משלים ‏קדושים ‏3 (חומר גלם לימודי)

  עשרה דורות מנח עד אברהם

		1056	2006	נח (צדיק)	עשרה דורות מנח עד אברהם
		1558	2158	שם (צדיק)
		1656		המבול על הארץ
		1658	2096	ארפכשד	עשרה דורות מנח עד אברהם
		1693	2126	שלח
		1723	2187	עבר (צדיק)
		1757	1996	פלג
		1787	2026	רעו
		1819	2049	שרוג
		1849	1997	נחור
		1878	2083	תרח
		1948	2123	אברהם אבינו

-----------------------אבות ה,ב

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עשרה דורות מאדם ועד נוח להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנוח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כלם.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אלו הדורות הם דברי התורה פלוני הוליד פלוני על הסדר וזכר זה ומה שאחריו מפני זכרו עשרה מאמרות שבהן מוסר לאדם לזרז אותו ולתקן נפשו במעלות המדות ובמעלות השכליות שזהו כוונת זאת המסכתא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

להודיע כמה ארך אפים לפניו - אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

וקבל עליו שכר כולם - עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעוה"ז כנגד כולם כך קבל בעוה"ב שכר כנגד כולם, שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט"ו ע"ב]:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע וכו'. כלומר דבר זה מה שהיו עשרה דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. דרך חיים:

להודיע כמה ארך אפים וכו'. כתב הר"ב אף אתה אל תתמה וכו' שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר. ומד"ש פי' בשם הר"ר יונה שמודיע שכמו שלבסוף גמולם שילם להם. שהביא עליהם את מי המבול. כך עוד הנה ימים באים ישלם להם כפעלם ויושיענו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.

עשרה דורות מנח ועד אברהם. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה. אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח. הדר ופתח ביה:

להודיע כמה ארך אפים וכו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונראה לי דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל ולבסוף משחית הכל. ואחד. שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף כי צדיק מושל ביראת אלהים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על המשנה) להודיע. כלומר דבר זה מה שהיו י' דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. ד"ח:

(ד) (על המשנה) מנח כו'. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה, אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח הדר ופתח ביה:

(ה) (על המשנה) להודיע כו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם, שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים, ולא ארך אף, רתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל, ולבסוף משחית הכל, ואחד שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף, כי צדיק מושל ביראת אלהים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מכניסין לפניו:    כך הגיה הרי"א בשתי הבבות גם הגיה עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

עשרה דורות מאדם עד נח:    כמפורש בתורה אדם הוליד שת, ושת הוליד אנוש וכו' עד נח. ולמאי נ"מ הודיעתנו תורה סדר הדורות הללו:

עד שהביא עליהם את מי המבול:    דאע"ג דבי"ג מדות כבר כתיב שהקב"ה ארך אפים. עכ"פ לא ידענו עד כמה דורות הוא מאריך אף, להכי קמ"ל בסדר הדורות ההם, שרק עד י' דורות מאריך אפו אולי ישובו. [ואילה"ק הרי כתיב פוקד עון אבות וגו' על שלשים ורבעים והרי זה מיירי בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [כסנהדרין כ"ז ב']. נ"ל דהכא דהיה תלוי בזה השחתת כל העולם שאני]:

עשרה דורות מנח עד אברהם:    גם הם מנויין בתורה. ולעניין מה מנה תורה סדר דורות אלו:

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:    ר"ל שכר שהיו כולן ראויין לו, דהיינו לקרבן תחת כנפי השכינה, להתגלות להם כמו לאאע"ה. ולכרות להם ברית, וליתן לזרעם תורה, ולעשות להם נסים ונפלאות, ולהשפיע להם נבואה, כי כך היתה הכוונה בתחלה מאתו ית', שיזכו כל בני אדם לכל הדברים היקרים הללו. ומשחטאו י' דורות הראשונים, נדחו כולם, רק אברהם, והמובחר שבזרעו דהיינו זרע ישראל עבדו, זכו במתנות הנ"ל. [וכלל תנא כל הנך בהשכר שקבל אאע"ה. ולא כלעיל בי' דורות שמאדם ועד נח שאמרה המשנה בפירוש ענשם. ה"ט דהכא היה רק הפסד הרווח, כלומר ע"י מה שזכה אאע"ה וזרעו. נראה ונתגלה מה שהפסידו הם. וקמ"ל לעיל שהקב"ה מאריך אפו י' דורות לענין הפסד הגופניות. וקמ"ל הכא שהוא כן ג"כ לענין הפסד הרוחניות]:

------------------------------

תקווה: מנח לאברהם

על ידי Rabbi Asher Sabag | פבר 16, 2015

הרב אשר סבג

(שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלוקים התהלך נח”[1″

אחד ממדרשי חז”ל הידועים ביותר בפרשת נח, המובא גם ברש”י השני על הפרשה, וכך לשון רש”י:

“יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”

רש”י עצמו בד”ה זה אינו נוקט עמדה בנוגע לשני הצדדים במדרש, אך בד”ה הבא הוא כבר מכריע:

“ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”

כך גם תמיד רגילים לתאר את דמותו של נח, הצדיק שלא הצליח לשנות את דורו שהיה עסוק יותר בדאגה לעצמו. כך גם בדרך כלל אנו מתארים את הטיפוס היהודי הגלותי.

החלטתי במאמר זה להצטרף דווקא לרבותינו שדרשו אותו לשבח, ולנסות ולעמוד על סוד כחו של נח. הקב”ה שם צדיקים בכל דור ודור, והם מותאמים לדורם, אם הקב”ה שם את נח בדור המבול וודאי שהייתה לכך סיבה.

המשנה באבות גם היא מתארת ברמז את ההבדל בין נח לאברהם, ואת ההבדל בין הדורות שבין אדם לנח ובין הדורות שבין נח לאברהם.

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם(אבות ה ב)

לכאורה נראה שציון שמו של נח במשנה משמש כנקודת זמן בלבד שאין לה ערך עצמי, שהרי עשרה דורות מאדם עד נח ואז הקב”ה הענישם (אין איזכור של מעשי נח). ועשרה דורות מנח עד אברהם שם כבר מוזכרים מעשיו של אברהם או זכותו שגרמה לעולם להתקיים.

אם נבדוק את מספר הדורות המדוייק נגלה שיש הבדל בין המספר הראשון למספר השני באשר לנח. בעשרה דורות הראשונים נח כלול, ואילו בעשרת הדורות השניים נח אינו כלול[2] . מצד אחד נח נכלל בעשרת הדורות הראשונים אך לא היה בכלל עונשם, ולעשרת הדורות השניים כבר אינו שייך, אף שחי בתקופה ההיא.

כדי להבין את התנאים איתם היה צריך נח להתמודד, עלינו לחזור אחורה בזמן ולסקור בפשטי המקראות את תהליך ההידרדרות שהחל מחטאו של אדם הראשון.

המקראות מביאים את סיפור החטא בגן עדן, ומייד לאחריו יש הידרדרות נוספת בחטאו של קין, אלא שעדיין הקב”ה נמצא ומוביל את האירועים ואף מדבר אל אדם וקין.

בדורו של אנוש ישנה הידרדרות נוספת, המתוארת במספר מילים “אז הוחל לקרא בשם ה'”[3] .

חז”ל[4] רואים בפס’ זה את תחילת העבודה זרה בעולם. אמנם בפשט הפס’ נראה לכאורה הפוך שהרי קוראים בשם ה’? וכאן גם מוזכר שם המיוחד ולא שם אלוקים שיש לו גם משמעות של חול במקומות מסוימים[5] .

נראה לי שאפשר אולי לפרש את הפס’ לפי פשוטו בדרך אחרת, ומשמעותו היא כמו הפס’ בעמוס[6]

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדנָי יֱהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָבלַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה”

הפס’ מתאר כאן הידרדרות בקשר עם הקב”ה בעולם, אז הוחל לקרא בשם ה’ והוא לא ענה!!!

זהו השלב הראשון של ההתנתקות האלוקית מבני האדם.

השלב השני בהידרדרות נרמז מאוחר יותר בדמותו המסתורית של חנוך, על חנוך נאמר “ויתהלך חנוך לפני האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים”. חנוך לכאורה מנסה ליצור את הקשר עם האלוקות הקשר שניתק כבר בזמנו של אנוש, והוא הולך לפני האלוקים, אך הוא נלקח בטרם עת[7]

אם נפרש פס’ זה כפשוטו חנוך מנסה לחדש את הקשר בין האדם לאלוקים, אמנם לא בקשר עם שם המיוחד אלא יותר בהליכה בדרכי האלוקים שהיא ההשגחה האלוקית הנסתרת בעולם.

חנוך נכשל בדרכו וכשלונו היה ניכר לכל, וגרם מן הסתם גם לייאוש הגובר ולחוסר התקווה.

נח הספיק לראות את חנוך ואף ללמוד אצלו[8] , חשבו כיצד השפיע עליו כשלונו של מורו ורבו, כיצד דווקא האדם המאמין הוא שנלקח בטרם עת בעוד שרשעי הדור מאריכי ימים, וממשיכים ברשעם.

גם בפן הגשמי המצב נורא ואיום, קללת האדמה התקיימה עד לזמנו של נח והאדמה הוציאה קוצים וברקנים, וכך גם נרמז בדבריו של למך אבי נח.

וכך בתקופה קודרת זו של עולם אכזרי “כי מלאה הארץ חמס”, עולם מנוכר של הסתר פנים גמור, נולד נח. וכבר בלידתו סימן את התקווה לשינוי. אביו למך התחיל את השינוי בכך שסירב להיכנע לייאוש המאכל וקרא לבנו בשם של תקווה “זה ינחמינו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'”[9] .

וכך נח ששמו רומז על אופיו מתחיל את התמודדותו עם העולם לתוכו נולד. הוא אינו מתייאש למראה הניתוק וחוסר הקשר. הוא מנסה למצוא דרכים כדי לשפר את המצב[10] , גם במישור הגשמי וגם במישור הרוחני. הוא אינו נשבר למראה מותו בטרם עת של מורו ורבו, אלא מבין שמורו ורבו טעה ששם את עצמו קודם לאלוקים, ולכן הוא משנה את דרכו ושם את האלוקים ואת האמונה בו קודם לעצמו, ומבטל את עצמו כליל, כך הוא מצליח לשרוד והתקווה לטוב שורדת עימו.

על נח נאמר מה שלא נאמר על שום צדיק[11] , “ונח מצא חן בעיני ה'”, בטחונו העצום ואמונתו גם בתנאים הבלתי אנושיים האלו לא נעלמה מעיני ה’. המילה חן היא גם היפוך אותיות של נח ולא בכדי. מציאת חן היא בפנימיות ולא בחיצוניות בניגוד ל”יפה בעיניו”. פנימיותו של נח שלימה מלפני ה’. נח שורד את המבול ואיתו שורדת התקווה לבנין העולם, וזה גם מה שהוא עושה מיד כשהוא יוצא מן התיבה, הוא מתחיל ליישב את העולם מחדש.

הדורות הבאים כבר מתאפיינים בשליטה גדולה יותר על הטבע, אלא שאצלם הבעייה היא לא ייאוש אלא להיפך בטחון מופרז בכוחם וביכולתם[12] , כאן כבר הגיע תורו של אברהם שהתעסק יותר בפן של הרחבת הענין ולימד את העולם כיצד אפשר לפעול גדולות ונצורות במידותיו הישרות ובענותנותו. דרכו של אברהם נבנתה על התקווה שנח נתן לעולם וכך יכול היה אברהם כבר להמשיך הלאה ול”התהלך לפני ה'”(שם המיוחד”).

נח זכה לראות את תקוותו מתממשת, את העולם נבנה ואת אברהם אבינו מוביל את העולם לדרך חדשה.

אנו דור אתחלתא דגאולה, דור הבנין, מרבים לפעמים לשפוט את הדורות הקודמים שחיו בגלות על כך שהסתגרו בתוך עצמם ולא פנו החוצה, אך אנו שוכחים שעם זאת, אמונתם בעתיד טוב יותר ובגאולה, הייתה בעלת כח עצום גם ברגעים הקשים ביותר.

הכח להתנהג בניגוד לכל העולם, ולהאמין למרות המציאות המרה הטופחת על פנינו הוא כח שעלינו לטפח ולשמור. נזכה אנחנו לשלב את כחם של נח ואברהם, את התקווה והאמונה שיהיה טוב יותר יחד עם ההליכה קדימה והעשייה, ונזכה כולנו בעז”ה למציאת חן.

“כן ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם”

---

[1] בראשית ו ט

[2] יש אחת עשרה דורות מנח עד אברהם, תבדקו

[3] בראשית ד כו

[4] עיין ברש”י על הפס’ ובספורנו שהולכים בכיוון זה כיצד הם מבארים זאת לפי פשט הפס’

[5] דוג’ “לא יהיה לך אלו – הים אחרים על פני” וכו’

[6] ח יא

[7] לפי הפשט הוא נפטר, וכך גם מובא בבראשית רבה פרשה כה פסקא א

[8] פרקי דר”א פרק ח

[9] בראשית ה כט

[10] חז”ל אומרים שהוא המציא את המחרישה(עיין ברש”י על הפס’)

[11] אמנם על אסתר נאמר שהיא נושאת חן אבל בעיני רואיה ולא בעיני ה’.

[12] “גיבור ציד לפני ה'” בראשית פרק י פס’ ט

 

--------------------------------------

מנח עד אברהם

עיקר הסיבה שהתורה כותבת את פרשת נח זה כדי להגיע עד אברהם אבינו, עיקר עבודתם של אבותינו הקדושים היתה להכין את

פרשת נח היא, למעשה, המשך לפרשת בראשית, כי שתי הפרשות עוסקות ביצירתו של עולם, ובהכנת התשתית להמשך קיומו. בסוף פרשת בראשית קראנו שבאותם הדורות שלא היתה תורה, כל המטען הרוחני שנשאר עדיין מהאדם הראשון, הלך והידרדר, עד שבאה ההחלטה האלוקית למחות את כל היקום. הקדוש ברוך הוא מחק בדור המבול את הכל, ו'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל', כלומר, השחתה בתחום יחסי אנוש, אשר היא היתה מבחינה מסוימת חמורה יותר. למרות שהם חטאו גם בעבודה זרה ובתחום המוסר, אבל אם הישוב בין בני-אדם הוא מושחת, וההנהגה האלוקית לא יכולה לסבול המשך קיומו של העולם.

לאחר מכן אנחנו רואים ירידה שנייה בדור הפלגה, כי חינוכו של שם בן נח הועיל לפחות לתקן את החטא של "ותימלא הארץ חמס", בתחום שבין אדם לחברו, שהרי אנחנו מוצאים ששם היו שפה אחת ודברים אחדים, כלומר, שררו ביניהם אהבה ואחווה. אומנם החטא של דור הפלגה לא מוזכר מפורשות מה היה החטא, אבל המפרשים מבארים שהם רצו לפעול נגד המגמה האלוקית, שהקדוש ברוך הוא אשר ברא את האדם, רצה שהוא יישב את כל כדור הארץ, אבל הם רצו לשבת במקום אחד, "פן נפוץ על פני כל הארץ", לכן נבנה מגדל. מה דור הפלגה רצו בבניית מגדל אחד? הם רצו שיהיה פיקוח רעיוני על כל האנשים, שמישהו לא יצא ממחשבתם. זה כמו שהקומיסרים הבולשביקים ברוסיה הסובייטית שלטו על חשיבתם של ההמונים. אבל המגמה האלוקית היא, שכל אדם שיש לו שכל, יוכל לפתח את הרעיונות שלו לטובתו ולטובת בניין העולם. בניגוד לצמצום, בניגוד לכך שאחד ישלוט על מחשבתו של השני. אנחנו רואים שאת אברהם אבינו הם דנו למיתה, וזרקו אותו לתוך כבשן האש, משום שהוא האמין אמונה אחרת נגד כל העולם האלילי. כפי שהמפרשים אומרים, שהתורה רומזת לנו את גודל הנס, מה שאירע לאברהם אבינו, בכך שכשהיא כותבת שהם בנו את המגדל, היא מתארת מאיזה חומר הם בנו. הרי כתוב גם לפני זה בפסוקים שקין בנה עיר, ועוד כמה אנשים בנו עיר, אבל לא כתוב מאיזה חומר הם בנו. אלא פה ישנו רמז, שהרשעים הללו כשהם דנו את אברהם אבינו למיתה, הם לא הלכו לבנות במיוחד את כבשן האש בשביל לזרוק אותו, אלא היה להם את הכבשן הגדול שסיפק את הלבנים לצורך בניין המגדל, ולתוך אותו כבשן זרקו את אברהם אבינו.

בענין זה שואל הרמב"ן: אם הצלתו של אברהם מכבשן האש זהו נס כ"כ גדול, מפני מה התורה לא כותבת אותו? יש לזה הסבר נפלא של אחד מגדולי האחרונים, הנצי"ב מוולוז'ין: אברהם אבינו אז היה בראשית דרכו, הוא עדיין לא התגדל לאותה מעלה ולאותה רמה גבוהה של רוחניות, שהוא היה דבוק אליה במשך כל ימי חייו. הזכות של אברהם אבינו הצילה אותו, שהוא ניצל מתוך כבשן האש, אבל אותם הרשעים שזרקו אותו, להם לא קרה כלום. לעומתו אנחנו מוצאים בספר דניאל, בזמן שזרקו את מישאל, חנניה ועזריה לתוך כבשן האש, במלכות בבל, חז"ל אומרים וגם בפסוק זה מוזכר, שלא רק שהם ניצולו, אלא גם אלה שזרקו אותם נשרפו. מכיוון שזכותם היתה כל-כך גדולה, היתה להם זכות של התורה. היות וזה לא לפי דרגתו של אברהם אבינו, התורה לא כותבת את זה, מכיוון שזה לא מתאים לדרגתו בה חי כל ימיו, זה כאילו לא מכובד. ואילו בפרשת לך לך נקרא, שכשפרעה הרשע עיכב את שרי, כתוב "וינגע ה' את פרעה ואת כל ביתו על דבר שרי אשת אברם". בשביל מה התורה מנמקת שה' העניש את פרעה משום דבר שרי אשת אברם? ועוד, לשם מה כתובים שמותיהם, הרי אנחנו יודעים שמדברים בשרי, ואנחנו יודעים שהיא אשת אברם? אלא אז אברהם אבינו, לאחר שהוא הגיע לארץ-ישראל, הוא עלה לדרגה גבוהה, ושרי משום שהיא אשתו של אברהם, לא רק שהיא ניצולה, אלא גם אלה שרצו לפגוע בה, הם נענשו, מכיוון שאז אברהם אבינו היה בדרגה גבוהה מאוד.

אנחנו צריכים לדעת, שעיקר הסיבה שהתורה כותבת את פרשת נח זה כדי להגיע עד אברהם אבינו. עשרים דורות מאדם ועד נח אלו "אלפיים שנות תוהו", ורק מאז שאברהם אבינו עלה על במותי ההיסטוריה, משנת אלפיים לבריאת העולם, בהיותו בן נ"ב שנה, אז מתחילים "אלפיים שנות תורה", שהרי אברהם אבינו היה הראשון שהתחיל לפרסם את הנושא של מציאות ה', והתחיל להתנהג לפי התורה, למרות שהתורה עדיין לא ניתנה, אבל הוא מעצמו קיבל על עצמו, כליותיו נשאו כעין מעיין אשר מפכה חכמה, והוא מתוך שורש נשמתו ידע מה רצוי לפני ה', ומה לא רצוי. עוד לפני שניתנה התורה אברהם אבינו ואבותינו הקדושים נהגו לפי התורה. אומנם עיקר עבודתם של אבותינו הקדושים היתה להכין את התשתית של הבניין של כנסת ישראל, וזה מתחיל מאברהם אבינו, אבי האומה.

----------

נח ואברהם

הזכרת שבחו של נח לעומת העדר הזכרת שבחו של אברהם. תמים היה לעומת היה תמים. דורשין לשבח ודורשין לגנאי. צדיק גמור.

הרב דוד דב לבנוןפרשת נח, תשנ"ט הזכרת שבחו של נח לעומת העדר הזכרת שבחו של אברהם

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו,ט). זכה נח שהתורה תעיד עליו שהוא היה איש "צדיק תמים", שם תואר שלא נאמר על איש מלפניו ואף לא על איש אחריו. ואמרו חז"ל מדוע הפסיקה התורה באמצע ספור תולדותיו בהזכרת שבחו "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר: זכר צדיק לברכה" (רש"י). לעומת זאת אצל אברהם אבינו לא מצאנו שהתורה כתבה שבחו, ואף לא הסבירה מדוע בחר ה' בו. למרות שאברהם עלה בצדקתו על נח עד שאמרו חז"ל "ואילו היה (נח) בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י שם).

תשובה לשאלה זו מופיעה במהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פרק יא), שמבחין בין הבחירה בנח שהייתה בגלל צדקתו הפרטית, לבין הבחירה באברהם שהיתה בשל האומה הישראלית, ובחירה זו אינה תולדת המעשים, אלא בחירה מחמת הסגולה האלקית הנמצאת באומה זו, שהיא מעל להבנת שכל אנושי, ולכן לא נזכר בתורה מדוע נבחר אברהם. ונראה להוסיף שיש הבדל מהותי בין נח לאברהם, כאשר יבואר.

תמים היה לעומת היה תמים

מה ההבדל בין נח לאברהם? רש"י (ו,ט) בעקבות חז"ל כתב "את האלקים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". ההבדל הזה אינו בא לומר רק שדרגת צדקתו של אברהם גדולה משל נח, בכך שאברהם יכול להלך מאליו לפני האלקים, אלא נראה שבא לומר שיש לאברהם מהות רוחנית אחרת. כמבואר במדרש: "למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, א"ל בא והאר לפני" (בראשית רבה, ל, יא). היינו שאברהם אינו רק מודרך ע"י הקב"ה ועושה כל שמצווה עליו, אלא אף יכול כביכול לסלול דרכים חדשות לפניו ולהאיר את הדרך לפני המקום.

ולכאורה כיצד אפשר שאדם קרוץ חומר יאיר את הדרך לאלקים? נראה שזה גופא רצונו יתברך, שבני אדם יחפשו דרך ה', ויקבעו הנהגת ה' בעולם, צא ולמד מה בין צדיקי ישראל לבין צדיקי אומות העולם, מובא בזהר (תרגום מזהר ח"א ס"ז:): משה- כשאמר לו הקב"ה: ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר וכי בשביל טובתי הפרטית אעזוב דינם של ישראל!? ויחל משה. נח- מכיון שאמר לו הקב"ה שיציל אותו בתיבה, לא בקש רחמים על העולם ונאבדו ע"כ. וכן אפשר לומר על אברהם שהתפלל על סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה' מאד, מפני שרצה בקיומו של עולם.

וזה הפשט בפסוקים הנ"ל בהתייחסם לנח ולאברהם. אצל נח נאמר "את האלקים התהלך נח" היינו שהיה צדיק עם אלקיו ועשה הכל מה שאמר לו לעשות. אבל אצל אברהם נאמר "התהלך לפני"- שהיה כביכול מורה לאלוקים את דרכו מה לעשות, ואף אם אמר לו האלקים שיאבד את סדום, בקש רחמים עליהם, והיה בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כדברי הרבי מקוצק על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלקיכם", שלא תאמרו "כן" על כל אשר יאמר לכם, אלא שיש להשתדל לשנות גזרות קשות במידת הרחמים, וזה גופא רצונו יתברך.

ולפי זה אפשר להסביר מדוע נח נקרא "צדיק תמים היה", ואברהם נצטווה "היה תמים", היינו שנח קיים כל מה שנצטווה כבר בעבר, וזהו "תמים היה" בלשון עבר, אבל אברהם אבינו פלס דרכים חדשות בעבודת הבורא, והיה מתהלך לפני האלקים, ולכן הציווי אליו הופיע בלשון עתיד היה תמים.

ומובא במדרש (שוחר טוב ט, ז) נח נולד מהול, למדו זאת מהפסוק "נח איש צדיק תמים", שהיה תמים מלידתו. משא"כ אברהם נולד עם ערלה והיה צריך למול עצמו כדי שיהיה תמים. ולכאורה היה אפשר להבין מכאן ח"ו פחיתות ערכו של אברהם, אבל נהפוך הוא, אברהם היה בדרגה כזאת שהיה יכול להשלים את עצמו. ומה שאדם משלים עצמו בכוחות עצמו, הרי הוא בדרגה גבוהה יותר שמסוגל לגלות אלוקות בתוכו בחינת "מבשרי אחזה אלוק". וכך מובא בתנחומא, פרשת תזריע:

"אמר לו (טורנוסרופוס לר' עקיבא) למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, ]אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי[ אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה וגו' (תהלים יח לא"), ואברהם היה האשון שהוכיח כי מעשי אדם יפים יותר"!

וכך אפשר להסביר את הפסוק "נעשה אדם" (בראשית א, כ"ו) - לשון רבים. "אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב" (רש"י), ואמרו חז"ל ש"לשון רבים" מרמז על כך שהקב"ה נטל רשות מהמלאכים - בית דינו. ועדיין קשה דהא הם לא סייעוהו? ונראה לפרש שהאדם עצמו צריך לסייע בהשלמת יצירתו, שכן הקב"ה בראו "ערל" והוא צריך לתקן עצמו ב"מילה". וכמו שכתב ה"חינוך" בשורשי המצוה (מ"ע ב') שיש ללמוד מן ה"מילה" שהאדם נברא חסר וצריך להשלים את צורתו הרוחנית ע"י מעשים טובים. ולכן לא נאמר על בריאת האדם "וירא אלוקים כי טוב", כיון שעדין לא הושלמה יצירתו עד שהוא עצמו יתקן מעשיו, ורק בסופו יאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ופרשו חז"ל "טוב"- זה יצר הטוב , "מאד"- זה יצר הרע. שע"י תקון היצר הרע והפיכתו לטוב תושלם הבריאה ותהיה לא רק טוב אלא טוב מאד.

דורשין לשבח ודורשין לגנאי

לפי זה אפשר להסביר את מאמר חז"ל המובא ברש"י (בראשית פרק ו פסוק ט) "בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"

הדורשין לשבח מתכונים לשלימות צדיקותו של נח, שבודאי אם היה בקרב צדיקים היה צדיק גדול יותר. אבל הדורשים לגנאי מתכוינים ליכולת שלו כביכול לבטל את רצונו של מקום, היינו לבטל גזירותיו ודיניו, שזהו פנימיות רצונו, והנה נח ככל יהיה צדיק יותר, יהיה לו מחסום נפשי גדול יותר מלשנות גזירותיו של מקום, מחשש חלול ה', ולכן לעומת אברהם לא היה נחשב לכלום.

צדיק גמור

הזכרנו לעיל את שני הצדיקים נח ואברהם שמופיע אצלם התיאור "תמים", ונראה שצדיק תמים הוא הצדיק הגמור. אמנם הבטוי "צדיק גמור" מופיע במאמרי חז"ל בשני מובנים:

א. צדיק בדינו, שעושה מה שמוטל עליו ויוצא ידי חובתו, כמו הגמרא בבבא בתרא י:

"האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור", ושם הכוונה היא שיצא ידי חובת צדקה, ולא מעבר לזה, שהרי הוא נותן צדקה שלא לשם שמים אלא מתוך "פניה" כדי שיחיה בנו, וקמ"ל שקיים את המצוה כיון שסוף כל סוף מעונין בצדקה כמו שמסביר רש"י שם "ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה, אינו מהרהר אחר מידת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט".

ב. צדיק שהוא עצמו מושלם, שעושה רצון אביו שבשמים. ונראה שפירוש הדבר הוא כמו שאומר התוספות (ד"ה "כאן" ברכות לה:) על דברי רשב"י "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים" והקשה התוס' הלא "ואספת דגניך" נאמר על אלו שעושין רצונו של מקום ככתוב "והיה אם שמוע תשמעו וגו'" ואז "ואספת דגניך"? ומתרץ "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים".

לפי הגדרה זו , צדיקים גמורים הם אלו שאינם מסתפקים בעשית מה שמוטל עליהם ע"פ התורה, אלא עושין את רצון הקב"ה מעבר למה שכתוב , שיודעים את פנימיות רצונו שלשם זה נבראו כדי לעסוק בתורה בלבד.

ולפי זה אפשר להסביר את הגמ' שאומרת "בקש (משה) להודיעו דרכיו של הקב"ה, ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך. אמר לפניו: רבש"ע !מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו וכו' הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו-צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור". וכפשוטו הכוונה ב"צדיק גמור" היא לצדיק מושלם שהקב"ה אינו צריך לפרוע עוונותיו בעוה"ז, ולכן טוב לו, ו"צדיק שאינו גמור"- הוא שיש לו עוונות והקב"ה פורע עוונותיו בעוה"ז כדי לתת לו חלקו מושלם בעוה"ב.

אלא שלכאורה קשה דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וממילא לא שייך שיהיה צדיק גמור? ועוד מה זה קשור לגלוי של י"ג מידות הרחמים, שכאן הקב"ה גילה למשה מסתורי דרכיו בי"ג מידות רחמיו?

ונראה לומר שהצדיק הגמור הוא מי שיודע את רצונו הפנימי של הקב"ה שהוא להטיב עם בריותיו, ופונה אל הקב"ה בי"ג מידות הרחמים שיחון אותו במתנת חנם, וזהו "וטוב לו" שפונה אל מידת טובו של הקב"ה, ומהפך מידת הדין למידת הרחמים. וצדיק שאינו גמור , הוא מי שמקיים את מידת הדין של הקב"ה ומצדיק עליו את דינו של הקב"ה ואינו מתפלל לשנות גזירותיו כפי רצונו הפנימי, ולכן "רע לו".

וכך אפשר להסביר את הגמ' בקידושין מ. "וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב….. וכי יש רשע טוב ורשע שאינו טוב, אלא רע לשמים וטוב לבריות זה רשע טוב, רע לשמים ורע לבריות זה רשע שאינו טוב".

ולכאורה כל הגמרא הזאת מוקשה דאיך יכול להיות "צדיק" אם הוא רע לבריות, שעובר על מצוות שבין אדם לחבירו?

ועוד קשה מדוע רק הצדיק הטוב נהנה מפרי מעשיו בעוה"ז? ועוד מדוע רק הרשע הרע נענש בעה"ז?

אלא שהצדיק הטוב הוא הצדיק שהזכרנו לעיל, שהוא יודע כי רצונו של הקב"ה להיות "טוב לבריות" ומתפלל עליהם, והקב"ה עושה רצונו ומבטל גזירותיו. וממילא טובה גדולה באה לעולם. והצדיק הרע, הוא זה שמרוב צדיקותו הוא חושש לכבוד שמים, וחושש שיהיה חלול השם אם יבטל את מידת הדין של הקב"ה וזהו "רע לבריות", ובגללו לא יורדת טובה לעולם. לעומתו הצדיק הגמור יודע שאין חלול השם בא מבטול הגזרות, מפני שע"י גלוי חסד השם בעולם, מתגלה גלוי פנימי יותר של אלוקים בעולם, שמופיע במידת הרחמים.

ולפי זה הרשע הטוב הוא מי שמבקש לבטל גזירותיו של הקב"ה מפני שהוא "טוב לבריות", כיון שהוא רשע ואומר זאת כהתרסה כלפי שמיא, אין תפילותיו מתקבלות. (דוגמא לדבר: מסוף מסכת סוכה, מאותה אשה, "מרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדוחק, וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה"(סוכה נו.)).

ונראה שזה היה ההבדל בין נח לאברהם. נח היה צדיק גמור במובן הראשון שכתבנו, היינו שהיה צדיק בדינו, עשה כל מה שאמר לו האלוקים, וסימן לדבר שנולד מהול, שהיה שלם בלא חסרון כמו שעשהו האלוקים. ולכן כשראה את דור המבול הרשעים לא התפלל עליהם, והצדיק עליהם דינו של הקב"ה שעליהם להאבד. שלא יתחלל שמו יתברך בעולם. והוא צדיק ורע לו - שבאה רעה לעולם בעבורו.

אבל אברהם היה צדיק גמור במובן השני, שעשה רצונו הפנימי של הקב"ה, להטיב עם עולמו והכל תלוי בידי האדם אם יבקש על כך, סימן לדבר שנצטווה על תשמיש המיטה, היינו שעליו מוטל להסיר הערלה. ולכן התפלל על דורו והוא צדיק וטוב לו שעליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".

---------------------------

מת בחיים, חושך עיניים, ויגוע וימות LIBERTAD

"La libertad (el libreo albedrío) no sólo no es incompatible con la omnipresencia y la omnisciencia que atribuimos a algún Dios, sino que es, a su respecto, forma que viste y se alimenta de la sustancia. La libertad crece en función de la presencia (del peso que uno ejerce sobre la realidad, de su capacidad de influencia), y de la ciencia, del conocimiento; de la sabiduría, Sofía, que te dotan de las herramientas y los límites que usar en hasta tu máximo nivel de libertad. Omnisciencia y omnipresencia (que aquí, más que la presencia en todo lugar, delata una presencia absoluta, completa, consistente, en su lugar) son, por tanto, horizontes del máximo nivel de libertad.

Este es otro modo de explicar el tselem-semblanza y el dmut-apariencia con que fue creado el primer hombre en el Génesis: lo que nos hace parecidos al Creador, y deudores de extraer lo divino a la acción. Ser libres implica "ser como dioses", al decir de la serpiente: conocedores del bien y del mal, y que por consiguiente elegimos entre ellos a conciencia, con responsabilidad plena. Así, claro que hay libertad, libertad perfecta, casi casi casi divina."

dicho en un libro aún no escrito; dicho, de uno u otro modo sin duda, en multitud de libros, de los que acaso alguno haya leído bien.

 מת: מם תיו = 496 = מלכות

ממ תאו = 487

מם תו = 486

מות: מם ויו תיו = 518

ממם ואו תיו = 509

ממם ואו תאו = 500

ממ וו תו = 498

מיתה = 455

ויגוע = 95

וימת = 456   וימות = 462 (231 × 2)

חשכו עיני = 474 = דעת

(איכ' ה,יז) חשכו עינינו = 530

חשכו עיניו = 480

חשכו עיני = דעת

כי לא מראות עיניים דעת, כי מראה עיניים יטעה, ויטה אל פיתיון, ויחלוף.

ת: מלכות, 1495

מת:  145 + 1495

אמת: 1495 + 145 + 1

אמת

אמ

א

בן מות =  498 = ממ וו תו

משלים קדושים להבריא את הנשמה 2

METÁFORAS SAGRADAS PARA SANAR EL ALMA 

El Creador ya sabía lo que iba a ocurrir. Estaba planificado en su sabiduría sagrada que la creatura que iba a crear tenía que tener un atisbo del Jardín de Eden que añorar y que anhelar para siempre. Y desde el inicio mismo del plan, el hombre debía "descender" a los niveles máximos de condensación de la luz (y resultará a la postre que todos sabrán que la materia se comporta en realidad como luz y viceversa), donde todo es múltiple y la mayoría es opaco y no se entiende con claridad, para dar expresión a la divinidad impresa en sí, que fue "insuflada en sus narinas", en un "mundo" en que la divinidad está oculta. Adám fue creado con el cometido de tornar divino aquéllo de lo que la divinidad se oculta. Y el Creador sabe todo ésto, y sabe que es necesario el pecado y la caída, porque es el libreto que más eficazmente producirá el efecto buscado, que se convertirá a su vez en paradigma para siempre, para toda la historia de la humanidad.

Y entonces surge la pregunta del libre albedrío. ¿Fue libre Adám al recorrer el proceso que recorrió, caer en falta, y recibir todos los cambios que advinieron a su vida sin más?

"La libertad (el libre albedrío) no sólo no es incompatible con la omnipresencia y la omnisciencia que atribuimos a algún Dios, sino que es, a su respecto, forma que viste y se alimenta de la sustancia. La libertad crece en función de la presencia (del peso que uno ejerce sobre la realidad, de su capacidad de influencia), y de la ciencia, del conocimiento; de la sabiduría, Sofía, que te dotan de las herramientas y los límites que usar en hasta tu máximo nivel de libertad. Omnisciencia y omnipresencia (que aquí, más que la presencia en todo lugar, delata una presencia absoluta, completa, consistente, en su lugar) son, por tanto, horizontes del máximo nivel de libertad.

Este es otro modo de explicar el tselem-semblanza y el dmut-apariencia con que fue creado el primer hombre en el Génesis: lo que nos hace parecidos al Creador, y deudores de extraer lo divino a la acción. Ser libres implica "ser como dioses", al decir de la serpiente: conocedores del bien y del mal, y que por consiguiente elegimos entre ellos a conciencia, con responsabilidad plena. Así, claro que hay libertad, libertad perfecta, casi casi casi divina." *

* dicho en un libro aún no escrito; dicho, de uno u otro modo sin duda, en multitud de libros, de los que acaso alguno haya leído bien.

Encuentro 2:  ADÁM - ASIÁH - NEFESH - DROR

לצאת מהרחם אל עולם הריבוי

Adám: el hombre que es todos los hombres arrojado a Asiáh, al mundo de la acción, de apariencias múltiples, de opacidad, de tinieblas que se enredan y entremezclan en la luz dibujando ilusiones vanas.

Su misión: ser, en este nivel de realidad en que la luz es prisionera de la oscuridad, cual Elohím es en su reino infinito. Conocer el bien y el mal, y distinguir entre ellos. Hacer bien a mi mundo. 

Viene del solipsismo de la primera infancia, de que todo estuviera listo para él.

Viene de un mundo unitivo, a inaugurar el amor entre pares. A inaugurar el anhelo de unión, la nostalgia insufrible de la conciencia del Uno.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

צמאה נפשי לאלהים לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים.

en el shalóm zajár se come "Arbes", alimentos redondos (hoy día, mayormente garbanzos), que es comida de luto (en el luto es para recordar la circularidad de la vida, que de donde vienes es a donde vas, etc.). ¿a qué viene comer "Arbes" cuando se supone que estamos celebrando el nacimiento de un hijo varón?

es por empatía con el alma de este hijo varón. el alma está de luto porque abandonó el mundo de la vida verdadera y vino a este mundo. y por eso hay que confortarla, como se conforta a quien está de luto.

estamos hablando de la neshamah que estaba en la vida, y ahora está en lo que -desde su punto de vista- es la muerte

צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

Tiene que hacer justicia. Siendo bueno "cual si dios", procrear, abundar de sí sobre la tierra. Hacerse señor y conductor de este mundo sometido a leyes estrechas, para liberarle liberándose, hasta que las leyes de los cielos rijan sobre su tierra. La enmienda del Néfesh, la pulsión motriz con que actúo sobre mi mundo. Y la práctica del Drór, ese primer nivel de libertad en que mi espacio es inviolable y ello defiende a mi tiempo.

ELOGIO DE LA LIBERTAD, EN TANTO ESTADO DE CONCIENCIA MÁS PRÓXIMO A LO DIVINO:

דרור, חופש, חרות, מבשרי אחזה אלוה, המקום ימלא חסרונך

-------------------------------------------

ברא' א,כו: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. זו הצהרת כוונתו לעשות אדם, כאשר קודם לכן (ברבד פנימי יותר) האדם צריך להיברא ולהיווצר. 

נעשה אדם = 470 = לאהבה את י-הוה

האדם בצלמו = 218 = בצלמנו = עצבון = ביראה

אדם = מ"ה, שזה המילוי של י-הוה באלפי"ן, כך שאדם מורכב משם י-הוה = 26, ועוד מילויו ודאאו"א = 19 = חוה

צלם + דמות = 610 (פיב' 15) = דרכי שלום = אתרוג = חכמת הקבלה = המקום ימלא חסרנך = מעשר = וישב ה' מלך לעולם = כי קרוב אליך הדבר (דב' ל,יד: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ) = לשמרם = בארץ שביה = ים {ם = 600} 

ובתוכנית יש שהאדם עתיד לפרות ולרבות ולכבוש את הארץ ולרדות בדגת הים וכו'.
בשלב הראשון בביצוע התוכנית, (א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם. זהו סיפור בריאתו הרעיונית של האדם.

אדם בצלמנו כדמותנו = 789 = (שמ' טו,ח) וּבְרוּחַ  אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם = (יש' מא,ט) וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי-אַתָּה = (צפ' ג,ט) לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה = (תהי' פב,א) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט = (דניאל ב,כח) מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא

האדם בצלמו = 218 = בצלמנו = עצבון = ביראה

בצלם אלהים = 248 = אברהם

ברא אתו = 610 = צלם + דמות = דרכי שלום

עדיין בעולם הבריאה, עושים סדר בשרשרת המזון. לאדם יש את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ (אשר בעולם העשיה, כמובן מכל ההופעות האחרות של הבטוי), וכל עץ אשר בו פרי עץ זרע זרע. ולכל אשר בו נפש חיה, נתן את כל ירק עשב לאכלה.

על פני כל הארץ = 586 = (יהו' טו,ח) ירושלם = (יש' כד,יז) פחד ופחת = (מ"ב יט,טז) פקח י-הוה עיניך וראה = (דניאל ט,כ) ומתפלל

אז השבת נכנסת. כלתה (מלשון "כל", שנעשתה כולה) מלאכת הבריאה. אין עדיין כלום יצירה או עשיה, אך יש כבר זמן, ולזמן יש קצב המתואם עם זה המוטבע בבריאה ההולכת ויוצאת אל הפועל. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים על מנת לעשות, הרי לעשות בשלמות התכוון מלכתחילה.

אז (ברא' ב,ד): אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות י-הוה אלהים ארץ ושמים. מה שיסופר בהמשך הוא התולדות של השמים והארץ (מה שהם מולידים) בתהליך הבראם בכלל, ויותר בפרט, ביום בו אלהים עושה ארץ ושמים, מוציא אותם אל הפועל בעולם העשיה.

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בעשיה, וכלום יש עדיין שם) וכל עשב השדה טרם יצמח, כי אלהים עוד לא המטיר על הארץ, וכי אדם אין לעבד את האדמה (שביצירה, הרי עפר מן האדמה הולך האדם להיווצר). ואד יעלה מן הארץ (בעשיה) והשקה את הגן אשר בעדן (ביצירה), לעוררו.

והנה: וייצר י-הוה אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. עפר בעולם היצירה; כלומר, צורה גשמית, עבה, ביצירה, ואילו נשמת חיים, הנפש המשכלת, בעשיה תנופח באפיו, והיא תהיה לו הנפש המדברת. נשמת חיים באפיים (אשר בזיעתם, בזיעת נשמת חיים שבם, יאכל לחם), ויהי האדם לנפש חיה, כמו כל בעלי החיים להם הוא עצמו קרא בשם. ותמוה, כי נראה שקודם הוא נהיה יותר נעלה ושלם בנשמת חיים שהיא חלק אלוה ממעל ממש, ולעת הסיכום הוא סך הכל נהיה נפש חיה, כמו כל שאר בעלי החיים.

עפר מן האדמה = 495

עפר מן האדמה + 1 = מלכות

נשמת חיים = 858 = (ברא' ג,כד) אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים = (שמ' ל,לו) קדש קדשים = (יח' יח,כ) הנפש החטאת = (חב' ג,יא) שמש ירח

ובא על זה הכלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1540-1619, פראג), על ויפח באפיו נשמת חיים: "(...) כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי, צא ולמד מי הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל, ויאמר אע"פ שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מכל מקום ויהי האדם בתחילת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים, כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא,יב), ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע"פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח בלבד, ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה' הרי הוא נשאר בבהמיותו ונמשל כבהמה. אבל השור או כשב או עז כי ולד באותו יום נברא עם כל שלימותו ואין בו תוספת שלימות", עכ"ל.

המותר באדם מן הבהמה הוא החסרון, המשימה, התיקון אליו נקרא האדם על מנת להוציא את נשמתו אל הפועל, לחבר את צלמו האלוהי באלהים. ועל אותו חסרון נאמר: המקום ימלא חסרונך = 616. "המקום", כלומר אחת משתיים: או שהאלוהים שהוא מקומך מכיוון שאתה בקרבו, הוא, האלוהות תמלא את כליך; או חו"ח המקום כפשוטו, הבלים חולפים במרחב ימלאו את החסרון שלך במילוי לא מתאים, אשר יעכב אותך מן האור אותו נועדת לשדר.

עודנו ברבד היצירה. (ברא' ב,ח) ויטע י-הוה אלהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. אלהים נטע "גן", מקום מובדל, מעוצב, מתוכנן, "בעדן מקדם" (= 310 = יש, לרמוז שב"יש" הוא ית' נטע את הגן). נטע "גן יש" כבי', גן הממחיש את אשר יש (כאשר רק בעולם העשיה יש, וכל התרחיש שלנו כולו ביצירה), ועוד אינו יש ממש.

ויצמח י-הוה אלהים מן האדמה (שביצירה, ממנה העפר אשר שימש חומר גלם ליצירת האדם) כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע. כל העצים נמצאים, כנראה, בגן. אמנם עץ החיים ממש "בתוך" הגן. ועץ הדעת טוב ורע מקרה לחוד הוא, נוח לדמותו גם בתוך הגן קרוב לעץ החיים.

עץ החיים = 233 (פיב' 13) = זכור

עץ הדעת טוב ורע = 932 = עץ החיים (=233) * 4

ונהר יצא מעדן, אשר ביצירה, להשקות את הגן שבתוכו. הגן, מעין המחשה מרוכזת, בנעלם, של מה שהולך לצאת אל הפועל בעולם של עשיה, נמצא בתוך עדן שביצירה; כדמות הבריאה כולה המצויה כבי' בתוך הבורא הממלא כל עלמין ומקיף כל עלמין, בחלל הנוצר בעקבות הצמצום. ונהר הוא הקו אשר נטה ית' אל תוך החלל הפנוי כבי' מעצמותו, והיה לארבעה ראשים הם ארבע יסודות: רוח, אש, מים, עפר.

שם האחד = 358 = משיח

ושם הנהר = 606 = רות

ושם הנהר השני = 971

ושם הנהר השלישי = 1261

והנהר הרביעי הוא = 575

ויקח י-הוה אלהים את האדם = 687 = אל שדי נראה אלי בלוז = שמים וארץ  = ויוציאנו הוי-ה א-להינו משם = זרע קודש = את הירדן הזה = שומר מצוה = תזריע = ע"ב + ס"ג + מ"ה + ב"ן + קס"א +  קמ"ג + קנ"א {ז' מילוי' דזו"ן} = [תהילים פו,ג] חנני אדנ-י כי אליך אקרא כל היום = תרי"ג + בואי כלה {"בואי כלה" היא משל לכוונה במצוות "לשם יחוד קב"ה ושכינתיה" ונאמר לשכינה היא המלכות}

וינחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה. לעבוד ולשמור את הגן אשר בעדן ביצירה. הוא, שנוצר עפר מן האדמה אשר לוקח בדיוק משם. וצוה על האדם לאכול מכל עץ הגן, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות. משוואה פשוטה: אם תאכל מעץ הדעת, בו ביום, מות תמות.

איסור ראשון, מגבלה ראשונה, התחלת החינוך, הקניית צורה. הנסיך גר בארמון של אביו, הכל חנם, הכל בשפע. יש רק דבר אחד אליו אסור להתפתות, ומהאיסור הזה תלוי כל השאר, כל הברכה הנדיבה, כל הטוב. לאחר שיש כבר איסור המגביל את האדם, המצביע על מוגבלותו לעיניו, מכריז י-הוה אלהים על אשר לא טוב היות האדם לבדו, ומוסיף החלטה: אעשה לו עזר כנגדו. בת הזוג כנגד האדם תיעשה לו, ברבד חדש של היפרטות, בעולם העשיה.

לא טוב היות האדם לבדו = 561 = כישראל (שהם עם לבדד ישכון) = עלה תאנה = אהבה תנצח = סוף מעשה (האדם לבדו בבחי' במחשבה תחילה, אך עדין חייב להוריד את המחשבה לבחי' מעשה) = עזה כמות אהבה = ההופכי הצור אגם מים

אעשה לו = 412 = בית, כלומר "בית, עזר כנגדו"

עזר כנגדו = 360 = חלק אלוה ממעל = כמים לים מכסים {מתוך ישע' יא,ט: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים}: דוקא, העזר דהי' האשה היא לאדם כגוף לנשמה, כמים לים וד"ל

אז, (ברא' ב,יט) ויצר י-הוה אלהים מן האדמה, שביצירה, כל חית השדה ואת כל עוף השמים (שרק נבראו עד כה), ויבא אל האדם (ביצירה) לראות מה יקרא לו. כל הנבראים באים אל האדם זוגות זוגות, האדם מחבר להם שם, ומאז נקראים נפש חיה. ונראה כאילו זה צעד הכנה אחרון בדרכם להתפרט עוד יותר ולצאת אל הפועל בעולם העשיה. עוד חלק חשוב בתכלית התרגיל: האדם צריך לגלות, במודע, שלכולם יש עזר כנגדם, והוא בלבד, לבדו. ואז הוא יכמה לעזר כנגדו שכבר מתוכננת לו, רק שלא תצא לפועל בהיעדר כמיהתו.

עכשיו שהאדם כמה, הכל מוכן. ויפל י-הוה אלהים תרדמה על האדם,

ויישן = 376 = שלום = מדבר סיני = י-הוה ימלך לעלם ועד = דודאים בשדה = לנצח נצחים = משאלה = נעורים

ואז, קפיצה ענקית ברמת הפירוט, קפיצה אל תוך ההוצאה לפועל של הבריאה כולה בעולם העשיה. רגע מרגש נורא. סימן המנצח הוא ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. עד כה, האדם הוא רק נברא בצלם, ולפתע אנחנו יודעים עליו שיש לו צלעות, ועכשיו נגרע ממנו אחד.

ויבן י-הוה אלהים את "הצלע אשר לקח מן האדם" {= 974: היתכן שה"צלע" אשר לקח מן האדם זה תתקע"ד הדורות שקדמוהו ולא התקימו?), "לאשה" (= שאלה). ויבאה אל האדם.

עצם מעצמי = 450 = ונִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם = (ויק' טו,לג) לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה = (תהי' קנ,ו) כל הנשמה = (תהי' קמח,ט) עץ פרי = (עז' ח,ג) מאה וחמשים = (עז' ח,יח) וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד-אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינו 

ובשר מבשרי. לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, לבשורה אחת יחדיו. "בשר אחד" = 515, כמו שירה, כמו תפלה, כמו דרך ארץ, כמו ואתחנן.

ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבששו. הם דבקים אחד בשני, הם מסורים אחד לשני. והם תמימים.

כדברי רבי עובדיה ספורנו: כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד, לא להשיג תענוגות נפסדות כלל, באופן שהיתה פעולת המשגל אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת, ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו.

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה י-הוה אלהים. כפשוטו: לכולם יש שערות, ולנחש אין. ועל מנת להתחדש, הוא מחליף את עורו כולו. הוא ערום, יותר מכל חיה ערומה אחרת, שלפחות יש לה שערות על עורה.

הנחש שומע את טענת האשה, לפיה אלהים אמר על עץ הדעת טוב ורע: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון. ויאמר הנחש אל האשה: לא מות תמתון.

הנחש צוחק על התמימות של האשה, והוא מסביר במעט את עצמו. אם תאכלו מהעץ, מנקודת מבטו של האלהים, אתם תמותו. כמו הנסיך שעובר על מצות אביו ונזרק מהארמון לצמיתות. כמו הבן שיוצא לתרבות רעה ואביו יושב עליו שבעה. מנקדות מבטו של אלהים, רק בגן העדן החיים הם באמת חיים, ואם יגרש אתכם מגן העדן, תהיו לעיניו כמתים. אך לא כן לעיני עצמכם, כי לא מות תמתון; כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. כלומר: כפי שהאלהים הוא ביחס לבריאתו האדירה, כן תהיו אתם... ורק לא דייק להוסיף שיהיו כאלהים בעולם צר ועלוב, בו התנאים קשים, והתיקון בו בידי מצוות הרבה.

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (העץ!) וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל (להשכיל = 395 = נשמה), ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת.

הם עירומים, פגיעים, חסרי אונים

עירמם הם = 405 = שניהם = (מ"ב יא,ח) איש וכליו בידו = (ירמ' יח,כא) מכי {מוכי} חרב במלחמה = (עמוס ז,טו) מאחרי הצאן = (מלא' ג,ז) במה נשוב = (דה"ב א,י) ואצאה לפני העם הזה = (תהי' פה,ד) מחרון אפך = (תהי' פו,טו) אל רחום וחנון 

עלה תאנה =  561 = לא טוב היות האדם לבדו = כישראל (שהם עם לבדד ישכון) = אהבה תנצח = סוף מעשה (האדם לבדו בבחי' במחשבה תחילה, אך עדין חייב להוריד את המחשבה לבחי' מעשה) = עזה כמות אהבה = ההופכי הצור אגם מים

עולים מ610 (= צלם דמות = ברא אתו = דרכי שלום) ל611 = חגרת 

חגרת = 611 = תורה

שנודע להם שיש חוק והם כפופים לו

ברא' ג,ח: קול ה' מתהלך בגן, האדם ואשתו מתחבאים מפני ה' בתוך עץ הגן

ואשתו = 713 = תשובה

אז, השיח עם אלהים: האשה נתנה לי. והאשה: הנחש השיאני ואכל.

ולמסקנות, החוקים החדשים אשר יחולו על שלושתם:

הנחש, יצר הרע המבקש לנחש, המטיל ספק, המבלבל במילים: יהיה ארור מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחנך תלך (שיהיה מכאן ואילך מושפל בתודעת האדם על מה שגרם לו, ויתכן וזו תכלית לכל הסיפור מלכתחילה) ועפר תאכל (שלא יהנה מזממו, שגם אם ישיג הרבה אוכל יהיה לו טעמו כעפר). ואיבה: הוא ישוף את ראשך, את המחשבה של רע, את המחשבה הקטנונית, ואתה תשופנו עקב, אתה תכשיל אותו בעת המעשה, בעשיה שלו, ותהוה לו אתגר לתיקון עצמי, להשלמה עצמית והארת נשמתו, בכך שישופך ראש לגמרי לעד.

ומכאן, מתחיל הליך ההיבדלות בין האדם לאשתו, בהכנה להתגלמותם בעשיה:

אל האשה, אל הצד המקבל, המושפע, שבאדם: הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים.

ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך: רצוא ושוב של משל ונמשל, באופן של רטט בין השניים.

ולאדם: כי שמעת לקול התאוה והפרת את החוק, ונהיית כאלהים יודע טוב ורע, אז ארורה האדמה (ביצירה, ממנה לוקחת) בעבורך, כי מעטת אלוהות בה, ועל כן, תצטרך לרדת למרחב בו תוכל לתקן את האלוהות שבך, את צלם האלוהים שבך, באמצעות עשיה. ארורה האדמה, בעצבון תאכלנה. 

ויעשו להם = 467 = ארורה האדמה

בזעת אפיך תאכל לחם: בזעת נשמת החיים שבאפיך

עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת: עד שתתכנס מחדש לעולם היצירה

שובך אל האדמה = 414 = אור אינסוף = מקור חיים = ואהבת

כי עפר אתה ואל עפר תשוב

ברא' ג,כ: ויקרא האדם שם אשתו חוה

נקודת ההיבדלות בין השניים; מעתה, יש לה שם משלה

כי הוא (קרי היא) היתה אם כל חי

כתיב הוא וקרי היא והפועל בנקבה, ללמד על החיבור הפנימי שלא פג

הוא היתה אם כל חי = 541 = ישראל

המשך תהליך ההתפרטות בעשיה: ויעש י-הוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. עולם העשיה הוא עולם של הסתר, של לבושים על לבושים, של קליפות עבות הקודמות לפרי.

ויאמר י-הוה אלהים הן האם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע

ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם

האדם היה יכול לחיות לנצח בגן עדן, בעולם היצירה. מתוך הנצחיות שהיה מקבל מעץ החיים, היה ניגש לעץ הדעת טוב ורע באופן נכון, ואז תהליך ההתפרטות היה נעשה כולו תענוג.

מעת האכילה האסורה (גילוי הדעת לשירות התאוה), הוא צריך לעבור דרך של תיקון הדעת באמצעות מעשה, על מנת שנשמת חיים שבו תצא אל הפועל. אולי יש עניין שנשמתו סובלת במצרי הגוף ואז מזיעה כשהאדם אוכל. ולאחר התיקון, הנשמה תעטוף את הגוף מבחוץ, תלביש אותו (ושוב כל הסיפור יתרחש ברבד עוד יותר פנימי, בו גוף האדם הוא עולם ונשמתו היא לו לאלהים, וכן הלאה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב).

וישלחהו י-הוה אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ביצירה.

ואז, ויגרש את האדם וגו', אל עולם העשיה.

והאדם ידע את חוה אשתו. 

הרי, 

------------------------------------------

Adám perdió el TIEMPO, y es enviado a conquistar  el ESPACIO

בעדן מקדם = יש

ועץ החיים = 239

בתוך הגן = 486

{הן} האדם היה כאחד ממנו {לדעת טוב ורע} = 239

ערם = 310 = יש

ידעי טוב = 111

ורע = 276

עצבון = 218 = ביראה

בזעת = 479

אפיך = 111

---------

590 = שרץ = שפיר = ...

ארורה = 412

האדמה = 55

בעבורך = 300

ויתפרו = 702 = שבת

עלה = 105

תאנה = 456

עלה תאנה = 561

ויעשו להם = 467 = ארורה האדמה

חגרת = 611 = תורה

האדם היה כאחד ממנו = 239

פן ישלח ידו = 498 = במלכות

ולקח גם מעץ החיים = 460

ואכל וחי לעלם = 251

והאדם ידע את = 541 = ישראל = בעל הכחות

חוה אשתו = 726

והנהרות:

 חוה:

חית ואו הה {דהי' בבינה} = 441 = אמת

חית וו הה {דהי' במלכות} = 440 = מת

בערכים משולשים: ח=36 + ו =21 + ה=15 = 72 = חסד

אדם:

אלף דלת מם = 625 = הכתר 

אלף דלת מם = 1185

בערכים משולשים: א=1 + ד=10 + מ=145 = 156 = ציון