AbracaAdabrá.Ediciones

יום חמישי, 16 בינואר 2020

תוכנת הבריאה: מנפש נגעלת, מעי כועס


כבר כמה שבועות, אני כמעט כל הזמן חולה; בשבוע האחרון, נתווסף לחגיגה איזה משהו שגורם לי שלשולים ברצף ואז חולשה וכאבים וחוסר שינה וכהולך עם זה. תופעה זו משכה אותי עוד פנימה לחפש את שורש כל מה שקורה בקרבי באופן מוחשי, מראותי את עצמי בעולם של גופים הנעים בזמן. אני נאלץ להבין את מהותו והרכבו של הקשר בין הלובש והלבוש, בין גופי ונפשי, מאז שאינני מסוגל להאמין בנכונות השיוך של רלוונטיות גבוהה לרפואה המוסכמת על פי רוב. רפואה תכליתה בריאות, היא תכונת הראוי להיברא, וזה מתחיל מהנפש, מהגרעין האלוהי אשר יחייה אותי מבפנים. אני מבקש להגדיר את החלל הזה של המפגש, לפרט את הגשר בין שני דפני ההידהוד, לחוותו, להתהוות מודע לאמת כאילו מתמיד, לתרגם אמת משנה חיים לשפות שאנשים מבינים.
תודעת הנוכח מתחדדת. קשרי גומלין בין ארועים, התמרות של רוב משלים אחוזים בנמשלים מעט, מהויות צפות מאחורי מחיצות של אורות מבדרים. המעיים שלי מבקשים לדחוף החוצה את אשר מגעיל את נפשי, את כל הכיעור הנדבק לקורות הלב ברצוא ושוב הבלתי פוסק עם הראי הנמשל לזולתי כל. אך לא עולה בידם כי אם לערוך טכס סמלי, ולדחוף החוצה את מה שימצאו בדרכם, על תקן כל המגעיל את נפשי. אז, הדחף הזה הנורא שחוזר וחוזר, שלשול בגוף, וצר לנפש בגוף חולה, ונחלשת; והטשטוש, הבהיה, ההזיה, לאט לאט מזילים ומזרימים את הזיהום הנפשי, משנים את מהותו ומנענעים אותו על מנת להחלישו, ובתהפוכות גוף ונפש מטהרים אותו, ומשחררים אותו לזכרון. כך, בעצם, בכל דבר.
אז, מה גרם לגוף שלי להיות מותקף בשלשולים החוזרים הרבה פעמים לאורך כל היממה, בלי מנוחה, ימים רבים? הרי, כל המגעיל את נפשי. אני כל כך אוהב ומודה על כל רגע של חיים, ויש לי כל כך הרבה תוכן יפה ומרגש ומבושם להלביש בו, עד אשר צר לי על כל רגע שנפגם. הרגע בו איש אחד בו שמתי את אמוני מאכזב אותי עד תהום רבא, או כאשר עוולות נוראיות נעשות לאין עוצר אל מול עיניי או אף בי, או כאשר הכל נראה כמתנהל על פי רשעות ורוח שטות ואין שישים לב; אז אני מרגיש ממש בקרבי איך האופל הדביק מציף את עורקי נפשי, וזה מחניק וגורם לי להשתעל, להוציא את האופל בלחה, וחום הגוף עולה על מנת לנקות על פי משל את נפשי בזיעה, והמעיים גם הם דוחפים חוצה, כולם יחד נראה כאילו יכולים לכבות את חיי חלילה; והם באים מהגוף פנימה לעורר את נפשי לעולם נקי באור חדש כל פעם, בכל פעימה ופסיעה, לנסות בגופי את נפשי ולעוררה לתיקון ורפואה.


יום ראשון, 5 בינואר 2020

ערכי האותיות באותיות: מוצג להתבוננות


א
ב: א א
ג: א ב
ד: א ג
ה: ב ג
ו: א ב ג
ז: ג ד
ח: א ג ד
ט: ב ג ד
י: א ב ג ד
כ: ב ג ד ה ו
ל: ד ה ו ז ח
מ: ו ז ח ט י
נ: א ד ה ו ז ח ט י
ס: ו ז ח ט י כ
ע: א ב ג ד ו ז ח ט י כ 
פ: ג ח ט י כ ל
צ: כ ל מ
ק: י כ ל מ
ר: כ ל מ נ ס
ש: מ נ ס ע פ
ת: ס ע פ צ ק


ערכי האותיות באותיות: טיוטה


א
ב: א א
ג: א ב
ד: א ג
ה: ב ג
ו: א ב ג
ז: ג ד
ח: א ג ד
ט: ב ג ד
י: א ב ג ד
כ: ב ג ד ה ו
ל: ד ה ו ז ח
מ: א ד ה ו ז ח ט  / ו ז ח ט י
נ: א ד ה ו ז ח ט י  / א ב ג ד ו ז ח ט י
ס: ו ז ח ט י כ
ע: א ב ג ד ו ז ח ט י כ 
פ: ג ח ט י כ ל
צ: כ ל מ
ק: י כ ל מ
ר: כ ל מ נ ס
ש: מ נ ס ע פ
ת: ס ע פ צ ק


יום חמישי, 2 בינואר 2020

EL HOMBRE DE FE, Y LA SUSTANCIA DE LA ESPERA

desde el enamoramiento por lo bello, bueno y verdadero
*** EL HOMBRE DE FE, Y LA SUSTANCIA DE LA ESPERA ***

comencemos por un extracto de "Fragmentos de un discurso amoroso", de Roland Barthes (el libro completo está disponible en nuestra biblioteca: https://www.facebook.com/download/preview/705340686662023):
"Espero una llegada, una reciprocidad, un signo prometido. Puede ser fútil o enormemente patético. Todo es solemne: no tengo sentido de las proporciones.
Hay una escenografía de la espera: la organizo, la manipulo, destaco un trozo de tiempo en que voy a imitar la pérdida del objeto amado y provocar todos los afectos de un pequeño duelo, lo cual se representa, por tanto, como una pieza del teatro.
La espera es un encantamiento: recibí la orden de no moverme. La espera de una llamada telefónica se teje así de interdicciones minúsculas, al infinito, hasta lo inconfesable: me privo de salir de la pieza, de ir al lavabo, de hablar por teléfono incluso; sufro si me telefonean; me enloquece pensar que a tal hora cercana será necesario que yo salga, arriesgándome así a perder el llamado. Todas estas diversiones que me solicitan serían momentos perdidos para la espera, impurezas de la angustia. Puesto que la angustia de la espera, en su pureza, quiere que yo me quede sentado en un sillón al alcance del teléfono, sin hacer nada.
El ser que espero no es real. El otro viene allí donde yo lo espero, allí donde yo lo he creado ya. Y si no viene lo alucino: la espera es un delirio."

Ahora que ya lo leíste, atiende a lo que establece el Rambám-Maimónides, en el doceavo lugar de sus 13 fundamentos de fe:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא:
Esto es: "Yo creo con fe completa en la venida del Mashíaj, y aún cuando se demorará, con todo ello aguardaré por él, en cada día, (a) que venga".
Coloca esta idea en tu conciencia, como si fuera una transparencia, sobre el texto de Barthes que leímos antes. Esa es la pasión del jasíd, del hombre enamorado de la idea y de la voluntad divina, que anhela con toda su alma y con cada uno de sus instantes la teofanía; y ocuparse de cualquier cosa que lo distraiga de su tan profundo anhelo de amor le duele inmensamente y le llena de ansiedad. Y entonces vive en ese encantamiento maravilloso, que no es delirio sino acción de la conciencia creando en su realidad sensible el objeto de deseo, revelándolo de lo profundo de la sustancia misma que me constituye.