר-כבוד קבוע לחכמים צעירים בספרי שאלות-ותשובות.


2. אַבָּכ חַנְוָאתָא נפִישֵי אַחֵי ומרַחמי: אבכ בִּזיונֵי לא אחי ולא מרֵחמי (שבת לב).


פרש"י: לפתח החנות, שמחלקים בה מזונות – הרבה אחים והרבה אוהבים; אך במקום שיש הפסד ועוני – לא אחי ולא מרחמי. וזה משל עממי (כמו שאומר רש"י על כל המימרות שהובאו שם בשם אמוראים שונים: “כל הני משל הדיוט נינהו”). אבל איננו שגור אלא בפי הלמדנים מפני קושי לשונו הארמית; ובפרט שרעיונו נמצא במשלי-שלמה המפורסמים: “הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד”, וכיוצא בזה.


3. אַבּוּכ לְהָרֵי זְמָר, לגַרדאי לא קבלוה מיניה (יומא כז).


פרש“י: “חליל שהוא חשוב לפני בני-הורים זמר נאה וערב, בא אצל גרדיים (אורגים) לשורר ולחלל להם, ולא הוכשר בעיניהם”. זהו, כמובן, משל עממי (כמו שאומר גם רש"י בפירושו שם), אעפ”י שהובא בשם רב. משל זה לא נתפרסם אצלנו כמעט כלל (מפני לשונו הקשה ביותר), אעפ"י שרעיונו חשוב, ואין דוגמתו במשלים העברים.


4. אבות אכלו בֹּסר, ושני בנים תקהינה (ירמיה ל“א כח; יחזקאל י”ח א).


משל עתיק ושגור מאד. יחזקאל קורא לו בפירוש “משל”; וירמיה אומר עליו "לא יאמרו עוד – “. שני הנביאים מוחים נגדו, ובכ”ז נתקבל באומה, מפני אמתתו. בפי הבריות הוא שגור בנוסח של ירמיה; וביחזקאל משונה נוסחתו קצת.


5. אבותינו אמרו נָשִינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו. (נדרים נז).


מאמר מפורסם. ושם בגמרא הוא מיוחס לרבי; אך כנראה היה פתגם עתיק, ורבי השתמש בו לענינו בדרך הלצה קצת (ע"ש). ו“נשינו טובה” רומז אל הכתוב “נשותי טובה” (איכה ג', יז).


6.. אבל אשמים אנחנו (בראשית מ"ב, כא).


דבור שגור.


7. אָבֵל וחפוי ראש. (אסתר ו' יב).


משתמשים בו עפ"י רוב בהלצה (ויש עושים בו גם קלמבור גס).


8. אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה. (תהלים קי"ח, כב).


9. אבן מקיר תזעק. (חבקוק ב', יא).


מליצה חביבה (שהתאזרחה גם בלשונות הגוים) ומשתמשים בה גם ב“מצבות”.


10. אבנים שׂחקו מים. (איוב י"ד, יט).


משל על כחה של עבודה מתמידה (כמו שהמים – מי גשמים – שנופלים טפות-טפות על האבן, סוף-סוף שוחקים אותה). ואומות-העולם הכניסוהו לאוצר-משליהם.


11. אבק לשון-הרע (ב"ב קסד,קסה).


מליצה יפה, שנתחבבה על הבריות. ויש גם “א ב ק – רבית” וגם “אבקה של שביעית” (סוכה מ: ועוד).


12. אבר קטן יש באדם, משביעו – רָעֵב, מרעיבו – שָׂבע. (סוכה נב; סנהדרין קז.; ירושלמי כתובות פ“ה, ה”ח).


המאמר המפורסם והשגור הזה מיוחס במס' סוכה לר' יוחנן, ובסנהדרין נקרא סתם “הלכה”, ובירושלמי כתובות הוא מובא בשם רב נחמן בר יעקב הבבלי. ומזה נראה, כי כבר בימי התלמוד לא ידעו עוד מי אביו.


אגב חורפא – ר' "לפום חורפא – "


13. אַגרא דכלה דוּחקא. (ברכות ו).


“כלה”, שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל. והכונה היא, שגם אותם מן הנאספים שלא יכלו לשמוע או להבין את הדרשה, יקבלו שכרם בשביל הלחץ והדחק שנדחקו בין הקהל. ובהוראה מעין זו משתמשים במאמר זה בדרך הלצה (וגם יש שמכניסים בו כונה גסה). בעל המאמר הוא אביי.


14. אַגרא דתעניתא - צדקתא. (שם).


עיקר השכר של המתענים הוא בשביל הצדקה שהם נותנים אז לעניים. ובפי הבריות קבל מאמר זה הוראה אחרת: מי שאינו מתענה (ביום צום), צריך לפדות את התענית ע"י צדקה. בעל המאמר הוא מר זוטרא.


15. אַדאָזַל איזדַבן. (גטין גו.).


דבור שגור, על “יקרות”, סחורה חריפה, וכדומה. ומקורו בספור התלמוד על הרעב והיוקר שהיו בימי החורבן: עד אשר הלך ושב (העבד לשאול את גברתו), נמכר הקמח, וכו' (ע"ש).


16.אדַברה ויִרוַח לי. (איוב ל"ב, כ).


מליצה רגילה בספרות.


17.אַדְחַלָא אכַרעָך, זבִינך זַבֵּין. (פסחים קיג).


בעוד שהחול (מן הדרך) על רגלך, מכור את הסחורה שהבאת (כדי שתחזור מהרה ותקנה ותבוא ותמכור עוד). רומז על חשיבותו של “מחזור גדול” (אוּמואַץ). וזהו מ“מילי דעלמא” שהורה רב לבנו.


18. אַדלָא אבִידנא בחִישנא. (שבת קנכ.).


פרש“י: אחד (מה) שלא אבד ממני אני מפשפש: מרוב זִקנה אני הולך שחוח ומנענע (במקלי), ונראה כמי שמבקש דינר שאבד לו”. פתגם יפה זה על הזקנה, נמסר בתלמוד בלשון “כי רב אמרי”; והוא מפורסם.


19. אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קהלת ז, כה).


20.. אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. (שם כ. ובתפלת שלמה – מ“א ה', מו, ודה”ב ו', ל"ו: “כי אין אדם אשר לא יחטא”).


21. אדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר (= כאומר): כל העולם כולו שלי הוא; ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר: לא נטלתי מן העולם הזה כלום. (קה"ר, ה', ד.).


מאמר מוסרי יפה ומחודד מאד.


22. אדם בהול על ממונו. (שבת קיז:, קב:; פסחים יא:).


23. אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו; [ דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים ].


חרוזים מוסריים שגורים. ונתפרסמו ע"י הספר הפופולארי “מענה לשון”.


24. אדם ובהמה תושיע ה'! (תהלים ל"ו, ז.).


דבור שגור, שמשתמשים בו על פי רוב בהלצה.


25. אדם להבל דמה [ ימיו כצל עובר ] (תהלים קמ"ד, ד).


בפי הבריות שגור ביחוד חציו הראשון של הפסוק.


26. אדם לעמל יוּלָד (איוב ה', ז).


27. אדם מוּעד לעולם (ב"ק כו. במשנה ועוד).


כלומר: אינו יכול לפטור את עצמו באמתלא, שלא ראה או לא ידע, וכדומה (כך הוראתו בפי הבריות).


28. אדם מן השוק (במשנה סוף שבועות וריש פרק ה' דנדרים, ובכמה מקומות בגמרא).


כך הוא שגור בפי הבריות, וגם בספרות. אך במשנה ובגמרא (הנ"ל) נוסחתו תמיד: “אחד מן השוק”. וכן גם במדרשים ובפסוקים. ולפעמים יאָמר בגמרא, במקום זה, “אינש דאתי מעלמא” (עי, למשל, ב"מ סד.), ויש גם “שנים מן השוק” (כתובות כא,).


29. אדם עשוי למַשמש בכיסו בכל שעה (ב“ק קיה:; ב”מ כא:).


מאמר מפורסם, והוא מיוחס לר' יצחק.


30. אדם קרוב לעצמו (סנהדרין ט; וש"נ).


כך שגור בפי הבריות, והוראתו כמו משלי הגוים בנדון זה. ובתלמוד, בכל המקומות, הוא מאמרו של רבא, ונוסחתו “אדם קרוב אצל עצמו”, ופירושו שם: שהאדם נחשב כ“קרוב” אצל עצמו, ולכן הוא פסול לעדות על עצמו (כ“קרוב” הפסול לעדות), לעשות עצמו רשע.


31. אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו (ב"מ לח).


פרש“י: קב שלו חביביה עליו ע”י שעמל בה - -. והמאמר מיוחס לרב כהנא.


32. אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו (סנהדרין צכ).


מאמר מפורסם. וגם מצטטים אותו בקיצור: זה “אסור לרחם”. ובתלמוד הובא בשם ר' אלעזר, ובאסמכתא על הכתוב (ישעיה כ"ז) כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו“. ושם בתלמוד יש הרבה מאמרים ודרשות על ערך ה”דעה".


33. אַדמוֹקדך יְקִיד קוֹץ קָרָך וצְלי (סנהדרין לג:).


בעוד מוקדך (האש) יוקד, קצוץ את הדלעת שלך וצלֵה אותה. בתלמוד הובא בתור תשובה של ר' יוחנן על שאלה בדיני נפשות. וכמובן, זה משל עממי, ור' יוחנן השתמש בו יפה לענינו (ע"ש). ובמשלי הגוים אומרים בנדון זה: חשל את הברזל בעודנו רותח.


34. אדנָי הוא יודע וישראל הוא יֵדָע (יהושע כ"ב, כב).


מליצה רגילה.


35. אדני הוא הטוב בעיניו יעשה (ש"א ג', יח).


ובש“ב י‘, יב: "וה’ יעשה הטוב בעיניו”.


36.אדוני ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד, יד).


37. אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? (תהלים קי"ח, א').


38. אדני נתן ואדני לקח (איוב א', כא).


דבור שגור שעבר גם אל אומות-העולם ומשתמשים בו ביחוד במת המת.


39. אדני רועי, לא אחסר (תהלים כ"ג, א).


גם דבור זה מתקבל באוצר הפתגמים של אמה"ע.


40. אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א', י).


41. אהבה דוחקת את הבשר (ב"מ פד).


42.אהבה התלויה בדבר (אבות ה', יט).


43. אהבה מקלקלת השורה (סנהדרין קה:; ב“ד נ”ה; מכילתא בשלה פ"א).


כך שגור בפי הבריות, בנוסח שבפרש“י עה”ת, בראשית כ"ב, ג, ובסנהדרין (שם) בשנוי קצת: אהבה מבטלת את השורה של גדולה. בפי הבריות הוראת הפתגם מעין “על כל פשעים תכסה אהבה”. ובתלמוד ובמדרשים הוראתו אחרת קצת.


44. אוגר בקיץ בן משכיל [נרדם בקציר בן מביש ] (משלי י', ה).


45. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה (תהלים קי"ח, כא).


גם בהלצה: “אנוסה מה אומרת? אודך כי עניתני וגו'”.


46. אוהב יין ושמן, לא יעשיר (משלי כ"א, יז).


47. אוהב כסף, לא ישבע כסף (קהלת ה', ט).


48. אוהבי עשיר רבים (משלי י"ד, ב).


49. או חברותא או מיתותא (תענית כג,).


“אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות”. פרש“י. ובמס' ב”ב (טז:) “או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא”. ובשני המקומות הובא בלשון “היינו דאמרי אינשי”.


50. אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יֵעָנה (משלי כ"א, יג).


51. אוי לאזנים שכך שומעות! (מדרש תהלים י"ז, ועוד במדרשים).


52.אוי לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חשׁך (שמו“ר י”ד, ותנחומא שם).


מיסרא יפה, שכדאי להשתמש בה בענינים נאותים.


53.אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה.).


שם בגמרא נראה שזה היה דבור שגור (ע"ש) כמו שהוא גם עתה.


54. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם! (ברכות ג.).


55. אוי לו לדור שאבד מנהיגו, [ ו ] אוי לה לספינה שאבד קְבַרניטה (ב"ב צא:).


כל אחד משני חלקי המאמר הוא פתגם שגור. “קברניט” = מנהיג הספינה. (בגמרא הגירסא “אוי לו לעולם –” והדברים אמורים על מיתת אברהם).


56.אוי לי אם אוֹמַר, אוי לי אם לא אוֹמַר (כלים י“ז, טז; ב”ב פטו).


זו קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי על מיני רמאות שונים, שצריך להודיעם, ועם זה הוא חושש, שמא ילמדו הרמאים מדבריו.


57. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיִצרִי (ברכות סא.; עירובין יח.).


פתגם נפלא, ומפורסם מאד (גם בהלצה). ובתלמוד נמסר בתור דרשה של ר' שמעון בר פזי על הכתוב “וייצר – את האדם” בשני יודי"ן (תחת אשר “ויצר – כל חית השדה”, ביו"ד א'); ועל זה דרש כמו “וי יצר” (וע' במבוא).


58. אוי לי שראיתיך בכך! (שבת לג:).


קריאת ר' פינחס בן יאיר לר' שמעון בן יוחאי חותנו. ונעשה לדבור שגור.


59. אוי לרשע, אוי לשכנו! (נגעים י"ב, ו,; סוף מס' סוכה).


פתגם שגור (שדוגמתו בכל הלשונות). בסוף סוכה הובא בשם אביי; ובמשנת נגעים: מכאן אמרו: אוי לרשע וכו'. וכמובן היה פתגם עתיק.


60. אויבי איש אנשי ביתו (מיכה ז', ו).


שגור בפי הבריות.


61. אוירא דארץ-ישראל מחכים (ב,ב קנה:).


כך אמר ר' זירא הבבלי לאחרי שעלה לארץ-ישראל (ע"ש).


62. אוכל לחמי הִגדיל עלַי עקב (תהלים מ"א, י).


63. אִוֶּלת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו (משלי י"ט, ג).


זה אחד מן המשלים היותר יפים שבאוצרנו העתיק.


64. אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כ"ב, טו).


65. אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים (מגילה טז.).


מאמר יפה ומפורסם (ביחוד ע“י פרש”י לאסתר ו', יג); ונמסר בתלמוד בתור דרשה של ר' יהודה בר אלעאי) והכונה היא, כי לפעמים נאמר בתורה: ושמתי זרעך “כעפר הארץ” ולפעמים – “ככוכבי השמים”).


66.אומנא כד מָליל, באומנותיה מָליל (זוהר, משפטים).


כל אומן אוהב לדבר בעניני אומנתו. ויש כזה גם במשלי הגוים.


76. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו (עירובין יח:; כ“ד ל”ב).


מאמר זה נתפרסם ע“י פרש”י עה“ת (בראשית ז', א, ובמדבר י"ב, ח). ובעל המאמר, ר' ירמיה בן אלעזר, מוצא לו סמוכין בתורה: בפניו של נח אמר לו הקב”ה: “כי אותך ראיתי צדיק לפני”; ושלא בפניו – “נח איש צדיק תמים”. אך, כנראה, זה פתגם עתיק.


68. אוצרות קרח


כך שגור בפי הבריות (וגם “ממון קרח”, בהלצה). ובפסחים קיט. וסנהדרין קי.: "עושרו של קרח ". (ובמד“ר י”ח, יב, מדובר הרבה על עשרו של קרח).


69. אוּקי ממונא בחזקת מָרֵיה (קדושין מה: וש"נ).


העמד את הממון בחזקת בעליו. כלומר: כשהדבר מסופק מניחים את הכסף בידי המוחזק. וזה טרמין קבוע בדיני ממונות.


70. אורחא רחִיקא, צֵוותא מסִימא (סוכה נב).


כשהדרך רחוקה נעים ללכת בחברותא. וזה היה פתגם עתיק (ע"ש). ויש דוגמתו במשלי הגוים.


71. אורייתא היא דָקא מרַתחא לֵיה (תענית ד.).


דבור שגור ולרוב בהלצה. ובתלמוד כך צורתו: אמר רבא: האי צורבא מרבנן (בחור חריף) דרתח (שכועס ורותח), אורייתא היא וכו‘. ופרש“י: “שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם”, ולכן צריך לדונו לכף זכות. ובפי הבריות הוראתו עפי”ד מעין “כונתו לשם-שמים”, או: "קנאת ה’ צבאות".


72. אותו ואת בנו (ויקרא כ"ה, כח. והוא שֵם פרק בחולין).


דבור הלצי.


73. אותיות מחכימות.


פתגם מפורסם; וכנראה הוא “עתיק” לפי הערך. כי כבר נזכר בהקדמת “יוסף לקח” (לר' אלעזר אשכנזי) על מגלת אסתר, שנתחבר לערך בשנת ש"ל.


74. אז ירַננו כל עצי יער (תהלים צ“ו, יב. וע' דה”א ט“ז, ל”ג).


הלצה ידועה על חזנים.


75.אזִיל סוּמקא ואָתי חִיורא (ב"מ נה:).


האדמומית חולפת והלבנונית באה. זהו פירוש וראיה למאמר: "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים ". והוא דבור שגור (גם בהלצות).


76. אַזלת לקַרתּא הלֵך בנימוסה (ב“ר מ”ה; שמו“ר ט”ז).


באת לעיר, לֵך בחוקותיה; כלומר: אל ישנה אדם ממנהג המקום.


77. אזן מלים תבחן (איוב י“ב, יא; ל”ד, ג).


78. אזנים להם ולא ישמעו (ירמיה ה', כא; תהלים קט“ו, ו. וקל”ה, י"ז “ולא יאזינו”).


דבור שגור.


79. אזנים לכותל (ויק“ר ל”ב, כ; קה"ר י', כא).


פתגם מפורסם (גם במשלי הגוים). במדרש הובא בשם ר' לוי. ורש“י במס' ברכות ח: ד”ה אלא בשדה, כותב: “דאמרי אינשי אזנים לכותל”. (וע' במבוא).


80. אח לצרה יִוָלד (משלי י"ז, יז).


בפי הבריות יש לו הוראות שונות.


81. אחד בפה ואחד בלב (פסחים קיג: ועוד).


דבור זה נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י עה"ת (בראשית ל"ז, ד).


82.אחד המרבה ואחד הממעיט [ובלבד שיכַוון לבו לשמים] (משנה סוף מנחות, וש"ג).


עפ"י רוב מצַטטים רק את חציו הראשון של המאמר.


83.אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה [כולה] (שבת קו.).


הובא גם ברמב“ם הלכות אבלות, וביו”ד שצ"ד, ה'; ומכאן פרסומו.


84. אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג', יד).


בפי הבריות (וגם בספרות) נוסחתו: “אחד בעיר ושנים במשפחה " או גם " – ושנים במדינה”.


85.אחז את החבל בשני ראשיו (ב“ר לט, ו.; דב”ר ז.).


86. אחורי הרי חֹשך (תמיד לב:).


דבור שגור ובדרך הלצה. ובתלמוד: לאחורי –


87.אחיו אני ברמאות (מגילה יג:; ב"ב קכג.).


כן ענה יעקב לרחל, כשאמרה לו שאביה רמאי. והוא דבור שגור.


88. אחרון אחרון חביב (ב"ר עח, יא).


הוא גם בפרש"י (בראשית ל"ג, ב), ולכן נתפרסם כל-כך.


89.אחרי ארי ולא אחרי אשה (ברכות סא. בשם ר' יוחנן).


90. אחרי בִצעם לָכם הולך (יחזקאל ל"ג, לא).


91. אחרי דרגא - תביר (תחכמוני שער ג').


מליצה זו של החריזי פירושה כמו “לפני שבר גאון”, והיא שגורה בפי רבים.


92. אחרי מאריך – טרחא.


מיוחס לר' שלמה אלמולי; ונמצא גם בסוף הס' “תולדות יצחק” לר' יצחק קארו (דודו של בעל ה“שלחן ערוך”). ובכל אלה הפתגמים יש חדוד בשמות ה“טעמים”: דרגא, תכיר, מאריך וכו'.


93. אחרי מות קדושים [אמור].


לציטאט מהודר זה איני יודע מקור. ב“מחברות עמנואל” ע' קמ“ז (דפוס לבוב) יש חרוז כזה, אבל בהוראה אחרת מזו שבדבור השגור. הרעיון שבציטאָט זה נמצא גם במשלי הגוים; וב”מוסרי הפילוסופים" יש פתגם כזה: “המת, ימעטו מקנאיו וירבו המכזבים עליו”.


94. אחרי רבים להטות (שמות כ"ג, ב).


שגור בפי הבריות כמדרשו בתלמוד (שצריך ללכת אחרי הרוב). ואולם פשוטו של מקרא אינו כך (ע"ש במפרשים).


95. אחרית קטטה - חרטה (“מבחר הפנינים”, שער הענוה).


96. אחרית שמחה תוגה (משלי י"ד, יג).


כך שגור בפי הבריות (ובספרות). ובמקרא כתוב: ואחריתה שמחה –"


97. אחרית רשעים נִכרתה (תהלים ל"ז, לח).


כך היו החסידים אומרים בהלצה על “החפשים” הלובשים בגד שיש בו סדק מאחוריו.


98. אחת דתו להמית (אסתר ד', יא).


דבור הלצי (בענין כעס, וכדומה).


99.אחת לאחת נמצא חשבון (קהלת ז', כז).


שגור בפי הסוחרים, בהוראת: אם נצרף הכל יֵצא החשבון צדק. ובקרא נאמר " – למצא חשבון", ומזה אמרו בתלמוד (סוטה ט.) “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”.


100. אטוּ בשוּפטָנֵי עסקינן (ב"ב קכב. ועוד).


דבור מפורסם. שפטני=טפשני, טפשים.


101. אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל? (גטין לג. וש"נ).


האם כרוכל יחַשב וילך? זה דבור שגור, ויפה מאד בדמיונו לרוכל, ההולך ומכריז כל הסחורות שיש לו.


102.אטו כיפי תלה לה (כתובות פא.; ערובין צו:).


וכי תלה לה נזמים לאותה הלכה, כדי שתתיפח ותתקבל על השומע? כנראה, היה זה דבור מליצי שגור בימי התלמוד; כי בכתובות משתמש בו אביי, ובערובין – רבא, וכל אחד לענין אחר.


103. אטו כל דלא ידע הא – לאו גברא רבא הוא? (גטין ו:).


לשון הגמרא “אמר ליה אביי: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא-” וכו'. ויש מעין זה גם במועד-קטן טז:, וכנראה היה זה סגנון קבוע.


104.אטו מלתא זוטרתא היא? (ברכות לג:).


וכי דבר קטן הוא? – כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובתלמוד היא תמיהה על הכתוב “ועתה ישראל מה ה' שואל ממך כי-אם ליראה” וגו' – "אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? ובמגלה כה. “אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא”.


105. אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ב"ב ג:; ערבין ו.).


אם יאמר המושל: אעקור הרים, יעקור הרים ולא יחזור מדבריו. זו מימרא של שמואל.


106.אי איישר חילי, אבטליניה (גטין לו:).


אם אחזיק כח, אבטלו (את ה“פרוזבול”). כך אמר שמואל. ולשון זו היתה למליצה קבועה בספרות הרבנית.


107. אי אפשר לבר בלא תבן (ברכות נה.; נדרים ח.).


108. אי אפשר לעולם בלא בַסָם ובלא בוּרסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו למי שאומנתי בורסי (פסחים סה. וש"נ).


מאמר מפורסם זה מיוחס בתלמוד בשני מקומות לרבי ופעם לרבנן, ופעם הובא בלשון “תניא”. בסם = בַשׂם, מוכר בשמים. בורסי (בורסקי) – מעַבד עורות.


109. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו מי שבניו נקבות (שם).


זה המשך המאמר הקודם.


110. אי הוו יהבי ליה כל הללא דעלמא (ב"מ מט.; סנהרין צז.).


זה מבטא שגור (ביחוד הדבור “כל חללא דעלמא” = כל מלוא העולם). וסוף הדבור בגמרא היא " – לא הוה משַני בדבוריה" (לא היה משנה את דבריו).


111. אי חזיא לך, לא אזלא מינך (מו"ק יח:).


“אם היא נועדה לך (להיות בת-זוגך), לא תחלוף ממך”. ויש כפתגם הזה בהרבה לשונות.


112. אי חַקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצַואריה לא נחית (מגילה ז:).


גם אם יהיה האכר למלך, לא יוריד מעל צוארו את הסל (שהיה מאכיל ממנו את בהמתו), כי גדול כח ההרגל.


113. אי לאו דִרְלָאִי לך חספא, לא מַשְכְּחַת מַרגניתא תותיה (ב“מ יז: וש”ג).


“לולי הרימותי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו”. כלומר: לולי אמרתי את דברי הפשוטים, לא היה עולה על דעתך להעמיק יותר ולמצוא את האמת. זה היה פתגם שגור, ביחוד בין חכמי ארץ-ישראל (ר' ינאי, ר' יוחנן) וגם נמצא, בקצת שנוי, במקומות שונים בירושלמי.


114.אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים מח:).


כך היה רב יוסף אומר על יום מתן-תורה (חג-השבועות), והוא ציטאט מפורסם.


115. אי משום הא לא איריא (קידושין ה. ועוד הרבה).


אם משום זה, אין בכך כלום. כלומר: קושיא זו אינה חשובה כל-כך. דבור קבוע בטרמינולוגיה התלמודית, ושגור בספרות הרבנית וגם בפי הבריות.


116. אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (ע"ז יז:).


“תופש-חרב איננו סופר (מורה), וסופר איננו תופש חרב”. זו תשובה שהשיב ר' אלעזר בן פרמא כשנתפש למלכות ושאלו אותו, למה לִמד תורה ולמה גנב. ובפי הבריות הוא דבור שגור בהוראת: אם סופר אזי לא סוחר, ולהפך.


117. אִידלי יומא, אודלי קצירא (ב"ב טז:).


הוגבה השמש (כשהיא זורחת), הוגבה (הוקל) החולי. זה נמסר בתלמוד בלשון היינו דאמרי אינשי.


118.איה סופר, איה שוקל (ישעיה ל"ג, יח).


דבור חביב ל“מליצים”.


119. איהו בי קרי, ואתתיה בי בוציני (מגילה יב.; סוטה מ.).


הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. פתגם עממי (“היינו דאמרי אינשי”) בהוראת: אם האיש רודף זמה, גם אשתו פרוצה.


120. איהו הוא דאפסיד אנפשיה (כתובות גו: ועוד).


הוא בעצמו גרם לעצמו הפסד, מבטא רגיל בדיני ממונות.


121. איהו רקיד, ואודניה להספדא (זוהר, שלח).


הוא מרקד, ואזנו אל ההספד. כלומר: לבו בל עִמו.


122. איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות, ריש פרק ד').


123. איזהו גבור? העושה [ את ] שונאו אוהבו (אדר“נ פב”ג).


פתגם מצוין, הראוי ליתר פרסום.


124. איזהו חכם? הלומד מכל אדם (אבות, ריש פרק ד).


ממאמריו של בן-זומא, שהסמיכם על מקראות, וכאן: שנאמר “מכל מלמדי השכלתי”: הוא מוציא את המקרא מפשוטו, כי המ“ם היא מ”ם היתרון, ו“מכל” פירושו כאן יותר מכל מלמדי – ".


125. איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב. ובמדרשים).


אין תגובות: