bendito el varòn que confiarà en Hashèm

Bendito el varòn que confiarà en Hashèm, y era Hashèm su seguridad: quien deposita su confianza en el Creador, es bendecido con el descubrimiento de que todo el tiempo (incluso antes de que se revelase en èl la confianza) Hashèm era su seguridad, todo el tiempo regìa sobre èl la supervisiòn particular del Creador. Sòlo que èsto no se manifestarà en los hechos, en su vida, hasta que vuelva su corazòn un recipiente apto para esta conexiòn, para la "supervisiòn divina", por medio de depositar èl mismo su confianza en Hashèm.

Y he aquì una revelaciòn: [Jer. 17,7] "Bendito el varòn que confiarà en Hashèm, y era Hashèm su seguridad" (en su original hebreo) tiene valor numèrico 1113, igual que (Shemot-Ex. 13,18) "y jamushìm subieron los hijos de Israel". La palabra hebrea "jamushìm" tiene dos sentidos aceptados: puede salir de la palabra jòmesh, que significa "quinto", dividido entre 5, en cuyo caso señalarà que sòlo el 20% del pueblo fueron salvados y salieron de Mitsràim, porque el 80% no confiaron bastante en la buena nueva de la redenciòn, no confiaron en Hashèm, y desde su punto de vista, no representaba para ellos Hashèm una seguridad completa; por tanto, perecieron y fueron sepultados en Mitsràim durante los dìas del azote de oscuridad, a escondidas de los egipcios, porque su corazòn no estaba listo a acoger la redenciòn de Hashèm en como un pestañeo. Y si, por el contrario, "jamushìm" sale de la palabra tajmòshet, que significa "armamento", entonces de los que sì se salvaron està hablando, porque su confianza fèrrea en el Creador revelò a sus ojos que Hashèm era su seguridad perfecta todo el tiempo, y esa conciencia abre las puertas de la victoria contra toda herramienta de guerra.

Asì las cosaas, ¿quién es "el varón que confiará en Hashém" (de valor 768 en su original hebreo)?  Su definición nos provee un diálogo que se replica hacia dentro: también 768, [Tehilim-Salmos 115,11] "Los temerosos de Hashém confiad en Hashém, su ayuda y su defensa Es". Como la babushka, una idea y dentro de ella otra idea y siempre la misma idea; y aún más adentro: ¿quiénes son "los temerosos de Hashém ("irEi Hashém" = 247)? Son aquéllos cuya confianza en Hashém rige en sus corazones (Sam.1 28,20) "todo el día y toda la noche" ("kol haióm vekól haláilah" = 247), en todo día siempre, a lo largo de todo el tiempo y bajo toda circunstancia, y así se edifican y se constituyen ellos mismos en el lugar, (Crón.2 1,3) "tienda-morada de la señal del E-lokím", que mora dentro de ellos.

Quien ponga su confianza en Hashém descubrirá el secreto de la vigencia y la influencia de lo espiritual dentro de lo material: el nombre sagrado que transcribimos "Hashém" (el tetragrámaton iod-héi-vav-héi impronunciable), expresión de la Bináh-Entendimiento en lo Alto, se convierte en "su seguridad" ("mivtajó"), cuyo valor 65 es el del nombre sagrado Alef-dalet-nun-iod, que se expresa en tanto amo de la Maljút-Reinado, del mundo de la acción y la multiplicidad. Y El ya era su seguridad desde antes aún de que naciese, hasta que hizo el hombre a su corazón un espacio vacío dentro de sí, listo para alcanzar y recibir todo el bien que le está reservado.

Estos números sencillos se me conectaron a propósito de lo que dice el Klí Iakár acerca de la cuestión de "al cabo de dos años de días" (al inicio de la parasháh Mikéts), esos dos años que se agregaron a la estancia de Ioséf en la cárcel de Faraón, por haber derivado siquiera algo de su confianza para depositarla en que el ministro de las bebidas de Faraón sirviera de conexión, de herramienta, para la salvación que provendría de Hashém. Y quien los mire con atención, acaso descubrirá una pista bonita hacia la estructura fractal de la Creación toda (y de la Toráh), y hasta una prueba de que hay una oportunidad para el amor.

con brajáh,

daniEl israEl Ginerman

ברוך הגבר אשר יבטח בי-הוה, והיה י-הוה מבטחו

ברוך הגבר אשר יבטח בי-הוה, והיה י-הוה מבטחו: מי שבוטח בה׳ מתברך לגלות אשר כל הזמן (גם כשעדיין לא התגלתה בו מידת הבטחון) ה׳ היה מבטחו, כל הזמן חלה עליו ההשגחה הפרטית מאתו ית׳. רק שזה לא יתבטא בפועל בחייו עד אשר יתקן בלבו כלי קיבול להשגחה, בכך שיבטח בה׳ בעצמו.

והנה פלא: [ירמ׳ יז,ז] ״ברוך הגבר אשר יבטח בי-הוה, והיה י-הוה מבטחו״ = 1113 = (שמ׳ יג,יח) ״וחמשים עלו בני ישראל״. וכידוע, שני פירושים למילה ״חמושים״. אם מלשון ״חומש״, יצביע על כך שרק חומש, 20 אחוז מן העם, נושעו ממצרים, כי 80 אחוז לא בטחו בבשורת הגאולה, לא בטחו בה׳, ומצד עצמם, לא היה ה׳ מבטחם; ועל כן, מתו ונקברו במצרים בימי מכת החושך, בצנעה, כי לבם לא הוכשר להכיל גאולת ה׳ כהרף עין. ואם ״חמושים״ מלשון ״תחמושת״, אז על אלו שנגאלו ויצאו מדובר, כי בטחונם בה׳ גילה לעיניהם את היות ה׳ מבטח להם בכל עת, ותודעה זו פותחת את שערי הנצחון אל מול כל כלי מלחמה.

אם כן, מיהו ״הגבר אשר יבטח בי-הוה״ = 768? הרי כבר בהגדרתו יש את הדו-שיח הפנימי רצוא ושוב: [תהי׳ קטו,יא] ״יראי י-הוה בטחו בי-הוה, עזרם ומגנם הוא״ (=768). כמו הבאבושקא, דבר בתוך דבר תמיד אותו הדבר; ועוד יותר פנימה: מי נקראים ״יראי י-הוה״ = 247? אלו אשר בטחונם בה׳ חל בלבם (ש״א כח,כ) ״כל היום וכל הלילה״, בכל יום תמיד, לאורך כל הזמן ותחת כל נסיבות, וכך נבנים ונהיים בעצמם המקום, (דה״ב א,ג) ״אהל מועד הא-להים״, השוכן בתוכם.

מי שיבטח בה׳ יגלה את סוד תוקף והשפעת הרוחני בתוך הגשמי, באשר ״י-הוה״ (השם הקדוש המיוחס לספירת הבינה) נהיה ״מבטחו״ = 65 = ״אדנ-י״, השם של ספירת המלכות, של עולם הרבוי והמעשה. והוא ית׳ כבר היה מבטחו מעת היוולדו, עד שעשה האדם את לבו חלל בקרבו, והכשירו להשיג את כל הטוב הנועד לו.

המספרים הפשוטים האלו התחברו לי אגב דברי ה״כלי יקר״ בענין ״מקץ שנתים ימים״, אותם שנתים שנתווספו לשהות יוסף הצדיק בכלא על אשר בטח בשר המשקים שיהיה צינור, כלי ביצוע, לישועת ה׳. ומי שיראם בעינא  פקיחא, אולי יגלה רמז יפהפה למבנה הפראקטלי של הבריאה (וכן של התורה הק׳), ואפילו הוכחה לאשר תמיד יש סכוי לאהבה.

בברכה, מאחיכם הקטן

דניאל ישראל גינרמן

אוחילה לאל - התחלת מהלך חשוב מאוד

כולנו יודעים שתיכף יהיה חושך. 
תחושת הפלא אל מול השקיעה
מתעצמת על גבי הבטחון בעוד זריחה, 
בעוד עת להוות טוב.

וכדברי הפייטן הלא ידוע, המבקש רשות להתפלל בימים הנוראים: אוחילה לאל, אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון. אשר בקהל רב אשיר עוזו, אביע רננות בעד מפעליו. לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך.

אוחילה לאל: שאתהווה כלי וצינור להחלת אלוהות בעולם. ועוד אחלה פניו: שאגרום לפנים שלו כבי', לאלוהות בגלוי פנים, לחול בי.  
כי אני יודע שאם אוחילה לאל ועוד אחלה פניו, אוכל לבקש בצדק מענה לשון. ומהו? היכולת והכוח להשפיע ואף לשנות את המצוי בדיבור, גם בעולם הגדול לפרטיו אשר בקהל רב אשירה עוזו, וגם בעומק, במבוע האורות הדקים עמוק בלב ממנו אביעה רננות בעד מפעליו. דוקא "בעד" מפעליו: גם בסימן תודה, כבתמורה על כל הטוב, וגם לעורר את גלוי מפעלי ה' בי, אני אביע רננות.
כי לאדם מערכי לב: מה שבידי האדם הוא תיקון לבו בלבד, עריכת חלל בקרבו בשביל המעיין, המענה לשון אשר לאדם בלבד מאת ה', האמירה הבוראת ויוצרת מציאות.
ברם, הסדר הנכון הוא שתקבל מערכי לבי, ותתן בי מענה לשןן. ה': שפתי תפתח, וכך נהיה בטוחים שפי יגיד תהילתך כיאות, הבל פי יגלם תהילה מוחשית על פני הארץ, ויביע הגשמה בקדושה למפעלי ה'.

השמש שקעה בין ההרים. יום חדש, שנה חדשה, חיים חדשים, מתבשלים רצוא ושוב על סולם המחבר בין ארץ לשמים.

--------------------------------------------------

1. ותפילה שבאה מקירות הלב מבקעת ועולה את כל חומות הברזל והרקיעים שחוצצים בין האדם ואלוהיו. ראה דברינו דרשו ה' בהמצאו בפרשת שובה, בהם הבאנו את מדרש פסיקתא דרב כהנא שאומר שקריאת התשובה של ישעיהו: "דרשו ה' בהימצאו" ושל הושע : "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ", שוברת את קיר הברזל של יחזקאל, את "הקיר ביני וביניהם" (יחזקאל מג ח). איך שובר חזקיהו בכאב חוליו את הקיר? בהתפללו מקירות לבו! ראה ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב: "רבי חיננא בר פפא אמר: נתן עיניו בקירות בית המקדש ... ורבנין אמרין: נתן עיניו בקירות לבו, שנאמר: מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש". האם לאוחילה זה של ירמיהו וחזקיהו (עפ"י דרשות הבבלי והירושלמי) כיוון הפייטן?

דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: (ישעיהו נה ו-ז)

(יש' נה,ו) "דרשו י-הוה בהמצאו" = 680 = (ברא' כד,סג) "וישא עיניו וירא" = (במ' כג,יט) "ההוא אמר ולא יעשה" = (ש"ב יט,כט) "ומה יש לי עוד צדקה" = (מ"ב טז,י) "וירא את המזבח" = (יש' נד,ב) "מיתריך" = (ירמ' מט,כו) "וכל אנשי המחלחמה ידמו ביום ההוא" = (עמ' ו,יב) "ופרי צדקה ללענה" = (מיכה ב,ז) "עם הישר הלך" (הולך) = (דה"ב כ,כט) "עם אויבי ישראל" = (תהי' לה,ד) "רעתי" = (תהי' קיב,ט) "תרום בכבוד" = (תהי' קמה,ד) "וגבורתיך יגידו" = (איוב ח,ג) "יעות צדק" = (איוב טו,כ) "כל ימי רשע" = (מש' יד,יב) "דרכי מות" = (שה"ש ז,יד) "צפנתי לך" = (נח' ד,יא) "הבונים בחומה והנשאים בסבל" =

וישא עיניו וירא = 680 =ויפלו על פניהם ויאמרו = 680 = ברכת החמה = טוב לצדיק וטוב לשכנו = התרעה  

דרשו = 510 = הקיר ביני וביניהם

300 INICIO BORRADOR

בצד התיקון:

יצר ---> הרפיה ---> רק (רק את המות הזה, רק אעברה ברגלי, רק לא ירבה לו סוסים, רק למען דעת דרות בני ישראל, רק בעיניך תביט)  ---> רוח א-להים (ורוח א-להים מרחפת על פני המים, ואמלא אתו רוח א-להים, ותהי עליו רוח א-להים /לבלעם/, ותהי על מלאכי שאול רוח א-להים ויתנבאו, 

הרפיה - הכנעה

רק - הבדלה

רוח א-להים - המתקה

"כי י-הוה הוא הא-להים אין עוד" (דב' ד,לה) - חרות

(ברא' ג,יז) בעבורך /ארורה האדמה/

כלי כסף וכלי זהב

מן ההר

(מ"א יט,ה) והנה זה מלאך נגע בו

(ירמ' יג,יז) עדר י-הוה

(תהי' פו,ח) אין כמוך באלהים י-הוה

(תהי' כג,א) לא אחסר

5778

הפסוק מס. 5778 בתורה.

[דב' לב,כו]  "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם"

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם = 2170 = 

[דב' כח,יט] "ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך" 

אָרוּר אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.	(דברים, כח,יט)
2	.	אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם;  אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם.	(דברים, לב,כו)
3	.	וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן, וְגִלֹה  עָרִים אַחַת-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן.	(יהושוע, טו,נא)
4	.	וַיַּעַזְבוּ, אֶת-יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל, וְלָעַשְׁתָּרוֹת.	(שופטים, ב,יג)
5	.	וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא, לְהַזְעִיק אֶת-יְהוּדָה; וייחר (וַיּוֹחֶר), מִן-הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ.	(שמואל, ב כ,ה)
6	.	וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב.	(מלכים, א ה,יא)
7	.	וְהָיָה יְהוָה עִמּוֹ, בְּכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא יַשְׂכִּיל; וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וְלֹא עֲבָדוֹ.	(מלכים, ב יח,ז)
8	.	וְאִישׁ אָחִיו לֹא יִדְחָקוּן, גֶּבֶר בִּמְסִלָּתוֹ יֵלֵכוּן; וּבְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ, לֹא יִבְצָעוּ.	(יואל, ב,ח)
9	.	אָז יְרַנְּנוּ, עֲצֵי הַיָּעַר  מִלִּפְנֵי יְהוָה--כִּי-בָא, לִשְׁפּוֹט אֶת-הָאָרֶץ.	(דברי הימים, א טז,לג)
10	.	וַיַּדְרִיכֵם, בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה--    לָלֶכֶת, אֶל-עִיר מוֹשָׁב.	(תהילים, קז,ז)
11	.	מָה-אֱנוֹשׁ, כִּי תְגַדְּלֶנּוּ;    וְכִי-תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ.	(איוב, ז,יז)
12	.	כִּי-יתרו (יִתְרִי) פִתַּח, וַיְעַנֵּנִי;    וְרֶסֶן, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ.	(איוב, ל,יא)
13	.	עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.	(שיר השירים, ד,טז)
14	.	וּדְנָה כְתָבָא, דִּי רְשִׁים  מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין.	(דנייאל, ה,כה)

= (דה"ב ו,כא) ואתה תשמע ממקום שבתך

---------------------------------------------------------------

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם = 788 = (ברא' יז,יג) "לברית עולם" = (שמ' טו,ה) "ירדו במצולת" = (במ' לב,טו) "כי תשובן" (תשובון) = (דב' ג,כ) "עד אשר יניח י-הוה לאחיכם" = (יהו' כג,ט) "ויורש י-הוה מפניכם" = (ש"א טז,יב) "ויאמר י-הוה קום משחהו" = (ש"א יז,ל) "כדבר הראשון" = (ש"א כו,יא) "משלח (משלוח) ידי במשיח י-הוה" = (יש' ז,יא) "שאל לך אות" = (יש' יז,ה) "שבלים יקצור" = (יש' ל,כט) "ושמחת לבב" = (ירמ' א,יט) "ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם י-הוה" = (יח' טז,ח) "ואכסה ערותך" = (יח' כ,יז) "משחתם" = (יח' כ,אל) "בעת עון קץ" = (יח' כז,כט) "וירדו מאניותיהם" = (יואל ג,ה) "כאשר אמר י-הוה" = (חגי ב,כב) "והפכתי מרכבה" = (זכ' י,יא) "והורד גאון אשור" = (דה"ב ו,א) "לשכון בערפל" = (דה"ב כ,ו) "ואתה מושל" = (תהי' יז,יא) "לנטות בארץ" = (תהי' לא,יג) "נשכחתי" = (תהי' עד,יז) "כל גבולות ארץ" = (איוב כא,כא) "על עפר ישכבו" = (איוב לט,כד) "ברעש ורגז" = (איוב מ,כ) "וכל חית השדה" = (מש' יד,כב) "חרשי רע" = (קו' ה,יט) "בשמחת לבו" = (אס' ט,יז) "ועשה אתו"

אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם = 1382 = 

בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ.	(ישעיהו, ב,י)
2	.	יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק    אֲדֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ.	(תהילים, ב,ד)
3	.	נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ--    בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.	(תהילים, עז,כא)
4	.	גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ;    עֵדֶר גָּזְלוּ, וַיִּרְעוּ.	(איוב, כד,ב)
5	.	מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ;    וּמִבְּלִי מַחְסֶה, חִבְּקוּ-צוּר.	(איוב, כד,ח)
6	.	אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ, יִשְׁכָּן-אוֹר;    וְחֹשֶׁךְ, אֵי-זֶה מְקֹמוֹ.	(איוב, לח,יט)
7	.	עֲשֹׂה, צְדָקָה וּמִשְׁפָּט--    נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח.	(משלי, כא,ג)
8	.	זָכְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי  עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה, וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם.	(עזרא / נחמיה, נ יג,כט)

= (שמ' ד,כז) "לך לקראת משה המדברה" = (שמ' יג,ה) "ועבדת את העבדה הזאת" = (שמ' כד,טז) "ויכסהו הענן ששת ימים" = (ויק' ח,יג) "ויקרב משה את בני אהרן" = (במ' י,ח) "יתקעו בחצצרות" = (יש' מד,כא) "ישראל לא תנשני" = (ירמ' יד,יג) "הנה הנבאים אמרים להם לא תראו חרב" = (צפ' ב,ט) "לכן חי אני נאם י-הוה צבאו-ת א-להי ישראל" = (תהי' כב,ד) "תהלות ישראל" = (קו' ה,יא) "מתוקה שנת העבד" (העובד) = (עז' י,י) "על אשמת ישראל" = (נח' יג,יט) "ואמרה (ואומרה) ויסגרו (וייסגרו) הדלתות"

---------------------------------------------------------------

ראש-תוך-סוף

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם

אאאמ"ז = 50

מרתפאיהשביתאנוכ"ר = 1725 = [במ' יא,יד] "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" = [במ' לג,מז] "ויסעו מעלמן דבלתימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו" = [איוב כא,יד] "ויאמרו לא-ל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו" = (דב' יא,כח) "אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת" = (ירמ' ב,ג) "ראשית תבואתה"

ימהש"מ = 395 = נשמה = 

----------------------------------------------------------------

הפסוק האחד והיחיד בתנ"ך השווה 5778:

[ש"ב יג,ו] "וישכב אמנון ויתחל, ויבא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות, ואברה מידה"

איכה התשע"ז: כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד

הפסוק האחרון במגילת איכה:

כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד = 1684

והנה סיפור בי"א פעימות, כל אחת מהן באותו ערך 1684:

אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם; יְהוָה, יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים.

(שופטים, ה,יג)
ה' הוא הרודה ברודים, ה' הוא המכניע את האויב.

אז - כדברי המצודת דוד: כשיתחזק השיר ותתגבר הישועה

.

וַיֹּאמֶר מִיכָה--עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה-לִי הַלֵּוִי, לְכֹהֵן.

(שופטים, יז,יג)

ברמז: זה שהלוי יהיה כהן, וישראל יהיה לוי, ואומות העולם תהיינה ישראל. וכן בארץ, שכל ארץ ישראל תהיה ירושלים וכל העולם בחינת ישראל. זה שיש ניצוץ ראשון של אותה תופעה מגלה כי ייטיב ה' לי.

.

וּבָנוּ בָתִּים, וְיָשָׁבוּ; וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְאָכְלוּ פִּרְיָם.

(ישעיהו, סה,כא)

ואז בא הביטחון בארץ בכלל, שבונים בתים ללא פחד שמא יהרסו לנו אותם או יגנבו אותם מאתנו; ונוטעים כרמים באמונה שעוד נאכל פרים ונשתה יינם

.

וְהָיָה טֶרֶם-יִקְרָאוּ, וַאֲנִי אֶעֱנֶה; עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וַאֲנִי אֶשְׁמָע.

(ישעיהו, סה,כד)

השלום בארץ עושה שלום בין ארץ לשמים, והחיבור בין הבורא לבריאתו מתחדש בגלוי פנים

.

וְיָשְׁבוּ בָהּ, וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה-עוֹד; וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם, לָבֶטַח.

(זכריה, יד,יא)

שלום בארץ גרם לשלום בין ארץ לשמים, ואז במרכזו, שלום ובטחון בירושלים

.

יְהוָה, בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ-- יְהוָה, בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ-- עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ, בְּנֵי אָדָם.

(תהילים, יא,ד)

המקדש בירושלים, משכן ה' בלב האדם, וכסאו בשמים. כאשר החיבור תקין, אז יש השגחה פרטית בגלוי

.

יֵשֵׁב עוֹלָם, לִפְנֵי אֱלֹהִים; חֶסֶד וֶאֱמֶת, מַן יִנְצְרֻהוּ.

(תהילים, סא,ח)

על מלך ישראל מדובר. החסד והאמת בהם הוא אוחז יוזמנו לשמור עליו. כדברי המצודת דוד: זה יבטיח למלך לשמרו מן האויב בלי מלחמה ע"כ.

.

יָמִיקוּ, וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק; מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.

(תהילים, עג,ח)

אבל... היצר הרע חוזר מן הסתם ותוקף. השליט נשחת, מוסיף מס, עושק את העם. וממרום ידבר, הן ביוהרא כלפי מרום כפרעה וסנחריב ונבוכדנצר מי ה' אשר אשמע בקולו, הן בעשיית המושל את עצמו אלוהות כביכול (גם כפרעה, ובאורח משל גם כהרבה מושלים החושבים את עצמם לנצחיים, שאין מי שיכול להפיל אותם או לשפוט אותם וכן הלאה)

.

יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ; וְכָל-עַוְלָה, קָפְצָה פִּיהָ.

(תהילים, קז,מב)

ובתוך כל העולה והחושך, הישרים והצדיקים ישמחו כל יום, כשמחת רבי עקיבא בראותו שועל יוצא מבית קודש הקדשים הוא לומד ממנו אשר נבואות הישועה באות ומתקיימות. והשמחה של הישרים בעת צרה ומחנק מופלאת ומתגברת על כח העוול השולט, עד כדי קפצה פיה של העולה, פיה נסתם.

.

כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.

(איכה, ה,כב)

פעמיים מאסת אותנו, כבי' הגזמת במיאוס. הרי הקצף שלך מתכפר בהקפצת פה העוול בידינו

.

וְהִנֵּה-יָד, נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל-בִּרְכַּי, וְכַפּוֹת יָדָי.

(דנייאל, י,י)
רגע לפני, נודע לנביא שכל נבואתו תהיה סתומה עד "עת קץ" = 660 = סתר = [במ' כג,ח] "מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם י-הוה" {עת קץ, עת היקיצה, ההתעוררות, ההתגלות: אי אפשר לקלל מה שה' לא קלל, אי אפשר לזעום אם לא ה' הזועם} = [תהי' נו,יא] "בא-להים אהלל דבר, בי-הוה אהלל דבר" {אז אהלל ואברך בדיוק באותה מידה אם במידת הדין או החסד עוסקים}

------------------------------

את הפסוק האחרון במגילת איכה עוטפים בפסוק הקודם לו, אשר משננים אותו גם אחריו:

השיבנו י-הוה אליך ונשוב חדש ימינו כקדם = 1416 = (במ' לא,ל) "משמרת משכן י-הוה" /שהענין המכריע אינו המשכן עצמו בלבד, אלא דוקא המשמרת עליו, המשמעת הקשורה לעבודת הקודש\ = (יואל ד,יז) "והיתה ירושלם קדש"

\הפסוק פעמיים, כפי שקוראים אותו פעמיים בסוף המגילה\ = 2832 = (דב' יא,כא) "אשר נשבע י-הוה לאבתיכם לתת להם כימי השמים" \ממשיך: על הארץ\ = (דב' יב,כט) "אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך" /ואת מי אתה בא לרשת מפניך, לעקור מעל אדמתך? הנה הפסוק הבא:\ = [תהי' קמד,יא] "פצני והצילני מיד בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"  /אז את מי שצריך לעקור מארץ ישראל, זה בני נכר לא בכלל, אלא דוקא אלו אשר פיהם דבר שוא וימינים, החסד שלהם, גם הוא שקר...\.

* "ימי השמים" = 455 = (שמ' כ,י) "ביום השביעי"   /יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שגם ימות החול וכל החול מתעלים לדרגא של שבת, מנוהלים לפי חוקי שמים\  = (שמ' לו,ה) "מרבים העם להביא" /בתרומות למשכן,    נתינה בלי גבול מאת העם, שככה מתעלה אף הוא לדרגא של ימי שמים\  = (במ' יד,יד) "ועננך עמד (עומד) עלהם" /הקודם הוא אתערותא דלתתא, בעקבותיה באה אתערותא דלעילא\  = (במ' כ,ג) "עם משה" /הממוצע בין "בורא עולם", האל המוסתר, לבין "מלך מלכי המלכים" בגלוי פנים\  = (במ' כ,יא) "ויצאו מים רבים" /כבר ללא צורך להכות או אפילו לדבר אל שום סלע, מים שהם חיות והם חסדים והם חכמה נובעים גם הם לרוויה בלי גבול\  = (במ' לג,מא) "מהר ההר" /מהתכונה ההופכת את ההר להר\  = (זכ' ד,ה) "ויען המלאך הדבר בי" /השנוי, השידרוג האחרון הוא התודעתי: המשיב מטעמי אל העולם הוא בחינת המלאך הדובר בי, שרק יכול לומר אמת כהיחרתה בלבי\

אותו תאור של "בני נכר" הוא פסוק שלם: [תהי' קמד,ח] "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"

"מיד בני נכר" = 386 = (ברא' ז,כג) "מן הארץ"

"פצני והצילני" = 431 = (ויק' יט,לא) "במשפט" (והענין הוא לא תעשו עול במשפט) = (דב' א,ו -פ' דברים) "י-הוה א-להינו דבר אלינו" = (יהו' א,ב) "משה עבדי" = (ירמ' מ,ג) "ויבא ויעש י-הוה" (ויבא נקוד צירה, וממשיך "כאשר דבר", לפורענות) = (זכ' יב,ד) "בשגעון" = (איוב כד,ד) "עניי ארץ" = (מש' י,ז) "זכר צדיק"

ובאמצע המגילה:

[איכה ג,כב] "חסדי י-הוה כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" = /אז למה המצב הוא כזה קצוני, שלא תמנו כי אם בזכות חסדי ה' כי אין לנו בעצמנו זכות כלשהו לקיום?\  (ירמ' יז,יג) "כי עזבו מקור מים חיים, את י-הוה" /וכך נבדלנו מהאלוהות, ובעקבותיה נשוב על מנת לתקן ולהמתיק:\ = (יח' כח,ב) "ותתן לבך כלב א-להים"

---------------------

מתוך אתר חב"ד:

לאורך ההיסטוריה אירעו בתשעה באב מאורעות טרגדיים במיוחד עבור עם ישראל. יום זה נקבע כיום אבל לאומי, בו מתענים, קוראים את 'מגילת איכה' ואת ה'קינות', פיוטים שמבכים ומשחזרים את המאורעות העצובים שאירעו ביום זה.

חטא המרגלים: הפעם הראשונה בה תשעה באב נכנס לדפי ההיסטוריה היתה זמן קצר לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים. לפי בקשתם, משה רבינו שלח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען כדי לאתר את הדרך הנוחה ביותר לכבוש את הארץ המובטחת. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים (יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא הצטרפו למהלך) שבו ובפיהם דיווח מטיל אימה על הענקים היושבים בארץ ועל הערים המבוצרות. "לא נוכל לכבוש את הארץ!" הם קראו. דברי ההסתה של המרגלים הותירו רושם רב: העם התמרד ומיאן לעלות לארץ המובטחת.

כעונש על סירובם לעלות לארץ, גזר בורא העולם כי כל אנשי המלחמה (גברים בין גילאי עשרים ושישים) לא יזכו להיכנס לארץ המובטחת. במשך ארבעים שנה יהיה על עם ישראל לנדוד במדבר עד אשר הם ימותו, ורק לאחר-מכן הם יזכו להיכנס לארץ.

מרד בני-ישראל אירע בליל תשעה באב.

חורבן בית המקדש הראשון: את בית המקדש הראשון בירושלים התחיל שלמה המלך לבנות בשנה הרביעית למלכותו. הבית היה יצירה ארכיטקטונית מפוארת והיווה מרכז החיים היהודי.

לאחר פטירתו נחלק עם ישראל לשתי מחנות: עשרה שבטים סירבו לקבל את מלכותו של רחבעם בן שלמה, ומינו עליהם את ירבעם בן נבט כמלך ומאוחר יותר את העיר שומרון כבירתם. הם קיבלו את השם "מלכות ישראל". שני שבטים, יהודה ובנימין, קיבלו על עצמם את מלכות בית דוד ובירתם נותרה בירושלים.

כמאה וחמישים שנה לפני חורבן הבית הראשון התקיף מלך אשור את ממלכת ישראל וכבש אותה. הוא הגלה את עשרת השבטים לאשור ולמדינות רחוקות, מלכות יהודה שרדה ונותרה על כנה באורח פלא.

אך גם למלכות יהודה לא היה צפוי עתיד מזהיר. ירמיה, נביא שהתייחס למשפחת כוהנים, החל להתנבא (יחד עם נביאים אחרים) על העתיד המר הצפוי כעונש על השחיתות המוסרית והשלטונית ששררה בארץ. אך העם היושב בציון נזף בו וגיחך לנבואותיו.

בשלב מסויים ציווה עליו האלוקים להעלות על כתב את העונש הצפוי לעם ישראל. הוא העלה זאת במגילה מיוחדת הנקראת מגילת 'איכה'.

כאשר מלכות יהודה כרתה ברית עם מלך מצרים, עורר הדבר את חמת זעמו של נבוכדנצאר מלך בבל, האויב המושבע של מלך מצרים. הוא הכריז מלחמה על יהודה, כבש את ירושלים, הגלה עשרות אלפי יהודים לבבל, הדיח את מלכה יכניה ומינה תחתיו את אחיינו, צדקיהו.

למרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של ירמיהו למלך החדש, ניסה צדקיהו לכרות ברית נוספת עם מלך מצרים ולמרוד בשלטון נבוכדנצאר. בתגובה יצא נבוכדנצאר למלחמה על ירושלים במטרה להחריב אותה כליל. המצור החל בעשרה בטבת, ושלושים חודשים לאחר-מכן, בחודש תמוז, נפרצו חומות ירושלים.

בז' באב החל נבוזרדאן, מפקד חיל בבל, להשחית את העיר. בתשעה באב אחר הצהריים הוא שלח אש בבית המקדש. האש בערה עשרים וארבע שעות, כשהיא הופכת את הבית המפואר בו שירתו היהודים את אלוקיהם לאפר.

עשרות אלפי יהודים נהרגו במהלך כיבוש ירושלים. עשרות אלפים נוספים הובלו לשבי בבבל.

חורבן בית המקדש השני: בשונה מן הבית הראשון שנבנה כשעם ישראל נהנה מעצמאות שלטונית מלאה, בית המקדש השני נבנה רק לאחר אישור ממלך פרס אשר לשלטונו היו היהודים כפופים באותה שעה. בכל תקופת בית שני, למעט המרד המוצלח של החשמונאים שהביא עצמאות מדינית במשך תקופה קצרה, היו היהודים נתונים למרות מלכות זרה.

ואז פרץ המרד.

באותה שעה היו בני ישראל נתונים תחת השלטון הרומאי. אכזריותם של הרומאים הקשתה עליהם והם קראו למרד, תוך תקווה שיוכלו לשוב ולשלוט בארץ ישראל. הקיסר הרומאי שלח צבא רב לדכא את ההתמרדות כאשר טיטוס, גנרל אכזר במיוחד, הופקד על כיבוש ירושלים. הוא הטיל מצור אכזרי על העיר שגרם ליושבים בה להינמק ברעב ובצמא. בתשעה באב הוא פרץ אל הר הבית ושרף את בית המקדש. במהלך הקרבות לכיבוש ירושלים נהרגו עשרות אלפי יהודים או נשבו כעבדים. ירושלים הייתה לעיי חרבות.

חורבן ביתר: שנים לאחר המרד הלא מוצלח בירושלים, אדם בשם בר כוכבא פתח במרד נוסף הידוע בשם 'מרד ביתר'. רבים האמינו כי בר כוכבא הוא המשיח וכי הוא יושיע את ישראל. אך המרד דוכא ביד אכזרית. בתשעה באב הכוחות הרומאים פרצו אל העיר, והרגו גברים, נשים וילדים. ושוב נכנס תשעה באב להיסטוריה כיום עצוב במיוחד.

הרומאים חורשים את הר הבית: שנה לאחר חורבן ביתר, חרשו הרומאים את הר הבית – המקום המקודש ביותר לעם ישראל.

גירוש אנגליה וספרד: בשנת 1290 גורשו יהודי אנגליה מארצם בתשעה באב. מאתיים שנה לאחר-מכן, היה תשעה באב היום בו נכנסה לתוקף גזירת המלך פרננדו ואשתו איזבלה על פיה אסור ליהודי לדרוך על אדמת ספרד. בכך באה לקיצה תקופת 'תור הזהב', תקופה בה יהודי ספרד נהנו מרווחה ושגשוג רוחניים וחומריים.

shiur salimos de mitsraim

מהמעשיות של רבי אושר:

מעשה באחד שהיה בודד, והרגיש שהוא הבודד של העולם. וגם אם היה מתערב קצת בעולם היה נשאר בודד בתכלית. והיה שבור מאד כי היה אצלו הבדידות רע ביותר. וחיפש לעצמו אור להידבק בו כנגד הבדידות. ושמע שיש בעולם אור הגנוז שיכול להחיות מתים כמוהו. והלך וחיפש ותעה ולא מצא כלום והגיע לחכם ושאל. ענה לו, הכאב של בדידות הוא האור הגנוז שלך....

תיקון הלב = 603 = בינ"ה * 9 = בני ישראל

ועוד 2 תיבות ועוד 8 אותיות = 613 = = [דה"א ז,כז] "נון בנו, יהושע בנו" = (יהו' י,ב) "י-הוה א-להי ישראל" = (מ"ב כ,ב) "ויתפלל אל י-הוה" = (יח' ג,יג) "רעש גדול" = (יח' לד,יז* "ואתה צאני" = אורות

El secreto del camino está insinuado en la propia palabra: 'omer, עמר: su valor numérico 310 es el de la palabra "iesh", יש, "Hay", como hemos dicho. ¿Y cómo develamos lo que hay? Dice Ben BagBag, al final del capítulo 5 de Pirkei Avot y también con valor 310, refiriéndose a la Torah: הפוך בה והפוך בה דכולא בה, "Vuélvela y vuélvela, pues todo está en ella". Hacia esa Torah comenzamos hoy el camino; para ser hábiles de recibirla en el día 50, en la festividad de Shavuót, cada quien sabiendo en su corazón qué esfuerzo ha realizado en honor al camino que nos ha sido dado recorrer.

אבות ו,ו:

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהנה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים.

ואלו הן, בתלמוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במעוט סחורה, במעוט דרך ארץ, במעוט תענוג, במעוט שנה, במעוט שיחה, במעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סיג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעל עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכון את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאלה לעולם, שנאמר (אסתר ב), ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:

*משחקי סימטריה ואנלוגיה סביב מגילת אסתר ותיאטרון הבובות העומד לשרותנו, ועלינו להמציא מחדש את הוראות ההפעלה כי נשכח מאתנו איך לקרוא את המקור

*משחקי סימטריה ואנלוגיה סביב מגילת אסתר ותיאטרון הבובות העומד לשרותנו, ועלינו להמציא מחדש את הוראות ההפעלה כי נשכח מאתנו איך לקרוא את המקור
holly hypertext*
מאת הקטן DaniEl I. Ginerman דניאל גינרמן שאינו יודע לשאול, באהבה

"פרעה" = 355 = "בורא עולם", ובאותו אופן "המן" = 95 = "המלך", כאשר נודע לנו שכל פעם שמופיע במגילת אסתר "המלך" ללא השם אחשורוש, כוונתו היא לא אחשורוש אלא מלך מלכי המלכים הקב"ה. כדברי יעקב אבינו אל ה' לסיום ברכותיו "לישועתך קויתי", השוה 1362 כמו התשובה שהוא מקבל בפשטות לאקונית מאת המלך עצמו במגילת אסתר (ה,ו) "מה שאלתך, וינתן לך". או שאלת המלך (אסתר ה,ג) "מה לך אסתר המלכה", והרי יש לה (ירמ' ח,ז) "את משפט י-הוה", גם שאלה וגם תשובה בערך 856. הרי כל עניין המגילה עומד על מצב הפוך מזה של שיר השירים, מצב בו המלכה (למשל שלנו, טוב שגם היא עדת ישראל) זנתה בגוים, ביישה את השכינה, והמלך זועם (אסתר ז,ח) "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"?!, בערך 1441, ולא היינו זהירים על המשכן שה' נתן בתוכנו והתנה בו את אמרו (ויק' כו,יא) "ולא תגעל נפשי אתכם", ועכשיו יש גזרה מאת ה' (אסתר ח,ה) "אשר כתב לאבד את היהודים", שניהם גם בערך 1441. וההמתקה באה לסיום המגילה, לסיום הסרט לתוכו הכנסנו את עצמנו כשרצינו לנהל את הנעדר משליטתנו. אז מרדכי היהודי הוא "משנה למלך אחשורוש" = 1336 על מנת (שמ' כט,ד) "לשרת בקדש" בלבד, וקשה מאוד לא להתפתות להנאות השלטון, אבל מן השמים מובילים את האדם לאן שהוא בוחר להשיג, ויש לו הבטחה בשם ה' האומרת (יח' יד,ח) "ונתתי פני באיש ההוא", שיעמוד צלם א-להים להצילו מכל רע. הרי כל העולם הזה משחק בובות, ואפילו "אחשורוש" = 821 עצמו וכל הדומים לו הוא האיש (דב' יד,כה - טז,ז - יז,ח) "אשר יבחר י-הוה א-להיך בו" לנסותך, (ברא' ב,כד) "ודבק באשתו" היא החלק הנקבי שלך, (ירמ' טז,ט ועוד) "כי כה אמר י-הוה צבאו-ת" וכפי דברו יהיה, ובצינורות הנוצרים מדבקותו של אחשורוש באשתו תיזרם לנו ישועה. הרי בסוף, לא רק "המלך" בלי שם עצם הוא משל לקב"ה במגילה, אלא גם אחשורוש בהסתר, בשליחות בלתי מודעת כזו של פרעה, מניע אותנו לזעוק לגלוי ההשגחה עלינו, לגלוי הא-להים אשר (שה"ש ג,י) "תוכו רצוף אהבה" השוכן בתוכנו, ולהיכנע כבי' לגאולה, לסיכוי אמתי לחיים של אהבה.

ויהי בשלח פרעה את העם

ויהי "בשלח פרעה" = 695

כל ימיך על אדמתך = 695 = (שמ' כא,לד) "בעל הבור ישלם" = (תהי' קח,א) "אליך י-הוה אקרא צורי" = (תהי' קח,ה) "כי גדול מעל שמים חסדך" 

[תהי' לד,ח] 

  חֹנֶה מַלְאַךְ-יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו;    וַיְחַלְּצֵם.

 = 695

ויהי בשלח פרעה את העם = 1242 = (שמ' יח,י) "מתחת יד מצרים" = 

ולא נחם אלהים דרך פלשתים כי קרוב הוא = 1655 = [איוב כא,יח] "יהיו כתבן לפני רוח, וכמץ גנבתו סופה" 

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה = 5363 = [יש' מט,כג] "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי"

בא (שמ' כא,כו) וגם מקננו ילך עמנו וגו'

וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את יהוה אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את יהוה עד באנו שמה = 4109 = [דב' טז,יט] לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שחד; כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם = [דה"ב ה,ו] והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו לפני הארון, מזבחים צאן ובקר, אשר לא יספרו ולא ימנו מרב

שחד = 312 = שבי = וקין היה עבד אדמה = שואה = וקסמים בידם (מלאכי בלק אל בלעם)

שמ' כא,כו וגם מקננו ילך (= 355 = בורא עולם = פרעה) עמנו לא תשאר "פרסה" = 345 = משה = אל שדי = שילה = עד "באנו שמה" = 404 = שקד = קדש (תחנה 33 במסעות)

מצרים: בין עמי ובין עמך

שמ' ח,יט: ושמתי פדת בין עמי ובין עמך; למחר יהיה האת הזה

בין עמי ובין עמך = 380 = מצרים

למחר יהיה האת הזה = 731 = תשאל

רעה צאן או עבד אדמה?

ברא' ד,ב:

הבל: רעה צאן = 416 = תיו

ויהי הבל רעה צאן = 484 = פדת (פדות, כמו שמ' ח,יט: "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך") = ואין עמו אל נכר = 484 = (תהי' קיח,כח) "א-לי אתה ואודך" = (מש' כח,ה) "ומבקשי י-הוה" = (קו' א,ד) "דור הלך ודור בא" = (יונה ד,ב) "ונחם על הרעה" = עתיד = תלמיד = (זכ' יג,ג) "כי ינבא איש עוד" = (יש' ס,ט) "להביא בניך מרחוק" = (ש"ב יב,ג) "חטאתי לי-הוה"

קין: עבד אדמה = 126

וקין היה עבד אדמה = 312 = שבי