AbracaAdabrá.Ediciones

יום ראשון, 27 בדצמבר 2009

י טבת תש"ע

בס"ד

י טבת תש"ע = 1191 = (מתוך ברא' ג,יט) עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ = (מתוך ברא' יח,י) שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה  = (מתוך ברא' לא,כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו = (מתוך שמ' ד,טז) הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים = (מתוך שמ' ח,יח) תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ = (מתוך שמ' ט,כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-הוָה הַצַּדִּיק = (מתוך שמ' כג,ל) וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ = (מתוך שמ' ל,לד) קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת = (מתוך שמ' לד,ז) פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים = (מתוך ויק' ד,ב) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה = (מתוך ויק' טז,ב) וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ = (מתוך ויק' כה,מה) הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם = (מתוך במ' ח,טז) מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי = (מתוך במ' כו,כא) משְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי = (מתוך במ' כו,נז) וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם = (מתוך דב' ו,כ) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם
   

יום שבת, 5 בדצמבר 2009

נצוצות מתוך פרשת וישלח (במיעוט נורא, רק התחלת טיוטה)


[ברא' לב,ב] וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים = 873 = אז ישיר משה =   [איוב ו,ז] מאנה לנגוע נפשי המה כדוי לחמי = [איוב לד,ב] שמעו חכמים מלי וידעים האזינו לי = [במ' י,לד] וענן יהוה עליהם יומם בנסעם מן־המחנה = [תהי' כה,א] לדוד אליך יהוה נפשי אשא

ויעקב הלך לדרכו = 503 = גשר = שגר = בראש = [במ' לד,כא] למטה בנימן אלידד בן־כסלון = [דה"א א,כז] אברם הוא אברהם = עושה חסדים = פתחיה = קנה בושם = רגש = שמחה גדולה היא לנו

הלך לדרכו = 315 = גאולה אחרונה = אשדוד = יצירה = כפירה
לדרכו = 260 = 10 * הוי-ה = צעק

ויפגעו בו מלאכי א-להים = 370 = במהרה בימינו = משל = רענן = שלם = פרץ


(מתוך ברא' לב,יא):  ...  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת

במקלי = 182 = יעקב = זעקה = מלאך הא-להים = אמן אמן
עברתי = 682 = מעשה מרכבה
את הירדן הזה = 687 = שומר מצוה = תזריע = ע"ב + ס"ג + מ"ה + ב"ן + קס"א +  קמ"ג + קנ"א {ז' מילוי' דזו"ן} = זרע קודש = שמים וארץ = [תהילים פו,ג] חנני אדנ-י כי אליך אקרא כל היום = תרי"ג + בואי כלה {"בואי כלה" היא משל לכוונה במצוות "לשם יחוד קב"ה ושכינתיה" ונאמר לשכינה היא המלכות} 

וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת = 1810 =  [איוב לה,ז] אם־צדקת מה־תתן־לו או מה־מידך יקח = [איוב לח,י] ואשבר עליו חקי ואשים בריח ודלתים = [במ' כד,ו] כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע יהוה כארזים עלי־מים  = [ויק' יט,ה] וכי תזבחו זבח שלמים ליהוה לרצנכם תזבחהו  = [שמ' מ,כח] וישם את־מסך הפתח למשכן  = [תהי' עח,נא] ויך כל־בכור במצרים ראשית אונים באהלי־חם  =  [תהי' קב,א] תפלה לעני כי־יעטף ולפני יהוה ישפך שיחו

 לשני מחנות = 894 = בן פורת יוסף = ברוכה אסתר = ויבא גם השטן בתוכם = שמחת עולם = שעבוד מלכויות = [תהי' צב,ט] ואתה מרום לעלם הוי-ה

הייתי לשני מחנות = 1329 = [ברא' לב,כב - זה באותו מעשה: יא פסוקים קדימה!] ותעבר המנחה על־פניו והוא לן בלילה־ההוא במחנה = [איוב טו,לה] הרה עמל וילד און ובטנם תכין מרמה = [איוב יח,כא] אך־אלה משכנות עול וזה מקום לא־ידע־אל  = [מש' כ,כ] מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך = [תהי' נא,ג] חנני אלהים כחסדך כרב רחמיך מחה פשעי




יום חמישי, 3 בדצמבר 2009

רפואה לגוף ולנפש תוך עיסוק בתורה מנין?

בס"ד - בינתיים רק התחלת הלימוד, כרגיל חסר הרוב המכריע.... ה' יתן בידינו גם זה להשלימו

המהר"ל - ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק א
ובפרק כיצד מעברין (עירובין נ"ד ע"א) אמר ר' יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר חן הם לראשך חש בגרונו *יעסוק* *בתורה* שנאמר וענקים לגרגרותיך חש בבני מעיים יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהי לשרך חש בעצמותיו יעסוק בתורה שנאמר ושקוי לעצמותיך חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר ולכל בשרו מרפא אמר רב יהודא בריה דר' חייא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם אדם נותן לחבירו סם יפה לזה וקשה לזה והקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו שנאמר ולכל בשרו מרפא עד כאן

חש בראשו = 817 = דבר תורה = [ש"ב כג,לו] יגאל בן־נתן מצבה בני הגדי = שקר החן והבל היופי = מאור עינים ישמח לב
חש בגרונו = 575 = [פעם א בזכריה, לט פע' ביחזקאל, ה פעמים בירמיהו, סה"כ אד"ם הופעות בתנ"ך] ויהי דבר הוי-ה אלי לאמר = [יהו' יב,יב] מלך עגלון אחד מלך גזר אחד = באר שבע = הרשע = יצר הרע = להתפלל
חש בבני מעיים = 542 = [נחמ' ז,מט] בני־חנן בני־גדל בני־גחר = מצוות = משבר = ענבי הגפן בענבי הגפן

יעסוק בתורה = 859 = [ויק' יא,טו] את כל־ערב למינו = ברוך המבדיל בין קדש לחול = כשר למהדרין = ממלכת צדקיה מלך יהודה = שלח את עמי = שנאת חינם = תפלה של יד




יום שלישי, 1 בדצמבר 2009

ז' אבות העולם וז' חסידי העולם


ז אבות העולם המצוירים על ראש כסא שלמה, לפי תירגום שני למגילת אסתר:

אדם נח שם אברהם יצחק יעקב איוב = 1100 = 10 * אל"ף = ששת ימים = [איוב ל,כד] אך לא־בעי ישלח־יד אם־בפידו להן שוע = [יהו' יא,מה] ויהד ובני־ברק וגת־רמון = [תהי' נד,ו] הנה אלהים עזר לי אדני בסמכי נפשי



+ 1 = 1101 = [תהי' ל,ה] זמרו ליהוה חסידיו והודו לזכר קדשו = מתן תורה = כל העולם כולו גשר צר מאד  = עד מאה ועשרים שנה 


ולעומתם, ז חסידי העולם:
לוי קהת עמרם משה אהרן אלדד ומידד חור, ויש אומרים חגי

לוי קהת עמרם משה אהרן אלדד ומידד חור = 1819 =  [ברא' יח,כב] ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני יהוה = [יונה א,ד] ויהוה הטיל רוח־גדולה אל־הים ויהי סער־גדול בים והאניה חשבה להשבר = [מש' יח,יג] משיב דבר בטרם ישמע אולת היא־לו וכלמה = [תהי' קיב,ב] גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך

+ 1 = 1820 = לעשות נחת רוח ליוצרו  = [איוב טו,יג] כי־תשיב אל־אל רוחך והצאת מפיך מלין  = [דב' ה,ט] ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותו = [דב' יח,ב] ונחלה לא־יהיה־לו בקרב אחיו יהוה הוא נחלתו כאשר דבר־לו = [ויק' יג,יז] וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את־הנגע טהור הוא = [מ"א ג,י] וייטב הדבר בעיני אדני כי שאל שלמה את־הדבר הזה = [מש' יד,טו]  פרעהו אל־תעבר־בו שטה מעליו ועבר = [תהי' צו,יב]  יעלז שדי וכל־אשר־בו אז ירננו כל־עצי־יער = [תהי' קלז,ט] אשרי שיאחז ונפץ את־עלליך אל־הסלע = בי"ת רי"ש אל"ף שי"ן יו"ד תא"ו = {מנין שמות הוי-ה בכל התורה  \  מס' סידורי בתורה של הפסוק "החודש הזה לכם..."  \  ועוד הרבה}


ובכן, 1820: אלף שמונה מאות ועשרים = 1585 = זכר למעשה בראשית    (!!!)




   


יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

מי יורידני ארץ


[עובדיה א,ג]  זדון לבך השיאך, שכני בחגוי סלע מרום שבתו; אמר בלבו מי יורידני ארץ

(רש"י - שכני בחגוי סלע - סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק)

מי יורידני ארץ = 631 = המבדיל בין קדש לחול = התאנה חנטה פגיה = מלך ישראל = שמרני אל

אמר בלבו מי יורידני ארץ = 912 = [מש' ה,יז] יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך = הפיתרון הסופי = והדרת פני זקן = שמשון הגבור = שנה של ברכה = תגור בכרמיאל

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

נרות שבת קודש



נרות שבת = 1358 = תחת כנפי השכינה = [תהילים כ,ח] אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם הוי"ה א-להינו נזכיר = [תהילים עב,כ] כלו תפלות דוד בן ישי



דוקא נרות של שבת מכניסות את הבית תחת כנפי השכינה היא המלכות היא שבת מלכתא; ובכן, זה בהן שאנו זוכים לאותה הנהגה נסית לפיה עלינו לעצור כל מלאכה ולדעת כי מה' יבוא כל צרכינו. כי אלה ברכב ואלה בסוסים ובכל כלי המלאכה והמלחמה, בעוד שאנחנו יושבים בבית ובבתי המדרש אוחזים בשם ה' א-להינו. וכן "כלו" תפלות דוד בן ישי, כי שבת היא מלזעוק וישועה קרובה לבוא (ומנהג חסידות לא לקרוא פרקי תהילים בשבת לרפואה וכדומה), וכן "כלו" לשון כלות לשון "ויכלו השמים והארץ" וגו', וגם לשון כלה כמו ב-"אהבת כלולותיך" וד"ל




מאת אירגון שפתי מבשר ע"ר - דניאל י. גינרמן
ת"ד 50127 כרמיאל 21605 ישראל
טל 0525801088
קשר

יום שבת, 21 בנובמבר 2009

כי לה' המלוכה ומושל בגוים (צריך עוד המון עיון בעבודה, זה מלא אוצרות טמונים)

בס"ד

כי להוי-ה המלוכה ומושל בגוים = 635 = נחל נובע מקור חכמה = אם תאמינו אין זו אגדה = שקר וכזב

כי להוי-ה המלוכה = 192 = נצבים = פיגוע בהודו
להוי-ה המלוכה = 162 = בנימין = אקטואליה = לקבל = עצב

ומושל בגוים = בית-אל = 443 = באמת = בלהות = בתולה = קול קורא = גְּדלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ = יעקב בחר לו י-ה = לציון ברנה = מביט לסוף דבר = עד אין חקר = על חן העיר
מושל בגוים = 437 = [יהו' יב,טו] מלך לבנה אחד מלך עדלם אחד = אפרסמון = חופש גדול = חנוכה שמח = כזית = מצא אשה {כאשר מצא טוב = 148 = קמח = פסח = נצח =בני א-להים = בעולם = נחמן} = נהר הסמבטיון = סדום ועמורה =

יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

לכבוד חנוכה ה'תש"ע: תיקונים לגאולה

בס"ד

חנכה = 83 = אגלי טל = אבן יהודה = המבול = חמלה = מחלה = אבי"ע = בלי גבול = הלחם = מזבח הוי-ה = גימל = כנגדו

חנוכה = 89 = גוף = גואל הדם = דממה = מחולה = פדה = החלום = הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה = וַיַּחַנְטוּ

מכבים = 112 = הוי-ה הוא המלך = הקב"ה = בנין = בני האדם = הוי-ה א-להים = אדנ-י הוי-ה אהי-ה = גלגולים = אֶבֶן וָאֶבֶן = הטיב לנו = חסידיך = יום להוי-ה = יציב = כי חסו בו = עבדי הוי-ה


בענין "מקיים הקב"ה גזרת צדיקים" (וכלל מצות חנוכה דרבנן היא):
(5) מדרש תנחומא נשא פרק כט
ביום השמיני נשיא לבני מנשה:
(כט) ילמדנו רבינו נר *חנוכה* שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו וכן בשאר הימים אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' (דברים י) ועשית על פי התורה אשר יורוך למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר (איוב כב) ותגזר אומר ויקם לך תדע לך שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתיב שם (בראשית מח) וישם את אפרים לפני מנשה עשה הקטן קודם לגדול וקיים הקב"ה גזרתו אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחלה שנא' ביום השביעי נשיא לבני אפרים ואח"כ מנשה מנין ממה שקראו בענין ביום השמיני נשיא לבני מנשה: עכ"ל



(9) מדרש תהלים מזמור כב
דבר אחר עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. מדבר בד' מלכיות. עורה בבבל, שהעמדת לנו חנניה מישאל ועזריה. עורה במדי, שהעמדת לנו מרדכי ואסתר. עורה ביון, שהעמדת לנו חשמונאי ובניו. עורה באדום, שהוא עתיד להעמיד לנו המשיח. אעירה שחר. אמרה כנסת ישראל, רבונו של עולם עורה כאותן הימים של אסתר שנמשלה כשחר, ואנו מזמרים לפניך בנבלים וכנורות. דבר אחר, למה נמשלה אסתר כשחר. מה השחר עולה והכוכבים שוקעין, אף אסתר בבית אחשורוש היא היתה עולה, והמן ובניו שוקעין. אמר רבי בנימין בר יפת בשם רבי אלעזר, מה שחר זה סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא *חנוכה*, ניתנה ליכתב קאמרינן: עכ"ל

[תהי' נז,ט] עוּרָה כְבוֹדִי--עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר; אָעִירָה שָּׁחַר {סה"כ ז תיבות, כמנין חנוכות כדלקמן; רש"י: אעירה שחר - אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני עכ"ל, וזו גאולה באחישנה} = 1767 {סה"כ ז פסוקים בתנ"ך באותו ערך, כנגד ז' חנוכות כדלהלן} = [במד' לא,מו] ונפש אדם ששה עשר אלף = [יחז' לט,ו] ושלחתי־אש במגוג ובישבי האיים לבטח וידעו כי־אני יהוה = [ש"א כב,כא] ויגד אביתר לדוד כי הרג שאול את כהני יהוה = [תהי' עח,כז] וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף = [תהי' פ,ח] אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה = [תהי' קל,ג] אם־עונות תשמר־יה אדני מי יעמד

עורה = 281 = רפא = פאר = בסימן טוב ובמזל טוב = ערוה = מְאַחֵז פְּנֵי-כִסֵּה = המלך יעננו = נאמן הוא הוי-ה א-להינו = רוח בינה
כבודי = 42 = מ"ב = יוכבד (אותן אותיות) = אמא = בהלה = להבה = לבדו = אבטח בך = אהבה וחדוה = אודה הוי-ה = הוא יהיה = טוב בזה ובבא = יחידי
עורה כבודי {מצודת ציון: כבודי - היא הנשמה שהיא כבוד הגוף } = 323 = ארבעים = דור מזוין = הוצאה לפועל = זקני ציון = שיחה = מרגלים = בעצים ובאבנים = הארץ הטובה = הֲלא-הֵם יוֹרוּךָ = חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ = אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף = א-להי יעקב סלה = בין אדם למקום = עולם הזה ועולם הבא = עוזר לי = מה אקוב לא קבה א-ל = הלל וזמרה
הנבל = 87 = נבלה = לבנה = בלימה = נדב ואביהוא = עבודה = בעיה = המה הבל = בן להוי-ה
וכנור = 282 = מוציא מצה = מחנה פליטים = רוח חיים = עזרה = עבדי = יוצא מן הכלל = ביער = בני ענק = עֵינֵי בִלְעָם = דּד מָרְדֳּכַי = כור אטום = אלפי אלפים = אראלים = ברב חסדו = דור הבינה = חכמים ונבונים = למען חסדך = לפני הוי-ה א-להים = מכלכל חיים בחסד = מלכא מלך מלכיא
הנבל וכנור = 369 = אהבה שנאה = כוכב-שביט = באהבה וברצון = הוי-ה היה עוזר לי = חן האשה = כי דבריך כאגלי טל = קרוב אליך = עולם הבריאה
אעירה שחר = 794 = [יהו' יח,כג] והעוים והפרה ועפרה = [תהי' קלו,יט] לסיחון מלך האמרי כי לעולם חסדו = שפה אחת = אברהם יצחק יעקב יוסף = צִנָּה וּמָגֵן וְקוֹבַע יָשִימוּ = הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ = מֵימֵי-שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ = מ"ם צד"י רי"ש יו"ד מ"ם (מצרי"ם במילוי) = כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ = א-להינו שבשמים = ביתו שלום = מכיך רמיא וזקיף כפיפין = לפני כל יודע דת ודין = להיות לו לעזר = ויזכור א-להים את נח

--------------


(62) ספר מגיד מישרים - פרשת ויקהל
שנת ש"ך אור ליום השבת כ"ו לאדר ב', ה' עמך כו' הגם כי נטשתני עזבתני וכו' והא מגלינא לך רזא טמירא במאי דאמור רבנן דהמצות בטילות לתחיית המתים וכו' היינו ברזא דשית אלפין שנין הוי עלמא וחד חרוב, דהיינו למימר דבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא והא בההוא זימנא יתבטל יצה"ר מעלמא ונמצאו מצות לא תעשה בטילות וכן המצות עשה דוגמת מאי דאמר מרע"ה למלאכי השרת, מאי כתיב לא תרצח זלא תנאף כלום שפיכת דמים יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, וכן המועדות לא יצטרכו אז לעשות ככל הנעשה היום דהא איסור חמץ ואכילת מצה היא לאכפאה סיטרא מסאבא, וכן בשאר המועדים, ובההוא זימנא לא איצטריך לאכפאה לה, דהא בטל הוא, ולא יעבדון במועדייא אלא דיימרון בהו הלל וזמרין ושירין ותחטבחן לקב"ה ותו לא מידי, והיינו דאמור רבנן *חנוכה* ופורים אינם בטילים לעולם כלומר דהא חנוכה ופורים לית בהו אלא סיפור נסים דקב"ה בלחוד, וכן מאי דיעבדון במועדייא הוי דוגמת חנוכה ופורים דהיינו סיפור נסים דקב"ה משו"ה לא יבטלו, ואתה שלום:


(74) ספר ליקוטי שושנים - לרבי שמשון מאוסטרפליא ז"ל
רבים וכן שלימים שאלו את פי והם תושבי ק"ק לובלין על פי כתב מ"ש במדרש הנעלם וז"ל על פסוק (שנים שנים באו אל נח אל התיבה), אילין אינון יומין דמשלימין בהון הלל הגדול ע"כ המדרש והמדרש הזה נעלם מאד וגם הקדוש הרב הגאון בעל מגלה עמוקות לא אמר על זה שום פירוש וגם המקובל מהור"ר ליב לא פירש על זה כלום, גם שארי קדושים לפי דעתם המדרש הזה מאין פותח וכתבתי לע"ד החלושה והקלושה הלא כבר נתנו סימן להשלמת ההלל שסימנו בבט"ח ר"ל ב' ימים של פסח ב' ימים של שבועות, ט' ימים של סוכות, ח' ימים של *חנוכה*, ואמרינן בעלמא כל מילין רמזה לנו הקב"ה באורייתא, והיכן רמיזא הנ"ל ואחשוב שכאן הוא רמוז (שנים שנים באו אל נח) ור"ל שנים שנים דכפל קרא רומז לשני ימים דפסח, ולשני ימים דשבועות, באו מספרו ט' רומז לט' ימי הסוכות אל נח מספרו ממש חנוכה, באלו הימים משלימין הלל, ועוד סוד גדול ונורא בפסוק הזה והוא בכתובים בספרי הגדול בביאורי על הזוהר אשר קראתיו בשם מחנה דן בס"ד והאל הקדוש יכפר:




--------------------------------

ז חנוכות להביא לגאולה השלמה:

(10) פסיקתא רבתי פרשה ב
וכמה חנוכות הם שבע חנוכות הם ואילו הן חנוכת שמים וארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ (בראשית ב' א') ומה חנוכה היה שם ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר (שם א' י"ח) וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז) וחנוכת של [עולי] גולה שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהינו דנא וגו' (עזרא ו' י"ז) וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין וחנוכת העולם הבא שנאמר אחפש ירושלים בנרות (צפניה א' י"ב) וחנוכת הנשיאים זאת חנוכת המזבח (במדבר ז' פ"ד) וחנוכת המקדש מה שקראו בענין מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): עכ"ל


(12) פסיקתא רבתי פרשה ב
ד"א מזמור [וגו'] שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכתיב ויכולו השמים (בראשית ב' א') ואין ויכלו אלא לשון *חנוכה* דכתיב ותכל כל עבודת (שמות ל"ט ל"ב) חנוכת משה דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים (במדבר ו' א') וחנוכת הבית דכתיב מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (תהלים ל' א') וחנוכת בית שני [שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו' (עזרא ו' י"ז) וחנוכת החומה שנאמר] ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז) וזו של עכשיו של בית חשמונאי וחנוכת העולם הבא שאף היא יש בה נרות כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (ישעיה ל' כ"ו): עכ"ל

---------------------------



יום ראשון, 8 בנובמבר 2009

אגב וירא (ברא' יח,יט) ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט - טיוטה להתחלת המהלך

בס"ד

[ברא' יח,יט]
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו

מהלך א
:
וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
וְכָל-הַנְּבִאִים--נִבְּאִים כֵּן, לֵאמֹר: עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד, וְהַצְלַח, וְנָתַן יְהוָה, בְּיַד הַמֶּלֶךְ
וְכָל-הַנְּבִאִים--נִבְּאִים כֵּן, לֵאמֹר: עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד, וְהַצְלַח, וְנָתַן יְהוָה, בְּיַד הַמֶּלֶךְ
וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת
וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם ויבגדו בעלי־שכם באבימלך
כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה
לאמר לך אתן את־ארץ־כנען חבל נחלתכם
ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט

ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט = 2242 ( = 59 * 19 *2) = [דה"ב יח,יא] וכל־הנבאים נבאים כן לאמר עלה רמת גלעד והצלח ונתן יהוה ביד המלך = [מ"א כב,יב] וכל־הנבאים נבאים כן לאמר עלה רמת גלעד והצלח ונתן יהוה ביד המלך
{ מעשה אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ות' נביאי ע"ז אשר לאחאב ואחאב הרשע נפל במלחמה כדברי מכיהו נביא ה' היחידי בממלכתו, אשר קנא ושמר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט - זה אותו פסוק מופיע פעמיים בתנ"ך, ובכן, 2 * 2242 = 4484 = [ש"ב ה,ח] וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת - צריך עיון להבין שפסוק זה הוא הפיתרון בקדושה לחידת הפסוק הכפול בטומאה, וזה נפלא מאוד ...


ספר שמואל ב פרק ה
(ו) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
(ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵו \{שְׂנֻאֵי\} נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:

*רד"ק על שמואל ב פרק ה פסוק ו *
(ו) וילך המלך ואנשיו - ובדברי הימים וילך דוד וכל ישראל כי כל ישראל היו עתה אנשיו וכיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלם ללכוד מצודת ציון לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל ועד היום לא נתקיימה מלכות בישראל כי שאול לא קמה מלכותו:
כי אם הסירך העורים והפסחים - ת"י אלהין באעדיותך חטאיא וחיביא דאמרין לא יעול דוד הלכא, ומצאנו בדרש אמרו אנשי יבוס לאברהם כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש את עיר היבוס ואנו מוכרין לך את מערת המכפלה ועשה כן ואנשי יבוס עשו צלמי נחשת והעמידום ברחוב העיר וכתבו עליהם ברית השבועה וכשבאו ישראל לארץ לא יכלו להכנס שם מפני השבועה שנא' ואת היבוסי יושב ירושלם לא יכלו בני ישרא' להורישם וכשמל' דוד רצה להכנס שם ולא הניחוהו שנאמר ויאמרו אנשי יבוס לא תבא הנה אמרו לו אין אתה יכול עד שתסיר הצלמים הללו שכתוב עליהם ברית השבועה שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים ואלו הם הצלמים שעינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו רגליהם לא יהלכו שנאי נפש דוד לפי ששונא מלשמוע ומעבו' ע"א שנ' על כן יאמרו עור ופסח לא יבא אל הבית אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים יהיה לראש ועלה יואב והיה לראש שנ' ויעל יואב וג' ואחר כן קנה דוד את עיר היבסי לישראל בככר זהב בכתב לאחוז' עולם בשש מאות זהב שנאמר ויתן דוד לארונה במקום וגו', ועוד אמרו כי שני צלמים אלו היו בראש המגדל הנקרא צנור והיה אחד עור על שם יצחק והאחד היה פסח על שם יעקב ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שנ' אם תשקר לי ולניני ולנכדי לפיכך לא כבשו ישראל כשכבשו את ירוש' כי עדיין היה נכד אבימלך חי ובימי דוד כבר מת ובטלה השבועה והחכם ר' אברהם א"ע פירש כי אם הסירך כמו הסיר כלומר אם תסיר למלחמתך אפי' העורים והפסחים אז ימנעוך שלא תבא הנה כי המגדל הזה חזק מאד ולא נירא אותך למלחמה:

*מלבי"ם על שמואל ב פרק ה פסוק ו - חלק באור הענין *
(ו) השאלות: למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים, וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו:
וילך המלך ואנשיו, - אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמ"ש חז"ל רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי - מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה - כפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שג"כ עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, וע"י הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו. עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים - ר"ל א"א שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואח"כ את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וז"ש לאמר לא תבא הנה - שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (ר"ל שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שיהו דרכי עע"ז הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם ע"י גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חז"ל שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):

ובכן:

*רד"ק על שמואל ב פרק ה פסוק ח *
(ח) ויאמר דוד - עתה ספר איך לכדה שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור ופירושו במקום החזק וי"ת וישרי למכבש כרכא:
ואת הפסחים ואת העורים - כלומר ויבא ג"כ הפסחים והעורים ומכה שזכר עומד במקום שנים:
שנואי נפש דוד - ולפי שבזוהו בהם שאמרו שהם ימנעוהו שלא ילכוד את המצודה, ואמר כל מכה ולא אמר מה יעשה לו וכמוהו כל הורג קין ובדברי הימים מפרש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל יואב בראשונה ויהי לראש, ובמדרש כל מכה יבוסי ויגע בצנור כל מי שהיה מכה יבוסי היה נוגע בצנור כלו' לא היו יכולים לכבשם אם לא היו מגיעים בצנור והוא המקום הגבוה במגדל מה עשו הביאו אילן של ברוש וכפפו אותו וקפץ יואב ועלה בראש החומה ובקשו להורגו היה גבור חיל ונלחם כנגד' ובאו גבורי ישר' ועזרוהו, ובמדרש אחר כתוב כן מה עשה יואב הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג על החומה וזהו שאמר דוד יהלמני צדיק חסד שמן ראש אל יניא ראשי מה עשה הקב"ה קצר את החומה עד שעלה דוד אחריו שנאמר ובאלהי אדלג שור:
על כן יאמרו - כי מהיום ההוא ואילך לא יבא עור ופסח אל הבית הזה היא מצודת ציון לבזיון אותן העורים והפסחים ולזכרון לדורות היאך לכדה דוד:

*מצודות דוד על שמואל ב פרק ה פסוק ח *
(ח) כל מכה יבוסי - מי אשר יעלה בראשונה ויכה את היבוסי, ומתחלה יגע בצנור להפילו, והוא המגדל החזק אשר תלו בו כל בטחונם, ואחרי זה יכה גם העורים והפסחים לבל ישאר שריד ופליט, וכאומר לו כאשר אמרו הם, שאין לכבשם כי אם יסיר בתחלה העורים והפסחים, רק יפיל המגדל בעוד אנשיה קיימים, ואחר זה יכה גם הם. שנואי נפש דוד - של שנואי נפש דוד, ועל אנשי היבוס יאמר, שהיו שנואים לדוד עקב בזו אותו לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך וכו', והנה פה לא פירש מה יעשה לאשר יכה את היבוסי וכו', ובדברי הימים (א יא ו) פירש ואמר:
יהיה לראש ולשר, וכן בתורה נאמר (בראשית ד טו):לכן כל הורג קין, ולא פירש מה יעשה לו, והרי הם כאלו אמר סופו יקבל גמול המעשה, אם טוב ואם רע. על כן - רוצה לומר: למען יהא הדבר לזכרון, גזרו אומר לבל יבוא עור ופסח אל הבית מבתי היבוס, לפי שאמרו היבוסים אשר אף המה יעכבו ביאת דוד להעיר, לזה המה יעמדו חוצה ולא יבואו אל הבית, ועל ידי זה יזכר הדבר. ורבותינו ז"ל אמרו (ילקוט שמעוני יהושע רמז כח): כי היבוסים היו מבני אבימלך שכרת ברית עם אברהם ויצחק, באמרו (בראשית כא כג): אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ועשה גלולי נחושת, וכתב עליהם ברית השבועה, וקראם עורים ופסחים, כי עינים להם ולא יראו רגליהם ולא יהלכו, ועם כי כבר כלתה זמן השבועה, מכל מקום רצו למנוע את דוד מלהלחם בם, על כי היה השבועה בשום פעם, ועודנו עומד הוא לזכרון, וחשבו כי דוד לא יפנה אל האלילים ולהסירם, ולזה אמר דוד לגעת בצנור, ויסורו ממילא מבלי פנות אליהם להסתכל בהם וכו':

}



= ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט = 2242 = [שופ' ט,כג] וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם ויבגדו בעלי־שכם באבימלך

{ בן גדעון בן-יואש השופט הצדיק (אשר כונה ירובעל על שהכרית את הבעל ואת האשרה לקדש שם ה') בן אמתו היה זה אבימלך, אך נקרא באותו שם אבימלך של אבי היבוסי הנזכר לעיל!, והוא עצמו רשע בוגד ורוצח, ובכן לבגוד בו היה מעשה של צדק ומשפט בפני עצמו! כדברי המלבי"ם שם: "וישלח אלהים רוח רעה - והיה זה עונש השגחיי לבוא חמס שבעים - וכו'", וצריך עיון להבין איך המעשה קשור למעשה אחאב הרשע אשר נפל בצדק ומשפט כדברי מכיהו הנביא, וכמעשה דוד אשר החרים את הע"ז של היבוסי בני-אבימלך מירושלים:

ספר שופטים פרק ט
(א) וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר:
(ב) דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם מַה טּוֹב לָכֶם הַמְשֹׁל בָּכֶם שִׁבְעִים אִישׁ כֹּל בְּנֵי יְרֻבַּעַל אִם מְשֹׁל בָּכֶם אִישׁ אֶחָד וּזְכַרְתֶּם כִּי עַצְמְכֶם וּבְשַׂרְכֶם אָנִי:
(ג) וַיְדַבְּרוּ אֲחֵי אִמּוֹ עָלָיו בְּאָזְנֵי כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּט לִבָּם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ כִּי אָמְרוּ אָחִינוּ הוּא:
(ד) וַיִּתְּנוּ לוֹ שִׁבְעִים כֶּסֶף מִבֵּית בַּעַל בְּרִית וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו:
(ה) וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַיִּוָּתֵר יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל הַקָּטֹן כִּי נֶחְבָּא:
(ו) וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם:
(ז) וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים:
(ח) הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מָלְוכָה \{מָלְכָה\} עָלֵינוּ:
(ט) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:
(י) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ:
(יא) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:
(יב) וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מָלְוכִי \{מָלְכִי\} עָלֵינוּ:
(יג) וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים:
(יד) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ:
(טו) וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן:
(טז) וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאִם טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ וְאִם כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ:
(יז) אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן:
(יח) וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל בֵּית אָבִי הַיּוֹם וַתַּהַרְגוּ אֶת בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת וַתַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֲמָתוֹ עַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם כִּי אֲחִיכֶם הוּא:
(יט) וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם יְרֻבַּעַל וְעִם בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ וְיִשְׂמַח גַּם הוּא בָּכֶם:
(כ) וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ וְתֹאכַל אֶת בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת בֵּית מִלּוֹא וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא וְתֹאכַל אֶת אֲבִימֶלֶךְ:
(כא) וַיָּנָס יוֹתָם וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה וַיֵּשֶׁב שָׁם מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו:
(כב) וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
(כג) וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ:
(כד) לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו:
[...]
(נב) וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ:
(נג) וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ:
(נד) וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת:
(נה) וַיִּרְאוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ:
(נו) וַיָּשֶׁב אֱלֹהִים אֵת רָעַת אֲבִימֶלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה לְאָבִיו לַהֲרֹג אֶת שִׁבְעִים אֶחָיו:
(נז) וְאֵת כָּל רָעַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם הֵשִׁיב אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם וַתָּבֹא אֲלֵיהֶם קִלֲלת יוֹתָם בֶּן יְרֻבָּעַל:


}


= ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט = 2242 = [תהי' סט,לו] כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה
{ראה מלבי"ם לפיו פסוק לו מדבר על הורקת רשות מהמוריש ליורש (כגון במלחמת כיבוש) על ירושלים, ובכלל זה יכול להתייחס לכיבוש חלקת היבוסי בפסוק שהבאנו לעיל. ובכלל, כל הפסוק רומז לעשיית צדקה ומשפט בידי ה' ית':

*מלבי"ם על תהילים פרק סט פסוק א - חלק באור הענין *
(א) למנצח - י"מ אותו על עת שנדרף מפני אבשלום, וי"מ אותו על הגלות, ופירושנו יסביר שני הענינים:
הושיעני אלהים כי המים באו עד נפש - שהסכנה גדולה מאוד:

*מלבי"ם לספר תהילים פרק סט פסוק לו - חלק באור המלים *
(לו-לז) וירשוה, ינחלוה - ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש, ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ"ז י"ג):

ספר תהילים פרק סט
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד:
(ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:
(ג) טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי:
(ד) יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי:
(ה) רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב:
(ו) אֶלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ:
(ז) אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יֱדֹוִד צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי:
(ט) מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי:
(י) כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי:
(יא) וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי:
(יב) וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל:
(יג) יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר:
(יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְדֹוָד עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ:
(טו) הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם:
(טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ:
(יז) עֲנֵנִי יְדֹוָד כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי:
(יח) וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי:
(יט) קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי:
(כ) אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי:
(כא) חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי:
(כב) וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ:
(כג) יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ:
(כד) תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד:
(כה) שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִֹּיגֵם:
(כו) תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב:
(כז) כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ:
(כח) תְּנָה עָוֹן עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ:
(כט) יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ:
(ל) וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי:
(לא) אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה:
(לב) וְתִיטַב לַידֹוָד מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס:
(לג) רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם:
(לד) כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְדֹוָד וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה:
(לה) יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם:
(לו) כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ:
(לז) וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ:

}

= ושמרו דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט = 2242 = [תהי' קה,יא] לאמר לך אתן את־ארץ־כנען חבל נחלתכם

{

כל הפרק הוא ענין של עשות צדקה ומשפט בין הקב"ה לישראל ובין ישראל לקב"ה הלוך וחזור, ודוקא פסוק יא הוא כדברי המפרשים להלן הוא הגשמת הברית מצד הדין, שמצד שישראל הם כל מה שנאמר לעיל, שיך להם ארץ כנען שהיא חבל נחלתם

*רש"י תהילים פרק קה פסוק יא *
(יא) לאמר לך אתן את ארץ כנען וגו' - הוא הברית אשר כרת להם:

*מלבי"ם על תהילים פרק קה פסוק יא - חלק באור הענין *

(יא) לאמר - עתה מפרש מ"ש דבר צוה לאלף דור, שהוא מ"ש לך אתן את ארץ כנען - ובאר שיתננה להם מצד שהיא חבל נחלתכם - שמפני שהיא ארץ המיוחדת אל ההשגחה והקדושה והנבואה היא שייך אליכם, שעליכם חלה ההשגחה האלהית:

ספר תהילים פרק קה
(א) הוֹדוּ לַידֹוָד קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו:
(ב) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו:
(ג) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְדֹוָד:
(ד) דִּרְשׁוּ יְדֹוָד וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד:
(ה) זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו:
(ו) זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו:
(ז) הוּא יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו:
(ח) זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר:
(ט) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק:
(י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:
(יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם:
(יב) בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ:
(יג) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר:
(יד) לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים:
(טו) אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ:
(טז) וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר:
(יז) שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף:
(יח) עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו \{רַגְלוֹ\} בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ:
(יט) עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת יְדֹוָד צְרָפָתְהוּ:
(כ) שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ:
(כא) שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ:
(כב) לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם:
(כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם:
(כד) וַיֶּפֶר אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ מִצָּרָיו:
(כה) הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו:
(כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ:
(כז) שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:
(כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דבריו \{דְּבָרוֹ\}:
(כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם:
(ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:
(לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם:
(לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם:
(לג) וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם:
(לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר:
(לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם:
(לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם:
(לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל:
(לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם:
(לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה:
(מ) שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם:
(מא) פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר:
(מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ:
(מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו:
(מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ:
(מה) בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:


}

--------------------------


ושמרו = 552 = [דה"ב ז,ד] והמלך וכל־העם זבחים זבח לפני י-הוה = חג המצות = איפה גלעד שליט = רק חזק ואמץ = תלמיד חכם = חמדת הימים = דבר הסמוי מן העין = יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו = יש לי רב = כי מלך כל הארץ א-להים = להודות ולהלל = לך נאוה תהלה = ספר סליחה ומחילה = פניהם איש אל אחיו = שירו לו

ושמרו דרך הוי-ה = 802 = [תהי' קיח,כה] אנא יהוה הושיעה נא אנא יהוה הצליחה נא \\
\\ אנא הוי-ה הושיעה נא = 525 = הוי-ה צבאות = [ברא' יט,יח] ויאמר לוט אלהם אל־נא אדני = מזונותיו = זרע אברהם = פתילה = 7 * כה"ן = עִם-הָארֵב הֶרֶב = נְהַר דִּי-נוּר = מֵהֲלָךְ-נָפֶשׁ = וַיַּעֲמד הַשָּׁמֶן (מזונותיו = ויעמד השמן: ענין הקצבת והגבלת מזוני, גבורה שבחסד) \\ הושיעה נא = 447 = יתגדל = וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו = בלי עין הרע = במקשה = לא-הָיָה דָּבָר נֶעְלָם = משה עבד הויה (משה, המושיע בפועל, אך בבחי' עבד: הישועה היא גבורות הנפעלות ע"י חסדים בזכות הכנעת העבד) = נשיא אלהים (הוא אברהם, כולו חסד אך מקרין מורא - שוב אותה בחינה: נשיא, עליון ונעלה, החונן, מצד דין הא-להים) \\
\\ אנא י-הוה הצליחה נא = 277 = זרע = עזר = סימן טוב ומזל טוב = ערבה \\ הצליחה נא = 199 = צדקה = כל עכבה לטובה (ענין העתוי, מסודות ההצלחה) = נס חנוכה (הצלחה נסית, כולה חסדים על סמך ההשתדלות והאמונה וללא אות מוקדמת) = וּמִן-הַכּוֹכָבִים = כְּעֵין הַבְּדלַח = יְהוָה מִסִּינַי בָּא = חֲנַמְאֵל בֶּן-דּדִי = כי לא חמץ \\

= ושמרו דרך הוי-ה = 802 = [דה"א ח,כב] וישפן ועבר ואליאל = ישיבה של מעלה = שכר מצוה מצוה = תפוח בדבש = אנשי אמת = שבת המלכה = חנניה מישאל ועזריה = האש המאכלת = שערי הבירה = בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה = הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה = הנשא על כל הארץ = ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי = מלך רחמן רחם עלינו = עושים שלום = פינו מלא שירה כים

דרך הוי-ה = 250 = נר = חפץ חסד = דרום = טיל קאסם \\ דוקא בימינו, נתיב אחד לפחות מתוך דרך ה' לעשות צדקה ומשפט לעורר את עם ישראל לתשובה הנו באמצעות "טיל קאסם" הנופל ב"דרום הארץ" \\ = 250 = נכנס יין = עמלקי \\גם בו משתמש ה' בדרכו לעשות צדקה ומשפט לעורר את ישראל לתשובה \\ = 250 = א-ל חי העולמים = אור גדול = אזי חיים בלעונו = בן יכבד אב ועבד אדוניו = הא-ל הבורא = חמול עלינו = כח וגבורה = מורא אב

דרך הוי-ה לעשות = 1056 = [יהו' טו,נ] וענב ואשתמה וענים = [תהי' כט,י] יהוה למבול ישב וישב יהוה מלך לעולם = [תהי' עח,לג] ויכל־בהבל ימיהם ושנותם בבהלה = [תהי' קטו,ט] ישראל בטח ביהוה עזרם ומגנם הוא = יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ

דרך הוי-ה לעשות צדקה ומשפט = 1690 = [תהי' פו,ז] ביום צרתי אקראך כי תענני = [במ' לג,כז] ויסעו מתחת ויחנו בתרח = [ויק' א,ד] וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו = [מ"א ה,יח] ועתה הניח יהוה אלהי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע = [תהי' פג,ו] כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו = [תהי' קו,לב] ויקציפו על־מי מריבה וירע למשה בעבורם


לעשות צדקה ומשפט = 1440 = שלום שלום לרחוק ולקרוב { שלום שלום = 752 = שלהבת י-ה; לרחוק ולקרוב = 688 ; לרחוק = ולקרוב = 344 \\ ובכן, שלום לרחוק = ושלום לקרוב = 720 = 10 * חס"ד = ודבר הויה היה יקר בימים ההם = ישתבח = אור השחר = עָלָה קִיטר הָאָרֶץ = לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה = ארבע מאות = [איוב יט,יח] גם־עוילים מאסו בי אקומה וידברו־בי = [דה"א ח,יג] ויהיו בנים לבלע אדר וגרא ואביהוד = תמים דרכו = צדיק וישר = נפלאותיו לבני אדם = מואסים ברע ובוחרים בטוב = זן ומפרנס לכל ומטיב לכל = אמן כן יהי רצון אמן ואמן \\ = 344 = פרד"ס = גיבור מלחמה = רזיאל המלאך = מה קול הצאן הזה = מבעוד יום מוכנים = לב חדש = כמר מדלי = יעקב ובניו ינוחו בו = יום הזכרון = ואמרו אמן } = 1440 = הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן

לעשות = 806 = [ויק' י,ח] וידבר הוי-ה אל אהרן לאמר = שורש = צינור שפע = פליטת זרע = ותקש = וּבְמסָרָם יַחְתּם = עמֶר לַגֻּלְגּלֶת = הר סיני + הר המוריה = וַיִּמָּלֵא בֵית-הַבַּעַל פֶּה לָפֶה = נחצבה אבן אשר לא בידים = רוּחַ אֱלָהִין קַדִּישִׁין בָּךְ = הָאמֵר לַחֶרֶס וְלא יִזְרָח = אחיה ואספר מעשי י-ה = אסדר סעודתא = ישועתך = כצפור דרור = לביאת המשיח = לעושה השמים = קרבן תמיד = על פי התורה

צדקה ומשפט = 634 = צבא ישראל = פיקוח נפש = ברוך אתה = בכורות = אומר ועושה = הברכה והישועה = יזכו לרוב שמחה = מישרים אהבוך = מצות הוי-ה א-להיך = קץ הגלות = שם הוי=ה מבורך
צדקה = 199 = הוי-ה מסיני בא = המיחלים להוי-ה = הצליחה נא = כטוב בעיניך
ומשפט = 435 = במשפחה \\ דהי', צדק ומשפט = צדק במשפחה; כי המשפחה מהווה את התא החברתי הבסיסי, ואם אין במשפחה צדק, אין צדק בחברה \\ = 435 = יהודית = רוח הגבורה = צדק לפניו יהלך = על הר סיני = מעשי י-ה = לא ידע כל רע = כהרף עין = חנון ורחום אני
משפט = 429 = זוקף כפופים = הִמָּלֵט שָׁמָּה = במשה עבדו = גוי קדוש = ונשגב הוי-ה לבדו = כיום מסה במדבר = כל צבא מרום = להדליק נר {\\ להדליק = 179 = אין עוד מלבדו = ונהפוך הוא = עקדה = דודי צח ואדום = מזבח להוי-ה א-להיך; נר = דרך הוי-ה = חפץ חסד = א-ל חי העולמים = אור גדול = אזי חיים בלעונו = בן יכבד אב ועבד אדוניו = הא-ל הבורא = חמול עלינו = כח וגבורה = מורא אב ---> } = להדליק דרך הוי-ה = להדליק אור גדול = אין עוד מלבדו א-ל חי העולמים = צדיקי הדור



אגב פרשת חיי שרה: א-להי השמים וא-להי הארץ

בס"ד

הוי-ה א-להי השמים וא-להי הארץ = 815 = בעל תשובה = היום הזה נהיית לעם להוי-ה א-להיך = כשושנה בין החוחים = נדחי ישראל יקבץ = נושאת חן = נירש טובה וברכה = עזרנו א-להי ישענו = על מי מנוחות ינהלני = שתיקה

הוי-ה א-להי השמים = 467 = אימא קדישא = אמת הוי-ה = הא-ל המושיע = ויכלו השמים = לכו נרננה להוי-ה = מאת הוי-ה = נמצא חן בעיני א-להים = נעלבים ואינם עולבים

א-להי השמים = 441 = אמת
א-להי הארץ = 342 = הוי-ה מלך עולם ועד = ברוך הוא א-להינו = עין רואה = מים רבים


יום שלישי, 3 בנובמבר 2009

מלכות מלך המשיח על בסיס צדק ואהבת ישראל

בס"ד

מלך המשיח = 453 = [תהי' ה,ב] אמרי האזינה הוי-ה בינה הגיגי = צדיק גמור = תמוז

אהבת ישראל = 949 = מלכות מלך המשיח = חידושי תורה = מנהיגות יהודית

יום רביעי, 7 באוקטובר 2009

הושענא רבה (חומר למחשבה)

בס"ד

חומר למחשבה:
הושענא רבה = 639 = עץ הדעת = שהכל נהיה בדברו = והוא חטא רבים נשא = והתברכו = גרלות = ארחתיך = מתקטלין

יום שישי, 25 בספטמבר 2009

שבת שובה

בס"ד

שבת שובה = 1015 = שמחה וששון = [דב' יד,ג] לא תאכל כל תועבה = עדת ישראל = עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם = כְּשָׁמִיר חָזָק מִצּר = וישאו העם את קולם = פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל = רוחות השמים = ברכת גשמים = הששית = המרשעת = היתרת (מופיע ז' פעמים) = מהשתרע = התגזרת


יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

מהלך שלום-משיח-חרות מתוך הצהרת "הוי-ה מלך הוי-ה מלך הוי-ה ימלך לעלם ועד"

בס"ד

הוי-ה מלך הוי-ה מלך הוי-ה ימלך לעלם ועד (מתוך התפלה של ימים נוראים ושחרית של ימי חול)

הוי-ה ימלך לעלם ועד = 376 = שלום
הוי-ה מלך הוי-ה מלך הוי-ה ימלך = 358 = משיח
הוי-ה מלך הוי-ה מלך הוי-ה ימלך לעלם ועד = 614 = חרות

יום שישי, 11 בספטמבר 2009

832 = ה' איש מלחמה ה' שמו = ארץ ישראל = מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד


"הוי-ה איש מלחמה, הוי-ה שמו" = 832 (חיזוק לאמונה בנצחון נסי על אויבינו המנסים לעלות עלינו, והכל מתוך חסדים), = ( וכן להצהרה הדומה בכוונתה) "מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד" (אין זה מדהים ששתי המשפטים האלו יש להם אותו ערך מספרי?) = "ארץ ישראל" המהוה תכלית לכל המלחמות המכוונות בשני הציטוטים הקודמים, אשר מאהבתה תצמח לנו גאולה ברחמיו הרבים.

בס"ד


"יהוה איש מלחמה" = 460 = מעשים = משה סנה = נשמע = קדושים = אדם נברא בצלם = השיבנו י-הוה אליך = יודעי שמך = כבד את אביך

י-הוה שמו = 372 = שבע = בן ישי = חזקני ואמצני = כלי חדש (כי זה מתחיל בדור הזה כפי שברור בפ' וארא שרק ב"א-ל ש-די" הוא ית'' נתגלה לדורות הקדמונים, ומעתה ועד עולם בשם הרחמים) = הוי-ה מלך לעולם ועד = חכם מה הוא אומר



איש מלחמה = 434 = דלת = תלד = משיח בן דויד = חסד דין ורחמים = זו עבודה שבלב = אהבת הוי-ה (אור חוזר מאת הנבראים לבחינת איש מלחמה המגן ומושיע מכל רע) = הוי-ה מצליח דרכו



הוי-ה איש מלחמה הוי-ה שמו = 832 = ארץ ישראל = מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד = האיש משה ענו מאד = צדק ומשפט מכון כסאו = שירה חדשה





יום ראשון, 6 בספטמבר 2009

רמזים הקשורים להבנת חודשי השנה

בס"ד

TISHREI
תשרי – פירושו התחלה (במקור, באכדית: teshritu)
תשרי = 910 [הוא ועוד א' ראשי"ת] = = שפיכות דמים = (יחז' יד,טו) לוּ-חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ [...] = שרית = (שופט' יג,כה: וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל) וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ (מיד אחרי לידת שמשון: מצודת דוד - ותחל רוח ה' לפעמו - רוח גבורה מה' התחילה להוליכו במחנה דן, להראות בה גבורות ונפלאות \\ שמשון = 696 = חסידי אומות העולם = וְהֶאֱמִן בַּיהוָֹה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה = לא יִהְיֶה לְךָ אֱלהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי = אֵל אֱלהֵי הָרוּחת = הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה = ויקרא אלהים לאור יום = אִישׁ בּר וְלא יְכַסֶּנּוּ = כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לא-יֶחֱטָא) = (מ"א ה,יח: וְעַתָּה, הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב: אֵין שָׂטָן, וְאֵין פֶּגַע רָע - דברי שלמה אל חירם כשמסביר לו שנכון הוא לו לבנות כבר בית ה') אֵין שָ-טָ-ן וְאֵין פֶּגַע רָע = אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב = שְׁמנֶה מֵאוֹת חָלָל

אל תירא עבדי יעקב... ותחל רוח הוי-ה לפעמו: אין שטן ואין פגע רע
Y si el espíritu de Hashém comienza a latir en tí, nada ni nadie tendrá oportunidad de hacerte mal: no temas, puesto que eres Mi siervo, Israel


JESHVAN
מרחשוון – בעברית: הַיֶּרַח, החודש, השמיני. נראה שהשם המקורי היה ירח-שמן – חודש שמיני (באכדית: shaman). משערים שהאות יו"ד (במילה ירח) התחלפה באות מ"ם, וכך הפך ירח-שמן למרח-שמן, ומכאן - למרחשוון. הגדרתו של מרחשוון כחודש שמיני במניין החודשים תואמת את הלוח העברי הקדום (המתחיל בחודש ניסן). בימינו חל שיבוש נוסף – הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון
מרחשון = 604 = אומות העולם = ברוך הבא בשם הוי-ה = מזריע זרע = בעלת בעל = עלוֹת חִנָּם = אגרת = פקדתך = ברבת = ותצחק = אשריך וטוב לך = אתגר = המקום ירחם עליהם = הנה לא ינום ולא יישן = ויתנם הוי-ה בידנו = ישראל סבא = כי הוא מן הנעלבים ואינם עולבים = עז מלך מפשט אהב = מי צור מבלעדי א-להינו = ערפלי טהר

אומות העולם: ברוך הבא בשם הוי-ה
Y entonces, al tocar los sones de tu GueUlah, dirán los pueblos del mundo: Bendito quien viene en nombre de Hashém. En nombre de Hashém, bendito quien llega hasta nos.


KISLEV
כסלו
פירושו עבה, שמן, והכוונה ככל הנראה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים (באכדית: kislimu). שם החודש נזכר בספרי התנ"ך המאוחרים, ובהם ספר זכריה (פרק ז פס' 1): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". חודש כסלו נזכר גם בפתיחת ספר נחמיה (פרק א פס' 1): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה"
כסלו = 116 = אך טוב וחסד = יונים = נדיבים = אפלה = יציאה = סיום = לא-להים = ויעל = עליו = בלעדי = ללוים = יעלו = ימינו = מכון = יומין = האלף = אדוניהם = יוליכם = ידבק = כפיו = העולה = ממול = אפלה = לעבדי = פול = איננה = הפוכה = אחזק = וטמנהו = יבדילני = מהנזיד

יונים, נדיבים: אך טוב וחסד
Y las almas generosas, vestidas incansables de paloma, anunciarán la condición: Sólo Bien, sólo piedad.


TEVET
טבת – פירושו ששוקעים בו (באכדית: tebitu), והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. בארץ בבל, עם הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ. חודש טבת נזכר באחד מספרי התנ"ך המאוחרים – במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר פרק ב פס' 16)
טבת = 411 = יש מאין = תהו = 3 * 137 =(ברא' ב,ט: וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע) וַיַּצְמַח יְהוָֹה אֱלהִים מִן הָאֲדָמָה = והנשים = באחת =

יש מאין: ויצמח הוי-ה א-להים מן האדמה
para que vivamos maravillados que ex-nihilo hace crecer Hashém, investido en naturaleza, cuanto nace de los 50 pórticos de la tierra, para agrado de la vista y alimento bueno...


SHVAT
שבט – הוא חודש הגשם הַמַּכֶּה (באכדית: shabatu), שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. שם החודש מבוסס על הקשר בין המילה "שֵׁבֶט"(2) (במובן מקל) ובין הכאה – וכך גם בעברית של ימינו.
חודש שבט, החודש ה- 11 לפי הלוח הקדום, נזכר גם בשמו וגם במספרו בספר זכריה (פרק א פס' 7): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה- 11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"
שבט = 311 = איש = (איוב לא,ז: אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי, מִנִּי הַדָּרֶךְ:וְאַחַר עֵינַי, הָלַךְ לִבִּי; וּבְכַפַּי, דָּבַק מאוּם - הוא מתלונן ואומר שלא דבק בידו מום וכו') וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם = כמראה אדם = (שמ' יב, מא-נא) וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

ויהי בעצם היום הזה: איש, כמראה אדם
Y fue en medio, en la sustancia de ese día en que saliste de Mistráim, que recibiste la dignidad de hombre y la apariencia completa de Adám


ADAR
אדר – הוא חודש הַדַּיִשׁ (באכדית: adaru): התהליך שבו היו מפרידים את הגרגרים מן השיבולים באמצעות חבטות במקל או במורג – לוח עץ ועליו אבנים חדות. בחודש אדר חל חג פורים – והוא נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה- 12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר פרק ט פס' 1)
אדר = 205 = הר = גבר = סקילה = ספינה = יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג = פחז כמים = (שמ' יט,ט: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה) הנה אנכי בא אליך = כי חנון אני = הֶן עָם לְבָדָד = עני ואביון = במקום הזה = לי הכסף = הויה מגן בעדי

הן עם לבדד: הנה אנכי בא אליך, כי חנון אני
para que munido de la Torah que te completa, seas sin depender sino de Mí. Entonces Vendré hacia tí, porque habrás despertado de Mí la gracia buena que da vida


NISAN
ניסן – הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה.
חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (פרק ג פס' 7)
ניסן = 170 = מעין = מסכן = מסע = דיוקן = מקל = מעיים = עץ גבה = מועדים = מסכים = נָטָה קָו = פסל = לעלם = לפני = לעיני = עמכם = מעליך = עליכם = עצי = יקלל = מעמך = אצעדה = צלמי = הקללה = מסיני = נעלך = ויקחום = המחזיק = מציל = צעדו = יעץ = סלעי = ויפסחו = מהכהנים = להנפה = מנעי = למלכים = עמודים = ונדעם = נעים = כעסך = מימינך = כסילים = ולמוכיחים = ינעם = כנפך

יקלל כסילים ולמוכיחים ינעם; נטה קו, מסיני, לעלם
El necio se hace maldecir, y el celo sagrado recibe el bello Bien. Hashém extendió una línea desde Sinai, por todo el tiempo, por el mundo todo.


IAR
אייר – פירושו אור (באכדית: ayaru), והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש.
חודש זה נמנה עם חמשת החודשים ששמותיהם לא נזכרים בספרי התנ"ך: תשרי, מרחשוון, אייר, תמוז ואב
אייר = 221 = גיבור = הר גבוה = זר זהב = אין כסף = זבחי צדק = רויה = וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה = (מז"ל במילוי) מ"ם זי"ן למ"ד = יראי = וזרח = ארך = חבורה = האזרח = יאיר = והצדיקו = והנפלים = ולפניהם = והנעימם = אפפני = האריה = הדביר = ומלמעלה = וטור = ארגיז = אחריב = הכעסוני = והחרב = מנאפים = והצנע = והעצים = ואטהר = לנאמנים = וכמטמונים = וסיפניה = ענפוהי = הרחוב

האזרח: ויהי בחצי הלילה, ומלמעלה, זבחי צדק - וכמטמונים, אין כסף. ולפניהם יאיר והצדיקו
Anuncia el ciudadano: será a la medianoche como en Mitsraim, y desde lo Alto, ofrendas justas, y como tesoros que no con dinero pagarás. Delante de ellos, entonces, brillará, y reconocerán Su justicia


SIVAN
סיוון – פירושו סימן (באכדית: siwanu), והוא נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (פרק ח פס' 9): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"
סיון = 126 = חטא העגל = ענו = עבדים = וינס = חיבוק = מענה = נכון = סוס = סכום = א אד אדנ אדנ-י = עון = בעדן = ויפל = נמול = היפלא = לעבדך = עמיו = אלמנה = אצלה = ויחבק = ויקדו = ויטמנהו = והסנה = וסמך = המלאים = למלאכה = לפיו = וסמך = ומסך = ומדוע = ועמדו = מומם = ועמי = למלכו = והעליה = באזנינו = המכונה = כמוני = ואקחהו = ולמלך = האלילים = נוע = סמוך = יפלו = נאלמה = ינוס = ומימיך = בגלוליהם = בחוקי = אענה = מאפה = יכילנו = וכסיל = מעיו = הפליא = נוסדו = מא-להים = בחנוני = סומך = בחיקו = ועמדו

חטא העגל, עון האלילים, ולמלך ענו עבדים לעבדך לפיו. והסנה בעדן. היפלא מא-להים חנון הוא?
El becerro de oro y el delinquir tras los ídolos, y aún el rey humilde sostiene siervos que Te sirvan por su palabra. Y la zarza, para testimonio, en Edén. ¿Te asombrará de E-lokím, que es piadoso?


TAMUZ
תמוז – נקרא על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל פרק ח פס' 14): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."
תמוז = 453 = [תהי' ה,ב] אמרי האזינה יהוה בינה הגיגי = בהמות = מלך המשיח = צדיק גמור = יום השביעי = נפש חיה = הַקּל קוֹל יַעֲקב = אִישׁ כִּי יְבֻלָּע = וְהִיא לא-יָדְעָה אִישׁ = מִי שְׁמֶךָ כִּי-יָבא ={אהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (שכינה)}= מַה זּאת = א-להים חשבה לטובה = ביאת גואל = הרהור הלב = וענן הוי-ה עליהם יומם = חדש מנחם אב = יום השביעי = ימול לכם כל זכר = כוכבי השמים = מלך המשיח = נפש חיה = עד יצא כנגה צדקו = רחם אב על בנים = להחית = תבאן = בהמתו = ואבדתם = זולתי = החלתי = בתוליה = הבמות = והושיענו = גליתי = תנבא = נבאת ה -

יום השביעי: ביאת גואל מלך המשיח - אמרי האזינה הוי-ה בינה הגיגי
Entramos al día séptimo, con la venida del redentor, el rey Mashíaj: Atiende a mis palabras Hashém, y aún a los pensamientos que no puedo expresar


MENAJEM AV
אב – פירושו קָנִים (באכדית: abu), והוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים(3) שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי,(4) ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה – "מנחם אב"
מנחם אב = 141 = אפס = איסלם = הצילו = יהלומים = מלאכים = מצוה = צאן = נאמן = ימצא = מצוה = המלאך הגואל = מלך אדום = אין עוד = פגם חטא = מטיב לכל = נודה לך הוי-ה = מַה-יָּפוּ

מטיב לכל מצוה, המלאך הגואל: נודה לך הוי-ה
Da Bien a toda conexión sagrada, el ángel redentor: Te agradeceremos, Hashém


ELUL
אלול – פירושו טיהור וכפרה (באכדית: elulu). נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. ויש הסבורים שאלול פירושו קציר – והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. חודש אלול נזכר בספר נחמיה – בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל " (נחמיה ו 15)
אלול = 67 = בינה = לב יהודי = כל טוב = אם הוי"ה = יד הגדולה = זבחים = חטים = ובגוים = גדודים = בהיכל = זדון = טובים = לגדל = נגיד = והיום

יד הגדולה בהיכל, לגדל טובים, והיום נגיד בינה
Su Mano generosa ya en el Templo, para criar y alentar a los buenos. Y hoy, por fin, articularemos razón.












---------------------------------------------
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7730

שמות חודשי השנה הגיעו אלינו מבבל לפני כ- 2,500 שנה יחד עם שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה בשנת 538 לפני הספירה. שמות החודשים בלוח העברי הם שמות בבליים שמקורם בשפה האכדית(1) העתיקה, ולא שמות עבריים.
והנה שמות החודשים, ופירושיהם – והמקור שלהם באכדית:
תשרי – פירושו התחלה (במקור, באכדית: teshritu).
מרחשוון – בעברית: הַיֶּרַח, החודש, השמיני. נראה שהשם המקורי היה ירח-שמן – חודש שמיני (באכדית: shaman). משערים שהאות יו"ד (במילה ירח) התחלפה באות מ"ם, וכך הפך ירח-שמן למרח-שמן, ומכאן - למרחשוון. הגדרתו של מרחשוון כחודש שמיני במניין החודשים תואמת את הלוח העברי הקדום (המתחיל בחודש ניסן). בימינו חל שיבוש נוסף – הקידומת "מר" הושמטה והחודש נקרא בקיצור: חשוון.
כסלו – פירושו עבה, שמן, והכוונה ככל הנראה לחודש שהוא "שמן" ומבורך בגשמים (באכדית: kislimu). שם החודש נזכר בספרי התנ"ך המאוחרים, ובהם ספר זכריה (פרק ז פס' 1): "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו". חודש כסלו נזכר גם בפתיחת ספר נחמיה (פרק א פס' 1): "וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו… וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".
טבת – פירושו ששוקעים בו (באכדית: tebitu), והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות, והולכי רגל ובהמות היו שוקעים בבוץ. בארץ בבל, עם הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ.
חודש טבת נזכר באחד מספרי התנ"ך המאוחרים – במגילת אסתר: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר פרק ב פס' 16).
שבט – הוא חודש הגשם הַמַּכֶּה (באכדית: shabatu), שבו יורדים גשמי סוף החורף המצליפים, המכים. שם החודש מבוסס על הקשר בין המילה "שֵׁבֶט"(2) (במובן מקל) ובין הכאה – וכך גם בעברית של ימינו.
חודש שבט, החודש ה- 11 לפי הלוח הקדום, נזכר גם בשמו וגם במספרו בספר זכריה (פרק א פס' 7): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ (=לַחֹדֶשׁ ה- 11) הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט…"
אדר – הוא חודש הַדַּיִשׁ (באכדית: adaru): התהליך שבו היו מפרידים את הגרגרים מן השיבולים באמצעות חבטות במקל או במורג – לוח עץ ועליו אבנים חדות.
בחודש אדר חל חג פורים – והוא נזכר בשמו (ובמספרו) כמה פעמים במגילת אסתר, לדוגמה: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (=בחודש ה- 12) הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר..." (אסתר פרק ט פס' 1).
ניסן – הוא ניצן (באכדית: nisanu), חודש האביב על פי עונת השנה, חודש הלבלוב והפריחה.
חודש ניסן נזכר גם הוא במגילת אסתר: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן... הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (פרק ג פס' 7).
אייר – פירושו אור (באכדית: ayaru), והוא מציין את מזג האוויר האביבי ואת אור השמש.
חודש זה נמנה עם חמשת החודשים ששמותיהם לא נזכרים בספרי התנ"ך: תשרי, מרחשוון, אייר, תמוז ואב.
סיוון – פירושו סימן (באכדית: siwanu), והוא נזכר, במספרו (החודש השלישי) ובשמו, במגילת אסתר (פרק ח פס' 9): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי…"
תמוז – נקרא על שמו של הָאֵל הבבלי תמוז, אֵל הפריון והפריחה, שעל פי אמונת הבבלים היה מת בתחילת כל קיץ, עם נבילת הצומח, ושב ומתחדש אחרי הגשמים. הָאֵל תמוז נזכר במקרא (יחזקאל פרק ח פס' 14): "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתָּמוּז."
אב – פירושו קָנִים (באכדית: abu), והוא מציין את הפעולה החקלאית של כריתת קנים(3) שהייתה מקובלת במזרח הקדום בחודש זה. בלוח העברי חודש אב מסמל את החורבן הלאומי,(4) ולכן נוהגים להוסיף לשם החודש מילת נחמה – "מנחם אב".
אלול – פירושו טיהור וכפרה (באכדית: elulu). נראה שגם בבבל העתיקה היו בחודש זה מנהגים של חשבון נפש וכפרה על חטאים. ויש הסבורים שאלול פירושו קציר – והוא נקרא כך על שם עונת הקציר שמסתיימת בחודש זה. חודש אלול נזכר בספר נחמיה – בשמו (אך לא במספרו): "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל " (נחמיה ו 15)

(1) אכדית: אחת מן השפות השמיות הקדומות ביותר, שהייתה מדוברת בעת העתיקה באשור ובבבל.
(2) לדוגמה: שבט הביקורת – "שׁוֹט" הביקורת, ביקורת חמורה; שבט מוסר – הענשה, תוכחה קשה; לשבט או לחסד – לרעה או לטובה.
(3) קָנִים: קָנֶה – צמח בר נפוץ שגדל על גדות נחלים, אגמים או מקווי מים, בעל גבעול גבוה מאוד המתנשא עד לגובה של 4 – 5 מטרים.
(3) החורבן הלאומי – חורבן הבית השני: חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (חודש אב בשנת 66 - 73 לספירה) מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות הארוכה.
גם בית המקדש הראשון נחרב בחודש אב - בשנת 586 לפני הספירה בידי נבוכדנאצר מלך בבל.
לפי המסורת, תשעה (ט') באב הוא יום אבל על החורבן הלאומי, הכולל את האסונות השונים שקרו לעם ישראל מאז חורבן הבית השני ועד לשואה.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2009

אני לדודי ודודי לי...

בס"ד

אני לדודי ודודי לי = 185 = בן דוד יבא ויגאלנו = טוב בעיני הוי-ה

אכן, "אני לדודי ודודי לי" אינו כי אם הביטוי ההכי מושלם של ערבות ישראל זה בזה ומשם ליסוד הדרך ארץ אשר קדמה לתורה. וזה, ללא ספק, "טוב בעיני הוי-ה". ומאידך גיסא, "אני לדודי ודודי לי" מבטא חויה נפשית של אמונה שלמה ותדירה באדם, לפיה הוא יודע באופן מוחלט שהקשר ההדדי שלו עם בורא עולם הוא עמוק ויציב ובל יקרע, וה' מפעיל עליו חסדיו ומשפיע רחמים על כולנו, ובכן, כי טוב בעיני ה' ההתעוררות שלנו אליו לאמרנו "אני לדודי ודודי לי" בלב שלם, נזכה במהרה ובדרכי מתיקות לבן דוד יבא ויגאלנו, במהרה, בימינו אלו שלנו ממש, אכיה"ר

יום שבת, 15 באוגוסט 2009

המבדיל בין קדש לחול

בס"ד

המבדיל בין קדש לחול = 631
מיהו המבדיל בין קדש לחול? הקב"ה
ובכן, אחד האופנים בהם אפשר להבין את השינוים הצפוים במציאות-תודעה בימות המשיח (בע"ה תיכף ומיד ממש), הוא שמכיון שהגשמיות נתעלית אל הרוחני בכח הגאולה, הרבה ממה שהיום ברשות שמים כי אין ידנו מגעת, יעבור לרשות השלב האמצעי החדש בין הגשמיות השפלה לבין הרוחניות המתפתחת, דהי' מלכות ישראל המחודשת לנצח. ובכן, כך רמוז שיהיה, הרי
המבדיל בין קדש לחול = 631 = מלך ישראל

זה כמובן משתקף ומתבצע גם במימד הפרט, בכל אחד ואחד לפי תולדות ישועתו, כפי שרמוז בתורה הקדושה:
קרוב אליך הדבר מאוד = 631 ! (ועוד מפרט בהמשך: בפיך ובלבבך לעשותו)

אחרון אחרון חביב, חייבים לזכור איך בדיוק משפיע המבדיל בין קדש לחול על החיים שלנו. צריך להתעלות אל הקודש אך אין כל אפשרות לעשות כן בלי להיכנע אל החול ומגבלותיו. וכן:
המבדיל בין קדש לחול = 631 = דינא דמלכותא דינא (הדין של המלכות, החוקים של הממשל השולט על כל מקום בו אתה שורה לרבות אה"ק, הוא דין בשבילך ואתה חיב לכבדו -כל עוד לא יחיב אותך לעבור על מצוות התורה-)

יום ראשון, 9 באוגוסט 2009

בסוד תיקוני יום הכיפורים, דרוש ממס' יומא פ"ח משנה א

בס"ד

תיקוני זו"ן ביום הכיפורים

מסכת יומא פרק ח

דף עג, ב משנה יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה והמלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי רבי אליעזר וחכמים אוסרין האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב כל האוכלים מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו האוכל ושותה אין מצטרפין:



וכן בהשתלשלות הספירות בעולמות:

יום הכפורים אסור (המהלך בגימטריא הוא בינתיים שולי, אע"פ שמבטיח בשר רב)

כנג' מידת חסד: באכילה = 68 = חטאים = חיים = לולב = חלל = חכם = ויבן = אהי-ה הוי-ה אהי-ה = א-ל הכבוד = אנוהו = באי כלה = בן זוג = הוי-ה לבדו = חילך = כל חי

כנג' מידת גבורה: ובשתיה = 723

כנג' ת"ת: וברחיצה

כנג' נצח-הוד: ובסיכה

כנג' הוד-נצח: ובנעילת הסנדל

כנג' יסוד: ובתשמיש המטה

(ואז, בהתלבשות המלכות המתוקנת בכתר של העולם מתחתיה, בחינות אמונה-עונג-רצון מאירות בג' אנפין מלך-כלה-חיה כדלה'):
והמלך והכלה ירחצו את: פניהם (יזדווגו בת"ת דז"א) והחיה תנעול את הסנדל (החיה היא האשה אשר ילדה כמו בפסוק "כי חיות המה", ובכן ישנו הניצוח שבלידה וההוד בהד ובהודאה ובהודיה לאחריה, נצח והוד נזדווגים בסוד הוי-ה צבא') דברי רבי אליעזר;

וחכמים אוסרין האוכל ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב כל האוכלים מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו האוכל ושותה אין מצטרפין (כי התיקון של יוה"כ הוא בעיקר בחי' מעשה השיך ליחוד נו"ה, כאשר חו"ג עדין בפירוד, כי בעולם העשיה לא ניתן לתקן כי אם מלמטה למעלה מכלי המעשה אל המוחין, בבחי' מחשבה הולכת אחרי המעשה)



יום שבת, 8 באוגוסט 2009

לחם, לא על לחם לבדו, לחם אשה לריח ניחח ועוד (התחלת צבירת נתונים - הכל בענ' יחוד קב"ה ושכינתי' ובענ' זיווג בבני אדם)

בס"ד

אגב עלי' א דפרשת עקב: (מתוך דברים ח,ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי-ה יחיה האדם
(ולהלן בפסוק ט) ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה...

[קשור מאוד ללימוד זה וללימוד זה]


אבן עזרא על דב' ח,ג:
הלחם - שאדם תדיר בו:
מוצא פי ה' - כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:

ספר מבוא לחכמת הקבלה ח"ג מאמר ג עד דלא ידע:
לכן כתר מלכות בגימ' (עם הב' כוללים), היינו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד בדיוק נמרץ. ומובן עכשיו לענ"ד מה שנאמר במלך החכם, ויהי שירו חמשה ואלף, רצוני, כי שלמה המלך היה ראוי להיות מלך המשיח הנקרא בן דוד, ודורו דור ט"ו מאברהם אבינו היינו סיהרא במלואה, כדאיתא במדרש, לכן לו נאה ולו יאה לחבר שיר כזה הרומז אל תכלית היחוד, כי חמשה ואלף היינו אותיות הא הרומזות אל חיבור כתר מלכות. וטעמו של דבר, מילוי אות ה אחרונה הקטנה דבהבראם, מלכות, על ידי אור הנעלם דאלף, פלא עילאה, כתר. והיינו הופעת הבריאה כולה בתקונה השלם. אז נקראת בוגרת וראויה כביכול לזווג ועולה על שלחן מלכים, ונקראת לחמו - לחם אשה לה', לחמו זו אשתו כביכול. לא כן עכשיו בעוה"ר אשר אכתי עבדי פרעה ועבדי אחשורוש אנן, כטעם, הא לחמא עניא


רמב"ן על שמ' טז,ד:
(...)
לחם - בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן
(ויקרא ג טז: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה) לחם אשה

\\ רש"י על ויקרא ג,יא: לחם אשה לה' - לחמו של אש לשם גב

\\
וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה = 517 = צדיק בא לעיר = שבירה (זיווג שלם דורש ששניהם יישברו, יורידו קליפות וגאוות וכו') = אבות ובנים = אור יקר = אין קדוש כהוי-ה = גם ברך יברכך (התחלת הזיווג זיווג הברכות השורות על שניהם, המקושרות ומותנות אהדדי מעכשיו) = הביאנו לציון ברנה (להביא את היסוד דנוק' אל היסוד דז"א) = זכור אזכרנו = חונה מלאך הוי-ה סביב ליראיו = יבטחו בך יודעי שמך = ממונו של אדם = מעשה א-להינו (ועל זה הזיווג הוא "מעין עולם הבא") = ספק איסור \\

\\ לחם אשה = 384 = יקטירנה = זכר + נקבה = כָּל-הַנְּחָלִים הלְכִים אֶל-הַיָּם = עַם מָרְדֳּכָי = וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה = אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי (כאשר "לא טוב היות האדם לבדו", ואיך יוכל בלי עזר כנגדו) = [מתוך מש' ח,יד: לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה] אני בינה לי גבורה = בעיר א-להינו = הארץ ומלואה = מהוי-ה יוצא הדבר = על המחיה ועל הכלכלה (הרי מהאשה המזונות והפרנסה לבעלה) = רעים אהובים = שבו ונוחו = משיח י-הוה \\
\\ לריח נחח = 324 = שדך = מעין עולם הבא = ויברך א-להים = איש אחד = יוסף + בנימין = סוד החכמה העליונה = עבד אברהם (= אליעזר + 1) = אש חיה = \אהי"ה + אהו"ה במילוי יו"דין\ = וּמַה-בַּר-בִּטְנִי = כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן = יעננו בקול = לא יכבה נרו = לא ילמדו עוד מלחמה (כשזכר ונקבה שהם רעים אהובים משתדכים בבחי' מעין עולם הבא -כי הזיווג משמים-, אז שניהם זוכים וניצול מבחי' כנגדו כדברי רש"י לא זכה כנגדו להלחם בו) = מדי דברי בכבודך = מי יודע עוז אפך \\
\\
לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ = 708 = [איוב כג,י] כִּי-יָדַע, דֶּרֶךְ עִמָּדִי; בְּחָנַנִי, כַּזָּהָב אֵצֵא (מצודת דוד: "כי ידע - לזה הסתיר עצמו ממני כי יודע הוא הדרך אשר דרכתי בה והוא בחן מעשי ויצאתי נקי כזהב מבלי סיג עון", בחי' קרבן זך וטהור לריח ניחח ממש ליחדא קב"ה ושכינתיה) = קדש ורחץ = (מתוך ש"ב יא,ב: וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד) טוֹבַת מַרְאֶה מְאד = יקרא בהם שמי = (מתוך מ"א ב,ב דוד מצוה את שלמה טרם ילך הוא לעולמו: אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ) אָנכִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ = אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ = רואה את הנולד = רוב מטעמים ורוח נדיבה = שמך בכל הארץ = לא נפלאת היא ממך = חכמה ויראת חטא = בארץ הקודש = בנין ירושלים = בריות גופא = בשושנים = החסידים והישרים \\
\\ כל חלב להוי-ה = 146 = מלאכי חבלה = קום = עולם = הצאן = המצוה = כחול לבן = מחזה א-להים = בכל לבבכם = המאמין = הנאמן = כליל להוי-ה = מלכנו
\\ וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה = 1371 = וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים \\

\\ למ"ד חי"ת מ"ם אל"ף שי"ן ה"י (מילוי יו"ד של "לחם אשה") = 1058 = (מתוך שמ' ט,כג -התחלת מכת ברד: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם) ותהלך אש ארצה = חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת = ניצוץ-אש-עשן-גחלים = מטטרו"ן + נוריא"ל + שמעוא"ל = יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ = פטר בכור ישראל = אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה = (מתוך ש"ב כד,יד: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה) נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו רַחֲמָיו = וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק = נדח"ך במילוי = וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל-עֵת = כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו = (מתוך תהי' עח,יט: וַיְדַבְּרוּ, בֵּאלֹהִים: אָמְרוּ, הֲיוּכַל אֵל--לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן, בַּמִּדְבָּר - כאשר בפסוק כ' "הֲגַם-לֶחֶם, יוּכַל תֵּת" = 992 = הצעת נישואין = מחשבה דיבור מעשה =
משוש כל הארץ = עול מלכות שמים = אהבת עולם אהבתיך = העלה רפואה שלמה לכל מכאובינו = זכור אל תשכח = ימין הוי-ה רוממה ימין ה' עושה חיל = רחום וחנון חטאתי לפניך) הֲיוּכַל אֵל לַעֲרךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר \\

(המשך הרמב"ן) לחם אשה, כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם (מיחז' מד,ג - לאכל לחם = 159 = העולם הבא = עגלון = א-ל הוי-ה א-להינו = הללוי-ה כי טוב הוי-ה = כגן א-להים = כי הם חיינו = מלך ונביא = נס גלוי = קטן), ולחם אלהיך (ויקרא כא ז), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):

מזרחי על ברא' מט,כ ( מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ):
(כ) מאכל הבא מחלקו של אשר יהיה שמן. הודיענו בזה שכל מאכל קרוי לחם, ושפירוש "מאשר" מחלקו של אשר, דהיינו מארצו, ושחסר ממנו "תהיה" כאילו אמר, הלחם הבא מארץ אשר תהיה שמנה. ואל תתמה על מלת לחם שבאה פה לשון נקבה ובמקום אחר בלשון זכר "הלחם אזל מכלינו", "כי לא על הלחם לבדו" כי כמוהו "בית" "ומקום". גם יתכן שירצה פה על עוגה או חלה שהיא בלשון נקבה, כמו שפירש הרד"ק בשורש לחם:

מתוך ספר אמרי אמת פ' ויקרא:
ש"ב של בנו כ"ק מרן האדמו"ר בית ישראל זצ"ל:
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, חתן צריך לתקן חטא אדם הראשון שנתערבו על ידו טוב ורע, שם כתיב בעצבון תאכלנה וכתיב בעצב תלדי בנים וצריך לברר הטוב מהרע שכן כתיב מצא אשה מצא טוב, איתא בגמרא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש וכמו כן איתא בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא, וכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואיתא בספר לקוטי פסוקים של ר"ח ויטאל ז"ל שקאי על הזווג שנקרא לחם כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל כי לא *על* *הלחם* *לבדו* יחיה האדם וגו' פירש ר"ח ויטאל ז"ל שבטבע הלחם אין בו לזון אלא שהקב"ה גזר שיזין את האדם וזהו כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והכי נמי בזווג כתיב כי הוא אמר ויהי ודרשו בגמרא זו אשה וברש"י שזו גזרת המלך, והעיקר הוא מוצא פי ה' וכמו שכתוב מה' יצא הדבר, אאזז"ל אמר וכי צריכים ראיה מהתורה נביאים וכתובים דפתא סעדתא דלבא אלא הפירוש הוא שהתורה מסייעת לברר ונביאים מסייעים לברר וכתובים מסייעים לברר, וזה גם כן הפירוש במה שאיתא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש (מהוי-ה אשה לאיש = 713 = תשובה = בעל תורה = דתן ואבירם = שבתאי = בראש ההר = אורות + כלים = פי החירת = והשבת = מוריד שאול ויעל = ביום השלישי = בריאות הגוף = הרואה את הנולד = ויש להם חלק לעולם הבא = וכי הוא טוב לבריות = עם בני ישראל) היינו שהתורה נביאים וכתובים מסייעים לברר שזווגו של אדם יהיה מהקב"ה, וכן כתיב אעשה לו עזר כנגדו הפירוש שכולם מסייעים לברר פנימיות החיות שכן כתיב ראה חיים עם אשה וגו' חלקך בחיים היינו שצריך להיות העיקר על חיות הפנימיות, ואיתא בשם רח"ו ז"ל על מה שמברכין תחלה שהכל נהיה בדברו ואחר כך בורא נפשות רבות שמתחלה הוא כלל הבריאה וצריכים לברר דומם צומח חי ומדבר, וכמו כן יש באדם נפש רוח ונשמה ולכך מברכין תחלה שהכל ברא לכבודו ואחר כך יוצר האדם:
בשבת אומרים ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, כתיב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגו', בשבת זוכים לזה כי שבת היא מעין עולם הבא ולעתיד לבא נזכה לכתרים כדאיתא בגמרא על הפסוק ושמחת עולם על ראשם, וכן איתא בזוה"ק שבת ש' בת ואיתא אימא אוזיפת לברתא מאנהא וכו', אף דכתיב ואת ערום ועריה יש להם לישראל בעצמותם נקודה שהיא היסוד והשלימות, וזהו כי הלבישני בגדי ישע שקודם החטא היה להם חן, וכתיב אחר כך וככלה תעדה כליה ואיתא במפורשים שכלה אפילו כשמסירה כליה גם כן מוצאת חן, זה הוא בבחינת כלה כמות שהיא וקודם החטא היו בבחינת כלה נאה וחסודה שהיו תכשיטין ולבושין ושבת הוא גם כן כמו קודם החטא וזהו בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, שוש אשיש בה' זה שם הוי' בלי ניקוד ובלי לבושין, וכפי שיש לישראל תשוקה ורצון לה' נעשה מזה ניקוד, שהנקודות והטעמים תלויים תמיד בתשוקה ורצון שיש לישראל וזהו שוש אשיש בה' כי הלבישני בגדי ישע שמהרצון נעשה ניקוד וזה ישועה ורחמים, וזהו דכתיב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי ואיתא דחש"ק הוא ר"ת חולם שוא קמץ שהם הנקודות של שם הוי', היינו שמהשמים נותנים רק האותיות ואחר כך נעשים הנקודות לפי החשק:


מתוך ספר פנים יפות על במדבר פרק יא פסוק ד:
ביומא דף ע"ה אמר זכרנו את הדגה רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות, מאי אשר נאכל לישני מעליא היא דכתיב [משלי ל, כ] אכלה ומחתה פיה וכו', יש לפרש הא דאמר והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו הערב רב שהיו גרים לא נאסר להם עריות מאותם שכבר הולידו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ לא היה להם לבכות על העריות אלא מפני שנאסר להם הזנות, כמ"ש הרמב"ם [הלכות אישות פ"א, ה"ה] קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק בא עליה, משקבלו ישראל התורה נאסר להם הזנות, אלא ע"י קידושין וחופה וכתובה שאר כסות באשה המיוחדת לו לעולם, וזהו התאוו תאוה פירוש תאות זנות, ובזה מיושב מ"ש חנם בלא מצות היינו מצות קידושין וחופה שאר וכסות, וע"ז שבו ב"י ובכו מי יאכילנו בשר דהיינו שאר בשר כדכתיב [בראשית כט, טו] אך עצמי ובשרי אתה, וכתיב לקמן ויאכל חצי בשרו:
ויש לפרש מ"ש אשר נאכל במצרים ולא אמר אשר אכלנו מפני שאחז"ל [סוטה ב.] קשה לזווגם כקריעת י"ס, כבר כתבנו בזה בספר כתובה מ"ש כקריעת י"ס ולא אמר כקריעת ירדן, מפני שבים היה הקריעה קשה משני צדדים שנאמר [שמות יד, כט] והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, משא"כ בירדן שלא היה אלא מצד אחד דכתיב [יהושע ג, יג] ויעמדו נד אחד וכן בזיוג קשה משני צדדים. ויש לפרש עוד מפני שאחז"ל [ש"ר כא, ו] וישב הים לאיתנו לתנאי הראשון ואעפ"י שהיה לו תנאי לא נבקע מעצמו, שהרי כתיב הרם את מטך על הים, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, וכן הוא בזיוג אף דכתיב מה' אשה לאיש ואחז"ל [סוטה ב.] שמכריזין קודם לידתו בת פלוני לפלוני, ואז עיקר קושי הזיוג הוא קודם החופה כמ"ש חז"ל [שבת קל.] דלית כתובה דלא רמי בה תגרא, והיינו בשעת כתיבת כתובה קודם החופה אף שדרך לכתוב תנאים ראשונים בשעת שידוכן אעפ"כ רמי בו תגרא בשעת כתיבת הכתובה, והיינו דאמר כקריעת ים סוף דאף שהיה עמו תנאי בשעת הבריאה, אפ"ה הוצרך לרוח קדים עזה עד שנבקע כיון שאמרו מה נאכל לישנא מעליא היא דכתיב אכלה ומחתה פיה, הרי דעיקר שם אכילה הוא שם הזיווג ממש, והמחלוקת היא בשעת החופה בשעה שכותבין הכתובה, והיינו דכתיב אשר נאכל לשון עתיד והתרעמו כיון שהיה מותר בקרובים לא היה צריך לכל זה, כמ"ש הרמב"ן דמי שהיה לו בן ובת היה מזווגם יחד בלא מחלוקת:
בילקוט [בהעלתך תשל"ב] והאספסף אשר בקרבו אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש, יש לפרש ענינו לפי שאחז"ל [ברכות לב.] כשחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך רד כי שיחת עמך, לך רד מגדולתך והיינו שכל ישראל הם גוף אחד וכשירדו ישראל בחטאם מגדולתם בשעת עשייתו המשיכו קצת גם את משה וירד מגדולתו, וכ"ש חז"ל [ב"ב קכא.] שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדיבור עם משה, בזה מובן מ"ש הכתוב וישובו ב"י ויבכו, והיינו שבתחילה נתעורר התאוה ביתר העם מב"י והמשיכו עמהם גם הזקנים, וכיון שנתעורר התאוה גם בזקנים חזרו בני ישראל להתרעם גם בפיהם ובבכיה ובמרד ואמרו זכרנו את הדגה, והיינו דכתיב וישובו ב"י ויבכו משמע שבתחלה היה התאוה בהם בלבבם, ואחר שגרמו שגם הזקנים נמשכו והתאוו תאותם שבו ב"י להתרעם בפיהם, ובזה מובן מה שדיקדק הרמב"ן מ"ש משה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, וכי מה יוכלו הזקנים לעזור ליתן להם בשר לעם:


מתוך שם משמואל, אמור תרע"ה:
איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דלא על חומר וגוש הלחם יחי' האדם אלא על מוצא פי ה' שהוא בהלחם יחי' האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שיש בהמאכל ענין יותר גבוה מהאדם שהרי הוא מחי' את האדם ובהכרח שהוא גבוה מהאדם, עכ"ד, ובודאי הפירוש שיש בו שפע ממקום גבוה שכולל הרוחני והגשמי ע"כ הוא מזין ומחבר את שניהם, והוא כעין מה שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין צלם אלקים, וע"כ בשביל שפגם בענין צלם אלקים הכולל הכל בא העונש ג"כ קישוי המזונות שהוא כולל הכל:

מספר מאור ושמש פ' בשלח ד"ה ואיתא:
והנה על ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה המים נוקבין עד המלכות ומלכות מעלה המים נוקבין לעולם שלמעלה הימנו וכן מעולם לעולם עד בינה, ומבינה למעלה אין בכח שום האדם להעלות מים נוקבין ושם צריך להיות היחוד מיניה וביה, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ונתגלו המים דכורין ועל ידי זה נפעל נסים ונפלאות לישראל. ולעורר סוד העתיקא אי אפשר על ידי האדם רק נתעורר היחוד הזה מיניה וביה כנזכר לעיל. והנה מצינו שלחם נקרא אשה כמאמר הכתוב לחם אשה ריח ניחוח. והנה בשעת קריעת ים סוף היה קטרוג על ישראל כמו שאיתא בגמרא שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה הללו עובדי עבודה זרה וכו', והוצרך להתעורר סוד עתיקא כדי שימתקו הגבורות בשרשן ויושפע עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים שיקרע הים לפניהם. וכשראו בני ישראל שהים סגור בפניהם ופרעה רודף אחריהם, תפסו אומנות אבותם ויצעקו אל ה', אך על ידי תפלתם לא היה באפשרי שיקרע הים לפניהם, לפי שעל ידי אתערותא דלתתא אין מתעלין המים נוקבין אלא עד בינה כנזכר לעיל, והם הוצרכו שיתעורר עליהם רחמים מעולם העליון ובינה תעלה מים נוקבין לעולם היותר גבוה ממנו כו' עד עתיקא, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו פירוש הפסוק מה תצעק אלי לאו עידן צלותא הוא, רצה לומר עתה אין העת להתפלל כי לא יפעלו על ידי התפלה שיקרע להם הים, כי על ידי אתערותא דלתתא לא יעלו המים נוקבין אלא עד בינה והם צריכים ליחוד גבוה אשר אין כח ביד האדם לעורר יחוד זה וצריך אני לעורר היחוד מיניה וביה. וזהו אלי דייקא, כלומר יחוד זה תלויה בי. בעתיקא תליא, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ומשם נתגלו מים דכורין, ועל ידי יחוד זה יקרע הים לפניהם וזאת אי אפשר על ידי אדם רק מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו שאמר משה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, רצה לומר לחם הוא בחינת נוקבא כנזכר לעיל, ורצה לומר הוא יעשה היחוד מיניה וביה. ואתם תחרישון, כלומר תחרישון מלהתפלל כי לא תפעלו בתפלתכם. וזהו ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים

\\ לחם מן השמים \בחי' נשיאת הפכים ביחוד מושלם, בחי' מזון מלאכים\ = 563 = ספר הזוהר = נטילת ידים = נחש הקדמון = ותבלענה = בבשרכם (ללא כל פסולת, כל המן נבלע באיברים) = מאורי האש = מקדש מעט (הגוף הנזון ממזון רוחני בלבד ומשקיף אדם ראוי לכך) = בינה + מלכות = והנהר הרביעי = אגדה והלכה נשקי אהדדי (נשיאת הפכים מקבילה באגדה כנג' שמים והלכה כנג' הלחם) = חכמי התלמוד = כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד = לכף זכות = מה יפו פעמיך בנעלים \\

, פירוש כשבאו ישראל אל מדבר סין כתיב וילונו כל עדת בני ישראל והיו מתרעמין על משה על שהוציאם ממצרים כמאמר הכתוב בשבתנו על סיר הבשר וגו' והיו בבחינה קטנה, ולא היה יכולת בידם להעלות מים נוקבין, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כדי שירד המן לישראל שהיה מעולם גבוה שהוא מאכל המלאכים. וזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רצה לומר שיעשה היחוד מיניה וביה בלא אתערותא דלתתא כדי שירד המן לישראל

אבן עזרא על שמ' כט,יז
כל הנוגע במזבח יקדש - כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים (וזה נפלא מאוד, אם נפרש דברים אלו לפי לחמו זו אשתו וד"ל ואז כל מוצא פי ה' יהיה בחי' הלכות טהרה באישות)



--------------------------

[דברים ח,ג] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְדֹוָד יִחְיֶה האדם

ויענך = 156 = יוסף = ציון = אהל מועד = ממונך = עוף = קנאה = יחזקאל = פיוס = פינוי = יקום = סוד א-להים = אינו גוף = לחן ולכבוד = מהולל מאד = מועדי הוי-ה = מלאך א-דני = עמך הוי-ה

וירעבך = 308 = בדבש = חכם בחסד עליון = מסחר = בוקר = קבור = קרוב = רקוב = קרח = גרמניה = בן אהרן = גורל אחד להוי-ה = 7 * ד"ם = אל מחוץ למחנה = אמרו בגוים = אנכי א-היה לכם לא-להים = בעל דבר = הנהר הגדול = וטהר לבנו = ומלאכים יחפזון = ימלוך הוי-ה לעולם = רוח א-להים בו = על הלחם לבדו יחיה האדם (וזה עובר ב-"וירעבך" ונתקן ואז לא חוזר כי אם על כל מוצא פי וגו', וכן הרעב הוא בחי' לחם לבדו שלא ישביע את הנשמה)

ויאכלך = 87 = בלימה = אלון = חסידה = נדב ואביהוא = עבודה = נבלה = מזכך = אני הוי-ה = לבנה = המה הבל

לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ = 305 = קץ הימין = רננה = ערלה = כפרה = יצהר = היסטוריה = מן הנפלים = אור צח = לחם ברכה = ויברא אלהים = עולם קטן = ויחר אף

לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 339 = יביע אומר = מוסר אביך = מפטיר = שיבה טובה = דבר המגפה = = וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם = וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאד = אז מסיני נצטוו = ויצעקו אל הוי-ה = ומראיך נאוה = למהדרין = עיר חומה = שובה הוי-ה

עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 308 =וירעבך וכו' (רא' לעיל "וירעבך")

עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה האדם = 486 = [ירמ' לב,לח] והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים = בחדרי חדרים = יהי זכרו ברוך = יחי המלך המשיח = כסות = סכות = ויהי ביום השביעי = ציפורנים = ותכס = זרע אחר = ארצה כנען = \ל"ב במילוי\ = אדיר אדירנו = אהבה לזולת = השמים כסאי = פנו לכם מזרחה

486 - 308 (ההפרש בין דרך הטבע כבי' על הלחם לבדו וגו', ודרך עולם התיקון בה על כל מוצא פי וגו') = 178 = ויבאו בני הא-להים = חפץ (החפץ מגשר בין הרצון הפנימי למעשה, כבי' מוריד את הרצון לבחי' עשיה) = לנצח = ויחלם חלום = פחד א-להים = באפל יהלך = מצליח = מקובל = נביא בן נביא = עם חכם

---------------

ענין "עזר כנגדו"

רש"י על ברא' ב,יח: זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם

רמב"ן על ברא' ב,יח:
(יח) לא טוב היות האדם לבדו איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם:
אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא -) דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד, או תאמר זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו וטעם "לא טוב", שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א ד):


מלבי"ם על ברא' ב,יח:
(...)
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה הי' מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה:
והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי מה שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים
וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:


עין יעקב על מסכת ברכות אות קב:
[דף לו ע"ב] הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא יט) "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "עֵץ מַאֲכָל"? לְהָבִיא עֵץ, שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין, לְלַמְּדֶךָ, שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּבִין בְּעָרְלָה, וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ח) "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ":

ילקוט ראובני - ערכים - מילה:
(...)
א"ל רבי שמעון רבי מאי כתיב בשכינת' ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם א"ל וודאי הני הוא כל זמן דנטרים ישראל אות ברית אתמלאיי' כל טוב ולא חסר מיניה נביאי וכד לא נטרים אות ברית אסתלק מיניה נביאי:
\{מדרש דמ"א ע"א\}: