משלים ‏קדושים ‏3 (חומר גלם לימודי)

  עשרה דורות מנח עד אברהם

		1056	2006	נח (צדיק)	עשרה דורות מנח עד אברהם
		1558	2158	שם (צדיק)
		1656		המבול על הארץ
		1658	2096	ארפכשד	עשרה דורות מנח עד אברהם
		1693	2126	שלח
		1723	2187	עבר (צדיק)
		1757	1996	פלג
		1787	2026	רעו
		1819	2049	שרוג
		1849	1997	נחור
		1878	2083	תרח
		1948	2123	אברהם אבינו

-----------------------אבות ה,ב

משנה מנוקדת

[עריכה]

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

עשרה דורות מאדם ועד נוח להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין לפניו עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנוח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כלם.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אלו הדורות הם דברי התורה פלוני הוליד פלוני על הסדר וזכר זה ומה שאחריו מפני זכרו עשרה מאמרות שבהן מוסר לאדם לזרז אותו ולתקן נפשו במעלות המדות ובמעלות השכליות שזהו כוונת זאת המסכתא:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

להודיע כמה ארך אפים לפניו - אף אתה אל תתמה שהאריך לאומות העולם כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואח"כ נשטפו:

וקבל עליו שכר כולם - עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך ניצולו כולם בזכותו. וכמו שנטל עליו עול מצות בעוה"ז כנגד כולם כך קבל בעוה"ב שכר כנגד כולם, שכל אדם יש לו שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, נתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם [חגיגה ט"ו ע"ב]:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע וכו'. כלומר דבר זה מה שהיו עשרה דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. דרך חיים:

להודיע כמה ארך אפים וכו'. כתב הר"ב אף אתה אל תתמה וכו' שכן המבול היה אלף תרנ"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר. ומד"ש פי' בשם הר"ר יונה שמודיע שכמו שלבסוף גמולם שילם להם. שהביא עליהם את מי המבול. כך עוד הנה ימים באים ישלם להם כפעלם ויושיענו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.

עשרה דורות מנח ועד אברהם. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה. אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח. הדר ופתח ביה:

להודיע כמה ארך אפים וכו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונראה לי דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל ולבסוף משחית הכל. ואחד. שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף כי צדיק מושל ביראת אלהים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ג) (על המשנה) להודיע. כלומר דבר זה מה שהיו י' דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. ד"ח:

(ד) (על המשנה) מנח כו'. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה, אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח הדר ופתח ביה:

(ה) (על המשנה) להודיע כו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם, שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים, ולא ארך אף, רתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל, ולבסוף משחית הכל, ואחד שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף, כי צדיק מושל ביראת אלהים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מכניסין לפניו:    כך הגיה הרי"א בשתי הבבות גם הגיה עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

עשרה דורות מאדם עד נח:    כמפורש בתורה אדם הוליד שת, ושת הוליד אנוש וכו' עד נח. ולמאי נ"מ הודיעתנו תורה סדר הדורות הללו:

עד שהביא עליהם את מי המבול:    דאע"ג דבי"ג מדות כבר כתיב שהקב"ה ארך אפים. עכ"פ לא ידענו עד כמה דורות הוא מאריך אף, להכי קמ"ל בסדר הדורות ההם, שרק עד י' דורות מאריך אפו אולי ישובו. [ואילה"ק הרי כתיב פוקד עון אבות וגו' על שלשים ורבעים והרי זה מיירי בשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [כסנהדרין כ"ז ב']. נ"ל דהכא דהיה תלוי בזה השחתת כל העולם שאני]:

עשרה דורות מנח עד אברהם:    גם הם מנויין בתורה. ולעניין מה מנה תורה סדר דורות אלו:

שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:    ר"ל שכר שהיו כולן ראויין לו, דהיינו לקרבן תחת כנפי השכינה, להתגלות להם כמו לאאע"ה. ולכרות להם ברית, וליתן לזרעם תורה, ולעשות להם נסים ונפלאות, ולהשפיע להם נבואה, כי כך היתה הכוונה בתחלה מאתו ית', שיזכו כל בני אדם לכל הדברים היקרים הללו. ומשחטאו י' דורות הראשונים, נדחו כולם, רק אברהם, והמובחר שבזרעו דהיינו זרע ישראל עבדו, זכו במתנות הנ"ל. [וכלל תנא כל הנך בהשכר שקבל אאע"ה. ולא כלעיל בי' דורות שמאדם ועד נח שאמרה המשנה בפירוש ענשם. ה"ט דהכא היה רק הפסד הרווח, כלומר ע"י מה שזכה אאע"ה וזרעו. נראה ונתגלה מה שהפסידו הם. וקמ"ל לעיל שהקב"ה מאריך אפו י' דורות לענין הפסד הגופניות. וקמ"ל הכא שהוא כן ג"כ לענין הפסד הרוחניות]:

------------------------------

תקווה: מנח לאברהם

על ידי Rabbi Asher Sabag | פבר 16, 2015

הרב אשר סבג

(שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ד

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלוקים התהלך נח”[1″

אחד ממדרשי חז”ל הידועים ביותר בפרשת נח, המובא גם ברש”י השני על הפרשה, וכך לשון רש”י:

“יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”

רש”י עצמו בד”ה זה אינו נוקט עמדה בנוגע לשני הצדדים במדרש, אך בד”ה הבא הוא כבר מכריע:

“ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו”

כך גם תמיד רגילים לתאר את דמותו של נח, הצדיק שלא הצליח לשנות את דורו שהיה עסוק יותר בדאגה לעצמו. כך גם בדרך כלל אנו מתארים את הטיפוס היהודי הגלותי.

החלטתי במאמר זה להצטרף דווקא לרבותינו שדרשו אותו לשבח, ולנסות ולעמוד על סוד כחו של נח. הקב”ה שם צדיקים בכל דור ודור, והם מותאמים לדורם, אם הקב”ה שם את נח בדור המבול וודאי שהייתה לכך סיבה.

המשנה באבות גם היא מתארת ברמז את ההבדל בין נח לאברהם, ואת ההבדל בין הדורות שבין אדם לנח ובין הדורות שבין נח לאברהם.

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם(אבות ה ב)

לכאורה נראה שציון שמו של נח במשנה משמש כנקודת זמן בלבד שאין לה ערך עצמי, שהרי עשרה דורות מאדם עד נח ואז הקב”ה הענישם (אין איזכור של מעשי נח). ועשרה דורות מנח עד אברהם שם כבר מוזכרים מעשיו של אברהם או זכותו שגרמה לעולם להתקיים.

אם נבדוק את מספר הדורות המדוייק נגלה שיש הבדל בין המספר הראשון למספר השני באשר לנח. בעשרה דורות הראשונים נח כלול, ואילו בעשרת הדורות השניים נח אינו כלול[2] . מצד אחד נח נכלל בעשרת הדורות הראשונים אך לא היה בכלל עונשם, ולעשרת הדורות השניים כבר אינו שייך, אף שחי בתקופה ההיא.

כדי להבין את התנאים איתם היה צריך נח להתמודד, עלינו לחזור אחורה בזמן ולסקור בפשטי המקראות את תהליך ההידרדרות שהחל מחטאו של אדם הראשון.

המקראות מביאים את סיפור החטא בגן עדן, ומייד לאחריו יש הידרדרות נוספת בחטאו של קין, אלא שעדיין הקב”ה נמצא ומוביל את האירועים ואף מדבר אל אדם וקין.

בדורו של אנוש ישנה הידרדרות נוספת, המתוארת במספר מילים “אז הוחל לקרא בשם ה'”[3] .

חז”ל[4] רואים בפס’ זה את תחילת העבודה זרה בעולם. אמנם בפשט הפס’ נראה לכאורה הפוך שהרי קוראים בשם ה’? וכאן גם מוזכר שם המיוחד ולא שם אלוקים שיש לו גם משמעות של חול במקומות מסוימים[5] .

נראה לי שאפשר אולי לפרש את הפס’ לפי פשוטו בדרך אחרת, ומשמעותו היא כמו הפס’ בעמוס[6]

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדנָי יֱהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָבלַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם-לִשְׁמעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה”

הפס’ מתאר כאן הידרדרות בקשר עם הקב”ה בעולם, אז הוחל לקרא בשם ה’ והוא לא ענה!!!

זהו השלב הראשון של ההתנתקות האלוקית מבני האדם.

השלב השני בהידרדרות נרמז מאוחר יותר בדמותו המסתורית של חנוך, על חנוך נאמר “ויתהלך חנוך לפני האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים”. חנוך לכאורה מנסה ליצור את הקשר עם האלוקות הקשר שניתק כבר בזמנו של אנוש, והוא הולך לפני האלוקים, אך הוא נלקח בטרם עת[7]

אם נפרש פס’ זה כפשוטו חנוך מנסה לחדש את הקשר בין האדם לאלוקים, אמנם לא בקשר עם שם המיוחד אלא יותר בהליכה בדרכי האלוקים שהיא ההשגחה האלוקית הנסתרת בעולם.

חנוך נכשל בדרכו וכשלונו היה ניכר לכל, וגרם מן הסתם גם לייאוש הגובר ולחוסר התקווה.

נח הספיק לראות את חנוך ואף ללמוד אצלו[8] , חשבו כיצד השפיע עליו כשלונו של מורו ורבו, כיצד דווקא האדם המאמין הוא שנלקח בטרם עת בעוד שרשעי הדור מאריכי ימים, וממשיכים ברשעם.

גם בפן הגשמי המצב נורא ואיום, קללת האדמה התקיימה עד לזמנו של נח והאדמה הוציאה קוצים וברקנים, וכך גם נרמז בדבריו של למך אבי נח.

וכך בתקופה קודרת זו של עולם אכזרי “כי מלאה הארץ חמס”, עולם מנוכר של הסתר פנים גמור, נולד נח. וכבר בלידתו סימן את התקווה לשינוי. אביו למך התחיל את השינוי בכך שסירב להיכנע לייאוש המאכל וקרא לבנו בשם של תקווה “זה ינחמינו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'”[9] .

וכך נח ששמו רומז על אופיו מתחיל את התמודדותו עם העולם לתוכו נולד. הוא אינו מתייאש למראה הניתוק וחוסר הקשר. הוא מנסה למצוא דרכים כדי לשפר את המצב[10] , גם במישור הגשמי וגם במישור הרוחני. הוא אינו נשבר למראה מותו בטרם עת של מורו ורבו, אלא מבין שמורו ורבו טעה ששם את עצמו קודם לאלוקים, ולכן הוא משנה את דרכו ושם את האלוקים ואת האמונה בו קודם לעצמו, ומבטל את עצמו כליל, כך הוא מצליח לשרוד והתקווה לטוב שורדת עימו.

על נח נאמר מה שלא נאמר על שום צדיק[11] , “ונח מצא חן בעיני ה'”, בטחונו העצום ואמונתו גם בתנאים הבלתי אנושיים האלו לא נעלמה מעיני ה’. המילה חן היא גם היפוך אותיות של נח ולא בכדי. מציאת חן היא בפנימיות ולא בחיצוניות בניגוד ל”יפה בעיניו”. פנימיותו של נח שלימה מלפני ה’. נח שורד את המבול ואיתו שורדת התקווה לבנין העולם, וזה גם מה שהוא עושה מיד כשהוא יוצא מן התיבה, הוא מתחיל ליישב את העולם מחדש.

הדורות הבאים כבר מתאפיינים בשליטה גדולה יותר על הטבע, אלא שאצלם הבעייה היא לא ייאוש אלא להיפך בטחון מופרז בכוחם וביכולתם[12] , כאן כבר הגיע תורו של אברהם שהתעסק יותר בפן של הרחבת הענין ולימד את העולם כיצד אפשר לפעול גדולות ונצורות במידותיו הישרות ובענותנותו. דרכו של אברהם נבנתה על התקווה שנח נתן לעולם וכך יכול היה אברהם כבר להמשיך הלאה ול”התהלך לפני ה'”(שם המיוחד”).

נח זכה לראות את תקוותו מתממשת, את העולם נבנה ואת אברהם אבינו מוביל את העולם לדרך חדשה.

אנו דור אתחלתא דגאולה, דור הבנין, מרבים לפעמים לשפוט את הדורות הקודמים שחיו בגלות על כך שהסתגרו בתוך עצמם ולא פנו החוצה, אך אנו שוכחים שעם זאת, אמונתם בעתיד טוב יותר ובגאולה, הייתה בעלת כח עצום גם ברגעים הקשים ביותר.

הכח להתנהג בניגוד לכל העולם, ולהאמין למרות המציאות המרה הטופחת על פנינו הוא כח שעלינו לטפח ולשמור. נזכה אנחנו לשלב את כחם של נח ואברהם, את התקווה והאמונה שיהיה טוב יותר יחד עם ההליכה קדימה והעשייה, ונזכה כולנו בעז”ה למציאת חן.

“כן ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם”

---

[1] בראשית ו ט

[2] יש אחת עשרה דורות מנח עד אברהם, תבדקו

[3] בראשית ד כו

[4] עיין ברש”י על הפס’ ובספורנו שהולכים בכיוון זה כיצד הם מבארים זאת לפי פשט הפס’

[5] דוג’ “לא יהיה לך אלו – הים אחרים על פני” וכו’

[6] ח יא

[7] לפי הפשט הוא נפטר, וכך גם מובא בבראשית רבה פרשה כה פסקא א

[8] פרקי דר”א פרק ח

[9] בראשית ה כט

[10] חז”ל אומרים שהוא המציא את המחרישה(עיין ברש”י על הפס’)

[11] אמנם על אסתר נאמר שהיא נושאת חן אבל בעיני רואיה ולא בעיני ה’.

[12] “גיבור ציד לפני ה'” בראשית פרק י פס’ ט

 

--------------------------------------

מנח עד אברהם

עיקר הסיבה שהתורה כותבת את פרשת נח זה כדי להגיע עד אברהם אבינו, עיקר עבודתם של אבותינו הקדושים היתה להכין את

פרשת נח היא, למעשה, המשך לפרשת בראשית, כי שתי הפרשות עוסקות ביצירתו של עולם, ובהכנת התשתית להמשך קיומו. בסוף פרשת בראשית קראנו שבאותם הדורות שלא היתה תורה, כל המטען הרוחני שנשאר עדיין מהאדם הראשון, הלך והידרדר, עד שבאה ההחלטה האלוקית למחות את כל היקום. הקדוש ברוך הוא מחק בדור המבול את הכל, ו'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל', כלומר, השחתה בתחום יחסי אנוש, אשר היא היתה מבחינה מסוימת חמורה יותר. למרות שהם חטאו גם בעבודה זרה ובתחום המוסר, אבל אם הישוב בין בני-אדם הוא מושחת, וההנהגה האלוקית לא יכולה לסבול המשך קיומו של העולם.

לאחר מכן אנחנו רואים ירידה שנייה בדור הפלגה, כי חינוכו של שם בן נח הועיל לפחות לתקן את החטא של "ותימלא הארץ חמס", בתחום שבין אדם לחברו, שהרי אנחנו מוצאים ששם היו שפה אחת ודברים אחדים, כלומר, שררו ביניהם אהבה ואחווה. אומנם החטא של דור הפלגה לא מוזכר מפורשות מה היה החטא, אבל המפרשים מבארים שהם רצו לפעול נגד המגמה האלוקית, שהקדוש ברוך הוא אשר ברא את האדם, רצה שהוא יישב את כל כדור הארץ, אבל הם רצו לשבת במקום אחד, "פן נפוץ על פני כל הארץ", לכן נבנה מגדל. מה דור הפלגה רצו בבניית מגדל אחד? הם רצו שיהיה פיקוח רעיוני על כל האנשים, שמישהו לא יצא ממחשבתם. זה כמו שהקומיסרים הבולשביקים ברוסיה הסובייטית שלטו על חשיבתם של ההמונים. אבל המגמה האלוקית היא, שכל אדם שיש לו שכל, יוכל לפתח את הרעיונות שלו לטובתו ולטובת בניין העולם. בניגוד לצמצום, בניגוד לכך שאחד ישלוט על מחשבתו של השני. אנחנו רואים שאת אברהם אבינו הם דנו למיתה, וזרקו אותו לתוך כבשן האש, משום שהוא האמין אמונה אחרת נגד כל העולם האלילי. כפי שהמפרשים אומרים, שהתורה רומזת לנו את גודל הנס, מה שאירע לאברהם אבינו, בכך שכשהיא כותבת שהם בנו את המגדל, היא מתארת מאיזה חומר הם בנו. הרי כתוב גם לפני זה בפסוקים שקין בנה עיר, ועוד כמה אנשים בנו עיר, אבל לא כתוב מאיזה חומר הם בנו. אלא פה ישנו רמז, שהרשעים הללו כשהם דנו את אברהם אבינו למיתה, הם לא הלכו לבנות במיוחד את כבשן האש בשביל לזרוק אותו, אלא היה להם את הכבשן הגדול שסיפק את הלבנים לצורך בניין המגדל, ולתוך אותו כבשן זרקו את אברהם אבינו.

בענין זה שואל הרמב"ן: אם הצלתו של אברהם מכבשן האש זהו נס כ"כ גדול, מפני מה התורה לא כותבת אותו? יש לזה הסבר נפלא של אחד מגדולי האחרונים, הנצי"ב מוולוז'ין: אברהם אבינו אז היה בראשית דרכו, הוא עדיין לא התגדל לאותה מעלה ולאותה רמה גבוהה של רוחניות, שהוא היה דבוק אליה במשך כל ימי חייו. הזכות של אברהם אבינו הצילה אותו, שהוא ניצל מתוך כבשן האש, אבל אותם הרשעים שזרקו אותו, להם לא קרה כלום. לעומתו אנחנו מוצאים בספר דניאל, בזמן שזרקו את מישאל, חנניה ועזריה לתוך כבשן האש, במלכות בבל, חז"ל אומרים וגם בפסוק זה מוזכר, שלא רק שהם ניצולו, אלא גם אלה שזרקו אותם נשרפו. מכיוון שזכותם היתה כל-כך גדולה, היתה להם זכות של התורה. היות וזה לא לפי דרגתו של אברהם אבינו, התורה לא כותבת את זה, מכיוון שזה לא מתאים לדרגתו בה חי כל ימיו, זה כאילו לא מכובד. ואילו בפרשת לך לך נקרא, שכשפרעה הרשע עיכב את שרי, כתוב "וינגע ה' את פרעה ואת כל ביתו על דבר שרי אשת אברם". בשביל מה התורה מנמקת שה' העניש את פרעה משום דבר שרי אשת אברם? ועוד, לשם מה כתובים שמותיהם, הרי אנחנו יודעים שמדברים בשרי, ואנחנו יודעים שהיא אשת אברם? אלא אז אברהם אבינו, לאחר שהוא הגיע לארץ-ישראל, הוא עלה לדרגה גבוהה, ושרי משום שהיא אשתו של אברהם, לא רק שהיא ניצולה, אלא גם אלה שרצו לפגוע בה, הם נענשו, מכיוון שאז אברהם אבינו היה בדרגה גבוהה מאוד.

אנחנו צריכים לדעת, שעיקר הסיבה שהתורה כותבת את פרשת נח זה כדי להגיע עד אברהם אבינו. עשרים דורות מאדם ועד נח אלו "אלפיים שנות תוהו", ורק מאז שאברהם אבינו עלה על במותי ההיסטוריה, משנת אלפיים לבריאת העולם, בהיותו בן נ"ב שנה, אז מתחילים "אלפיים שנות תורה", שהרי אברהם אבינו היה הראשון שהתחיל לפרסם את הנושא של מציאות ה', והתחיל להתנהג לפי התורה, למרות שהתורה עדיין לא ניתנה, אבל הוא מעצמו קיבל על עצמו, כליותיו נשאו כעין מעיין אשר מפכה חכמה, והוא מתוך שורש נשמתו ידע מה רצוי לפני ה', ומה לא רצוי. עוד לפני שניתנה התורה אברהם אבינו ואבותינו הקדושים נהגו לפי התורה. אומנם עיקר עבודתם של אבותינו הקדושים היתה להכין את התשתית של הבניין של כנסת ישראל, וזה מתחיל מאברהם אבינו, אבי האומה.

----------

נח ואברהם

הזכרת שבחו של נח לעומת העדר הזכרת שבחו של אברהם. תמים היה לעומת היה תמים. דורשין לשבח ודורשין לגנאי. צדיק גמור.

הרב דוד דב לבנוןפרשת נח, תשנ"ט הזכרת שבחו של נח לעומת העדר הזכרת שבחו של אברהם

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו,ט). זכה נח שהתורה תעיד עליו שהוא היה איש "צדיק תמים", שם תואר שלא נאמר על איש מלפניו ואף לא על איש אחריו. ואמרו חז"ל מדוע הפסיקה התורה באמצע ספור תולדותיו בהזכרת שבחו "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר: זכר צדיק לברכה" (רש"י). לעומת זאת אצל אברהם אבינו לא מצאנו שהתורה כתבה שבחו, ואף לא הסבירה מדוע בחר ה' בו. למרות שאברהם עלה בצדקתו על נח עד שאמרו חז"ל "ואילו היה (נח) בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י שם).

תשובה לשאלה זו מופיעה במהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פרק יא), שמבחין בין הבחירה בנח שהייתה בגלל צדקתו הפרטית, לבין הבחירה באברהם שהיתה בשל האומה הישראלית, ובחירה זו אינה תולדת המעשים, אלא בחירה מחמת הסגולה האלקית הנמצאת באומה זו, שהיא מעל להבנת שכל אנושי, ולכן לא נזכר בתורה מדוע נבחר אברהם. ונראה להוסיף שיש הבדל מהותי בין נח לאברהם, כאשר יבואר.

תמים היה לעומת היה תמים

מה ההבדל בין נח לאברהם? רש"י (ו,ט) בעקבות חז"ל כתב "את האלקים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". ההבדל הזה אינו בא לומר רק שדרגת צדקתו של אברהם גדולה משל נח, בכך שאברהם יכול להלך מאליו לפני האלקים, אלא נראה שבא לומר שיש לאברהם מהות רוחנית אחרת. כמבואר במדרש: "למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, א"ל בא והאר לפני" (בראשית רבה, ל, יא). היינו שאברהם אינו רק מודרך ע"י הקב"ה ועושה כל שמצווה עליו, אלא אף יכול כביכול לסלול דרכים חדשות לפניו ולהאיר את הדרך לפני המקום.

ולכאורה כיצד אפשר שאדם קרוץ חומר יאיר את הדרך לאלקים? נראה שזה גופא רצונו יתברך, שבני אדם יחפשו דרך ה', ויקבעו הנהגת ה' בעולם, צא ולמד מה בין צדיקי ישראל לבין צדיקי אומות העולם, מובא בזהר (תרגום מזהר ח"א ס"ז:): משה- כשאמר לו הקב"ה: ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר וכי בשביל טובתי הפרטית אעזוב דינם של ישראל!? ויחל משה. נח- מכיון שאמר לו הקב"ה שיציל אותו בתיבה, לא בקש רחמים על העולם ונאבדו ע"כ. וכן אפשר לומר על אברהם שהתפלל על סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה' מאד, מפני שרצה בקיומו של עולם.

וזה הפשט בפסוקים הנ"ל בהתייחסם לנח ולאברהם. אצל נח נאמר "את האלקים התהלך נח" היינו שהיה צדיק עם אלקיו ועשה הכל מה שאמר לו לעשות. אבל אצל אברהם נאמר "התהלך לפני"- שהיה כביכול מורה לאלוקים את דרכו מה לעשות, ואף אם אמר לו האלקים שיאבד את סדום, בקש רחמים עליהם, והיה בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כדברי הרבי מקוצק על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלקיכם", שלא תאמרו "כן" על כל אשר יאמר לכם, אלא שיש להשתדל לשנות גזרות קשות במידת הרחמים, וזה גופא רצונו יתברך.

ולפי זה אפשר להסביר מדוע נח נקרא "צדיק תמים היה", ואברהם נצטווה "היה תמים", היינו שנח קיים כל מה שנצטווה כבר בעבר, וזהו "תמים היה" בלשון עבר, אבל אברהם אבינו פלס דרכים חדשות בעבודת הבורא, והיה מתהלך לפני האלקים, ולכן הציווי אליו הופיע בלשון עתיד היה תמים.

ומובא במדרש (שוחר טוב ט, ז) נח נולד מהול, למדו זאת מהפסוק "נח איש צדיק תמים", שהיה תמים מלידתו. משא"כ אברהם נולד עם ערלה והיה צריך למול עצמו כדי שיהיה תמים. ולכאורה היה אפשר להבין מכאן ח"ו פחיתות ערכו של אברהם, אבל נהפוך הוא, אברהם היה בדרגה כזאת שהיה יכול להשלים את עצמו. ומה שאדם משלים עצמו בכוחות עצמו, הרי הוא בדרגה גבוהה יותר שמסוגל לגלות אלוקות בתוכו בחינת "מבשרי אחזה אלוק". וכך מובא בתנחומא, פרשת תזריע:

"אמר לו (טורנוסרופוס לר' עקיבא) למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, ]אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי[ אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה וגו' (תהלים יח לא"), ואברהם היה האשון שהוכיח כי מעשי אדם יפים יותר"!

וכך אפשר להסביר את הפסוק "נעשה אדם" (בראשית א, כ"ו) - לשון רבים. "אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב" (רש"י), ואמרו חז"ל ש"לשון רבים" מרמז על כך שהקב"ה נטל רשות מהמלאכים - בית דינו. ועדיין קשה דהא הם לא סייעוהו? ונראה לפרש שהאדם עצמו צריך לסייע בהשלמת יצירתו, שכן הקב"ה בראו "ערל" והוא צריך לתקן עצמו ב"מילה". וכמו שכתב ה"חינוך" בשורשי המצוה (מ"ע ב') שיש ללמוד מן ה"מילה" שהאדם נברא חסר וצריך להשלים את צורתו הרוחנית ע"י מעשים טובים. ולכן לא נאמר על בריאת האדם "וירא אלוקים כי טוב", כיון שעדין לא הושלמה יצירתו עד שהוא עצמו יתקן מעשיו, ורק בסופו יאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ופרשו חז"ל "טוב"- זה יצר הטוב , "מאד"- זה יצר הרע. שע"י תקון היצר הרע והפיכתו לטוב תושלם הבריאה ותהיה לא רק טוב אלא טוב מאד.

דורשין לשבח ודורשין לגנאי

לפי זה אפשר להסביר את מאמר חז"ל המובא ברש"י (בראשית פרק ו פסוק ט) "בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"

הדורשין לשבח מתכונים לשלימות צדיקותו של נח, שבודאי אם היה בקרב צדיקים היה צדיק גדול יותר. אבל הדורשים לגנאי מתכוינים ליכולת שלו כביכול לבטל את רצונו של מקום, היינו לבטל גזירותיו ודיניו, שזהו פנימיות רצונו, והנה נח ככל יהיה צדיק יותר, יהיה לו מחסום נפשי גדול יותר מלשנות גזירותיו של מקום, מחשש חלול ה', ולכן לעומת אברהם לא היה נחשב לכלום.

צדיק גמור

הזכרנו לעיל את שני הצדיקים נח ואברהם שמופיע אצלם התיאור "תמים", ונראה שצדיק תמים הוא הצדיק הגמור. אמנם הבטוי "צדיק גמור" מופיע במאמרי חז"ל בשני מובנים:

א. צדיק בדינו, שעושה מה שמוטל עליו ויוצא ידי חובתו, כמו הגמרא בבבא בתרא י:

"האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור", ושם הכוונה היא שיצא ידי חובת צדקה, ולא מעבר לזה, שהרי הוא נותן צדקה שלא לשם שמים אלא מתוך "פניה" כדי שיחיה בנו, וקמ"ל שקיים את המצוה כיון שסוף כל סוף מעונין בצדקה כמו שמסביר רש"י שם "ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה, אינו מהרהר אחר מידת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט".

ב. צדיק שהוא עצמו מושלם, שעושה רצון אביו שבשמים. ונראה שפירוש הדבר הוא כמו שאומר התוספות (ד"ה "כאן" ברכות לה:) על דברי רשב"י "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים" והקשה התוס' הלא "ואספת דגניך" נאמר על אלו שעושין רצונו של מקום ככתוב "והיה אם שמוע תשמעו וגו'" ואז "ואספת דגניך"? ומתרץ "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים".

לפי הגדרה זו , צדיקים גמורים הם אלו שאינם מסתפקים בעשית מה שמוטל עליהם ע"פ התורה, אלא עושין את רצון הקב"ה מעבר למה שכתוב , שיודעים את פנימיות רצונו שלשם זה נבראו כדי לעסוק בתורה בלבד.

ולפי זה אפשר להסביר את הגמ' שאומרת "בקש (משה) להודיעו דרכיו של הקב"ה, ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך. אמר לפניו: רבש"ע !מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו וכו' הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו-צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור". וכפשוטו הכוונה ב"צדיק גמור" היא לצדיק מושלם שהקב"ה אינו צריך לפרוע עוונותיו בעוה"ז, ולכן טוב לו, ו"צדיק שאינו גמור"- הוא שיש לו עוונות והקב"ה פורע עוונותיו בעוה"ז כדי לתת לו חלקו מושלם בעוה"ב.

אלא שלכאורה קשה דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וממילא לא שייך שיהיה צדיק גמור? ועוד מה זה קשור לגלוי של י"ג מידות הרחמים, שכאן הקב"ה גילה למשה מסתורי דרכיו בי"ג מידות רחמיו?

ונראה לומר שהצדיק הגמור הוא מי שיודע את רצונו הפנימי של הקב"ה שהוא להטיב עם בריותיו, ופונה אל הקב"ה בי"ג מידות הרחמים שיחון אותו במתנת חנם, וזהו "וטוב לו" שפונה אל מידת טובו של הקב"ה, ומהפך מידת הדין למידת הרחמים. וצדיק שאינו גמור , הוא מי שמקיים את מידת הדין של הקב"ה ומצדיק עליו את דינו של הקב"ה ואינו מתפלל לשנות גזירותיו כפי רצונו הפנימי, ולכן "רע לו".

וכך אפשר להסביר את הגמ' בקידושין מ. "וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב….. וכי יש רשע טוב ורשע שאינו טוב, אלא רע לשמים וטוב לבריות זה רשע טוב, רע לשמים ורע לבריות זה רשע שאינו טוב".

ולכאורה כל הגמרא הזאת מוקשה דאיך יכול להיות "צדיק" אם הוא רע לבריות, שעובר על מצוות שבין אדם לחבירו?

ועוד קשה מדוע רק הצדיק הטוב נהנה מפרי מעשיו בעוה"ז? ועוד מדוע רק הרשע הרע נענש בעה"ז?

אלא שהצדיק הטוב הוא הצדיק שהזכרנו לעיל, שהוא יודע כי רצונו של הקב"ה להיות "טוב לבריות" ומתפלל עליהם, והקב"ה עושה רצונו ומבטל גזירותיו. וממילא טובה גדולה באה לעולם. והצדיק הרע, הוא זה שמרוב צדיקותו הוא חושש לכבוד שמים, וחושש שיהיה חלול השם אם יבטל את מידת הדין של הקב"ה וזהו "רע לבריות", ובגללו לא יורדת טובה לעולם. לעומתו הצדיק הגמור יודע שאין חלול השם בא מבטול הגזרות, מפני שע"י גלוי חסד השם בעולם, מתגלה גלוי פנימי יותר של אלוקים בעולם, שמופיע במידת הרחמים.

ולפי זה הרשע הטוב הוא מי שמבקש לבטל גזירותיו של הקב"ה מפני שהוא "טוב לבריות", כיון שהוא רשע ואומר זאת כהתרסה כלפי שמיא, אין תפילותיו מתקבלות. (דוגמא לדבר: מסוף מסכת סוכה, מאותה אשה, "מרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדוחק, וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה"(סוכה נו.)).

ונראה שזה היה ההבדל בין נח לאברהם. נח היה צדיק גמור במובן הראשון שכתבנו, היינו שהיה צדיק בדינו, עשה כל מה שאמר לו האלוקים, וסימן לדבר שנולד מהול, שהיה שלם בלא חסרון כמו שעשהו האלוקים. ולכן כשראה את דור המבול הרשעים לא התפלל עליהם, והצדיק עליהם דינו של הקב"ה שעליהם להאבד. שלא יתחלל שמו יתברך בעולם. והוא צדיק ורע לו - שבאה רעה לעולם בעבורו.

אבל אברהם היה צדיק גמור במובן השני, שעשה רצונו הפנימי של הקב"ה, להטיב עם עולמו והכל תלוי בידי האדם אם יבקש על כך, סימן לדבר שנצטווה על תשמיש המיטה, היינו שעליו מוטל להסיר הערלה. ולכן התפלל על דורו והוא צדיק וטוב לו שעליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".

---------------------------