ענין אדם ז"א ובהמה נוק' תושיע ה', מתוך התערבות יחד של אדם ובהמה בקרבן
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?CategoryID=448&ArticleID=844
סוד הקרבן
דרכי החסידות
קין והבל, נח, האבות - כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות במשכן ובמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף - לא מושלם! - לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.
בעניין הקרבנות יש מילה החוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה והן בספרי הקבלה. מילה זו היא: 'סוד'. הרמב"ן אומר: "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר מכונה הקרבן: "רזא דקרבנא" (סוד הקרבן). די בכך להמחיש לפנינו את רום-מעלתו של הקרבן.
אש בנפש
בקרבן שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו - בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה רק הבאת הקרבן, אלא גם התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר, שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב, שכל מה שנעשה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן לחילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ועליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.
מבחינה זו קיימת גם בימינו האפשרות להקריב קרבן. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא הפירוש הוא, שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש - עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" - הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לאהבת ה'.
זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן - קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - "בשני יצריך"), שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשה בעת התפילה, שאז מעורר האדם בליבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש זו גם את הנפש הבהמית. משום כך נחשבות התפילות "במקום קרבנות".
החזרת הסדר ששובש
אך הקרבן איננו רק תהליך נפשי או סמלי. המרכיב הגשמי - של הקרבת בהמה או מנחה - חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" - 'לחמו', כביכול, של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" - "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".
הקרבן אף מעורר רצון חדש אצל הקב"ה - "ונרצה לו". כמו-כן אנו רואים שבקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא, שהוא שם-העצם, ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.
כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש נפש רוחנית שמקורה נעלה ביותר. כשאדם נוטל בהמה ומביאה קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, ועל-ידי כך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם כולו בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, אלא שכמה פעמים ככה.
ואכן, הרמב"ם פותח (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים) את הגדרת תפקידו של המשיח במילים אלה: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים... מקריבין קרבנות וכו'". כי חזרתם של הקרבנות היא חלק מרכזי בתיקון העולם כולו בזמן הגאולה.
דרכי החסידות
קין והבל, נח, האבות - כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות במשכן ובמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף - לא מושלם! - לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.
בעניין הקרבנות יש מילה החוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה והן בספרי הקבלה. מילה זו היא: 'סוד'. הרמב"ן אומר: "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר מכונה הקרבן: "רזא דקרבנא" (סוד הקרבן). די בכך להמחיש לפנינו את רום-מעלתו של הקרבן.
אש בנפש
בקרבן שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו - בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה רק הבאת הקרבן, אלא גם התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר, שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב, שכל מה שנעשה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן לחילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ועליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.
מבחינה זו קיימת גם בימינו האפשרות להקריב קרבן. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא הפירוש הוא, שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש - עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" - הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לאהבת ה'.
זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן - קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - "בשני יצריך"), שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשה בעת התפילה, שאז מעורר האדם בליבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש זו גם את הנפש הבהמית. משום כך נחשבות התפילות "במקום קרבנות".
החזרת הסדר ששובש
אך הקרבן איננו רק תהליך נפשי או סמלי. המרכיב הגשמי - של הקרבת בהמה או מנחה - חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" - 'לחמו', כביכול, של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" - "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".
הקרבן אף מעורר רצון חדש אצל הקב"ה - "ונרצה לו". כמו-כן אנו רואים שבקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא, שהוא שם-העצם, ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.
כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש נפש רוחנית שמקורה נעלה ביותר. כשאדם נוטל בהמה ומביאה קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, ועל-ידי כך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם כולו בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, אלא שכמה פעמים ככה.
ואכן, הרמב"ם פותח (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים) את הגדרת תפקידו של המשיח במילים אלה: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... ובונה המקדש... וחוזרין כל המשפטים... מקריבין קרבנות וכו'". כי חזרתם של הקרבנות היא חלק מרכזי בתיקון העולם כולו בזמן הגאולה.
---------------------------------------
http://www.mashiach.org.il/advanced/221-2010-04-20-17-45-14.html
באש ובידי אדם
בדברי חז"ל יש סתירה ידועה בשאלה מי יבנה את בית-המקדש השלישי. בכמה מקומות נאמר שהבית השלישי יֵרד מן השמים, ובמקומות אחרים נאמר שייבנה בידי אדם (המלך המשיח). אחד היישובים לסתירה הוא, שבניין בית-המקדש השלישי יהיה משולב ממעשי אדם וממעשי שמים: תחילת בניינו תיעשה בידי אדם, ולתוך הבניין הזה יֵרדו דברים מן השמים.
אחד ההיבטים המעשיים של הסבר זה הוא השילוב בין תיאור הבית השני, המפורט במסכת מידות, לבין תיאור בית-המקדש השלישי בספר יחזקאל: הבניין שייעשה בידי אדם יהיה על-פי מסכת מידות, ולתוך הבניין הזה יֵרדו אותם חלקים שמתוארים ביחזקאל.
מידות סתומות
בספר יחזקאל (פרקים מ-מג) מופיע תיאור מדוקדק של בית-המקדש, ולדברי המפרשים, זה בית-המקדש השלישי. מפורטת שם נבואה שבה גילה הקב"ה את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו" (מג,יא). הבית המתואר שם שונה מבית-המקדש הראשון והשני, אולם אין לנו אפשרות לתרגם את הדברים לתכנית אדריכלית מעשית, שכן דברים רבים אינם מובנים, והמפרשים מגדירים אותם 'סתומים'. הרמב"ם (הלכות בית-הבחירה פרק א, הלכה ד) אומר: "בניין העתיד להיבנות, אף-על-פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר".
לעומת זה בידנו פירוט של הבית השני במסכת מידות. הרמב"ם, בפירוש המשניות, אומר שכאשר יגיע הזמן לבנות את בית-המקדש השלישי, הוא ייבנה על בסיס המידות שבמסכת זו, אלא שאז "יזכנו הא-ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל... שעל-ידי הסיפור הזה של בית שני, אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל" (לשון ה'תוספות יום-טוב' בהקדמתו למסכת מידות).
שילוב דומה היה בבית-המקדש בעניין הקרבנות. מצד אחד נצטוו הכוהנים להביא אש להקרבת הקרבן, ומצד שני הייתה יורדת אש מן השמים. האדם צריך לעשות את המוטל עליו, ואז הקב"ה מוסיף את השלמות העליונה מן השמים. אולם בבית-המקדש השלישי יגיע השילוב הזה לשיא שלמותו, עד שיתבטא גם בעצם בניינו של הבית.
העולם הוכשר
דבר זה נובע ממהותו של הבית השלישי ומייחודו לעומת שני בתי-המקדש שקדמו לו. בבית-המקדש הראשון היה יתרון גדול בתחום הקדושה שיורדת מלמעלה, אולם העולם עצמו טרם היה מוכן לגילויים הנעלים האלה. בבית-המקדש השני היה מצב הפוך - הזדככות גדולה מלמטה, שכן בוניו היו בדרגת בעלי-תשובה, אולם הקדושה שהאירה בו לא הייתה בדרגה גבוהה (ולכן חסרו בו חמשת הדברים המבטאים את גילוי הקדושה). זה ייחודו של בית-המקדש השלישי, שבו תתמזג השלמות של שני הצדדים - גם הקדושה שבאה מלמעלה וגם ההזדככות של העולם התחתון.
בית-המקדש השלישי ייבנה לאחר תקופת הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה עם שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.
דבר זה יתבטא בבניין המשולב של בית-המקדש השלישי. מצד אחד הוא ייבנה בידי אדם, כחלק ממצוות "ועשו לי מקדש", ומצד שני יֵרד באש מלמעלה. מצד אחד ייבנה על-פי מתכונת בית-המקדש השני, ומצד שני ישתלבו בו מלמעלה הדברים ה'סתומים' המפורטים ביחזקאל. בכך מתבטאת השלמות המשולבת של הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו (ראה בכל זה ליקוטי-שיחות כרך חי, עמ' 418 ואילך; כרך יא, עמ' 98; כרך יג, עמ' 84).
בדברי חז"ל יש סתירה ידועה בשאלה מי יבנה את בית-המקדש השלישי. בכמה מקומות נאמר שהבית השלישי יֵרד מן השמים, ובמקומות אחרים נאמר שייבנה בידי אדם (המלך המשיח). אחד היישובים לסתירה הוא, שבניין בית-המקדש השלישי יהיה משולב ממעשי אדם וממעשי שמים: תחילת בניינו תיעשה בידי אדם, ולתוך הבניין הזה יֵרדו דברים מן השמים.
אחד ההיבטים המעשיים של הסבר זה הוא השילוב בין תיאור הבית השני, המפורט במסכת מידות, לבין תיאור בית-המקדש השלישי בספר יחזקאל: הבניין שייעשה בידי אדם יהיה על-פי מסכת מידות, ולתוך הבניין הזה יֵרדו אותם חלקים שמתוארים ביחזקאל.
מידות סתומות
בספר יחזקאל (פרקים מ-מג) מופיע תיאור מדוקדק של בית-המקדש, ולדברי המפרשים, זה בית-המקדש השלישי. מפורטת שם נבואה שבה גילה הקב"ה את "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו" (מג,יא). הבית המתואר שם שונה מבית-המקדש הראשון והשני, אולם אין לנו אפשרות לתרגם את הדברים לתכנית אדריכלית מעשית, שכן דברים רבים אינם מובנים, והמפרשים מגדירים אותם 'סתומים'. הרמב"ם (הלכות בית-הבחירה פרק א, הלכה ד) אומר: "בניין העתיד להיבנות, אף-על-פי שהוא כתוב ביחזקאל, אינו מפורש ומבואר".
לעומת זה בידנו פירוט של הבית השני במסכת מידות. הרמב"ם, בפירוש המשניות, אומר שכאשר יגיע הזמן לבנות את בית-המקדש השלישי, הוא ייבנה על בסיס המידות שבמסכת זו, אלא שאז "יזכנו הא-ל יתברך ויגלה עינינו להבין הסתום ביחזקאל... שעל-ידי הסיפור הזה של בית שני, אנו יכולים לדרוש ולהבין בבניינא דיחזקאל" (לשון ה'תוספות יום-טוב' בהקדמתו למסכת מידות).
שילוב דומה היה בבית-המקדש בעניין הקרבנות. מצד אחד נצטוו הכוהנים להביא אש להקרבת הקרבן, ומצד שני הייתה יורדת אש מן השמים. האדם צריך לעשות את המוטל עליו, ואז הקב"ה מוסיף את השלמות העליונה מן השמים. אולם בבית-המקדש השלישי יגיע השילוב הזה לשיא שלמותו, עד שיתבטא גם בעצם בניינו של הבית.
העולם הוכשר
דבר זה נובע ממהותו של הבית השלישי ומייחודו לעומת שני בתי-המקדש שקדמו לו. בבית-המקדש הראשון היה יתרון גדול בתחום הקדושה שיורדת מלמעלה, אולם העולם עצמו טרם היה מוכן לגילויים הנעלים האלה. בבית-המקדש השני היה מצב הפוך - הזדככות גדולה מלמטה, שכן בוניו היו בדרגת בעלי-תשובה, אולם הקדושה שהאירה בו לא הייתה בדרגה גבוהה (ולכן חסרו בו חמשת הדברים המבטאים את גילוי הקדושה). זה ייחודו של בית-המקדש השלישי, שבו תתמזג השלמות של שני הצדדים - גם הקדושה שבאה מלמעלה וגם ההזדככות של העולם התחתון.
בית-המקדש השלישי ייבנה לאחר תקופת הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה עם שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.
דבר זה יתבטא בבניין המשולב של בית-המקדש השלישי. מצד אחד הוא ייבנה בידי אדם, כחלק ממצוות "ועשו לי מקדש", ומצד שני יֵרד באש מלמעלה. מצד אחד ייבנה על-פי מתכונת בית-המקדש השני, ומצד שני ישתלבו בו מלמעלה הדברים ה'סתומים' המפורטים ביחזקאל. בכך מתבטאת השלמות המשולבת של הבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו (ראה בכל זה ליקוטי-שיחות כרך חי, עמ' 418 ואילך; כרך יא, עמ' 98; כרך יג, עמ' 84).
-----------------------------
מהאדמו"ר הזקן
ס פ ר ת ק ם ״ ו ר מ א
וביאור הענין דהנה ידוע סוד הקרבנות של תמידין כסדרן ומוםפין כהלכתן שהיו
מקריבין על המזבח במועדים ובזמנים המפורשות בתורה שהיא בחי׳
העלאת מ״ן מא״ח של המתבררין דרפ״ח נצוצין דתוהו שנפלו דרך שבירה לנוגה
דבי״ע הם כל הבהמות הטהורים שמתבררין ונעשה מהן בתי׳ העלאת מ״ן בא״ח
מלמטה למעלה בבתי׳ רצוא והסתלקות בגבורות רשפי אש ושלהבת עזה העולה
מלמטה בצמאון גדול בבחי׳ השתוקקות נפלאה בבחי׳ רננה כו׳ ליכלל במקורם ב״ה
וזהו ענין הקרבת הקרבנות על המזבח שמצוה״ להביא אש מההדיוט ואח״כ יורד
עליו אש שלמעלה כדמות 5״ ארי׳ ואכיל כל קרבנין וכמ״ש ביחזקאל והאריא״ל 1 6
שתים עשרה אויר וגו׳ שזהו בחי׳ הארי׳ שהיו יורד מלמעלה ואכיל כל קרבנין שהוא
בחי׳ המ״ד הנמשר מבחי׳ חסדים עליונים שהוא פני ארי׳ אל הימין שבמרכבה
לשרות על המ״ן של המתבררין והוא נמשך מבחי׳ ש׳ מ״ה התיקון דאצי׳ עיקר
המברר כי בחכמהלי דייקא אתברירו שהוא המברר את המ״ן דב״ן כנודע וזהו בחי׳
שמחה שאחר הרננה שהוא בחי׳ מ״ד דמ״ה שיורד כדמות ארי׳ שעל הימין דוקא
ואכיל כל קרבנין כנ״ל וכ״ז הי׳ סוד הקרבנות שבמשכן ומקדש שהיו מקריבין
תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ועולת החדש ומנחתה כו/ שהוא בחי׳ הברורים
דרפ״ת ניצוצין דתוהו שנפלו בשבירה לבי״ע שנעשה מהם תחלה בחי׳ העלאת מ״ן
בבחי׳ רננה מלמטה למעלה ואח״כ יורד מ״ד דמ״ה ושורה עליהם שאז עיקר
ההתבררו׳ שלהם ליכלל במ״ה דתיקון דאצי׳.
והנה כ״ז לאחר החנור של המזבח או המקדש שכבר נתחנכו ושרתה השכינה בהם
אז היה מתנהג בסדר נכון בהקרבת הקרבנות תמידין כסדרן ומוםפין
כהלכתן דבר יום ביומו בבחי׳ העלאת מ״ן והמשכת מ״ד דמ״ה כנ״ל, אך בתחלה
כשמצטרך להמשיך הדבר מעיקרו שיושפל השפע עליונה של אור א״ס ב״ה לשרות
על המ״ן וא״ח של המתבררין של הקרבנות בכדי לברר אותם ולתקן בתיקון דאצי׳
כי כל התחלות קשות שהוא באמת ירידה גדולה לגביו שיושפל השפע דמ״ד דמ״ה
למטה לברר המ״ן דב״ן בכדי שיתברר מהניצוצין דתוהו שנפלו בשבירה לבחי׳
התיקון דאצי/ אי לזאת מצטרר להיות בחי׳ תנוכת המזבח ובמקדש חנוכת הבית
בהקרבנות של הנשיאים וקרבנות של שלמה בזמן החנור שאינם שוים לשאר
הקרבנות שהיו מקריבים אח״כ תמידין כסדרן כו/ והיינו בהיות ידוע שהשבירה
דתהו הי׳ רק בז״ת בלבד ולא בג״ר שלא הי׳ בהם שבירה זולת פגם וביטול בעלמא
כו׳, והוא מצד מעלתן הנפלאה שהם הגבה למעלה כנודע ולכך כשנצטרכו להמשיך
בתחלה המ״ד דמ״ה שישרה על המ״ן דב״ן שהם הקרבנות שבמזבח ומקדש הוצרכו
לחנכו בהמשכתן מג״ר דתה״ו שלמעלה מתהו ותיקון שלא היו מעולם בבתי׳ שבירה
שהם הגבה למעלה מאד נעלה עד אשר כחשיבה דשבירה של ז״ת דתהו וכאורה
14 ) שמצוה להביא אש מההדיוט: ר א ה עירובין 16 ) והאריא״ל שחים עשרה אורך: יחזקאל מג,
סג ׳ א• טז.
15 ) כדמות ארי׳ ואכיל כל קרבנין: ר א ה זהר 17 ) בחכמה דייקא אתברירו: ר א ה זהר פקודי
ב ה ק ד מ ה ו, ב. ר נ ד , סע״ב.
וביאור הענין דהנה ידוע סוד הקרבנות של תמידין כסדרן ומוםפין כהלכתן שהיו
מקריבין על המזבח במועדים ובזמנים המפורשות בתורה שהיא בחי׳
העלאת מ״ן מא״ח של המתבררין דרפ״ח נצוצין דתוהו שנפלו דרך שבירה לנוגה
דבי״ע הם כל הבהמות הטהורים שמתבררין ונעשה מהן בתי׳ העלאת מ״ן בא״ח
מלמטה למעלה בבתי׳ רצוא והסתלקות בגבורות רשפי אש ושלהבת עזה העולה
מלמטה בצמאון גדול בבחי׳ השתוקקות נפלאה בבחי׳ רננה כו׳ ליכלל במקורם ב״ה
וזהו ענין הקרבת הקרבנות על המזבח שמצוה״ להביא אש מההדיוט ואח״כ יורד
עליו אש שלמעלה כדמות 5״ ארי׳ ואכיל כל קרבנין וכמ״ש ביחזקאל והאריא״ל 1 6
שתים עשרה אויר וגו׳ שזהו בחי׳ הארי׳ שהיו יורד מלמעלה ואכיל כל קרבנין שהוא
בחי׳ המ״ד הנמשר מבחי׳ חסדים עליונים שהוא פני ארי׳ אל הימין שבמרכבה
לשרות על המ״ן של המתבררין והוא נמשך מבחי׳ ש׳ מ״ה התיקון דאצי׳ עיקר
המברר כי בחכמהלי דייקא אתברירו שהוא המברר את המ״ן דב״ן כנודע וזהו בחי׳
שמחה שאחר הרננה שהוא בחי׳ מ״ד דמ״ה שיורד כדמות ארי׳ שעל הימין דוקא
ואכיל כל קרבנין כנ״ל וכ״ז הי׳ סוד הקרבנות שבמשכן ומקדש שהיו מקריבין
תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ועולת החדש ומנחתה כו/ שהוא בחי׳ הברורים
דרפ״ת ניצוצין דתוהו שנפלו בשבירה לבי״ע שנעשה מהם תחלה בחי׳ העלאת מ״ן
בבחי׳ רננה מלמטה למעלה ואח״כ יורד מ״ד דמ״ה ושורה עליהם שאז עיקר
ההתבררו׳ שלהם ליכלל במ״ה דתיקון דאצי׳.
והנה כ״ז לאחר החנור של המזבח או המקדש שכבר נתחנכו ושרתה השכינה בהם
אז היה מתנהג בסדר נכון בהקרבת הקרבנות תמידין כסדרן ומוםפין
כהלכתן דבר יום ביומו בבחי׳ העלאת מ״ן והמשכת מ״ד דמ״ה כנ״ל, אך בתחלה
כשמצטרך להמשיך הדבר מעיקרו שיושפל השפע עליונה של אור א״ס ב״ה לשרות
על המ״ן וא״ח של המתבררין של הקרבנות בכדי לברר אותם ולתקן בתיקון דאצי׳
כי כל התחלות קשות שהוא באמת ירידה גדולה לגביו שיושפל השפע דמ״ד דמ״ה
למטה לברר המ״ן דב״ן בכדי שיתברר מהניצוצין דתוהו שנפלו בשבירה לבחי׳
התיקון דאצי/ אי לזאת מצטרר להיות בחי׳ תנוכת המזבח ובמקדש חנוכת הבית
בהקרבנות של הנשיאים וקרבנות של שלמה בזמן החנור שאינם שוים לשאר
הקרבנות שהיו מקריבים אח״כ תמידין כסדרן כו/ והיינו בהיות ידוע שהשבירה
דתהו הי׳ רק בז״ת בלבד ולא בג״ר שלא הי׳ בהם שבירה זולת פגם וביטול בעלמא
כו׳, והוא מצד מעלתן הנפלאה שהם הגבה למעלה כנודע ולכך כשנצטרכו להמשיך
בתחלה המ״ד דמ״ה שישרה על המ״ן דב״ן שהם הקרבנות שבמזבח ומקדש הוצרכו
לחנכו בהמשכתן מג״ר דתה״ו שלמעלה מתהו ותיקון שלא היו מעולם בבתי׳ שבירה
שהם הגבה למעלה מאד נעלה עד אשר כחשיבה דשבירה של ז״ת דתהו וכאורה
14 ) שמצוה להביא אש מההדיוט: ר א ה עירובין 16 ) והאריא״ל שחים עשרה אורך: יחזקאל מג,
סג ׳ א• טז.
15 ) כדמות ארי׳ ואכיל כל קרבנין: ר א ה זהר 17 ) בחכמה דייקא אתברירו: ר א ה זהר פקודי
ב ה ק ד מ ה ו, ב. ר נ ד , סע״ב.
דתיקון דאצי׳ שוים כמ״ש המשפילי 1 8 לראות בשמים ובארץ בשוה השוה ומשוה קטן
וגדול כנודע שאז עי״ז ממשיכים שיתחנר המזבח והמקדש בהשראת המ״ד דמ״ה
דתיקון לברר הבירורין דמ״ן בתמידות לעולם והיינו כענין החנוך של הנער להוליכו
לבית הספר שמצד שכל התחלות קשות והוא מצטרך להרגילו בדבר הלימוד שילך
לבית הספר לזאת מוליכו אביו בעצמו הגדול מפני שאביו הוא גדול שכבר למד
בבית הספר ואינו צריך ללימוד זה כלל שאינו תופס מקום נגדו כלל לכך יכול הוא
להוליך הילד לבית הספר אבל הנער נער והוא התחלתו בהלימוד שאינו יכול לילך
בעצמו ולקבל העול עד שיוליכנו אביו וירגילנו בזה כר, כך ממש עד״מ למעלה
בחנוכת המזבח והמקדש שיומשך השרא׳ המ״ד דמ״ה בתמידיות בו לברר המ״ן דב״ן
בהקרבת תמידין כסדרן ומוםפין כהלכתן אח״כ שמצטרך לחנכו בזה מפני שכל
התחלות קשות והיינו ע״י המשכתן מבחי׳ ג״ר דתה״ו שלא היו בשבירה מעולם אשר
שם כחשיבה כאורה שוים מצד שהגבה למעלה מאד נעלה משניהם אי לזאת
משפיל״י לראות בשמים ובארץ בשוה ולכד משם יוכלו לחנד את המ״ד דמ״ה שירד
לשרות על המ״ן דב״ן מא״ח של המתבררין דרפ״ח ניצוצין שנפלו בשבירה מז״ת
דתה״ו והיינו כמשל האב הגדול דוקא שכבר למד ואינו בערך הלימוד בבית ה ס פ ר
שמחנך את בנו הנער קטן להוליכו לבית הספר ולהרגילו בזה ואת״כ יולר הנער
מעצמו רק בתחלה בלבד צריך חנוך בה מצד שכל התחלות קשות וכר.
וזהו ענין הקרבנות של הנשיאים ושל שלמה המלך ע״ה בחנוכת המזבח והבית
שהמשיכו בקרבנות אלו מג״ר דתה״ו שלא היו בשבירה מעולם לצורך חנ ו כת
המזבח ותנובת הבית כו׳ ואח״כ הי׳ אש כדמות ארי׳ שאל הימין הוא המ״ד דמ״ה
מעצמו בכל זמן שהיו מקריבין תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ואכיל כל קרבנין
כוי, וזהו מזמור״ שיר חנוכת הבית וגו׳ וכמשנ״ת במ״א ע״ש.
וגדול כנודע שאז עי״ז ממשיכים שיתחנר המזבח והמקדש בהשראת המ״ד דמ״ה
דתיקון לברר הבירורין דמ״ן בתמידות לעולם והיינו כענין החנוך של הנער להוליכו
לבית הספר שמצד שכל התחלות קשות והוא מצטרך להרגילו בדבר הלימוד שילך
לבית הספר לזאת מוליכו אביו בעצמו הגדול מפני שאביו הוא גדול שכבר למד
בבית הספר ואינו צריך ללימוד זה כלל שאינו תופס מקום נגדו כלל לכך יכול הוא
להוליך הילד לבית הספר אבל הנער נער והוא התחלתו בהלימוד שאינו יכול לילך
בעצמו ולקבל העול עד שיוליכנו אביו וירגילנו בזה כר, כך ממש עד״מ למעלה
בחנוכת המזבח והמקדש שיומשך השרא׳ המ״ד דמ״ה בתמידיות בו לברר המ״ן דב״ן
בהקרבת תמידין כסדרן ומוםפין כהלכתן אח״כ שמצטרך לחנכו בזה מפני שכל
התחלות קשות והיינו ע״י המשכתן מבחי׳ ג״ר דתה״ו שלא היו בשבירה מעולם אשר
שם כחשיבה כאורה שוים מצד שהגבה למעלה מאד נעלה משניהם אי לזאת
משפיל״י לראות בשמים ובארץ בשוה ולכד משם יוכלו לחנד את המ״ד דמ״ה שירד
לשרות על המ״ן דב״ן מא״ח של המתבררין דרפ״ח ניצוצין שנפלו בשבירה מז״ת
דתה״ו והיינו כמשל האב הגדול דוקא שכבר למד ואינו בערך הלימוד בבית ה ס פ ר
שמחנך את בנו הנער קטן להוליכו לבית הספר ולהרגילו בזה ואת״כ יולר הנער
מעצמו רק בתחלה בלבד צריך חנוך בה מצד שכל התחלות קשות וכר.
וזהו ענין הקרבנות של הנשיאים ושל שלמה המלך ע״ה בחנוכת המזבח והבית
שהמשיכו בקרבנות אלו מג״ר דתה״ו שלא היו בשבירה מעולם לצורך חנ ו כת
המזבח ותנובת הבית כו׳ ואח״כ הי׳ אש כדמות ארי׳ שאל הימין הוא המ״ד דמ״ה
מעצמו בכל זמן שהיו מקריבין תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ואכיל כל קרבנין
כוי, וזהו מזמור״ שיר חנוכת הבית וגו׳ וכמשנ״ת במ״א ע״ש.
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32920&st=&pgnum=251
----------------------------------------------------------------
http://vikikabballa.wiki.co.il/index.php/קרבן
קרבן
כאשר אדם חוטא הוא פוגם בספירת המלכות והיא מתרחקת מדודה כמו שרמזו על הבא על הערוה שהכניס רע בין "ו" ל"ה" היינו שהפריד בין הקב"ה והשכינה בין זעיר לנוקבא. כאן בא התיקון על ידי הקרבן. הקרבן הוא כינוי המיוחס לספירת המלכות.
כך כתב בספר קהלת יעקב: קרבן הוא בחינת מלכות, שבה מתקרבין כל הספירות, וגם היא מתקרבת אל דודה, וזהו "קרבן להוי"ה" אל זעיר, ועל ידי זה נתקרבו כל הספירות, זוהר ויקרא (ה'.) כפי פירוש הפרדס. ויש לומר, קרבן גימטריא אלהים דיודין 300 וב"ן 52, והוא במלכות, גם קרבן גימטריא ה' פעמים אדני 325 והוי"ה 26 עם הכולל 1, והוא התקרבות ה' פרצופין דמלכות שהוא ה' פעמים אדני אל הזעיר שהוא הוי"ה.
קרבן יש בה כמה טעמים, אחד מה שכתב הרמב"ן (ויקרא א' ט') לכפרה שעושה בה ארבע מיתות בית דין, כמו שהאריך, וכאילו נעשה לו ויתכפר עליו:
ב' טעם הרב אברהם בן עזרא שהוא בסוד התמורה מה שנגזר עליו במערכת, המר ימירנה בבהמה זו, כמו שאמר ואתן אדם תחתיך:
ג' עניין הקרבן יחוד וקירוב במדריגות, וכל הכוחות שכל הענפים שלמטה יש להם שורש מלמעלה, ומתקרב על ידי זה מדריגה למדריגה ומדריגה למדריגה עד שורש כל השרשים אין סוף ברוך הוא וברוך שמו (פרי עץ חיים שער התפלה פרק ה'):
קרבן כל הקרבנות הם תחת השרים של מעלה חוץ מסולת שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, גליא רזיא הובא בילקוט ראובני פרשת ויקרא:
כתב הרקאנטי על התורה פרשת לך לך: "וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו. הארץ הנקראת זאת היא מיוחדת לישראל. ליי' הנראה אליו באמרו ליי' רמז לשם הגדול יתעלה. ובאומרו הנראה אליו רמז לשכינה הנראית לנביאים נמצא סוד הקרבן לתפארת ישראל ולשכינת עוזו. עוד עיין בפרשת תצוה ויאיר לפניך סוד הקרבן. וכך כתב בספר שושן סודות אות תקעו - "וכבר ידעת סוד הקרבן שהוא הקרבת הכוחות העליונים זה בזה. וכן כתב בספר תולעת יעקב - סוד קדושה - ודע (זוהר שם) כי הקרבן היה בדרך זה, כהן בעבודתו שהיה יודע סוד הקרבן ומכוין בו מה שהיה ראוי לכוונו ועל ידו היו מתיחדים הצורות הקדושות.
כתב הרמ"ז בפירושו הרמ"ז על זוהר בראשית "..שהרי סוד הקרבן להעלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שמלכות דעשיה יעלה פנימיותה ונעשה חיצוניות לחיצוניות נה"י דעשיה ואז מתעלה האור של חיות הקלי' ונעשה חיצוניות למלכות הנזכרת שהחיצוניות שלה נעשה פנימיות לאותו האור". כתב הרקאנטי בפרשת בראשית: "דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן כדאיתא בספר הבהיר: בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלהינו דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב הצורות הקדושות כד"א "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (יחזקאל לז' יז'). ואמר ריח ניחוח כי אין ריח אלא באף ואין ניחוח אלא לשון ירידה כדכתיב וירד ומתרגמין ונחת ע"י ריח הקרבן הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם על ידי הקרבן והיינו דאיקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתייא על ידי דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחוח ליי' שיורד יי' ליי' רוצה לומר כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה". הסבר: הריח עולה ממטה למעלה ואלו המיין נוקבין והניחוח יורד ממעלה למטה ואלו המיין דכורין והעולמות מתקרבים זה לזה.
קרבן יש בו כמה טעמים, אחד מה שכתב הרמב"ן (ויקרא א' ט') לכפרה שעושה בה ארבע מיתות בית דין, כמו שהאריך, וכאילו נעשה לו ויתכפר עליו. וכן כתב הציוני ריש פ' ויקרא: "ציוה הש"י כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידו עליו נגד המעשה ויתודה בפיו נגד הדבור. וישרוף באש החלב המכסה את הקרב ועל הכליות ויותרת על הכבד שהם כולם כלי המחשבה והמסכימים בחטא והמוציאים מכח אל הפועל. וכן הכרעיים נגד ידיו ורגליו של אדם העושים מלאכתו. ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו ונפשו. כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו לולי רחמי הש"י שלקח ממנו תמורה של קרבן תמורת דמו. נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן נגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהם מורי התורה המשרתים בבית אל והם עצמם כאילו הקריבם ע"ג המזבח וראייה לדבריו ויבא לאיש האלקים לחם בכורים. אמנם פנימיות סוד הקרבן משמו מובן וסודו מבואר בספרי. ובסוף מנחות אמר רבי שמעון בן עזריה בא וראה שלא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלקים ולא שדי ולא צבאות וכו'. אמנם בצרוף שם א' נמצא או בכנוי שהם שמות התוארים אלא יהו"ה שהוא שם העצם שלא ליתן פתחון פה למינים לחלוק. וכן כתב הרמק בבאורו לספר יצירה פרק שלישי: "וזהו סוד הקרבן שבהמה במקום אדם. וגם בחלקי האברים כעין ראש וגויה ובטן כולם או רובם שוים, וכן בשאר החלקים והאברים כאשר נבאר. טעם נוסף כתב הרב אברהם בן עזרא שהוא בסוד התמורה מה שנגזר עליו במערכת, המר ימירנה בבהמה זו, כמו שאמר ואתן אדם תחתיך: ג' עניין הקרבן יחוד וקירוב במדריגות, וכל הכוחות שכל הענפים שלמטה יש להם שורש מלמעלה, ומתקרב על ידי זה מדריגה למדריגה ומדריגה למדריגה עד שורש כל השרשים אין סוף ברוך הוא וברוך שמו (פרי עץ חיים שער התפלה פרק ה'):
כל הקרבנות הם תחת השרים של מעלה חוץ מסולת שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, גליא רזיא הובאו דבריו בילקוט ראובני פרשת ויקרא:
את סוד הקרבן מגלה הרשב"י בספר הזוהר ויקרא דף רמא ע"א: כתיב "(שיר ה א) אריתי מורי עם בשמי, אלין אינון דרגין עלאין, מורי עם בשמי, אכלי ואתהני כדקא יאות, (ס"א דא דרועא ימינא בירכא שמאלא), אכלתי יערי עם דבשי, דא יעקב ברחל, דא אכילה כדקא יאות, שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא ימינא, הא כלהו דרגין (ס"א קרבנין) עלאין דאתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה, עד הכא מיכלא דמלכא עלאה בקדמיתא. מכאן ולהלאה יהיב רשו לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסייא, ולכל אינון דמתפשטן מנייהו, לאתהני ולמיכל, הדא הוא דכתיב, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אכלו רעים, אלין אינון ארבע דיוקנין דאמרן, שתו ושכרו דודים כל אינון דמתפשטי מנייהו, וכלהו אכלי ומתפשטי ואתהנון כדקא יאות, ואנהירו אנפין, ועלמין כלהו בחדוה, וכל חד וחד, בין דרגין עלאין ובין דרגין תתאין, ביסודא דלהון מתקרבין ומתהנין, דא איהו רזא וסתרא דקרבנא כדקא חזי כלומר עניין הקרבן לחבר את הו"ק עם הנוקבא ומשם נמשך שפע גם להיכלות.
קרבן גימ' "ארך אפים" כך כתב בספר מגלה עמוקות פרשת ויקרא: האופן ס"ה: זכה משה לש"ע נהורין כי משה בהר סיני עש"ן כלו נוטריקון ש"ין ע"ין נ"הורין כן ג"כ באוהל מועד (שם) כלי יקר שפתי דעת כלי יקר בגי' שין עין לכן אמר ויקר אל משה שרמז על כלי יקר שהוא סוד שין עין שהם חשבון של י"ח ברכות בז' ימי השבוע כיצד ג"פ י"ט בכל יום הרי נ"ז י' פעמים נ"ז הרי מנין שמ"ב ועם כ"ח ברכות בד' תפלות של שבת הרי ש"ע אבל כשחושבין מנין ח"י ברכות יש בשבוע ברכות מנין קרבן שהוא אר"ך אפי"ם וזכה משה לאותו יקר לפי שזכר י"ח פעמים כאשר צוה ה' באוהל מועד לכן זכה לח"י ברכות ז"ש מאוהל מועד מן אוהל מועד זכה לאותו יקר ובזה זכה לשיעור קומה הוקם המשכן בהיפך אתוון קומה כי קומת אדם היא תלוי בח"י חוליות שבשדרה ובח"י טריפות שבריאה ומזה הטעם נקרא אדם ח"י ז"ש אדם כי יקריב מכם אדם דייקא שזכה מן אוהל מועד שחבר את השם ח"י פעמים ומשם זכה לח"י ברכות (שם כח) איש אמונה זה משה ממשכן שיצאה בת קול ואמרה בכל ביתי נאמן הוא משם זכה להיות רבן של ישראל בי"ח ברכות שהם בז' ימים מנין קרבן וברכת המינים שתקנו ביבנה מצאו לה סמך שיש לאדם חוליא קטנה חוץ מי"ח חוליות גדולות לכן אלף קטנה רומזת על שיעור קומת אדם שהוא ח"י חוליות שמשם זכה משה לאותו יקר שהתפילה במקום קרבן ולכן ברכות הם כמנין קרבן בז' ימי המילואים אבל כשנחשב ברכות המינים שניתקנה כנגד חוליא קטנה נמצא שיש ש"ע ברכות בז' ימי המילואים משם זכה כל יקר שהוא סוד ש"ע:
קרבן כתב בספר מאורי אור רצה לומר קריבו דקב"ה בשכינתיה. קרבן גימ' שנ"ב, ש רומז לקב"ה שהרי שמו הוי'ה והוי'ה באתב"ש מצפ'ץ גימ' ש, בן זו הנוק'. עוד, קרבן גימ' "ארך אפים" כי רעותא דקבנין סלקין עד ע"ק שהוא ארך אפים.
כאשר אדם חוטא הוא פוגם בספירת המלכות והיא מתרחקת מדודה כמו שרמזו על הבא על הערוה שהכניס רע בין "ו" ל"ה" היינו שהפריד בין הקב"ה והשכינה בין זעיר לנוקבא. כאן בא התיקון על ידי הקרבן. הקרבן הוא כינוי המיוחס לספירת המלכות.
כך כתב בספר קהלת יעקב: קרבן הוא בחינת מלכות, שבה מתקרבין כל הספירות, וגם היא מתקרבת אל דודה, וזהו "קרבן להוי"ה" אל זעיר, ועל ידי זה נתקרבו כל הספירות, זוהר ויקרא (ה'.) כפי פירוש הפרדס. ויש לומר, קרבן גימטריא אלהים דיודין 300 וב"ן 52, והוא במלכות, גם קרבן גימטריא ה' פעמים אדני 325 והוי"ה 26 עם הכולל 1, והוא התקרבות ה' פרצופין דמלכות שהוא ה' פעמים אדני אל הזעיר שהוא הוי"ה.
קרבן יש בה כמה טעמים, אחד מה שכתב הרמב"ן (ויקרא א' ט') לכפרה שעושה בה ארבע מיתות בית דין, כמו שהאריך, וכאילו נעשה לו ויתכפר עליו:
ב' טעם הרב אברהם בן עזרא שהוא בסוד התמורה מה שנגזר עליו במערכת, המר ימירנה בבהמה זו, כמו שאמר ואתן אדם תחתיך:
ג' עניין הקרבן יחוד וקירוב במדריגות, וכל הכוחות שכל הענפים שלמטה יש להם שורש מלמעלה, ומתקרב על ידי זה מדריגה למדריגה ומדריגה למדריגה עד שורש כל השרשים אין סוף ברוך הוא וברוך שמו (פרי עץ חיים שער התפלה פרק ה'):
קרבן כל הקרבנות הם תחת השרים של מעלה חוץ מסולת שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, גליא רזיא הובא בילקוט ראובני פרשת ויקרא:
כתב הרקאנטי על התורה פרשת לך לך: "וירא יי' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו. הארץ הנקראת זאת היא מיוחדת לישראל. ליי' הנראה אליו באמרו ליי' רמז לשם הגדול יתעלה. ובאומרו הנראה אליו רמז לשכינה הנראית לנביאים נמצא סוד הקרבן לתפארת ישראל ולשכינת עוזו. עוד עיין בפרשת תצוה ויאיר לפניך סוד הקרבן. וכך כתב בספר שושן סודות אות תקעו - "וכבר ידעת סוד הקרבן שהוא הקרבת הכוחות העליונים זה בזה. וכן כתב בספר תולעת יעקב - סוד קדושה - ודע (זוהר שם) כי הקרבן היה בדרך זה, כהן בעבודתו שהיה יודע סוד הקרבן ומכוין בו מה שהיה ראוי לכוונו ועל ידו היו מתיחדים הצורות הקדושות.
כתב הרמ"ז בפירושו הרמ"ז על זוהר בראשית "..שהרי סוד הקרבן להעלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שמלכות דעשיה יעלה פנימיותה ונעשה חיצוניות לחיצוניות נה"י דעשיה ואז מתעלה האור של חיות הקלי' ונעשה חיצוניות למלכות הנזכרת שהחיצוניות שלה נעשה פנימיות לאותו האור". כתב הרקאנטי בפרשת בראשית: "דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן כדאיתא בספר הבהיר: בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלהינו דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב הצורות הקדושות כד"א "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (יחזקאל לז' יז'). ואמר ריח ניחוח כי אין ריח אלא באף ואין ניחוח אלא לשון ירידה כדכתיב וירד ומתרגמין ונחת ע"י ריח הקרבן הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם על ידי הקרבן והיינו דאיקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתייא על ידי דריח הקרבן ומיד יורד דכתיב ריח ניחוח ליי' שיורד יי' ליי' רוצה לומר כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה". הסבר: הריח עולה ממטה למעלה ואלו המיין נוקבין והניחוח יורד ממעלה למטה ואלו המיין דכורין והעולמות מתקרבים זה לזה.
קרבן יש בו כמה טעמים, אחד מה שכתב הרמב"ן (ויקרא א' ט') לכפרה שעושה בה ארבע מיתות בית דין, כמו שהאריך, וכאילו נעשה לו ויתכפר עליו. וכן כתב הציוני ריש פ' ויקרא: "ציוה הש"י כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידו עליו נגד המעשה ויתודה בפיו נגד הדבור. וישרוף באש החלב המכסה את הקרב ועל הכליות ויותרת על הכבד שהם כולם כלי המחשבה והמסכימים בחטא והמוציאים מכח אל הפועל. וכן הכרעיים נגד ידיו ורגליו של אדם העושים מלאכתו. ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו ונפשו. כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו לולי רחמי הש"י שלקח ממנו תמורה של קרבן תמורת דמו. נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן נגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהם מורי התורה המשרתים בבית אל והם עצמם כאילו הקריבם ע"ג המזבח וראייה לדבריו ויבא לאיש האלקים לחם בכורים. אמנם פנימיות סוד הקרבן משמו מובן וסודו מבואר בספרי. ובסוף מנחות אמר רבי שמעון בן עזריה בא וראה שלא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלקים ולא שדי ולא צבאות וכו'. אמנם בצרוף שם א' נמצא או בכנוי שהם שמות התוארים אלא יהו"ה שהוא שם העצם שלא ליתן פתחון פה למינים לחלוק. וכן כתב הרמק בבאורו לספר יצירה פרק שלישי: "וזהו סוד הקרבן שבהמה במקום אדם. וגם בחלקי האברים כעין ראש וגויה ובטן כולם או רובם שוים, וכן בשאר החלקים והאברים כאשר נבאר. טעם נוסף כתב הרב אברהם בן עזרא שהוא בסוד התמורה מה שנגזר עליו במערכת, המר ימירנה בבהמה זו, כמו שאמר ואתן אדם תחתיך: ג' עניין הקרבן יחוד וקירוב במדריגות, וכל הכוחות שכל הענפים שלמטה יש להם שורש מלמעלה, ומתקרב על ידי זה מדריגה למדריגה ומדריגה למדריגה עד שורש כל השרשים אין סוף ברוך הוא וברוך שמו (פרי עץ חיים שער התפלה פרק ה'):
כל הקרבנות הם תחת השרים של מעלה חוץ מסולת שהוא תחת הקדוש ברוך הוא, גליא רזיא הובאו דבריו בילקוט ראובני פרשת ויקרא:
את סוד הקרבן מגלה הרשב"י בספר הזוהר ויקרא דף רמא ע"א: כתיב "(שיר ה א) אריתי מורי עם בשמי, אלין אינון דרגין עלאין, מורי עם בשמי, אכלי ואתהני כדקא יאות, (ס"א דא דרועא ימינא בירכא שמאלא), אכלתי יערי עם דבשי, דא יעקב ברחל, דא אכילה כדקא יאות, שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא ימינא, הא כלהו דרגין (ס"א קרבנין) עלאין דאתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה, עד הכא מיכלא דמלכא עלאה בקדמיתא. מכאן ולהלאה יהיב רשו לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסייא, ולכל אינון דמתפשטן מנייהו, לאתהני ולמיכל, הדא הוא דכתיב, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אכלו רעים, אלין אינון ארבע דיוקנין דאמרן, שתו ושכרו דודים כל אינון דמתפשטי מנייהו, וכלהו אכלי ומתפשטי ואתהנון כדקא יאות, ואנהירו אנפין, ועלמין כלהו בחדוה, וכל חד וחד, בין דרגין עלאין ובין דרגין תתאין, ביסודא דלהון מתקרבין ומתהנין, דא איהו רזא וסתרא דקרבנא כדקא חזי כלומר עניין הקרבן לחבר את הו"ק עם הנוקבא ומשם נמשך שפע גם להיכלות.
קרבן גימ' "ארך אפים" כך כתב בספר מגלה עמוקות פרשת ויקרא: האופן ס"ה: זכה משה לש"ע נהורין כי משה בהר סיני עש"ן כלו נוטריקון ש"ין ע"ין נ"הורין כן ג"כ באוהל מועד (שם) כלי יקר שפתי דעת כלי יקר בגי' שין עין לכן אמר ויקר אל משה שרמז על כלי יקר שהוא סוד שין עין שהם חשבון של י"ח ברכות בז' ימי השבוע כיצד ג"פ י"ט בכל יום הרי נ"ז י' פעמים נ"ז הרי מנין שמ"ב ועם כ"ח ברכות בד' תפלות של שבת הרי ש"ע אבל כשחושבין מנין ח"י ברכות יש בשבוע ברכות מנין קרבן שהוא אר"ך אפי"ם וזכה משה לאותו יקר לפי שזכר י"ח פעמים כאשר צוה ה' באוהל מועד לכן זכה לח"י ברכות ז"ש מאוהל מועד מן אוהל מועד זכה לאותו יקר ובזה זכה לשיעור קומה הוקם המשכן בהיפך אתוון קומה כי קומת אדם היא תלוי בח"י חוליות שבשדרה ובח"י טריפות שבריאה ומזה הטעם נקרא אדם ח"י ז"ש אדם כי יקריב מכם אדם דייקא שזכה מן אוהל מועד שחבר את השם ח"י פעמים ומשם זכה לח"י ברכות (שם כח) איש אמונה זה משה ממשכן שיצאה בת קול ואמרה בכל ביתי נאמן הוא משם זכה להיות רבן של ישראל בי"ח ברכות שהם בז' ימים מנין קרבן וברכת המינים שתקנו ביבנה מצאו לה סמך שיש לאדם חוליא קטנה חוץ מי"ח חוליות גדולות לכן אלף קטנה רומזת על שיעור קומת אדם שהוא ח"י חוליות שמשם זכה משה לאותו יקר שהתפילה במקום קרבן ולכן ברכות הם כמנין קרבן בז' ימי המילואים אבל כשנחשב ברכות המינים שניתקנה כנגד חוליא קטנה נמצא שיש ש"ע ברכות בז' ימי המילואים משם זכה כל יקר שהוא סוד ש"ע:
קרבן כתב בספר מאורי אור רצה לומר קריבו דקב"ה בשכינתיה. קרבן גימ' שנ"ב, ש רומז לקב"ה שהרי שמו הוי'ה והוי'ה באתב"ש מצפ'ץ גימ' ש, בן זו הנוק'. עוד, קרבן גימ' "ארך אפים" כי רעותא דקבנין סלקין עד ע"ק שהוא ארך אפים.
----------------------------------------
http://shofar.net/site/ARDetile.asp?id=11026
סוד הקרבת הקרבנות בדברי רחל
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל" "וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי סוד הקרבנות עקירת התאוות הבהמיות (אך פרי תבואה על התורה)
"וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי:.. יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"
סוד הקרבת הקרבנות הוא עקירת התאוות הבהמיות
...: ..וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי: ...יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר'' (בראשית ל כב-כד).
והנה לכאורה נראה שמצד ב' טעמים קראה לו יוסף. וגם קשה מה חרפה היה לה על עצמה? והנה פירש רש''י ז''ל: 'שהייתי לחרפה שאני עקרה והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע'.
והנה ראיתי ב'בעל עקידה' זלל''ה שכתב: לפי שתאות הזווג היא חרפה לכאורה. רק שצריך לקיים המין, אבל אם לא להעמיד תולדות אז הוא בודאי חרפה, לכן אמרה: ''אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי''. ולדעתי יש לומר, דהנה מבואר בהרמב''ם ז''ל ('מורה נבוכים' ג ח): 'דחוש המישוש חרפה היא לנו' דהוא חוש גשמי מאד נגד חושי הראות והשמע והריח ולכן לא נאמר אצלו יתברך כמו (בראשית ח): ''וַיָּרַח ה' '', ''וַיִּשְׁמַע ה' '' (במדבר יא). ''וַיַּרְא ה' '' (בראשית ו). ולכן יש לומר, דבשביל זה היו ישראל מקריבין קרבנות, משום דהבהמה היא משתמשת בחוש זה יותר מכל החושים והעיקר הוא אצלה החוש המישוש ולכן היו מקריבין אותה כדי לדחות מאתנו חוש זה ולא נשתמש בו כל כך רק כפי ההכרחי. והנה בחלקו של יוסף היה המשכן שילה שהיה מקריבין בו קרבנות. ואח''כ הבית המקדש שהיה בחלקו של בנימין. וזה: ''אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי'', על ידי בני יוסף וגם על ידי ''יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר''.
או יש לומר על דרך פשוט משום דעל ידי הקרבנות נתכפרו כל עונות ישראל ולא יהיה בושה. כמו שנאמר: ''לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ'' (ישעיה כט כב) ודוק.
עוד על הנ''ל יש לומר: דהנה כל עניני העולם הזה הוא בחינת חרפה, שכל הענינים הם מעשה בהמה; אכילה ושתיה ומשכב. אבל הצדיקים אשר כל מחשבתם הוא לשמים הם מלקטים הנצוצות הקדושות מכל עניני הגשמיים ואז הוא צורך גבוה ואין בו חרפה ואדרבה היא לכבוד ולתפארת ועל ידי זה אין להם 'נהמא דכסופא' ואפשר שעל זה רמזו חז''ל ('פסחים' קיג.): 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות' דהיינו: שכל עניני העולם הזה המאוסים יהיה לו גם כן לכבוד ולתפארת וכדי שיהנה מיגיע כפיו ולא יהיה לו 'נהמא דכסופא'. ('אך פרי תבואה' עה''ת).
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל" "וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי סוד הקרבנות עקירת התאוות הבהמיות (אך פרי תבואה על התורה)
"וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי:.. יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר"
סוד הקרבת הקרבנות הוא עקירת התאוות הבהמיות
...: ..וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי: ...יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר'' (בראשית ל כב-כד).
והנה לכאורה נראה שמצד ב' טעמים קראה לו יוסף. וגם קשה מה חרפה היה לה על עצמה? והנה פירש רש''י ז''ל: 'שהייתי לחרפה שאני עקרה והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע'.
והנה ראיתי ב'בעל עקידה' זלל''ה שכתב: לפי שתאות הזווג היא חרפה לכאורה. רק שצריך לקיים המין, אבל אם לא להעמיד תולדות אז הוא בודאי חרפה, לכן אמרה: ''אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי''. ולדעתי יש לומר, דהנה מבואר בהרמב''ם ז''ל ('מורה נבוכים' ג ח): 'דחוש המישוש חרפה היא לנו' דהוא חוש גשמי מאד נגד חושי הראות והשמע והריח ולכן לא נאמר אצלו יתברך כמו (בראשית ח): ''וַיָּרַח ה' '', ''וַיִּשְׁמַע ה' '' (במדבר יא). ''וַיַּרְא ה' '' (בראשית ו). ולכן יש לומר, דבשביל זה היו ישראל מקריבין קרבנות, משום דהבהמה היא משתמשת בחוש זה יותר מכל החושים והעיקר הוא אצלה החוש המישוש ולכן היו מקריבין אותה כדי לדחות מאתנו חוש זה ולא נשתמש בו כל כך רק כפי ההכרחי. והנה בחלקו של יוסף היה המשכן שילה שהיה מקריבין בו קרבנות. ואח''כ הבית המקדש שהיה בחלקו של בנימין. וזה: ''אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי'', על ידי בני יוסף וגם על ידי ''יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר''.
או יש לומר על דרך פשוט משום דעל ידי הקרבנות נתכפרו כל עונות ישראל ולא יהיה בושה. כמו שנאמר: ''לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ'' (ישעיה כט כב) ודוק.
עוד על הנ''ל יש לומר: דהנה כל עניני העולם הזה הוא בחינת חרפה, שכל הענינים הם מעשה בהמה; אכילה ושתיה ומשכב. אבל הצדיקים אשר כל מחשבתם הוא לשמים הם מלקטים הנצוצות הקדושות מכל עניני הגשמיים ואז הוא צורך גבוה ואין בו חרפה ואדרבה היא לכבוד ולתפארת ועל ידי זה אין להם 'נהמא דכסופא' ואפשר שעל זה רמזו חז''ל ('פסחים' קיג.): 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות' דהיינו: שכל עניני העולם הזה המאוסים יהיה לו גם כן לכבוד ולתפארת וכדי שיהנה מיגיע כפיו ולא יהיה לו 'נהמא דכסופא'. ('אך פרי תבואה' עה''ת).
---------------------------------------------
http://www.temple.org.il/show.asp?id=37605
הקרבנות
הרב ישראל אריאל
א. 'ריח ניחוח' - הרעיון והמעשה
ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בנושא הקרבנות, ומשום כך הוא גם נקרא 'תורת כהנים'. מצוות רבות בתורה זכו לטעם מפורש בפסוקים; לא כן הקרבנות, בהם התורה נותנת לנו רמזים בלבד.
אחד הרמזים לטעמי הקרבנות מובא בפרשתנו, ככתוב: "ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,ה). אך הביטוי סתום, שכן בוודאי אין התורה מתכוונת ל'ריח' במובנו הממשי. להיפך, הצאן והבקר אינם משתבחים בריחם. ראה את דברי חז"ל בבראשית רבה (סה,כב): "אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עיזים". כך גם בעניין העוף אומרים חז"ל (ויקרא רבה ג,ה): ''ההדיוט הזה, אם מריח הוא ריח כנפים [נשרפות] - נפשו קצה עליו". מהו, אפוא, ה'ריח' העולה מן הקרבן, שהתורה כל כך משתבחת בו?
בהסברת המושג 'ריח ניחוח' העלו הפרשנים רעיונות עמוקים (ראה רמב"ן ויקרא א,ט; ספר החינוך מצוה צה, ועוד), אולם בדברי חז"ל מצינו, שהם העלו על נס את עצם מעשה הקרבן. ראה בילקוט שמעוני (במדבר כח, רמז תשפא), שם מובא: "שאמר ונעשה רצונו!" כך גם רש"י מפרש את המושג, שעניינו הוא : "נחת רוח לפני - שאמרתי ונעשה רצוני!" הווה אומר: המעשה - קיום מצוות ה' ללא עוררין - הוא "ריח הניחוח". דוגמה לדבר מביאים חכמים שם, כיצד ביקש אגריפס המלך שיעלו עבורו באופן בלעדי אלף עולות ביום אחד, אולם הכהן העדיף באותו יום למלא את בקשתו של עני מרוד ולהביא את קרבנו הדל, שלא היה אלא שני בני יונה. ומסכם המדרש: "נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך!" ללמדנו, שפעמים הריח הרע העולה מכנפי היונה, גדול בערכו מבשרם של אלף שוורים, שכן הקובע הוא 'ריח' המעשה הטוב, היינו ההקרבה ומסירות הנפש של העני בקרבנו.
אף הרמב"ם המאריך להסביר את טעמי הקרבנות (ראה 'מורה נבוכים' ג,לב והלאה) מגיע למסקנה בהלכות מעילה (סוף פרק ח) שהקרבנות הם מעשה בלי טעם, ובלשונו: "אמרו חכמים: חוקים חקקתי לך - ואין לך רשות להרהר בהן... כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח וכל הקרבנות כולן... שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". דומה, אפוא, שהביטוי "ריח ניחוח לה'" רומז, שרק הבורא יודע את סוד הקרבן. יפה, אפוא, הרעיון, אך מעשה ההקרבה גדול מן הרעיון, ורק ה' יודע את סוד הקרבן.
באלפיים שנות הגלות והחורבן ובהעדר מקדש, היה רשאי עם ישראל לטפח את הרעיונות סביב הקרבנות. עתה, עם השיבה ארצה, לירושלים ולמקום המקדש - הגיעה שעת המעשה. לא ברעיונות סביב המקדש ייבחן דורנו, אלא במעשים, ובהחזרת העבודה למקומה בהר בית ה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ב. הקרבן - תיקון לפרט
במשנה במסכת מידות (ג,א) נאמר, בעניין המזבח, ש"חוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים", כלומר: בעולת העוף היו נותנים את הדם מעל חוט הסיקרא ובעולת בהמה היו נותנים את הדם למטה מן החוט. רבי מאיר שפירא מלובלין מסביר, שכאשר אדם עשיר מביא כבש או פר לקרבן, וחושב שעשה גדולות - נותנים את הדם של קרבנו למטה מחוט הסיקרא, כדי שלא תגיס דעתו. אולם כאשר אדם עני מביא עוף, משום שאין ידו משגת ליותר מזה - מעלים את דם קרבנו למעלה מחוט הסיקרא.
מן הראוי להביא בעניין זה את האמור במדרש (ויקרא רבה ג,ה): "ההדיוט הזה, אם מריח הוא ריח כנפים - נפשו קצה עליו, ואת אמרת והקטיר הכהן את הכל המזבחה? וכל כך למה? - אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות, שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציוני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן - אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך! שלח ואמר לכהן גדול: לא כך ציויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום? אמר לו: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי: הקרב את אלו. אמרתי לו: המלך ציוני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר: ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריב - אתה חותך את פרנסתי! לא היה לי להקריבן? אמר לו: יפה עשית כל מה שעשית!"
באותו יום בו הקריבו את קרבנו של העני ואת קרבנו של אגריפס - התממש רעיון זה: דם אלף קרבנותיו של אגריפס הובא למטה ואילו דם שני התורים שהביא העני - הועלה למעלה.
ג. הקרבן תיקון לכלל
נאמר בפרשה (ויקרא א,ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
פתח הכתוב ב'אדם' יחיד, וסיים ב'קרבנכם' - בלשון רבים. זאת על שום מה? ראיתי הסבר של הרב שטרנבוך שליט"א, שכשאדם חוטא, אין בחטא זה כשלון של היחיד בלבד, אלא כשלון של הציבור כולו, וכדברי חז"ל: "וכשלו איש באחיו - איש בעוון אחיו".
הוא הביא על כך את המדרש בויקרא רבה (ד,ו): "שה פזורה ישראל - נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין - כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין... תני רבי שמעון בר יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?! אמר להם: מה אכפת לכם? - לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!"
הווה אומר: אדם שחוטא הרי הוא כאילו קודח בספינה והספינה בסכנת טביעה. ממילא, אם הביא קרבן לכפרה על חטאו - הרי סתם בכך את הנקב שנוצר בספינה, ומנע את המים מלהציף את הספינה.
לאור האמור, ניתן להסביר את המובא במסכת אבות (ה,ב): "עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".
ויש לתמוה: מדוע לא זכה נוח - שהכתוב מעיד עליו שאיש צדיק תמים היה בדורותיו - לקבל את שכר הדורות שלפניו, וכל שזכה לראות היה מבול וחורבן, בעוד שאברהם זכה ליטול שכר כולם? האין כאן משוא פנים, חלילה?!
אולם נוח היה צדיק לעצמו, כפי שנאמר: "את האלוקים התהלך נוח", וכשהודיע לו הקדוש ברוך הוא שעומד לבוא מבול לעולם - לא התפלל על הצלת העולם (ראה זוהר לפרשת נח, דף סז,ב). לא כן אברהם - אב המון גויים - שבנה מזבחות בכל מקום בו הלך, והלך וקרא בשם ה', וכשנאמר לו שסדום נהפכת - התפלל על הצלת יושביה, למרות כל רשעותם. כך גם דאג אברהם לתיקון עולם, והכריז בהר המוריה על הקמת מקום להשראת שכינה בעולם.
נמצא, שנוח שלא דאג לכלל ה'ספינה', אלא לעצמו - ל'נקב' הספינה שלידו - לא זכה אלא להצלה פרטית. לעומתו אברהם, שעמל לתקן את כלל ה'נקבים' שעשו אחרים ב'ספינה', הוא נטל שכר כולם, ודומה ששכר כולם הוא שכר עשרים דורות, מאז בריאת העולם עד ימיו, שכן הוא תיקן את מה שהיו מכעיסים כל הדורות עד ימיו.
הוא מה שאמרו חז"ל באבות (א,א) שהעולם עומד על ה'עבודה', שכן קרבנו של אדם אינו רק קרבן עבור עצמו, אלא הוא מעמיד גם את העולם כולו.
הרב ישראל אריאל
א. 'ריח ניחוח' - הרעיון והמעשה
ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בנושא הקרבנות, ומשום כך הוא גם נקרא 'תורת כהנים'. מצוות רבות בתורה זכו לטעם מפורש בפסוקים; לא כן הקרבנות, בהם התורה נותנת לנו רמזים בלבד.
אחד הרמזים לטעמי הקרבנות מובא בפרשתנו, ככתוב: "ריח ניחוח לה'" (ויקרא א,ה). אך הביטוי סתום, שכן בוודאי אין התורה מתכוונת ל'ריח' במובנו הממשי. להיפך, הצאן והבקר אינם משתבחים בריחם. ראה את דברי חז"ל בבראשית רבה (סה,כב): "אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עיזים". כך גם בעניין העוף אומרים חז"ל (ויקרא רבה ג,ה): ''ההדיוט הזה, אם מריח הוא ריח כנפים [נשרפות] - נפשו קצה עליו". מהו, אפוא, ה'ריח' העולה מן הקרבן, שהתורה כל כך משתבחת בו?
בהסברת המושג 'ריח ניחוח' העלו הפרשנים רעיונות עמוקים (ראה רמב"ן ויקרא א,ט; ספר החינוך מצוה צה, ועוד), אולם בדברי חז"ל מצינו, שהם העלו על נס את עצם מעשה הקרבן. ראה בילקוט שמעוני (במדבר כח, רמז תשפא), שם מובא: "שאמר ונעשה רצונו!" כך גם רש"י מפרש את המושג, שעניינו הוא : "נחת רוח לפני - שאמרתי ונעשה רצוני!" הווה אומר: המעשה - קיום מצוות ה' ללא עוררין - הוא "ריח הניחוח". דוגמה לדבר מביאים חכמים שם, כיצד ביקש אגריפס המלך שיעלו עבורו באופן בלעדי אלף עולות ביום אחד, אולם הכהן העדיף באותו יום למלא את בקשתו של עני מרוד ולהביא את קרבנו הדל, שלא היה אלא שני בני יונה. ומסכם המדרש: "נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך!" ללמדנו, שפעמים הריח הרע העולה מכנפי היונה, גדול בערכו מבשרם של אלף שוורים, שכן הקובע הוא 'ריח' המעשה הטוב, היינו ההקרבה ומסירות הנפש של העני בקרבנו.
אף הרמב"ם המאריך להסביר את טעמי הקרבנות (ראה 'מורה נבוכים' ג,לב והלאה) מגיע למסקנה בהלכות מעילה (סוף פרק ח) שהקרבנות הם מעשה בלי טעם, ובלשונו: "אמרו חכמים: חוקים חקקתי לך - ואין לך רשות להרהר בהן... כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח וכל הקרבנות כולן... שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". דומה, אפוא, שהביטוי "ריח ניחוח לה'" רומז, שרק הבורא יודע את סוד הקרבן. יפה, אפוא, הרעיון, אך מעשה ההקרבה גדול מן הרעיון, ורק ה' יודע את סוד הקרבן.
באלפיים שנות הגלות והחורבן ובהעדר מקדש, היה רשאי עם ישראל לטפח את הרעיונות סביב הקרבנות. עתה, עם השיבה ארצה, לירושלים ולמקום המקדש - הגיעה שעת המעשה. לא ברעיונות סביב המקדש ייבחן דורנו, אלא במעשים, ובהחזרת העבודה למקומה בהר בית ה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.
ב. הקרבן - תיקון לפרט
במשנה במסכת מידות (ג,א) נאמר, בעניין המזבח, ש"חוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים", כלומר: בעולת העוף היו נותנים את הדם מעל חוט הסיקרא ובעולת בהמה היו נותנים את הדם למטה מן החוט. רבי מאיר שפירא מלובלין מסביר, שכאשר אדם עשיר מביא כבש או פר לקרבן, וחושב שעשה גדולות - נותנים את הדם של קרבנו למטה מחוט הסיקרא, כדי שלא תגיס דעתו. אולם כאשר אדם עני מביא עוף, משום שאין ידו משגת ליותר מזה - מעלים את דם קרבנו למעלה מחוט הסיקרא.
מן הראוי להביא בעניין זה את האמור במדרש (ויקרא רבה ג,ה): "ההדיוט הזה, אם מריח הוא ריח כנפים - נפשו קצה עליו, ואת אמרת והקטיר הכהן את הכל המזבחה? וכל כך למה? - אלא כדי שיהא המזבח מהודר בקרבנו של עני. אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות, שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציוני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן - אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך! שלח ואמר לכהן גדול: לא כך ציויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום? אמר לו: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי: הקרב את אלו. אמרתי לו: המלך ציוני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר: ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריב - אתה חותך את פרנסתי! לא היה לי להקריבן? אמר לו: יפה עשית כל מה שעשית!"
באותו יום בו הקריבו את קרבנו של העני ואת קרבנו של אגריפס - התממש רעיון זה: דם אלף קרבנותיו של אגריפס הובא למטה ואילו דם שני התורים שהביא העני - הועלה למעלה.
ג. הקרבן תיקון לכלל
נאמר בפרשה (ויקרא א,ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
פתח הכתוב ב'אדם' יחיד, וסיים ב'קרבנכם' - בלשון רבים. זאת על שום מה? ראיתי הסבר של הרב שטרנבוך שליט"א, שכשאדם חוטא, אין בחטא זה כשלון של היחיד בלבד, אלא כשלון של הציבור כולו, וכדברי חז"ל: "וכשלו איש באחיו - איש בעוון אחיו".
הוא הביא על כך את המדרש בויקרא רבה (ד,ו): "שה פזורה ישראל - נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין - כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין... תני רבי שמעון בר יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?! אמר להם: מה אכפת לכם? - לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!"
הווה אומר: אדם שחוטא הרי הוא כאילו קודח בספינה והספינה בסכנת טביעה. ממילא, אם הביא קרבן לכפרה על חטאו - הרי סתם בכך את הנקב שנוצר בספינה, ומנע את המים מלהציף את הספינה.
לאור האמור, ניתן להסביר את המובא במסכת אבות (ה,ב): "עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".
ויש לתמוה: מדוע לא זכה נוח - שהכתוב מעיד עליו שאיש צדיק תמים היה בדורותיו - לקבל את שכר הדורות שלפניו, וכל שזכה לראות היה מבול וחורבן, בעוד שאברהם זכה ליטול שכר כולם? האין כאן משוא פנים, חלילה?!
אולם נוח היה צדיק לעצמו, כפי שנאמר: "את האלוקים התהלך נוח", וכשהודיע לו הקדוש ברוך הוא שעומד לבוא מבול לעולם - לא התפלל על הצלת העולם (ראה זוהר לפרשת נח, דף סז,ב). לא כן אברהם - אב המון גויים - שבנה מזבחות בכל מקום בו הלך, והלך וקרא בשם ה', וכשנאמר לו שסדום נהפכת - התפלל על הצלת יושביה, למרות כל רשעותם. כך גם דאג אברהם לתיקון עולם, והכריז בהר המוריה על הקמת מקום להשראת שכינה בעולם.
נמצא, שנוח שלא דאג לכלל ה'ספינה', אלא לעצמו - ל'נקב' הספינה שלידו - לא זכה אלא להצלה פרטית. לעומתו אברהם, שעמל לתקן את כלל ה'נקבים' שעשו אחרים ב'ספינה', הוא נטל שכר כולם, ודומה ששכר כולם הוא שכר עשרים דורות, מאז בריאת העולם עד ימיו, שכן הוא תיקן את מה שהיו מכעיסים כל הדורות עד ימיו.
הוא מה שאמרו חז"ל באבות (א,א) שהעולם עומד על ה'עבודה', שכן קרבנו של אדם אינו רק קרבן עבור עצמו, אלא הוא מעמיד גם את העולם כולו.
-------------------------------------------------
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/קרבן%20%20%20פעולה.htm
קרבן פעולה
(ראה גם: קרבן-כללי)
זהר:
ותא חזי, כשישראל היו בארץ והיו מקריבים קרבנות, היו נקרבים כולם להקב"ה כראוי, וכשהקרבן נעשה והעשן עלה בדרך ישר, אז היו יודעים שעשן המזבח הדליק הנר הראוי להדליק, ופני הכל מאירים והנרות דולקים, (פירושו הספירות של הנוקבא שה"ס מאורי האש).
ומיום שנחרב בית המקדש, אין לך יום ויום שאין בו זעם ורוגז כמו שאתה אומר וא-ל זועם בכל יום, והוסרה השמחה מלמעלה ומלמטה, וישראל הולכים בגלות והם ברשות אלהים אחרים, ואז מתקיים המקרא שכתוב ועבדת שם אלהים אחרים. (וישלח רכט)
את הכבש האחד תעשה בבקר וגו', תפלות נגד התמידים תקנו, תא חזי, בהתעוררות של מטה על ידי הקרבת הקרבן נתעורר גם כן למעלה, וכן גם בהתעוררות של מעלה אל העליון ממנו, (נתעורר העליון ממנו), עד שההתעוררות מגיעה למקום שצריכים שם להדליק את הנר, והוא נדלק (ונמצא) שבהתעוררות העשן (העולה מקרבן) שלמטה נדלק הנר למעלה, (שהוא הנוקבא), וכשנר הזה נדלק כל נרות האחרים נדלקים, וכל העולמות מתברכים ממנו, נמצא שהתעוררות הקרבן הוא תקון העולם, וברכות העולמות כולם...
הא כיצד נעשה זה, התחיל עשן הקרבן לעלות, אלו צורות הקדושות הממונים על עולם העשיה מתתקנות להתעורר (להעלות מ"ן) ומתעוררות למדרגות שמעליהן (בעולם היצירה), בתשוקה עליונה, כמו שאמר הכפירים שואגים לטרף, ואלו (שבעולם היצירה) מתעוררות למדרגות עליונות שעליהן (בעולם הבריאה), עד (שמגיע ההתעוררות למקום שצריכים להדליק את הנר, דהיינו) עד שרוצה המלך, (שהוא ז"א), להתחבר במטרוניתא (שהיא הנוקבא)...
ועל כן הכהנים והלוים מעוררים דבר למטה, (דהיינו את הקרבן), לעורר השתוקקות ואהבה למעלה, (השתוקקות ה"ס שמאל ואהבה ה"ס ימין), כי הכל תלוי בימין ושמאל, כי קו האמצעי אינו אלא המיחד אותם, נמצא, שהקרבן היא יסוד העולם, תקון העולם, חדות העליונים והתחתונים...
עתה התפלה היא במקום קרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי, ואם אינו מסדר שבחו תפלתו אינה תפלה... (פקודי תשטו, ועיין שם עוד)
ואתה הקרב אליך, א"ר שמעון הכל הוא נקרב על ידי מי שיודע ליחד היחוד ולעבוד לאדונו, שהרי בזמן שנמצא הקרבן כראוי אז נתקרב הכל יחד, (דהיינו הצדדים ימין ושמאל), והארת הפנים (של הקב"ה) נמצא בעולם בבית המקדש, והסטרא אחרא נכנע ונסתר. וצד הקדושה שולט באורה ושמחה. וכשהקרבן לא נמצא כראוי, אז היחוד לא היה כראוי, אז הפנים עצובות ואור אינו נמצא, והלבנה (שהיא המלכות) נסתרת, והסטרא אחרא שולט בעולם משום שאין מי שיודע ליחד השם הקדוש כראוי. (תצוה מ)
משום שאין מספר אל היסורין שעומדים על האדם בכל יום מעונשי התורה, וכלם ירדו לעולם בשעה שניתנה התורה, וכשישראל היו בארץ הקדושה באלו עבודות והקרבנות שהיו עושים היו מעבירים כל אלו המחלות והיסורים מן העולם. עתה משיח מעבירם מן העולם, עד שנפטר האדם מעולם הזה ומקבל ענשו. כמו שלמדנו, ואם העונות מרובים מכניסים אותם בתוך הגיהנם, באלו מדורים תחתונים האחרים, ומקבלים שם עונש גדול מרוב הזוהמא אשר בנשמה, אז מדליקים יותר אש שתאכל הזוהמא ההיא... (ויקהל שלז)
ועל זה ניתן סטרא אחרא הזה ביד הכהן, שכתוב צו את אהרן ואת בניו לאמר, יש סוד כאן, כי העמדנו שאין צו אלא עכו"ם, (דהיינו סטרא אחרא), וכאן ניתנה לו לשרוף מחשבה רעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה, ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה, ובחלבים הנשרפים, כדי שיהיו נעברים מן הקדש. וצו ההוא נמצא ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן. ואם תאמר צו את בני ישראל, (ואיך תפרש המלה צו על סטרא אחרא, ומשיב), אף כאן פירושו (שהסטרא אחרא) עומד ברשותם, כי כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם.
ומקרא הזה כולו בא להראות סוד הדבר, לעטר רוח הקדש ההוא, (שהוא המלכות), למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה הזה להורידה למטה למטה, זה, (הישראלים) ברצון ובתפלה, וזה (הכהנים) במעשה (הקרבת הקרבן), כל אחד כראוי לו... (פקודי שסג)
ועל כן ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב, צו את אהרן ואת בניו לאמר. ויש סוד כאן, כי העמדנו, שאין צו אלא ע"ז, (דהיינו סטרא אחרא), וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה ובחלבים הנשרפין, כדי שיהיו נעברים מן הקדש, וצו ההוא, (שהוא סטרא אחרא), עומד ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן הזה, ואם תאמר צו את בני ישראל, (איך אפשר לפרש שצו הוא הסטרא אחרא, ומשיב) אף כאן (פירושו, שהסטרא אחרא) עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם.
ומקרא הזה, (צו את אהרן), בא להראות סוד הדבר, לעטר רוח הקדש הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, זה, (דהיינו ישראל), ברצון ותפלה, כמו שאמרנו, וזה, (דהיינו הכהנים), במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו.
ומקרא הזה מוכיח עליהם, שכתוב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו זהו עבודה זרה, רוח הטומאה, לאמר, זו אשה הנקראת יראת ה', (דהיינוהמלכות), כי כתוב כאן לאמר, וכתוב שם לאמר הן ישלח איש את אשתו, (מה שם, לאמר, סובב על אשה, אף לאמר שבכאן הוא אשה). וכבר העמדנו, ומשום זה הכל נאמר, (במקרא הזה, דהיינו לעטר את המלכות, ולהוריד הסט"א), והכהן עומד לתקן את הכל בסוד אדם ובהמה. (צו טו, וראה עוד קרבן-כללי שם כד)
מדרש תדשא:
ראה קרבן-כללי.
לקח טוב:
...ויהיה זה הענין בגלויות, שכל זמן שישראל עוסקין בקרבנות אינן משועבדים תחת האומות, חרב בית המקדש בטלו הקרבנות, מיד נשתעבדו, ולכשיגאלו על ידי קרבנות יגאלו, דכתיב (יחזקאל כ') בריח ניחוח ארצה אתכם. (בראשית טו יב)
רמב"ן:
...ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה, לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, שנאמר "תעבדון את האלקים", הדא הוא דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכחות הראשונות, ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהי המשך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע"... (בראשית ב ח, וראה עוד קרבן-כללי)
רבינו בחיי:
אל תפן אל מנחתם - ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד... (במדבר טז טו, וראה עוד קרבן-כללי)
עקדה:
...ואתה תחזה כי כוונות נפלאות אלו בקרבנות הן מזונות הנפש השלמה אשר בהם תחיה, והיא הסעודה האלקית אשר הוא מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו, והוא מקבל נחת רוח ממנה, כמו שכתוב "לרצונו לפני ה'", ועל ידה יתחזק שפע האצילות על בעלי הסעודה הראשונה ובה תדבק השכינה אל התחתונים כמו שהיה בחנוכת המזבח. אם כן כונת כל הקרבנות חוץ מהבאות לכפרת חטא שיכוון המקריב להקריב עצמו לפני ה', והראות מעשיו אליו, כי בעלי החיים המוקרבים הם במדרגת נושא לכח הדברי שבאדם, וראוי להקריבם לה' עד שיהיה השכל נקי והנפש שלמה מכל סיג וקרובה אליו ית' בכל מחשבותיה ופעולותיה, וזו גם הכונה בקרבנות המלואים, ואז יתדבקו העליונים עם התחתונים ויראה עליהם כבוד ה' ושפע הנבואה אם כוונו הכוונות הראויות... (ויקרא א א שער נז)
אלשיך:
...כי עבודת הקרבנות מסוגלת להעביר המקטרגים, וכסף הכפורים התחיל לטהר ולכפר... (שמות ל טז)
אור החיים:
...ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד, ולזה יקרא הרשע בחייו מת, דכתיב במות המת, כי אין לו נפש, והוא גם כן אומרו "אם בעל נפש אתה", והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה, ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה, אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן, כי אין נפש במציאות לקרבה, עד אשר ישוב ויעבור עליו יום הכפורים ויחיה, על דרך אומרו "השיבו ויחיו". (ויקרא ד ב)
...עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו, והבן, ואומרו לחמי לאישי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישי סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו. (במדבר כח ב)
העמק דבר:
עולה וזבחים - ...שעולה וזבחים אף על פי שבאין נדבה מרצין, ותכלית עולה להשיג דעת אלקים כפי כחו, ולכן מכפרין על עשה הגורם הסתרת פני ה' ממנו ונמנע ממנו דעת אלקים, ושלמים מרצה על העדר מדת שלום בינו לבריות שבא מחטא בחסד, שאינו מתגבר על טבע שלו להיות טוב לאנשים, ואמר הנביא שלא הקרבן עיקר אלא תכליתו, "חסד חפצתי ולא זבח" וגו', ומבקש בשעת ההקרבה את מבוקשו כמו אנו בשעת תפלה קבועה שבמקום קרבן... (שמות יח יב)
כי את לחם אלקיך - ...במקרא את קרבני לחמי הסברנו פירוש לחמי, שהוא בשתי משמעיות, א', שהוא כביכול מתחבר עם בני אדם המוכשרים לזה, ב', לחם שמפרנס עולמו ואת ישראל ביחוד... (ויקרא כא ו)
שפת אמת:
ראה: קרבן-כללי נשא תרנ"ז, פנחס תרל"ד.
-----------------------------------------------
(ראה גם: קרבן-כללי)
זהר:
ותא חזי, כשישראל היו בארץ והיו מקריבים קרבנות, היו נקרבים כולם להקב"ה כראוי, וכשהקרבן נעשה והעשן עלה בדרך ישר, אז היו יודעים שעשן המזבח הדליק הנר הראוי להדליק, ופני הכל מאירים והנרות דולקים, (פירושו הספירות של הנוקבא שה"ס מאורי האש).
ומיום שנחרב בית המקדש, אין לך יום ויום שאין בו זעם ורוגז כמו שאתה אומר וא-ל זועם בכל יום, והוסרה השמחה מלמעלה ומלמטה, וישראל הולכים בגלות והם ברשות אלהים אחרים, ואז מתקיים המקרא שכתוב ועבדת שם אלהים אחרים. (וישלח רכט)
את הכבש האחד תעשה בבקר וגו', תפלות נגד התמידים תקנו, תא חזי, בהתעוררות של מטה על ידי הקרבת הקרבן נתעורר גם כן למעלה, וכן גם בהתעוררות של מעלה אל העליון ממנו, (נתעורר העליון ממנו), עד שההתעוררות מגיעה למקום שצריכים שם להדליק את הנר, והוא נדלק (ונמצא) שבהתעוררות העשן (העולה מקרבן) שלמטה נדלק הנר למעלה, (שהוא הנוקבא), וכשנר הזה נדלק כל נרות האחרים נדלקים, וכל העולמות מתברכים ממנו, נמצא שהתעוררות הקרבן הוא תקון העולם, וברכות העולמות כולם...
הא כיצד נעשה זה, התחיל עשן הקרבן לעלות, אלו צורות הקדושות הממונים על עולם העשיה מתתקנות להתעורר (להעלות מ"ן) ומתעוררות למדרגות שמעליהן (בעולם היצירה), בתשוקה עליונה, כמו שאמר הכפירים שואגים לטרף, ואלו (שבעולם היצירה) מתעוררות למדרגות עליונות שעליהן (בעולם הבריאה), עד (שמגיע ההתעוררות למקום שצריכים להדליק את הנר, דהיינו) עד שרוצה המלך, (שהוא ז"א), להתחבר במטרוניתא (שהיא הנוקבא)...
ועל כן הכהנים והלוים מעוררים דבר למטה, (דהיינו את הקרבן), לעורר השתוקקות ואהבה למעלה, (השתוקקות ה"ס שמאל ואהבה ה"ס ימין), כי הכל תלוי בימין ושמאל, כי קו האמצעי אינו אלא המיחד אותם, נמצא, שהקרבן היא יסוד העולם, תקון העולם, חדות העליונים והתחתונים...
עתה התפלה היא במקום קרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי, ואם אינו מסדר שבחו תפלתו אינה תפלה... (פקודי תשטו, ועיין שם עוד)
ואתה הקרב אליך, א"ר שמעון הכל הוא נקרב על ידי מי שיודע ליחד היחוד ולעבוד לאדונו, שהרי בזמן שנמצא הקרבן כראוי אז נתקרב הכל יחד, (דהיינו הצדדים ימין ושמאל), והארת הפנים (של הקב"ה) נמצא בעולם בבית המקדש, והסטרא אחרא נכנע ונסתר. וצד הקדושה שולט באורה ושמחה. וכשהקרבן לא נמצא כראוי, אז היחוד לא היה כראוי, אז הפנים עצובות ואור אינו נמצא, והלבנה (שהיא המלכות) נסתרת, והסטרא אחרא שולט בעולם משום שאין מי שיודע ליחד השם הקדוש כראוי. (תצוה מ)
משום שאין מספר אל היסורין שעומדים על האדם בכל יום מעונשי התורה, וכלם ירדו לעולם בשעה שניתנה התורה, וכשישראל היו בארץ הקדושה באלו עבודות והקרבנות שהיו עושים היו מעבירים כל אלו המחלות והיסורים מן העולם. עתה משיח מעבירם מן העולם, עד שנפטר האדם מעולם הזה ומקבל ענשו. כמו שלמדנו, ואם העונות מרובים מכניסים אותם בתוך הגיהנם, באלו מדורים תחתונים האחרים, ומקבלים שם עונש גדול מרוב הזוהמא אשר בנשמה, אז מדליקים יותר אש שתאכל הזוהמא ההיא... (ויקהל שלז)
ועל זה ניתן סטרא אחרא הזה ביד הכהן, שכתוב צו את אהרן ואת בניו לאמר, יש סוד כאן, כי העמדנו שאין צו אלא עכו"ם, (דהיינו סטרא אחרא), וכאן ניתנה לו לשרוף מחשבה רעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה, ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה, ובחלבים הנשרפים, כדי שיהיו נעברים מן הקדש. וצו ההוא נמצא ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן. ואם תאמר צו את בני ישראל, (ואיך תפרש המלה צו על סטרא אחרא, ומשיב), אף כאן פירושו (שהסטרא אחרא) עומד ברשותם, כי כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם.
ומקרא הזה כולו בא להראות סוד הדבר, לעטר רוח הקדש ההוא, (שהוא המלכות), למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה הזה להורידה למטה למטה, זה, (הישראלים) ברצון ובתפלה, וזה (הכהנים) במעשה (הקרבת הקרבן), כל אחד כראוי לו... (פקודי שסג)
ועל כן ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב, צו את אהרן ואת בניו לאמר. ויש סוד כאן, כי העמדנו, שאין צו אלא ע"ז, (דהיינו סטרא אחרא), וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה ובחלבים הנשרפין, כדי שיהיו נעברים מן הקדש, וצו ההוא, (שהוא סטרא אחרא), עומד ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן הזה, ואם תאמר צו את בני ישראל, (איך אפשר לפרש שצו הוא הסטרא אחרא, ומשיב) אף כאן (פירושו, שהסטרא אחרא) עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם.
ומקרא הזה, (צו את אהרן), בא להראות סוד הדבר, לעטר רוח הקדש הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, זה, (דהיינו ישראל), ברצון ותפלה, כמו שאמרנו, וזה, (דהיינו הכהנים), במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו.
ומקרא הזה מוכיח עליהם, שכתוב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו זהו עבודה זרה, רוח הטומאה, לאמר, זו אשה הנקראת יראת ה', (דהיינוהמלכות), כי כתוב כאן לאמר, וכתוב שם לאמר הן ישלח איש את אשתו, (מה שם, לאמר, סובב על אשה, אף לאמר שבכאן הוא אשה). וכבר העמדנו, ומשום זה הכל נאמר, (במקרא הזה, דהיינו לעטר את המלכות, ולהוריד הסט"א), והכהן עומד לתקן את הכל בסוד אדם ובהמה. (צו טו, וראה עוד קרבן-כללי שם כד)
מדרש תדשא:
ראה קרבן-כללי.
לקח טוב:
...ויהיה זה הענין בגלויות, שכל זמן שישראל עוסקין בקרבנות אינן משועבדים תחת האומות, חרב בית המקדש בטלו הקרבנות, מיד נשתעבדו, ולכשיגאלו על ידי קרבנות יגאלו, דכתיב (יחזקאל כ') בריח ניחוח ארצה אתכם. (בראשית טו יב)
רמב"ן:
...ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה, לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, שנאמר "תעבדון את האלקים", הדא הוא דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכחות הראשונות, ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהי המשך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע"... (בראשית ב ח, וראה עוד קרבן-כללי)
רבינו בחיי:
אל תפן אל מנחתם - ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד... (במדבר טז טו, וראה עוד קרבן-כללי)
עקדה:
...ואתה תחזה כי כוונות נפלאות אלו בקרבנות הן מזונות הנפש השלמה אשר בהם תחיה, והיא הסעודה האלקית אשר הוא מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו, והוא מקבל נחת רוח ממנה, כמו שכתוב "לרצונו לפני ה'", ועל ידה יתחזק שפע האצילות על בעלי הסעודה הראשונה ובה תדבק השכינה אל התחתונים כמו שהיה בחנוכת המזבח. אם כן כונת כל הקרבנות חוץ מהבאות לכפרת חטא שיכוון המקריב להקריב עצמו לפני ה', והראות מעשיו אליו, כי בעלי החיים המוקרבים הם במדרגת נושא לכח הדברי שבאדם, וראוי להקריבם לה' עד שיהיה השכל נקי והנפש שלמה מכל סיג וקרובה אליו ית' בכל מחשבותיה ופעולותיה, וזו גם הכונה בקרבנות המלואים, ואז יתדבקו העליונים עם התחתונים ויראה עליהם כבוד ה' ושפע הנבואה אם כוונו הכוונות הראויות... (ויקרא א א שער נז)
אלשיך:
...כי עבודת הקרבנות מסוגלת להעביר המקטרגים, וכסף הכפורים התחיל לטהר ולכפר... (שמות ל טז)
אור החיים:
...ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד, ולזה יקרא הרשע בחייו מת, דכתיב במות המת, כי אין לו נפש, והוא גם כן אומרו "אם בעל נפש אתה", והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה, ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה, אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן, כי אין נפש במציאות לקרבה, עד אשר ישוב ויעבור עליו יום הכפורים ויחיה, על דרך אומרו "השיבו ויחיו". (ויקרא ד ב)
...עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו, והבן, ואומרו לחמי לאישי פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישי סודו הוא קרבני שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו. (במדבר כח ב)
העמק דבר:
עולה וזבחים - ...שעולה וזבחים אף על פי שבאין נדבה מרצין, ותכלית עולה להשיג דעת אלקים כפי כחו, ולכן מכפרין על עשה הגורם הסתרת פני ה' ממנו ונמנע ממנו דעת אלקים, ושלמים מרצה על העדר מדת שלום בינו לבריות שבא מחטא בחסד, שאינו מתגבר על טבע שלו להיות טוב לאנשים, ואמר הנביא שלא הקרבן עיקר אלא תכליתו, "חסד חפצתי ולא זבח" וגו', ומבקש בשעת ההקרבה את מבוקשו כמו אנו בשעת תפלה קבועה שבמקום קרבן... (שמות יח יב)
כי את לחם אלקיך - ...במקרא את קרבני לחמי הסברנו פירוש לחמי, שהוא בשתי משמעיות, א', שהוא כביכול מתחבר עם בני אדם המוכשרים לזה, ב', לחם שמפרנס עולמו ואת ישראל ביחוד... (ויקרא כא ו)
שפת אמת:
ראה: קרבן-כללי נשא תרנ"ז, פנחס תרל"ד.
-----------------------------------------------
קרבנות
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הגדרה
2 מקור וטעם
3 סוגי הקורבנות
4 המביא את הקורבן
5 המינים הקרבים
5.1 בקר
5.2 כבש
5.3 עז
5.4 עוף
5.5 צומח (למנחות)
5.6 מיניהם של הקורבנות השונים:
5.7 כללים בקורבנות ציבור:
5.8 דינים נוספים שתלויים במין הקרב:
6 עולה
6.1 יחיד-נדבה:
6.2 יחיד-חובה:
6.3 ציבור-נדבה:
6.4 ציבור-חובה:
7 חטאת
7.1 יחיד-חובה:
7.2 ציבור-חובה:
7.3 יחיד-חובה:
7.4 ציבור-חובה:
8 אשם
9 שלמים
9.1 יחיד-נדבה:
9.2 יחיד-חובה:
9.3 ציבור-חובה:
10 מנחה
10.1 יחיד-נדבה:
10.2 יחיד-חובה:
10.3 ציבור-חובה:
11 המביאים כמה קורבנות
12 עבודות הקורבנות
12.1 נתינת הדם על המזבח החיצון:
12.2 החלקים המוקטרים:
13 אכילת הקורבנות
13.1 זמן האכילה:
13.2 האוכלים ומקום האכילה:
14 פרטי הדין
15 בדינים שונים
16 ראה גם
17 קישורים חיצוניים
[עריכה]
הגדרה
מצווה להביא זבחים ומנחות ולהקריבם.
[עריכה]
מקור וטעם
מקורו מכמה וכמה פרשיות בתורה לגבי קרבנות שונים, כגון "אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (ויקרא א-ג).
במהותו כתב הרוגאצ'ובר שלרמב"ם הוא מצווה ולראב"ד הוא עונש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן (אות רפט)).
טעמו - ר' תבנית:הידעת?/כ"ז חשוון ה'תשס"ט
[עריכה]
סוגי הקורבנות
הקורבנות מתחלקים לחמישה סוגים עיקריים:
1. עולה - קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים ורק אימוריהם מוקטרים.
2. חטאת - הקורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד. חטאת היא הקורבן היחיד שמחולק לחטאות פנימיות (דמן ניתן בהיכל, ואינן נאכלות) וחטאות חיצוניות (דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות). חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).
3. אשם - קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
4. שלמים- הקורבן היחיד שהוא (בדרך כלל) קודשים קלים (ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם), שאר הקורבנות הם קודשי קודשים (ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים). כמו כן הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה עד חצות.
5. מנחה - הקורבן היחיד שהוא מן הצומח, שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים".
[עריכה]
המביא את הקורבן
כל הקורבנות מתחלקים על פי הסיבה להבאתם - לקורבנות נדבה וקורבנות חובה, ועל פי המביא אותם - לקורבנות יחיד וקורבנות ציבור.
כך, לדוגמא, יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
חטאת ואשם הם תמיד קורבנות חובה. כמו כן כמעט כל קורבנות הציבור הם חובה.
יש חילוק בין קורבנות ציבור לקורבנות יחיד, שקורבנות ציבור - פטורים מאחריותם, אך קורבנות יחיד - חייב באחריותם, חוץ מנדבות שאמר בהן "הרי זו" (ולא "הרי עלי").
כל קורבנות הציבור הם קודשי קודשים.
[עריכה]
המינים הקרבים
הקורבנות מחולקים למינים שונים: בקר, כבש, עז, עוף וצומח.
כל מין מהבהמות (בקר, כבש ועז) מחולק לגדולים וקטנים, דהיינו מתחת לגיל שנה או מעליו (למשל - הבקר מחולק לפר ולעגל), וכן לזכרים ולנקבות (פר ופרה).
אלו הם המינים הקרבים ושמותיהם:
[עריכה]
בקר
פר (נקרא גם שור), פרה - בשנתם השנייה או השלישית (מתחילת השנה השניה עד סוף השלישית).
עגל, עגלה - בשנתם הראשונה.
[עריכה]
כבש
אייל, רחל - בשנתם השנייה (אך האייל לא מתחיל בתחילת השנה השניה ממש אלא חודש לאחר מכן).
כבש, כבשה (נקראים גם טלה או שה-כבשים) - בשנתם הראשונה.
[עריכה]
עז
שעיר, שעירה - בשנתם השנייה.
גדי, גדיה (נקראים גם שה-עיזים) - בשנתם הראשונה. (גם הכבשים וגם העיזים הם ממיני הצאן)
[עריכה]
עוף
יש שני מינים במשפחת היונים: תורים ובני יונה.
תור - מביאים מהם רק את הגדולים שבמינם (שכנפיהם סיימו להצהיב).
בן יונה - מביאים מהם רק את הקטנים שבמינם (שכנפיהם עדיין לא התחילו להצהיב).
בהקרבת עופות אין הבדל בין זכר לנקבה (תמיד שניהם כשרים), וכן אין פסול של בעל מום (אלא רק של מחוסר אבר).
[עריכה]
צומח (למנחות)
חיטים. שעורים.
[עריכה]
מיניהם של הקורבנות השונים:
עולה - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
חטאת - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.
אשם - בא רק מכבשים זכרים.
שלמים - באים מכל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהגדולים ובין מהקטנים, בין מהזכרים ובין מהנקבות.
מנחה - באה רק מהצומח.
[עריכה]
כללים בקורבנות ציבור:
1. קורבנות-ציבור הם תמיד זכרים, והם רק מבהמות ולא מעופות.
2. חטאות-ציבור הם רק בקר או עיזים (ולא כבשים).
3. עולות-ציבור הם רק בקר או כבשים (ולא עיזים).
[עריכה]
דינים נוספים שתלויים במין הקרב:
1. עבודות הקורבנות העיקריות שונות בין קרבנות בהמה (ארבע עבודות), קרבנות עוף (שתי עבודות) ומנחות (ארבע עבודות).
2. בכבשים מקטירים, בנוסף לשאר האימורים, גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
3. מנחת נסכים היא מנחה שבאה רק עם קורבנות-בהמה. שיעור מנחת נסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
[עריכה]
עולה
עולה היא קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים, ורק אימוריהם מוקטרים.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. עולת נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו עולה".
2. לכפרה - על עשה, לאו הניתק לעשה, הרהורי עבירה.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. קורבן עולה ויורד - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
2. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
3. נזיר שנטמא.
4. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
5. כהן גדול ביום הכיפורים.
6. גר.
7. עולת ראיה - ביום הראשון של הרגל.
[עריכה]
ציבור-נדבה:
1. קיץ המזבח - כאשר אין קורבנות אחרים, מקריבים אותה כדי שהמזבח לא ישאר פנוי.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. עולת התמיד - שניים כל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערביים.
2. מוספים - בשבת, ראש חודש וימים טובים.
3. איל המוספים - ביום הכיפורים.
4. העומר - ביום שני של פסח.
5. שתי הלחם - בשבועות.
6. פר העלם דבר של עבודה זרה - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
[עריכה]
חטאת
חטאת היא קורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד.
חטאת שונה משאר הקורבנות בשלושה דברים:
1. היא הקורבן היחיד שיש בו חילוק בין הדיוט, כהן גדול ונשיא (מלך).
2. היא הקורבן היחיד שיש בו דין של "חטאות מתות" - חמש חטאות שיש בהם פסולים מסוימים שבגללם הן מומתות: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה.
3. אם דמה ניתז על בגד הוא טעון כיבוס.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.
המביא: כל החטאות הן חובה. חלקן קורבנות יחיד וחלקן קורבנות ציבור.
החטאות מתחלקות לשני סוגים:
1. חטאות פנימיות - דמן ניתן על המזבח הפנימי שבהיכל, ואינן נאכלות (לכן חלקן נקראות "פרים הנשרפים" ו"שעירים הנשרפים").
2. חטאות חיצוניות - דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות. חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע). חטאות פנימיות
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. פר כהן משיח (מה"פרים הנשרפים") - כהן גדול שהתיר בשוגג לאו שיש בו כרת ועשה כהוראתו.
2. פר כהן גדול ביום הכיפורים.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. פר העלם דבר של ציבור (מה"פרים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג לאו שיש בו כרת ורוב ישראל עשו כהוראתם.
2. חטאת ציבור (שעיר) של יום הכיפורים - השעיר שעלה עליו הגורל לה'.
3. העלם דבר של עבודה זרה (שעירי עבודה זרה, "שעירים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
חטאות חיצוניות
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. חטאת חלב - הדיוט שעבר על לאו שיש בו כרת.
2. חטאת נשיא - נשיא שעבר על לאו שיש בו כרת.
3. שגגת עבודה זרה.
4. קורבן עולה ויורד (לעומת שאר החטאות שנקראות "חטאת קבועה") - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
5. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
6. נזיר שנטמא.
7. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. מוספים - בראש חודש וימים טובים.
2. חטאת הבאה עם שתי הלחם - בשבועות.
[עריכה]
אשם
אשם הוא קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
המין הקרב: כבשים זכרים.
המביא: כל האשמות הם קורבנות יחיד, והם חובה.
ישנם שישה סוגי אשמות - על חטאים שונים:
1. אשם גזילות - אדם שהיה חייב ממון, נשבע שאינו חייב ואחר כך הודה.
2. אשם מעילות - נהנה מקודשים בשוגג.
3. אשם שפחה חרופה - בא על חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.
4. אשם נזיר - נזיר שנטמא.
5. אשם מצורע - לאחר שהמצורע נטהר.
6. אשם תלוי - אדם שהסתפק האם עבר עבירה שיש בה כרת.
[עריכה]
שלמים
שלמים שונים משאר הקורבנות בשני דברים:
1. הוא הקורבן היחיד שהוא קודשים קלים, ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם, לעומת שאר הקורבנות שהם קודשי קודשים, ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. היוצאים מן הכלל הם כבשי עצרת (שמביאים בשבועות) שהם קודשי קודשים אע"פ שהם שלמים.
2. הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה (עד חצות). היוצאים מן הכלל הם תודה ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה (עד חצות) אע"פ שהם שלמים.
המין הקרב: כל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהזכרים ובין מהנקבות, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש שלמים שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
סוגי השלמים הם תשעה:
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. תודה - מי שניצל בנס.
2. שלמי נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו שלמים".
3. חגיגת ארבעה עשר - מקריבים בערב פסח ואוכלים לפני קורבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע.
4. שלמי גר - כשמתגייר.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. שלמי שמחה - מביאים כל הרגל, וגם נקבות אוכלות אותם.
2. שלמי חגיגה - אוכלים ביום טוב ראשון של הרגל, רק שכרים אוכלים אותם.
3. איל נזיר - במלאות ימי נזרו בטהרה.
4. ביכורים - עם הבאת הביכורים בשבועות.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. כבשי עצרת - בשבועות, באים עם שתי הלחם. והם השלמים היחידים שהם קודשי קודשים.
ישנם שלושה קורבנות נוספים שאינם שלמים ממש, אך הם דומים לשלמים (עם הבדלים מסוימים), שלושתם קורבנות יחיד והם חובה:
1. בכור - בכור בהמה טהורה (ויש בו דין מיוחד שאסור בגיזה ובעבודה).
2. מעשר - מעשר בהמה.
3. פסח - בין פסח ראשון ובין פסח שני (במעשר ובפסח יש דין מיוחד שאינם טעונים סמיכה).
הם הקורבנות היחידים שנותנים מדמם מתנה אחת על היסוד של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע, ובחטאת חיצונה נותנים ארבע מתנות על ארבע קרנות).
כמו שאר השלמים, גם בכור מעשר ופסח הם קודשים קלים. בכור ומעשר נאכלים - כמו שאר השלמים - לשני ימים ולילה, אך הפסח נאכל רק בלילה (עד חצות, שלא כרוב הקורבנות שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
[עריכה]
מנחה
הקורבן היחיד שהוא מן הצומח (שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים").
המין הקרב: כל המנחות באות מסולת חיטים, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות מן השעורים.
המביא: יש מנחות שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. מנחת נדר ונדבה: שלוש מהן מאפה כלי - מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, ושתיים מהן מאפה תנור - חלות ורקיקים.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. מנחת חוטא - קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו), אם הוא דל.
2. מנחת חינוך - כהן מביא ביום עבודתו הראשון וכן כהן גדול ביום שנמשח.
3. מנחת חביתין - כהן גדול מביא כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.
4. מנחת קנאות - סוטה.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. מנחת העומר (מנחת ביכורים) - מניפים בט"ז בניסן, ומתירה את אכילת החדש.
2. שתי הלחם (קרבן ראשית) - בשבועות, ומתירים את הקרבת החדש.
3. לחם הפנים - כל שבת.
מנחת נסכים - היא מנחה נוספת, שחובה להביאה יחד עם כל עולת בהמה ושלמים (בין ביחיד בין בציבור בין בנדבה ובין בחובה. כמו כן מצורע מביא אותה עם חטאתו ואשמו). מביאים איתה גם נסכים (יין ושמן) ומנסכים את היין. שיעור מנחת הנסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
ישנם שני קורבנות נוספים שאינם מנחות ממש, אך הם דומים למנחות (עם הבדלים מסוימים):
1. תודה - מביאים איתה חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ.
2. נזיר - מביא גם חלות ורקיקים.
[עריכה]
המביאים כמה קורבנות
חלק מהמחויבים קורבן מביאים כמה קורבנות יחד - שניים או שלושה. כל אחד מהם מביא גם עולה וגם חטאת, וחלקם מביאים גם אשם או שלמים. ונסכמם כאן:
1. שתי הלחם (בשבועות) - עולה, חטאת ושלמים.
2. נזיר במלאות ימי נזרו בטהרה - עולה, חטאת ושלמים.
3. נזיר שנטמא - עולה, חטאת ואשם.
4. מצורע - עולה, חטאת ואשם.
5. זב, זבה ויולדת - עולה וחטאת.
6. מוספים (בראש חודש וימים טובים) - עולה וחטאת (אך מוסף שבת הוא רק עולה).
7. כהן גדול ביום הכיפורים - עולה וחטאת.
8. קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו) - אם הוא עשיר - רק חטאת, או הוא בינוני - עולה וחטאת, אם הוא דל - מנחה.
9. העלם דבר של עבודה זרה - עולה וחטאת.
[עריכה]
עבודות הקורבנות
העבודות העיקריות בקורבנות מחולקות לפי המינים הקרבים:
בקורבנות בהמה - ארבע עבודות: שחיטה, קבלת הדם, הולכה, זריקה.
בקורבנות עוף - שתי עבודות: מליקה, מיצוי הדם.
במנחות - ארבע עבודות: קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, הקטרה.
[עריכה]
נתינת הדם על המזבח החיצון:
עולה, אשם ושלמים - שתי מתנות שהן ארבע.
חטאת פנימית - בהיכל על המזבח הפנימי.
חטאת חיצונה - ארבע מתנות.
בכור מעשר ופסח (הדומים לשלמים) - מתנה אחת.
[עריכה]
החלקים המוקטרים:
עולת בהמה וחטאת פנימית - כולן לשמיים.
עולת עוף - כולה לשמיים, חוץ מהזפק, העור שעליו, הנוצה והמעיים שנזרקים לדשן.
חטאת חיצונה, אשם ושלמים - מקטירים רק את האימורים: החלב שעל הקרב, חלב הקיבה, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, יותרת הכבד ומעט מהכבד. בכבשים מקטירים (בנוסף לאימורים הנ"ל) גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
רוב המנחות - מקטירים רק את הקומץ.
מנחת חינוך, מנחת חביתין, מנחה של כהן (חוטא או נדבה) - אינן נקמצות אלא כולן לשמיים.
[עריכה]
אכילת הקורבנות
[עריכה]
זמן האכילה:
עולה וחטאת פנימית - לא נאכלות, אלא כולן לשמיים.
חטאת חיצונה, אשם, מנחה - יום ולילה עד חצות.
שלמים - שני ימים ולילה (חוץ מתודה ואיל נזיר שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
פסח - רק בלילה עד חצות.
[עריכה]
האוכלים ומקום האכילה:
רוב הקורבנות, כיוון שהם קודשי-קודשים, נאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. אך שלמים (חוץ מכבשי עצרת), כיוון שהם קודשים קלים, נאכלים בכל ירושלים לכל אדם.
[עריכה]
פרטי הדין
חייבים קרבן רק על עבירה שעונשה כרת במזיד. וחקרו האם הוא סיבה, דהיינו שחיוב הכרת במזיד מחייב קרבן בשוגג, או שהוא סימן, שעבירה שיש בה כרת במזיד, יש בה קרבן בשוגג (קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י).
בעבודות הקרבן חקרו האם העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).
טומטום פסול לקרבן. וחקר הגר"ח (סטנסיל שנה) האם הוא משום שצריך שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, או משום שספק פסול.
דיחוי בקדושה (דבר קדוש שנפסל וחזר והוכשר, דינו שעדיין פסול) - חקר הגרי"ז האם חסר בקדושה, או שבקדושה לא חסר כלום אלא שהיא דחויה (חידושי הגרי"ז זבחים עמוד לא בדפיו ד"ה עוד).
[עריכה]
בדינים שונים
אנוס, הרמב"ם (שגגות ה-ו) פסק שהוא פטור מקרבן, אך הפני יהושע (שבת סח: על תד"ה אבל) תלה זאת במחלוקת תנאים, שרק למונבז פטור מקרבן, שממועט מ"חטא", אך לרבנן חייב בקרבן, דכפרה מיהא בעי, וכל פטור אונס הוא רק מעונשים (מיתה, מלקות וממון).
אין עונשין מן הדין (בבלי:מכות ה:). הריטב"א כתב שקרבן כן מחייבים מן הדין (מכות יד. (ד"ה והלא כתב) בתירוצו הראשון. וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ז בשם מרי"ק, ושער המלך שחיטה פרק ב. והקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י הביא בזה מחלוקת ראשונים), והקשו עליו, שבתוספתא (שבועות פ"ג) כתוב שגם קרבן לא מחייבים מן הדין. ותירץ ספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה והנה) שלדעה שחולין בעזרה לאו דאורייתא (והיא ההלכה) עונשים בקרבן מן הדין, שמה אכפת לנו שיביא קרבן, אך לדעה שחולין בעזרה דאורייתא לא יביא את הקרבן, שחוששים שפטור והוא חולין בעזרה, ולכן אין לחלק את דין קרבן משאר העונשים, ופטור.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הגדרה
2 מקור וטעם
3 סוגי הקורבנות
4 המביא את הקורבן
5 המינים הקרבים
5.1 בקר
5.2 כבש
5.3 עז
5.4 עוף
5.5 צומח (למנחות)
5.6 מיניהם של הקורבנות השונים:
5.7 כללים בקורבנות ציבור:
5.8 דינים נוספים שתלויים במין הקרב:
6 עולה
6.1 יחיד-נדבה:
6.2 יחיד-חובה:
6.3 ציבור-נדבה:
6.4 ציבור-חובה:
7 חטאת
7.1 יחיד-חובה:
7.2 ציבור-חובה:
7.3 יחיד-חובה:
7.4 ציבור-חובה:
8 אשם
9 שלמים
9.1 יחיד-נדבה:
9.2 יחיד-חובה:
9.3 ציבור-חובה:
10 מנחה
10.1 יחיד-נדבה:
10.2 יחיד-חובה:
10.3 ציבור-חובה:
11 המביאים כמה קורבנות
12 עבודות הקורבנות
12.1 נתינת הדם על המזבח החיצון:
12.2 החלקים המוקטרים:
13 אכילת הקורבנות
13.1 זמן האכילה:
13.2 האוכלים ומקום האכילה:
14 פרטי הדין
15 בדינים שונים
16 ראה גם
17 קישורים חיצוניים
[עריכה]
הגדרה
מצווה להביא זבחים ומנחות ולהקריבם.
[עריכה]
מקור וטעם
מקורו מכמה וכמה פרשיות בתורה לגבי קרבנות שונים, כגון "אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (ויקרא א-ג).
במהותו כתב הרוגאצ'ובר שלרמב"ם הוא מצווה ולראב"ד הוא עונש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן (אות רפט)).
טעמו - ר' תבנית:הידעת?/כ"ז חשוון ה'תשס"ט
[עריכה]
סוגי הקורבנות
הקורבנות מתחלקים לחמישה סוגים עיקריים:
1. עולה - קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים ורק אימוריהם מוקטרים.
2. חטאת - הקורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד. חטאת היא הקורבן היחיד שמחולק לחטאות פנימיות (דמן ניתן בהיכל, ואינן נאכלות) וחטאות חיצוניות (דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות). חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).
3. אשם - קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
4. שלמים- הקורבן היחיד שהוא (בדרך כלל) קודשים קלים (ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם), שאר הקורבנות הם קודשי קודשים (ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים). כמו כן הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה עד חצות.
5. מנחה - הקורבן היחיד שהוא מן הצומח, שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים".
[עריכה]
המביא את הקורבן
כל הקורבנות מתחלקים על פי הסיבה להבאתם - לקורבנות נדבה וקורבנות חובה, ועל פי המביא אותם - לקורבנות יחיד וקורבנות ציבור.
כך, לדוגמא, יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
חטאת ואשם הם תמיד קורבנות חובה. כמו כן כמעט כל קורבנות הציבור הם חובה.
יש חילוק בין קורבנות ציבור לקורבנות יחיד, שקורבנות ציבור - פטורים מאחריותם, אך קורבנות יחיד - חייב באחריותם, חוץ מנדבות שאמר בהן "הרי זו" (ולא "הרי עלי").
כל קורבנות הציבור הם קודשי קודשים.
[עריכה]
המינים הקרבים
הקורבנות מחולקים למינים שונים: בקר, כבש, עז, עוף וצומח.
כל מין מהבהמות (בקר, כבש ועז) מחולק לגדולים וקטנים, דהיינו מתחת לגיל שנה או מעליו (למשל - הבקר מחולק לפר ולעגל), וכן לזכרים ולנקבות (פר ופרה).
אלו הם המינים הקרבים ושמותיהם:
[עריכה]
בקר
פר (נקרא גם שור), פרה - בשנתם השנייה או השלישית (מתחילת השנה השניה עד סוף השלישית).
עגל, עגלה - בשנתם הראשונה.
[עריכה]
כבש
אייל, רחל - בשנתם השנייה (אך האייל לא מתחיל בתחילת השנה השניה ממש אלא חודש לאחר מכן).
כבש, כבשה (נקראים גם טלה או שה-כבשים) - בשנתם הראשונה.
[עריכה]
עז
שעיר, שעירה - בשנתם השנייה.
גדי, גדיה (נקראים גם שה-עיזים) - בשנתם הראשונה. (גם הכבשים וגם העיזים הם ממיני הצאן)
[עריכה]
עוף
יש שני מינים במשפחת היונים: תורים ובני יונה.
תור - מביאים מהם רק את הגדולים שבמינם (שכנפיהם סיימו להצהיב).
בן יונה - מביאים מהם רק את הקטנים שבמינם (שכנפיהם עדיין לא התחילו להצהיב).
בהקרבת עופות אין הבדל בין זכר לנקבה (תמיד שניהם כשרים), וכן אין פסול של בעל מום (אלא רק של מחוסר אבר).
[עריכה]
צומח (למנחות)
חיטים. שעורים.
[עריכה]
מיניהם של הקורבנות השונים:
עולה - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
חטאת - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.
אשם - בא רק מכבשים זכרים.
שלמים - באים מכל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהגדולים ובין מהקטנים, בין מהזכרים ובין מהנקבות.
מנחה - באה רק מהצומח.
[עריכה]
כללים בקורבנות ציבור:
1. קורבנות-ציבור הם תמיד זכרים, והם רק מבהמות ולא מעופות.
2. חטאות-ציבור הם רק בקר או עיזים (ולא כבשים).
3. עולות-ציבור הם רק בקר או כבשים (ולא עיזים).
[עריכה]
דינים נוספים שתלויים במין הקרב:
1. עבודות הקורבנות העיקריות שונות בין קרבנות בהמה (ארבע עבודות), קרבנות עוף (שתי עבודות) ומנחות (ארבע עבודות).
2. בכבשים מקטירים, בנוסף לשאר האימורים, גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
3. מנחת נסכים היא מנחה שבאה רק עם קורבנות-בהמה. שיעור מנחת נסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
[עריכה]
עולה
עולה היא קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים, ורק אימוריהם מוקטרים.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. עולת נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו עולה".
2. לכפרה - על עשה, לאו הניתק לעשה, הרהורי עבירה.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. קורבן עולה ויורד - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
2. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
3. נזיר שנטמא.
4. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
5. כהן גדול ביום הכיפורים.
6. גר.
7. עולת ראיה - ביום הראשון של הרגל.
[עריכה]
ציבור-נדבה:
1. קיץ המזבח - כאשר אין קורבנות אחרים, מקריבים אותה כדי שהמזבח לא ישאר פנוי.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. עולת התמיד - שניים כל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערביים.
2. מוספים - בשבת, ראש חודש וימים טובים.
3. איל המוספים - ביום הכיפורים.
4. העומר - ביום שני של פסח.
5. שתי הלחם - בשבועות.
6. פר העלם דבר של עבודה זרה - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
[עריכה]
חטאת
חטאת היא קורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד.
חטאת שונה משאר הקורבנות בשלושה דברים:
1. היא הקורבן היחיד שיש בו חילוק בין הדיוט, כהן גדול ונשיא (מלך).
2. היא הקורבן היחיד שיש בו דין של "חטאות מתות" - חמש חטאות שיש בהם פסולים מסוימים שבגללם הן מומתות: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה.
3. אם דמה ניתז על בגד הוא טעון כיבוס.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.
המביא: כל החטאות הן חובה. חלקן קורבנות יחיד וחלקן קורבנות ציבור.
החטאות מתחלקות לשני סוגים:
1. חטאות פנימיות - דמן ניתן על המזבח הפנימי שבהיכל, ואינן נאכלות (לכן חלקן נקראות "פרים הנשרפים" ו"שעירים הנשרפים").
2. חטאות חיצוניות - דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות. חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע). חטאות פנימיות
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. פר כהן משיח (מה"פרים הנשרפים") - כהן גדול שהתיר בשוגג לאו שיש בו כרת ועשה כהוראתו.
2. פר כהן גדול ביום הכיפורים.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. פר העלם דבר של ציבור (מה"פרים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג לאו שיש בו כרת ורוב ישראל עשו כהוראתם.
2. חטאת ציבור (שעיר) של יום הכיפורים - השעיר שעלה עליו הגורל לה'.
3. העלם דבר של עבודה זרה (שעירי עבודה זרה, "שעירים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
חטאות חיצוניות
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. חטאת חלב - הדיוט שעבר על לאו שיש בו כרת.
2. חטאת נשיא - נשיא שעבר על לאו שיש בו כרת.
3. שגגת עבודה זרה.
4. קורבן עולה ויורד (לעומת שאר החטאות שנקראות "חטאת קבועה") - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
5. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
6. נזיר שנטמא.
7. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. מוספים - בראש חודש וימים טובים.
2. חטאת הבאה עם שתי הלחם - בשבועות.
[עריכה]
אשם
אשם הוא קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
המין הקרב: כבשים זכרים.
המביא: כל האשמות הם קורבנות יחיד, והם חובה.
ישנם שישה סוגי אשמות - על חטאים שונים:
1. אשם גזילות - אדם שהיה חייב ממון, נשבע שאינו חייב ואחר כך הודה.
2. אשם מעילות - נהנה מקודשים בשוגג.
3. אשם שפחה חרופה - בא על חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.
4. אשם נזיר - נזיר שנטמא.
5. אשם מצורע - לאחר שהמצורע נטהר.
6. אשם תלוי - אדם שהסתפק האם עבר עבירה שיש בה כרת.
[עריכה]
שלמים
שלמים שונים משאר הקורבנות בשני דברים:
1. הוא הקורבן היחיד שהוא קודשים קלים, ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם, לעומת שאר הקורבנות שהם קודשי קודשים, ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. היוצאים מן הכלל הם כבשי עצרת (שמביאים בשבועות) שהם קודשי קודשים אע"פ שהם שלמים.
2. הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה (עד חצות). היוצאים מן הכלל הם תודה ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה (עד חצות) אע"פ שהם שלמים.
המין הקרב: כל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהזכרים ובין מהנקבות, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש שלמים שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
סוגי השלמים הם תשעה:
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. תודה - מי שניצל בנס.
2. שלמי נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו שלמים".
3. חגיגת ארבעה עשר - מקריבים בערב פסח ואוכלים לפני קורבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע.
4. שלמי גר - כשמתגייר.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. שלמי שמחה - מביאים כל הרגל, וגם נקבות אוכלות אותם.
2. שלמי חגיגה - אוכלים ביום טוב ראשון של הרגל, רק שכרים אוכלים אותם.
3. איל נזיר - במלאות ימי נזרו בטהרה.
4. ביכורים - עם הבאת הביכורים בשבועות.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. כבשי עצרת - בשבועות, באים עם שתי הלחם. והם השלמים היחידים שהם קודשי קודשים.
ישנם שלושה קורבנות נוספים שאינם שלמים ממש, אך הם דומים לשלמים (עם הבדלים מסוימים), שלושתם קורבנות יחיד והם חובה:
1. בכור - בכור בהמה טהורה (ויש בו דין מיוחד שאסור בגיזה ובעבודה).
2. מעשר - מעשר בהמה.
3. פסח - בין פסח ראשון ובין פסח שני (במעשר ובפסח יש דין מיוחד שאינם טעונים סמיכה).
הם הקורבנות היחידים שנותנים מדמם מתנה אחת על היסוד של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע, ובחטאת חיצונה נותנים ארבע מתנות על ארבע קרנות).
כמו שאר השלמים, גם בכור מעשר ופסח הם קודשים קלים. בכור ומעשר נאכלים - כמו שאר השלמים - לשני ימים ולילה, אך הפסח נאכל רק בלילה (עד חצות, שלא כרוב הקורבנות שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
[עריכה]
מנחה
הקורבן היחיד שהוא מן הצומח (שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים").
המין הקרב: כל המנחות באות מסולת חיטים, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות מן השעורים.
המביא: יש מנחות שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
[עריכה]
יחיד-נדבה:
1. מנחת נדר ונדבה: שלוש מהן מאפה כלי - מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, ושתיים מהן מאפה תנור - חלות ורקיקים.
[עריכה]
יחיד-חובה:
1. מנחת חוטא - קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו), אם הוא דל.
2. מנחת חינוך - כהן מביא ביום עבודתו הראשון וכן כהן גדול ביום שנמשח.
3. מנחת חביתין - כהן גדול מביא כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.
4. מנחת קנאות - סוטה.
[עריכה]
ציבור-חובה:
1. מנחת העומר (מנחת ביכורים) - מניפים בט"ז בניסן, ומתירה את אכילת החדש.
2. שתי הלחם (קרבן ראשית) - בשבועות, ומתירים את הקרבת החדש.
3. לחם הפנים - כל שבת.
מנחת נסכים - היא מנחה נוספת, שחובה להביאה יחד עם כל עולת בהמה ושלמים (בין ביחיד בין בציבור בין בנדבה ובין בחובה. כמו כן מצורע מביא אותה עם חטאתו ואשמו). מביאים איתה גם נסכים (יין ושמן) ומנסכים את היין. שיעור מנחת הנסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
ישנם שני קורבנות נוספים שאינם מנחות ממש, אך הם דומים למנחות (עם הבדלים מסוימים):
1. תודה - מביאים איתה חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ.
2. נזיר - מביא גם חלות ורקיקים.
[עריכה]
המביאים כמה קורבנות
חלק מהמחויבים קורבן מביאים כמה קורבנות יחד - שניים או שלושה. כל אחד מהם מביא גם עולה וגם חטאת, וחלקם מביאים גם אשם או שלמים. ונסכמם כאן:
1. שתי הלחם (בשבועות) - עולה, חטאת ושלמים.
2. נזיר במלאות ימי נזרו בטהרה - עולה, חטאת ושלמים.
3. נזיר שנטמא - עולה, חטאת ואשם.
4. מצורע - עולה, חטאת ואשם.
5. זב, זבה ויולדת - עולה וחטאת.
6. מוספים (בראש חודש וימים טובים) - עולה וחטאת (אך מוסף שבת הוא רק עולה).
7. כהן גדול ביום הכיפורים - עולה וחטאת.
8. קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו) - אם הוא עשיר - רק חטאת, או הוא בינוני - עולה וחטאת, אם הוא דל - מנחה.
9. העלם דבר של עבודה זרה - עולה וחטאת.
[עריכה]
עבודות הקורבנות
העבודות העיקריות בקורבנות מחולקות לפי המינים הקרבים:
בקורבנות בהמה - ארבע עבודות: שחיטה, קבלת הדם, הולכה, זריקה.
בקורבנות עוף - שתי עבודות: מליקה, מיצוי הדם.
במנחות - ארבע עבודות: קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, הקטרה.
[עריכה]
נתינת הדם על המזבח החיצון:
עולה, אשם ושלמים - שתי מתנות שהן ארבע.
חטאת פנימית - בהיכל על המזבח הפנימי.
חטאת חיצונה - ארבע מתנות.
בכור מעשר ופסח (הדומים לשלמים) - מתנה אחת.
[עריכה]
החלקים המוקטרים:
עולת בהמה וחטאת פנימית - כולן לשמיים.
עולת עוף - כולה לשמיים, חוץ מהזפק, העור שעליו, הנוצה והמעיים שנזרקים לדשן.
חטאת חיצונה, אשם ושלמים - מקטירים רק את האימורים: החלב שעל הקרב, חלב הקיבה, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, יותרת הכבד ומעט מהכבד. בכבשים מקטירים (בנוסף לאימורים הנ"ל) גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
רוב המנחות - מקטירים רק את הקומץ.
מנחת חינוך, מנחת חביתין, מנחה של כהן (חוטא או נדבה) - אינן נקמצות אלא כולן לשמיים.
[עריכה]
אכילת הקורבנות
[עריכה]
זמן האכילה:
עולה וחטאת פנימית - לא נאכלות, אלא כולן לשמיים.
חטאת חיצונה, אשם, מנחה - יום ולילה עד חצות.
שלמים - שני ימים ולילה (חוץ מתודה ואיל נזיר שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
פסח - רק בלילה עד חצות.
[עריכה]
האוכלים ומקום האכילה:
רוב הקורבנות, כיוון שהם קודשי-קודשים, נאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. אך שלמים (חוץ מכבשי עצרת), כיוון שהם קודשים קלים, נאכלים בכל ירושלים לכל אדם.
[עריכה]
פרטי הדין
חייבים קרבן רק על עבירה שעונשה כרת במזיד. וחקרו האם הוא סיבה, דהיינו שחיוב הכרת במזיד מחייב קרבן בשוגג, או שהוא סימן, שעבירה שיש בה כרת במזיד, יש בה קרבן בשוגג (קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י).
בעבודות הקרבן חקרו האם העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).
טומטום פסול לקרבן. וחקר הגר"ח (סטנסיל שנה) האם הוא משום שצריך שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, או משום שספק פסול.
דיחוי בקדושה (דבר קדוש שנפסל וחזר והוכשר, דינו שעדיין פסול) - חקר הגרי"ז האם חסר בקדושה, או שבקדושה לא חסר כלום אלא שהיא דחויה (חידושי הגרי"ז זבחים עמוד לא בדפיו ד"ה עוד).
[עריכה]
בדינים שונים
אנוס, הרמב"ם (שגגות ה-ו) פסק שהוא פטור מקרבן, אך הפני יהושע (שבת סח: על תד"ה אבל) תלה זאת במחלוקת תנאים, שרק למונבז פטור מקרבן, שממועט מ"חטא", אך לרבנן חייב בקרבן, דכפרה מיהא בעי, וכל פטור אונס הוא רק מעונשים (מיתה, מלקות וממון).
אין עונשין מן הדין (בבלי:מכות ה:). הריטב"א כתב שקרבן כן מחייבים מן הדין (מכות יד. (ד"ה והלא כתב) בתירוצו הראשון. וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ז בשם מרי"ק, ושער המלך שחיטה פרק ב. והקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י הביא בזה מחלוקת ראשונים), והקשו עליו, שבתוספתא (שבועות פ"ג) כתוב שגם קרבן לא מחייבים מן הדין. ותירץ ספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה והנה) שלדעה שחולין בעזרה לאו דאורייתא (והיא ההלכה) עונשים בקרבן מן הדין, שמה אכפת לנו שיביא קרבן, אך לדעה שחולין בעזרה דאורייתא לא יביא את הקרבן, שחוששים שפטור והוא חולין בעזרה, ולכן אין לחלק את דין קרבן משאר העונשים, ופטור.
--------------------------------------
קורבן עולה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורבן עולה הוא אחד הקורבנות שהיו מקרבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.[1]
לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא "עולה", משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם "עולה" – מלשון "והעולָה על רוחכם היה לא תהיה"[2] – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב (ראו להלן).תוכן עניינים [הסתרה]
1 הסוגים השונים של העולה
1.1 עולת נדבה
1.2 עולות חובה של יחיד
1.3 עולות ציבור
2 תהליך ההקרבה
2.1 עולת בהמה
3 עולת העוף
3.1 מקור המצווה
3.2 אופן הקרבתה
4 הערות שוליים
5 לקריאה נוספת
[עריכה]
הסוגים השונים של העולה
[עריכה]
עולת נדבה
עולת יחיד רגילה היא עולת נדבה – עולה שאדם מביא בנדר או בנדבה, כמתואר בספר ויקרא פרק א'. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן עולה" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב עולה אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו עולה". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לעולה, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
עולת נדבה מוגדרת על ידי חכמים כ"דורון"[3] – מתנה שהאדם מביא לה'; מאידך, נאמר בתורה בעניינה[4]: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", ומכאן שיש בעולה גם צד של כפרה על חטא, אך התורה אינה אומרת על איזה חטא העולה מכפרת. חז"ל התייחסו לשאלה זו, ואמרו שהעולה מכפרת על מצוות קלות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין עליהם עונש מלקות או מיתה, ואין מביאים עליהם קורבן.[5] העולה מכפרת אפילו על מי שעבר על איסורים אלו במזיד, וזאת בניגוד לחטאת ואשם, שאינם מכפרים אלא על העובר עבירה בשוגג.[6] לפי דעה אחרת, העולה באה לכפר על הרהורי עבירה, כמו שנאמר באיוב (א,ה): "וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".[7]
עולת נדבה באה מן הבקר, מן הצאן, או מן העוף.
[עריכה]
עולות חובה של יחיד
בכמה מקרים נקבעה חובה על יחידים להביא קורבן עולה:
עולת ראיה – קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב[8]: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (כלומר: אין "להיראות לפני ה'" – לבוא לפניו למקדש – "ריקם" – ללא הבאת קורבן). לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון – הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ז'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים. החובה להביא קורבן זה חלה על הגברים בלבד, ככתוב: "יראה כל זכורך". עולת ראיה באה מן הבהמה, ולדעת הרמב"ם[9] ניתן להביאה אף מן העוף.
עולת יולדת – יולדת שמלאו ימי טומאתה וטהרתה (כלומר: לאחר שעברו ארבעים יום מלידת בן, או שמונים יום מלידת בת) חייבת להביא קורבן עולה וקורבן חטאת. קורבן העולה הוא כבש בן שנה (כלומר: כבש שנמצא בתוך השנה הראשונה ללידתו), אך אם היא ענייה, ואין היא יכולה להביא כבש, עליה להביא עולת עוף – תור או בן יונה. [10]
איל כהן גדול ביום הכיפורים – כהן גדול מביא ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה משלו (מלבד הקורבנות שהוא מביא עבור הציבור כולו), ואותו הוא מקריב במהלך היום. [11]
קרבן עולה ויורד – על שלוש עברות (שבועת ביטוי[12], שבועת העדות[13], וטומאת מקדש וקדשיו[14]) קבעה התורה קורבן חטאת מיוחד, הקרוי קורבן עולה ויורד. בקורבן זה מביא החוטא את קורבנו בהתאם ליכולתו הכלכלית: עשיר מביא חטאת בהמה, עני מביא קורבן מן העוף, ועני מרוד – קורבן מנחה. כאשר עני מביא קורבן זה, הוא מביא שני תורים או שני בני יונה, כאשר אחד מהם קרב לחטאת, והשני הוא עולה. [15]
עולת הגר – גר שמתגייר חייב להביא קורבן עולה, כחלק מהליך גירותו. הגר יכול להביא עולת בהמה, או עולת עוף. במקרה שהגר בוחר להביא עולת עוף, עליו להביא שתי תורים או שני גוזלי יונה – ושניהם עולות. גר שהתגייר בזמן שאין בית המקדש קיים, ולאחר מכן נבנה המקדש – חייב אף הוא להביא קורבן עולה.[16]
עולת מצורע – מצורע שנטהר מצרעתו מונה שבעה ימים, וביום השמיני הוא מביא כבש לעולה, ואם הוא עני – הוא מביא תור או בן יונה. בנוסף לעולה הוא מביא גם חטאת ואשם.[17]
עולת נזיר – נזיר שנטמא למת מונה שבעה ימים בהם הוא נטהר מטומאתו, וביום השמיני הוא מביא תור או בן יונה לעולה, וכן חטאת ואשם. נזיר שסיים את ימי נזירותו בטהרה מביא כבש לעולה, וכן חטאת ושלמים. [18]
עולת זב וזבה – זב או זבה שזיבתם פסקה, מונים שבעה ימים ומביאים שתי תורים או שני בני יונה, אחד מהם לעולה והשני לחטאת. [19]
[עריכה]
עולות ציבור
כמעט כל קורבנות הציבור הם קורבנות עולה. אלו הן העולות הקרבות עבור הציבור:
קורבן התמיד – בכל יום מקריבים במקדש שני כבשים בני שנה לעולה, האחד בבוקר והשני אחר הצהריים. [20] התורה אומרת [21] כי יש להקריב מקורבן זה "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום עולה תמיד", ומכאן שם הקורבן – קורבן התמיד. הקרבת התמיד הייתה נעשית על ידי חבורת כוהנים, כאשר כל פעולה נעשית על ידי כוהן אחר. המשנה מקדישה מסכת שלמה – מסכת תמיד – לתיאור העבודה היום יומית במקדש, עבודה שבמוקדה נמצא סדר הקרבת התמיד.
מוספים – קרבנות הבאים לאחר התמיד (כתוספת, ומכאן שמם) בשבתות ובמועדים, כמפורט בספר במדבר פרקים כח-כט. בשבת מביאים שני כבשים לעולה (מלבד כבשי התמיד), ושניהם קרבים בבוקר. בראש חודש, בשבעת ימי הפסח ובחג השבועות מביאים שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, ואילו בראש השנה (בו יש כפל מוספים – של ראש חודש ושל ראש השנה), ביום הכיפורים ובשמיני עצרת – פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים. בחג הסוכות מביאים כמות רבה יותר של עולות מוספים בהשוואה לשאר החגים: בכל אחד משבעת ימי החג מביאים שני אילים וארבעה עשר כבשים, ואילו כמות הפרים הולכת ופוחתת מיום ליום: ביום הראשון של החג מביאים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכן הלאה – עד שביום האחרון מביאים שבעה פרים בלבד. בכל ימי המועדים (אך לא בשבת) מביאים גם שעיר עזים אחד לחטאת.
עולה הבאה עם העומר – ביום השני של חג הפסח (ט"ז ניסן), מביאים מנחת שעורים הקרויה "מנחת העומר" וביחד עימה מביאים כבש לעולה (מלבד שבעת הכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). [22]
עולה הבאה עם שתי הלחם – בחג השבועות מביאים מנחת חיטים הקרויה "שתי הלחם", וביחד עימה מביאים פר אחד, שני אילים ושבעה כבשים לעולה, ובנוסף קורבנות חטאת ושלמים (מלבד הפרים האיל והכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). [23]
איל ציבור ביום הכיפורים – הכהן הגדול מקריב ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה עבור הציבור. [24]תנאים נחלקו בעניין איל זה – לדעת רבי מדובר באותו איל הקרב במסגרת המוספים של יום הכיפורים (ראו לעיל), ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מדובר באיל אחר. [25] להלכה נפסק שמדובר באותו איל. [26]
פר עבודה זרה – אם מרבית הציבור חטאו בעבודה זרה, על פי הוראה שגויה של הסנהדרין – הם מביאים פר לעולה, בנוסף לשעיר חטאת. [27]
עולת קיץ המזבח – עולה זו היא עולת נדבה של הציבור, והיא קרבה כאשר המזבח "פנוי" מקרבנות.
[עריכה]
תהליך ההקרבה
[עריכה]
עולת בהמה
הקרבת עולת בהמה כוללת כמה שלבים[28], שרובם אינם מיוחדים לה.[29]
1. סמיכה – סמיכה נוהגת בעולת בהמה של יחיד; עולת ציבור ועולת העוף – אינן טעונות סמיכה. הסמיכה היא הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי. המקריב עולה מתוודה על החטא שבגינו הביא את העולה (ראו לעיל, על אלו חטאים העולה מכפרת).
2. שחיטה - שחיטת העולה נעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. הפשט וניתוח – הפשטת עור הבהמה מבשרה וחיתוך בשרה לאיברים. כמו כן, רוחצים במים את הקרבים ואת הכרעיים, כדי לנקותם מהלכלוך שבהם לפני ההקטרה. פעולות אלה נעשות ב"בית המטבחיים" שהיה בעזרה, מצפון למזבח, וגם מי שאינו כהן ("זר") רשאי לעשותן.
8. הקטרה – כהן מעלה את איברי העולה לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים - יחד עם קורבן העולה מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויות במין הבהמה הקרבה כעולה.[30]
עור העולה ניתן לכהנים, והוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.
[עריכה]
עולת העוף
עולת העוף - יונה (או תור)
[עריכה]
מקור המצווה יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. טו וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. טז וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. יז וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
– ספר ויקרא, א.
[עריכה]
אופן הקרבתה
עולת העוף נעשית אף היא בכמה שלבים:
1. מליקה – הכהן עולה על כבש המזבח, פונה לסובב (שטח בגובה שש אמות – כששה מטרים – וברוחב אמה – כחצי מטר – המקיף את המזבח, ועליו היו הולכים הכוהנים כדי להגיע למקומות שונים מסביב למזבח), פונה לימינו לקרן הדרומית מזרחית של המזבח.[31] הכהן אוחז את העוף בין אצבעותיו וחותך את צוואר העוף מצד העורף (הצד המופנה לאחור) בציפורן אגודלו. הכהן צריך "להבדיל" כלומר לחתוך את שני ה"סימנים" (שני הצינורות העוברים בצוואר העוף) – הקנה והוושט (זאת בניגוד לחטאת העוף, בה נאמר בתורה ש"לא יבדיל", ודי בחיתוך אחד משני ה"סימנים").[32]
2. מיצוי – הכהן מצמיד את ראשו של העוף לקיר המזבח, כך שדמו ייסחט על קיר המזבח, ולאחר מכן הוא עושה את אותה הפעולה בגוף העוף. אם מיצה רק את הדם שבגוף העוף – המיצוי כשר, אך אם מיצה רק את הדם שבראש העוף – המיצוי פסול, כיון שעיקר הדם נמצא בגוף.
3. הקטרת הראש – הכהן מולח את ראש העוף ומקטירו על גבי המזבח.
4. הוצאת הקרביים – לאחר מכן, מוציא הכהן את קרבי העוף (הזפק ושאר בני המעיים) וזורקם לבית הדשן – מקום שהיה ממזרח לכבש המזבח, בו היו מניחים את הדשן שהיו מורידים בכל יום מהמזבח בשעת קיום מצוות תרומת הדשן.
5. שיסוע – הכהן אוחז בכנפי העוף ומְשַׁסֵּעַ (קורע) אותו, אך אינו מבדיל (אינו מפריד את שני חלקי העוף זה מזה לגמרי).
6. הקרבת הגוף – הכהן מולח את גוף העוף ומקטירו על המזבח.
אם הכהן לא עשה את הפעולות שלאחר המיצוי כדינן, או אף אם לא עשאן כלל – אין הדבר מעכב בדיעבד, והקרבן כשר.
[עריכה]
הערות שוליים
^ במדבר טו,א-יב.
^ ספר יחזקאל כ,לב.
^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים ז,ב.
^ ויקרא א,ד.
^ מסכת יומא לו,א.
^ רמב"ן ויקרא א,ד.
^ ספר איוב א,ה; תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ח הלכה ז; ויקרא רבה ז,ג.
^ דברים טז,טז.
^ הלכות חגיגה א,א.
^ ויקרא יב,א-ח.
^ ויקרא טז,ג; שם פסוק כד.
^ הנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים.
^ הנשבע בבית הדין לשקר שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו.
^ הנכנס למקדש בהיותו טמא, או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
^ ויקרא ה,ז-י.
^ רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג,ג-ה.
^ ויקרא יד,י ורש"י שם; שם פסוקים יט-כב.
^ במדבר ו,ט-יד.
^ ויקרא טו,יג-טו; שם כח-ל.
^ במדבר כח,א-ח.
^ שם פסוק ג.
^ ויקרא כג,יב.
^ ויקרא כג,יח.
^ ויקרא טז,ה.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא ע,ב..
^ רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים א,א.
^ במדבר טו,כב-כו.
^ ראו ספר ויקרא א, א-יג; משנה מסכת זבחים ה,ד.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל הקורבנות. זריקת הדם באופן המתואר להלן קיימת גם בשלמים ואשם. לעומת זאת, הקטרת כל האיברים ייחודית לעולה – בשאר הקורבנות מקטירים רק כמה איברים בודדים.
^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים א-טז.
^ המליקה נעשתה בקרן זו משום שהיא הקרובה ביותר ל"בית הדשן", אליו היה הכהן משליך לאחר מכן את בני המעיים של העוף. במקרה שכוהנים רבים עוסקים במליקת עולת העוף בקרן זו, יכול הכהן לפנות לקרן הדרומית-מערבית – משנה מסכת זבחים ו,ב.
^ משנה מסכת זבחים ו,ה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורבן עולה הוא אחד הקורבנות שהיו מקרבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.[1]
לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא "עולה", משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם "עולה" – מלשון "והעולָה על רוחכם היה לא תהיה"[2] – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב (ראו להלן).תוכן עניינים [הסתרה]
1 הסוגים השונים של העולה
1.1 עולת נדבה
1.2 עולות חובה של יחיד
1.3 עולות ציבור
2 תהליך ההקרבה
2.1 עולת בהמה
3 עולת העוף
3.1 מקור המצווה
3.2 אופן הקרבתה
4 הערות שוליים
5 לקריאה נוספת
[עריכה]
הסוגים השונים של העולה
[עריכה]
עולת נדבה
עולת יחיד רגילה היא עולת נדבה – עולה שאדם מביא בנדר או בנדבה, כמתואר בספר ויקרא פרק א'. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן עולה" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב עולה אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו עולה". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לעולה, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
עולת נדבה מוגדרת על ידי חכמים כ"דורון"[3] – מתנה שהאדם מביא לה'; מאידך, נאמר בתורה בעניינה[4]: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", ומכאן שיש בעולה גם צד של כפרה על חטא, אך התורה אינה אומרת על איזה חטא העולה מכפרת. חז"ל התייחסו לשאלה זו, ואמרו שהעולה מכפרת על מצוות קלות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין עליהם עונש מלקות או מיתה, ואין מביאים עליהם קורבן.[5] העולה מכפרת אפילו על מי שעבר על איסורים אלו במזיד, וזאת בניגוד לחטאת ואשם, שאינם מכפרים אלא על העובר עבירה בשוגג.[6] לפי דעה אחרת, העולה באה לכפר על הרהורי עבירה, כמו שנאמר באיוב (א,ה): "וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".[7]
עולת נדבה באה מן הבקר, מן הצאן, או מן העוף.
[עריכה]
עולות חובה של יחיד
בכמה מקרים נקבעה חובה על יחידים להביא קורבן עולה:
עולת ראיה – קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב[8]: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (כלומר: אין "להיראות לפני ה'" – לבוא לפניו למקדש – "ריקם" – ללא הבאת קורבן). לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון – הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ז'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים. החובה להביא קורבן זה חלה על הגברים בלבד, ככתוב: "יראה כל זכורך". עולת ראיה באה מן הבהמה, ולדעת הרמב"ם[9] ניתן להביאה אף מן העוף.
עולת יולדת – יולדת שמלאו ימי טומאתה וטהרתה (כלומר: לאחר שעברו ארבעים יום מלידת בן, או שמונים יום מלידת בת) חייבת להביא קורבן עולה וקורבן חטאת. קורבן העולה הוא כבש בן שנה (כלומר: כבש שנמצא בתוך השנה הראשונה ללידתו), אך אם היא ענייה, ואין היא יכולה להביא כבש, עליה להביא עולת עוף – תור או בן יונה. [10]
איל כהן גדול ביום הכיפורים – כהן גדול מביא ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה משלו (מלבד הקורבנות שהוא מביא עבור הציבור כולו), ואותו הוא מקריב במהלך היום. [11]
קרבן עולה ויורד – על שלוש עברות (שבועת ביטוי[12], שבועת העדות[13], וטומאת מקדש וקדשיו[14]) קבעה התורה קורבן חטאת מיוחד, הקרוי קורבן עולה ויורד. בקורבן זה מביא החוטא את קורבנו בהתאם ליכולתו הכלכלית: עשיר מביא חטאת בהמה, עני מביא קורבן מן העוף, ועני מרוד – קורבן מנחה. כאשר עני מביא קורבן זה, הוא מביא שני תורים או שני בני יונה, כאשר אחד מהם קרב לחטאת, והשני הוא עולה. [15]
עולת הגר – גר שמתגייר חייב להביא קורבן עולה, כחלק מהליך גירותו. הגר יכול להביא עולת בהמה, או עולת עוף. במקרה שהגר בוחר להביא עולת עוף, עליו להביא שתי תורים או שני גוזלי יונה – ושניהם עולות. גר שהתגייר בזמן שאין בית המקדש קיים, ולאחר מכן נבנה המקדש – חייב אף הוא להביא קורבן עולה.[16]
עולת מצורע – מצורע שנטהר מצרעתו מונה שבעה ימים, וביום השמיני הוא מביא כבש לעולה, ואם הוא עני – הוא מביא תור או בן יונה. בנוסף לעולה הוא מביא גם חטאת ואשם.[17]
עולת נזיר – נזיר שנטמא למת מונה שבעה ימים בהם הוא נטהר מטומאתו, וביום השמיני הוא מביא תור או בן יונה לעולה, וכן חטאת ואשם. נזיר שסיים את ימי נזירותו בטהרה מביא כבש לעולה, וכן חטאת ושלמים. [18]
עולת זב וזבה – זב או זבה שזיבתם פסקה, מונים שבעה ימים ומביאים שתי תורים או שני בני יונה, אחד מהם לעולה והשני לחטאת. [19]
[עריכה]
עולות ציבור
כמעט כל קורבנות הציבור הם קורבנות עולה. אלו הן העולות הקרבות עבור הציבור:
קורבן התמיד – בכל יום מקריבים במקדש שני כבשים בני שנה לעולה, האחד בבוקר והשני אחר הצהריים. [20] התורה אומרת [21] כי יש להקריב מקורבן זה "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום עולה תמיד", ומכאן שם הקורבן – קורבן התמיד. הקרבת התמיד הייתה נעשית על ידי חבורת כוהנים, כאשר כל פעולה נעשית על ידי כוהן אחר. המשנה מקדישה מסכת שלמה – מסכת תמיד – לתיאור העבודה היום יומית במקדש, עבודה שבמוקדה נמצא סדר הקרבת התמיד.
מוספים – קרבנות הבאים לאחר התמיד (כתוספת, ומכאן שמם) בשבתות ובמועדים, כמפורט בספר במדבר פרקים כח-כט. בשבת מביאים שני כבשים לעולה (מלבד כבשי התמיד), ושניהם קרבים בבוקר. בראש חודש, בשבעת ימי הפסח ובחג השבועות מביאים שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, ואילו בראש השנה (בו יש כפל מוספים – של ראש חודש ושל ראש השנה), ביום הכיפורים ובשמיני עצרת – פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים. בחג הסוכות מביאים כמות רבה יותר של עולות מוספים בהשוואה לשאר החגים: בכל אחד משבעת ימי החג מביאים שני אילים וארבעה עשר כבשים, ואילו כמות הפרים הולכת ופוחתת מיום ליום: ביום הראשון של החג מביאים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכן הלאה – עד שביום האחרון מביאים שבעה פרים בלבד. בכל ימי המועדים (אך לא בשבת) מביאים גם שעיר עזים אחד לחטאת.
עולה הבאה עם העומר – ביום השני של חג הפסח (ט"ז ניסן), מביאים מנחת שעורים הקרויה "מנחת העומר" וביחד עימה מביאים כבש לעולה (מלבד שבעת הכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). [22]
עולה הבאה עם שתי הלחם – בחג השבועות מביאים מנחת חיטים הקרויה "שתי הלחם", וביחד עימה מביאים פר אחד, שני אילים ושבעה כבשים לעולה, ובנוסף קורבנות חטאת ושלמים (מלבד הפרים האיל והכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). [23]
איל ציבור ביום הכיפורים – הכהן הגדול מקריב ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה עבור הציבור. [24]תנאים נחלקו בעניין איל זה – לדעת רבי מדובר באותו איל הקרב במסגרת המוספים של יום הכיפורים (ראו לעיל), ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מדובר באיל אחר. [25] להלכה נפסק שמדובר באותו איל. [26]
פר עבודה זרה – אם מרבית הציבור חטאו בעבודה זרה, על פי הוראה שגויה של הסנהדרין – הם מביאים פר לעולה, בנוסף לשעיר חטאת. [27]
עולת קיץ המזבח – עולה זו היא עולת נדבה של הציבור, והיא קרבה כאשר המזבח "פנוי" מקרבנות.
[עריכה]
תהליך ההקרבה
[עריכה]
עולת בהמה
הקרבת עולת בהמה כוללת כמה שלבים[28], שרובם אינם מיוחדים לה.[29]
1. סמיכה – סמיכה נוהגת בעולת בהמה של יחיד; עולת ציבור ועולת העוף – אינן טעונות סמיכה. הסמיכה היא הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי. המקריב עולה מתוודה על החטא שבגינו הביא את העולה (ראו לעיל, על אלו חטאים העולה מכפרת).
2. שחיטה - שחיטת העולה נעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. הפשט וניתוח – הפשטת עור הבהמה מבשרה וחיתוך בשרה לאיברים. כמו כן, רוחצים במים את הקרבים ואת הכרעיים, כדי לנקותם מהלכלוך שבהם לפני ההקטרה. פעולות אלה נעשות ב"בית המטבחיים" שהיה בעזרה, מצפון למזבח, וגם מי שאינו כהן ("זר") רשאי לעשותן.
8. הקטרה – כהן מעלה את איברי העולה לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים - יחד עם קורבן העולה מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויות במין הבהמה הקרבה כעולה.[30]
עור העולה ניתן לכהנים, והוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.
[עריכה]
עולת העוף
עולת העוף - יונה (או תור)
[עריכה]
מקור המצווה יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. טו וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. טז וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. יז וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
– ספר ויקרא, א.
[עריכה]
אופן הקרבתה
עולת העוף נעשית אף היא בכמה שלבים:
1. מליקה – הכהן עולה על כבש המזבח, פונה לסובב (שטח בגובה שש אמות – כששה מטרים – וברוחב אמה – כחצי מטר – המקיף את המזבח, ועליו היו הולכים הכוהנים כדי להגיע למקומות שונים מסביב למזבח), פונה לימינו לקרן הדרומית מזרחית של המזבח.[31] הכהן אוחז את העוף בין אצבעותיו וחותך את צוואר העוף מצד העורף (הצד המופנה לאחור) בציפורן אגודלו. הכהן צריך "להבדיל" כלומר לחתוך את שני ה"סימנים" (שני הצינורות העוברים בצוואר העוף) – הקנה והוושט (זאת בניגוד לחטאת העוף, בה נאמר בתורה ש"לא יבדיל", ודי בחיתוך אחד משני ה"סימנים").[32]
2. מיצוי – הכהן מצמיד את ראשו של העוף לקיר המזבח, כך שדמו ייסחט על קיר המזבח, ולאחר מכן הוא עושה את אותה הפעולה בגוף העוף. אם מיצה רק את הדם שבגוף העוף – המיצוי כשר, אך אם מיצה רק את הדם שבראש העוף – המיצוי פסול, כיון שעיקר הדם נמצא בגוף.
3. הקטרת הראש – הכהן מולח את ראש העוף ומקטירו על גבי המזבח.
4. הוצאת הקרביים – לאחר מכן, מוציא הכהן את קרבי העוף (הזפק ושאר בני המעיים) וזורקם לבית הדשן – מקום שהיה ממזרח לכבש המזבח, בו היו מניחים את הדשן שהיו מורידים בכל יום מהמזבח בשעת קיום מצוות תרומת הדשן.
5. שיסוע – הכהן אוחז בכנפי העוף ומְשַׁסֵּעַ (קורע) אותו, אך אינו מבדיל (אינו מפריד את שני חלקי העוף זה מזה לגמרי).
6. הקרבת הגוף – הכהן מולח את גוף העוף ומקטירו על המזבח.
אם הכהן לא עשה את הפעולות שלאחר המיצוי כדינן, או אף אם לא עשאן כלל – אין הדבר מעכב בדיעבד, והקרבן כשר.
[עריכה]
הערות שוליים
^ במדבר טו,א-יב.
^ ספר יחזקאל כ,לב.
^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים ז,ב.
^ ויקרא א,ד.
^ מסכת יומא לו,א.
^ רמב"ן ויקרא א,ד.
^ ספר איוב א,ה; תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ח הלכה ז; ויקרא רבה ז,ג.
^ דברים טז,טז.
^ הלכות חגיגה א,א.
^ ויקרא יב,א-ח.
^ ויקרא טז,ג; שם פסוק כד.
^ הנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים.
^ הנשבע בבית הדין לשקר שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו.
^ הנכנס למקדש בהיותו טמא, או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
^ ויקרא ה,ז-י.
^ רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג,ג-ה.
^ ויקרא יד,י ורש"י שם; שם פסוקים יט-כב.
^ במדבר ו,ט-יד.
^ ויקרא טו,יג-טו; שם כח-ל.
^ במדבר כח,א-ח.
^ שם פסוק ג.
^ ויקרא כג,יב.
^ ויקרא כג,יח.
^ ויקרא טז,ה.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא ע,ב..
^ רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים א,א.
^ במדבר טו,כב-כו.
^ ראו ספר ויקרא א, א-יג; משנה מסכת זבחים ה,ד.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל הקורבנות. זריקת הדם באופן המתואר להלן קיימת גם בשלמים ואשם. לעומת זאת, הקטרת כל האיברים ייחודית לעולה – בשאר הקורבנות מקטירים רק כמה איברים בודדים.
^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים א-טז.
^ המליקה נעשתה בקרן זו משום שהיא הקרובה ביותר ל"בית הדשן", אליו היה הכהן משליך לאחר מכן את בני המעיים של העוף. במקרה שכוהנים רבים עוסקים במליקת עולת העוף בקרן זו, יכול הכהן לפנות לקרן הדרומית-מערבית – משנה מסכת זבחים ו,ב.
^ משנה מסכת זבחים ו,ה.
-----------------------------------------------------------------
קורבן התמיד הוא קורבן קבוע, שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים כל יום: בבוקר ובין הערביים.
קורבן התמיד הוא כבש בן שנתו הבא כקורבן ציבור, והוא נקנה מכסף השקלים שנאסף מכלל ישראל (בניגוד לקורבנות יחיד שנקנו מכספם של אנשים פרטיים, לכפרה, נדבה או נדר). קורבן התמיד נחשב ל"קודשי קודשים" ולא ל"קודשים קלים" - כלומר, הוא נחשב לקורבן שדיניו חמורים יותר. התמיד הוא קורבן עולה וככזה הוא "כולו לה'", כלומר: הוא מוקרב כולו על המזבח בניגוד לקורבנות אחרים שחלקים מהם מותרים באכילה לכהנים או למקריב.תוכן עניינים [הסתרה]
1 התמיד על הר סיני ולדורות
2 סדר ההקרבה
3 תפילות כנגד התמיד
4 הערות שוליים
[עריכה]
התמיד על הר סיני ולדורות
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
[עריכה]
סדר ההקרבה
הבחירה בכוהנים שיעסקו בעבודות השונות בקורבן התמיד נעשתה מדי יום ביומו באמצעות "פייסות" - העלאה בגורל של כמה כוהנים (מתוך אלו שלא עסקו אי-פעם בתמיד).
לקורבן התמיד הקריבו שני כבשים בני שנה, אחד בבוקר ואחד בערב. יחד עם כל כבש היו מקריבים מנחת נסכים ונסכי יין כרגיל - עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אותה היו מנסכים על-גבי מזבח העולה בשיתין (מתקן המיוחד לשם כך).
כל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש הוקרבו בין התמיד של שחר לתמיד של בין-הערביים[1]
סדר הקרבת קורבן התמיד מתואר במשנה במסכת המוקדשת לכך בסדר קודשים ונקראת על שמו - מסכת תמיד.
[עריכה]
תפילות כנגד התמיד
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
לדעת ר' יהושע בן לוי[2], התפילות נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים.
קורבן התמיד הוא כבש בן שנתו הבא כקורבן ציבור, והוא נקנה מכסף השקלים שנאסף מכלל ישראל (בניגוד לקורבנות יחיד שנקנו מכספם של אנשים פרטיים, לכפרה, נדבה או נדר). קורבן התמיד נחשב ל"קודשי קודשים" ולא ל"קודשים קלים" - כלומר, הוא נחשב לקורבן שדיניו חמורים יותר. התמיד הוא קורבן עולה וככזה הוא "כולו לה'", כלומר: הוא מוקרב כולו על המזבח בניגוד לקורבנות אחרים שחלקים מהם מותרים באכילה לכהנים או למקריב.תוכן עניינים [הסתרה]
1 התמיד על הר סיני ולדורות
2 סדר ההקרבה
3 תפילות כנגד התמיד
4 הערות שוליים
[עריכה]
התמיד על הר סיני ולדורות
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
[עריכה]
סדר ההקרבה
הבחירה בכוהנים שיעסקו בעבודות השונות בקורבן התמיד נעשתה מדי יום ביומו באמצעות "פייסות" - העלאה בגורל של כמה כוהנים (מתוך אלו שלא עסקו אי-פעם בתמיד).
לקורבן התמיד הקריבו שני כבשים בני שנה, אחד בבוקר ואחד בערב. יחד עם כל כבש היו מקריבים מנחת נסכים ונסכי יין כרגיל - עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אותה היו מנסכים על-גבי מזבח העולה בשיתין (מתקן המיוחד לשם כך).
כל הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש הוקרבו בין התמיד של שחר לתמיד של בין-הערביים[1]
סדר הקרבת קורבן התמיד מתואר במשנה במסכת המוקדשת לכך בסדר קודשים ונקראת על שמו - מסכת תמיד.
[עריכה]
תפילות כנגד התמיד
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
לדעת ר' יהושע בן לוי[2], התפילות נתקנו כנגד הקרבנות: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה נתקנה כנגד תמיד של בין הערביים.
------------------------------------------------------
קורבן מנחה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קורבן מנחה, (מנחות) - הם קורבנות המובאים לבית המקדש מן הצומח (דגן), רובן מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה מנחה היא מתנה, שמטרתה הנחת דעת מי שמביאים לו את המנחה.
איור של קין והבל מקריבים את קרבנות המנחה הראשונים בהיסטוריה
איור של קין והבל מקריבים את קרבנות המנחה הראשונים בהיסטוריה
הפעם הראשונה בתנ"ך בה מוזכר קורבן מנחה, מופיעה בפסוקים: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה"
– ספר בראשית, ד פסוקים ג'-ה'
.
הרשב"ם במקום מפרש שמנחה היא דורון. רש"י במקום מפרש, כי קין הביא "מפרי האדמה" - מהגרועים שבפירותיו, ולכן מנחתו לא התקבלה, אך הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן - החלק הנכבד שבנכסיו (בעלי חיים), החשוב ביותר - הבכורות, והמעולה ביותר - "מחלביהם" - כינוי לחלק המשובח ביותר בבשר הבהמה שהוא חֵלֶב.תוכן עניינים
1 המקור בתורה
2 סוגי המנחות
3 הכנת המנחה
4 הבאת המנחה
4.1 יציקה
4.2 בלילה
4.3 קמיצה
4.4 הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה
4.5 התנופה
4.6 הגשה
4.7 הקטרת הקמיצה
5 פיגול
6 אכילת המנחה
7 מנחת העני
7.1 מנחת העני בספרות
7.1.1 במדרש
7.1.2 בפיוט
7.1.3 בשירה המודרנית
8 קישורים חיצוניים
9 הערות שוליים
המקור בתורה
רוב מיני הקורבן מנחה, מוזכרים בפרשת ויקרא, בפרשת הקרבנות נדבה. בפרשה זו מזכירה התורה את מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור, ומזהירה שלא להקריב בהם שאור או חמץ, מלבד שלוש קרבנות מנחה, שכולם מוגדרים כ"ראשית": מנחת העומר שבאה מראשית התבואה השנתית ומתירה את העומר בעולם, שתי הלחם מראשית התבואה - מתירים את התבואה להבאת קרבנות בבית המקדש, ומנחת ביכורים - הבאה מראשית פירותיו הפרטיים של כל איש. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ג וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. ד וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. ה וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. ו פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא. ז וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. ח וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. י וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. יא כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. יג וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. יד וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. טו וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. טז וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'
– ספר ויקרא, ב.
מנחת חוטא מוזכרת בפרשת קורבן חטאת בפרק ה' שבחומש ויקרא.
סוגי המנחות
שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע
מנחת נסכים היא מנחה הבאה עם קורבן עולה או שלמים, וכן עם חטאת ואשם של מצורע, הן כאשר קורבנות אלה הם קורבנות חובה והן כאשר הם קורבנות נדבה, הן כאשר הם קורבנות ציבור והן כאשר הם קורבנות יחיד. מנחה זו נעשית מסולת חיטים בלולה בשמן, ובנוסף לה מביאים יין לניסוך על המזבח. כמויות הסולת, היין והשמן במנחה זו תלויות בסוג בהמת הקורבן אליה מנחה זו מצורפת - פר, כבש או איל, והן מפורטות בתורה בספר במדבר.[1]
שלושה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות ציבור הבאים כקורבנות חובה.
מנחת העומר - באה מן השעורה החדשה וקרבה על המזבח בט"ז בניסן, ובכך הייתה מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר הייתה נקמצת ושייריה היו נאכלים על ידי הכהנים.
שתי הלחם - הקורבן הראשון מן החיטה של אותה השנה. נאפה מבצק חמץ, אינו קרב על המזבח אלא נאכל על ידי הכהנים בחג השבועות.
לחם הפנים - שתים עשרה החלות שהיו מסודרות על שולחן לחם הפנים בבית המקדש בכל שבת, ונאכלות על ידי הכהנים בשבת שלאחריה.
חמישה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות יחיד. ארבעה מתוכם הם קורבנות חובה, ואחד - קורבן נדבה.
חובה
מנחת חוטא - מביא אותה המתחייב בקורבן עולה ויורד, אם ידו אינה משגת את הקרבנות היקרים יותר.
מנחת סוטה - מביא אותה בעלה של סוטה, כחלק מהתהליך העובר עליה במקדש (נקראת גם מנחת קנאות).
מנחת חינוך - מביא אותה כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד בבית המקדש (לשון: חונכות), או כהן המתמנה לכהן גדול, לפני עבודתו.
מנחת חביתין - מביא אותה הכהן הגדול בכל יום. מורכבת משתים עשרה חלות וקרבה מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. מנחת חביתין נשרפת כולה על המזבח.[2]
נדבה
מנחת נדבה - מנחה הבאה כקורבן נדבה של יחיד באחד מן האופנים הבאים:
מנחת סולת - לא אופים אותה ולא מטגנים אותה אלא מקריבים אותה סולת בלולה בשמן.
מנחת מחבת - מטוגנת על מחבת שטוחה, ללא שפה.
מנחת מרחשת - מטוגנת במחבת עמוקה עם שפה.
מנחת מאפה תנור - נאפית בתנור כחלות או כרקיקין (מאפה דק מעין מצות).
הכנת המנחהסוג המנחה החומר העיקרי ממנו עשויה המנחה הכמות החומרים הנוספים וכמותם סוג הבצק שיטת האפייה
מנחת העומר סולת שעורין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) גרעיני השעורים קלויים טחונים ומנופים מוקרבת בלילה בלתי אפויה
שתי הלחם סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) בצק חמץ (שהחמיץ) בתנור
לחם הפנים סולת חיטין בצק שלא החמיץ בתנור
מנחת חוטא סולת חיטין ללא תוספות בצק שלא החמיץ
מנחת סוטה סולת שעורין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) ללא תוספות בצק שלא החמיץ
מנחת חינוך סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ
מנחת חביתין סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ
מנחת סולת סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחה על מחבת סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד מטוגנת
מנחת מרחשת סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מטוגנת
מנחת מאפה תנור סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ בתנור
מנחת נכסים של פר ואיל סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד שני לוגים שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחת נכסים של כבש סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד שלושה לוגים שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
הבאת המנחה
הקמיצה
יציקה
החלק הראשון בקורבן המנחה, הוא ה"יציקה" - יציקת הסולת לכלי השרת. בכל המנחות, חוץ מכמה סוגי מנחות שנפרט להלן, מביא הקורבן, מביא את המנחה מביתו, ומניחה בכלי שרת, ובכך הוא מקדשה בקדושת המנחה. לכל הדיעות במשנה ובתלמוד, דין זה הוא חיוני לחלות דין הקורבן על המנחה, וללא שהוא מקדשה בכלי שרת לפני הקמיצה, אין חל על הקורבן דין קורבן מנחה.
בלילה
החלק השני, בקרבנות בהם יש מלבד הסולת גם שמן (כל המנחות חוץ ממנחת חוטא), יש לבלול את השמן והסולת יחד כאמור בתורה "מנחה בלולה". דין זה אינו מעכב לריצוי המנחה, והמנחה כשרה גם בלעדיה. ערך מורחב – כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו
למרות זאת, הציווי של "מנחה בלולה", תופס חלק חשוב בריצוי המנחה. שכן, כל ציווי בתורה מהווה שני חלקים: האחד הוא הפשוט סיבה הציווי מחיל מצווה חדשה, ובנידונינו - ציווי לבלול את המנחה. השני הוא סימן' מציווי התורה אנו רואים במה מדובר - ובנידונינו: אנו רואים, שציווי התורה הוא על מנחה כזו היכולה להבלל. מסיבה זו, פוסק רבי זירא, כי אדם שהביא ארבעים סאה הראויים ליבלל בכלי שרת, כשרה המנחה גם אם לא נבללה, אך אדם שהביא ארבעים ואחת סאה, כך שלא ניתן לבלול את המנחה בעודה בכלי השרת, בלא שישפך ממנה, אין המנחה כשרה. הסיבה לכך היא, מכיוון שבעוד שה"סיבה" הציווי אינו חלק מהקרבת הקרבן אלא מצווה נפרדת, הרי שהסימן הקובע כי מדובר במנחה שאפשר לבלול אותה, מהווה חלק חיוני בעצם מהות הקורבן מנחה, וללא תנאי זה אין המנחה נחשבת לאותה המנחה המדוברת בתורה.
שני חלקים אלו, היציקה והבלולה כשרים לכתחילה גם אם נעשו על ידי זר (יהודי שאינו כהן). כאמור בתורה "והביאה אל בני אהרון הכוהן - וקמץ", שמכאן אנו רואים שיש להביאה לכוהן רק החל משלב הקמיצה, אך השלבים הקודמים יכולים ליעשות גם על ידי זר.
בהקשר לכך, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין מנחה שנבללה מחוץ לחומת העזרה. ריש לקיש סובר, כי מכיוון שאנו רואים שהמנחה אינה צריכה ליעשות על ידי כהן, נראה שאין זו עבודה מעבודת הקורבן, ולכן גם אין צריכה ליעשות בפנים. אך רבי יוחנן חלוק עליו, וסובר שמכיוון שהיציקה והבלילה נעשות בכלי שרת כשאר העבודות, לא ייתכן שֶׁיוּתַּר לעשות שלבים אלו מחוץ לעזרה[3]. כתמיד[4], נפסקת ההלכה כרבי יוחנן[5].
קמיצה ערך מורחב – קמיצה
הכהן המקריב נוטל בידו (באמצעות שלוש אצבעותיו האמצעיות) חלק מהמנחה (הנקרא קומץ) ונותן אותו בכלי שרת. את כלי השרת הוא מוליך למזבח, שם הוא מגיש ומניף את המנחה (בהתאם לסוגה) ומקטיר אותה למזבח.
במנחת כהנים אין קמיצה, ולכן המנחה כולה מוכנסת לכלי שרת ומוקטרת. גם בשתי הלחם, בלחם הפנים ובחלות התודה ורקיקי הנזיר אין קמיצה; הן מוגשות ומונפות ואינן מוקטרות, אלא נאכלות כולן לכהנים.
הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה
נחלקו החכמים אודות השלב האחרון, של הנחת הקמיצה בכלי שרת, ולפי רבי שמעון אין שלב זה מעכב בהקטרת המנחה, אלא המנחה כשרה בלעדיו[6]. נחלקו ראשוני אמוראי ארץ ישראל, בדעתו של רבי שמעון.
לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, סובר רבי שמעון, שהפסוק "קודש קדשים היא כחטאת וכאשם", אומר כי כמו שזריקת הדם של דם החטאת, נעשה ביד ימין ולא על ידי כלי, כך גם ניתן להקטיר קורבן זה ללא כלי כקורבן חטאת אלא בהקטרה הנעשית על ידי יד ימין, וכמו זריקת דם החטאת, אף אין כל צורך לקדשה בכלי. או לחילופין להקריבה כדם קורבן אשם בכלי שרת.
לפי שיטת רבי ינאי, חותנו של רבי יהודה בריה דרבי חייא, המקיל ביותר בנושא זה, אין כלל דין באופן ההקטרה של קורבן מנחה, אלא מיד לאחר שנקמצה, אין צורך לקדשה בכלי שרת, ואין הגבלות בנוגע לדיני ההקטרה על המזבח, אם ביד ימין או שמאל, ובכך הוא חלוק על רבי יהודה בריה דרבי חייא, הסבור שיש להקטיר דווקא ביד ימין. הגרי"ז מבריסק מסביר, כי אין לחשוב שהמחלוקת ביניהם מסתכמת רק בדין בחובת יד ימין בעבודה, אלא מחלוקת יסודית יותר; לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, קיימים שני מיני עבודות, עבודת כלי שרת - הכלי שרת מכשיר את העבודה, ועבודת יד - התורה ייעדה והכשירה את ידי הכוהן כמקום מיועד לזריקת הדם, ובכך אמרה התורה, שהמקום המיועד הוא דווקא בימין. נמצא שחובת ה"ימין" היא דין דווקא בעבודת יד, אבל לפי רבי ינאי, אין כלל דין של עבודת יד, שהרי יכול להקטירו אפילו בשרוולו, ולכן הוא סובר גם שאין צורך שהעבודה תעשה דווקא ביד ימין[7].
תיאור הנפת קורבן מנחה בכלי שרת בבית המקדש (לפי שיטת רש"י), כשידיו של הכוהן מתחת לידי הבעלים
רב נחמן בר יצחק, חולק על רבי ינאי ורבי יהודה בריה דרבי חייא, וסבור שהכול מודים שהקומץ צריך קידוש לאחר קמיצתו, ולכן יש להניחו שוב בכלי שרת, המקדשו כדי להקטירו למזבח.
התנופה ערך מורחב – תנופה
בקורבנות מסוימים, וביניהם בחלק מקורבנות המנחה (כמו למשל מנחת סוטה), יש לבצע תנופה בחלק המוקרב, לפני ההקרבה. הכוהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחוייב בקורבן והביאו, אוחז בידי מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעת צדדים: מוליך ומביא לארבעת רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[8].
הגשה ערך מורחב – הגשה
תיאור הגשת הקומץ המונח בתוך כלי השרת, לקרנה הדרומית מערבית של מזבח החיצון
תיאור מקום ההגשה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח
לפני הקטרת המנחה על גבי המערכה שעל המזבח, יש להגישה אל המזבח, על ידי נגיעה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח החיצון. אין צורך שהמנחה עצמה תגע במזבח, ודי בכך שהוא מונח בכלי השרת הנוגע במזבח.
הקטרת הקמיצה
לאחר שלבים אלו, יש להקטיר את הקורבן על המזבח. נחלקו החכמים, האם ההקטרה צריכה להיות דווקא בשיעור כזית, או לא. לפי שיטת רבי יהושע בן לוי כל הקטרה צריכה להכיל כזית מהקמיצה, ולכן, ניתן להקטיר את הקמיצה בפעמיים בלבד (כמובא במשנה) - שכן הכמות הנכנסת בכף היד כתוצאה מהקמיצה היא שני "כזית"ים, וניתן לחלק את הכמות לפעמיים. לעומת זאת סבור רבי יוחנן שלפעמים הקמיצה היא גם בפחות משני "כזית"ים, ולמרות זאת מתיה המשנה לחלק את הכמות של הקמיצה לפעמיים, ומכאן שאין נחוץ שיעור כזית כדי להקטיר את המנחה[9].
פיגול
ככל קורבן הקרב בבית המקדש, אם הקרבן הוקרב במטרה לעשות בו אחת מהעבודות חוץ למקומו, הוא נעשה פיגול, וחייבים על אכילתו כרת.
השלבים הנחשבים לעבודות הקורבן, כך שאם הכוהן חשב בהם מחשבת פיגול נעשה הקרבן כ"פיגול", הם קמיצה, נתינת הקומץ בכלי, הולכת הקומץ בכלי השרת למזבח, והקטרת הקומץ על המזבח[10].
בכללי הפיגול נחלקו חכמי המשנה. לפי שיטת רבי מאיר, מפגלין בחצי "מתיר" (מתיר הוא כינוי לעבודה המתרת את המנחה לאכילה). כך שאם אדם חישב בשעת הקטרת הקומץ (שהוא הסולת והשמן) אך לא בהקטרת הלבונה - שמוקטרת בנפרד, סובר רבי מאיר שהקורבן נחשב לפיגול, אך שאר החכמים סוברים שאין מפגלין בחצי מתיר, והמנחה נחשבת לפיגול רק אם חישב מחשבות פיגול בשעת הקטרת כל המנחה. רק במנחת חוטא ומנחת קנאות המוקטרות ללא לבונה, נחשבת מחשבת הפיגול בעת הקטרת הקומץ למחשבת פיגול, שכן אין שלב נוסף בהקטרת המנחה, מלבד הקטרת הקומץ[11].
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפרטי ובהסברה של מחלוקת זו. לפי רבי יוחנן, כלל זה האומר כי אין מפגלין בחצי מתיר, הוא רק כאשר שני חלקי העבודה, כמו הקטרת הקומץ והלבונה, הינם שלבים שמוכרחים ליעשות כדי להתיר את המנחה באכילה ולרצות אותה, אז יש להחשיב את שני השלבים כ"מתיר", אך עבודה כמו למשל הולכת הקומץ למזבח, שאין מן ההכרח לעשותה (שהרי ניתן לקמוץ את המנחה בסמוך למזבח ולהקריבה בהושטה), אין להחשיב את העבודה ל"מתיר" כלל, שהרי היא אינה נחוצה להקרבת הקורבן. ריש לקיש חלוק על הכלל, והוא סבור שהכלל "אין מפגלין בחצי מתיר" לא אמור דווקא בעבודה נחשבת ל"מתיר", אלא גם בעבודה שאינה נחשבת לעבודה המתרת, אך היא נעשית בחלק מהקורבן שהקטרתו מכשרת את הקורבן ומתירתו, אם פיגל בחציה של העבודה ולא בחצי השני, מכיוון שלא פיגל בעבודה שנעשית בכל החלק המוקטר על המזבח ומתיר את הקורבן, אין הקורבן נחשב לפיגול. ובתלמוד אף הובאו ראיות לשיטתו[12].
אכילת המנחה
לאחר שנקמצה המנחה, הוקטרה ומשלה האש שעל המזבח במקצתו[13] או ברובו[14] שיירי המנחה (הנשאר מן המנחה) נאכלים על ידי הכהנים בתחום העזרה, אך מנחה המובאת על ידי כהן (ובכלל זה המנחה הקבועה של הכהן הגדול - מנחת חביתין) אינה נאכלת, אלא מוקטרת בשלמותה על גבי המזבח, ככתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".[15] כך גם דינה של מנחת נסכים.[16]
מנחת העני
מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.
בעוד שבשאר הקורבנות נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"[17], בקורבן מנחה נאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"[18]. רש"י שם מביא את דברי חז"ל[19] המסבירים את ההבדל כך: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר: לא רק שאלוהים רוצה את מתנת העני הצנועה - הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ מאשר את מתנת העשיר.
מנחת העני בספרות
במדרש
שלמה המלך החכם מכל אדם אומר: "טוֹב, מְלֹא כַף נָחַת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל, וּרְעוּת רוּחַ"[20]. מסביר המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי מלא קמצו של עני, מנחת נדבה, ממלא חפנים של כהן גדול, קטרת הסמים"[21].
בפיוט
בסליחה "תְּמוּר עבודת" שכתב בעל האקדמות, העוסקת בייסוריו, פרנסתו וכפרתו של העני נאמר: חֲשׁוֹב בכיו ואנחתו / זכר נסכו ומנחתו
וְדַי תאמר לייסוריו / העביטנו די מחסוריו.
– תמור עבודת (http://shituf.piyut.org.il/story/1446) , רבי מאיר ש"ץ
בשירה המודרנית
רחל המשוררת, בשירה אל ארצי, מספרת על עונייה שלה, ועל המתנה הדלה אותה יש ביכולתה להעניק למולדת. אָכֵן דַלָה מְאֹד –
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַלָה מְאֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִיל
בְּיוֹם יִגַהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.
– אֶל אַרְצִי (http://benyehuda.org/rachel/Rac045.html) , רחל
קישורים חיצונייםמיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מנחה
טקסט בוויקיטקסט: ויקרא ב עם פירוש
הרב משה אודס, המנחות ומשמעותן (http://www.elhamikdash.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=622891) , אתר אל ישועתי
הערות שוליים
^ טו, ד-יא.
^ נקראת גם מנחת כהן משיח, על פי הפסוק: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹספר ויקרא, ו, יג.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ט, עמוד א.
^ ההלכה היא תמיד כרבי יוחנן כאשר הוא חלוק עם ריש לקיש.
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר פסולי המוקדשין, הלכות יא, פרק ו.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כו, עמוד א.
^ חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות פסולי המקדשים עמ' מ"ו; חידושי רבינו הגרי"ז הלוי על מסכת מנחות דף מ"ו ע"א, במהדורת סטנסיל.
^ רש"י במדבר ה' כ"ה.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כו, עמוד ב.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יב, עמוד א.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף טז, עמוד א.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף טז, עמוד ב.
^ דעתו של רבי חנינא.
^ דעת רבי יוחנן.
^ ספר ויקרא, ו, טז
^ משנה מסכת מנחות ו,א-ב.
^ ויקרא פרק א', פסוק ב'
^ ויקרא פרק ב', פסוק א'.
^ מדרש תנחומא, פרשת ויקרא סימן ה'.
^ קהלת פרק ד', פסוק ו'.
^ מדרש רבה באתר דעת (http://daat.ac.il/DAAT/toshba/kohelet/4-2.htm#5) [הסתרה]
הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים
עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח
קורבנות ציבור
קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים
עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים
קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה
לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים
פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה
במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו
[הסתרה]
כ"ד מתנות כהונה
עשר מתנות במקדש
בשר חטאת · בשר אשם ודאי · בשר אשם תלוי · בשר זבחי שלמי ציבור · חטאת העוף · לוג שמן של מצורע · שתי הלחם · לחם הפנים · שירי מנחות · שירי מנחת העומר
ארבע מתנות בירושלים
בכור בהמה · המורם מתודה ואיל נזיר · ביכורים · עורות קדשי קדשים
עשר מתנות בגבולים
תרומה גדולה · תרומת מעשר · חלה · ראשית הגז · זרוע, לחיים וקיבה · פדיון הבן · פטר חמור · חרמים · שדה אחוזה · גזל הגר
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%94&oldid=11349232
קטגוריות: מתנות כהונה
תרי"ג מצוות
קורבן מנחה
שונה לאחרונה ב־01:00, 13 באוקטובר 2011. (ציטוט)
הטקסט מוגש בכפוף לרישיון CC ייחוס-שיתוף זהה 3.0; פרטי הרישוי של התמונות מופיעים בעמודי התמונות. ראו תנאי שימוש לפרטים נוספים.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קורבן מנחה, (מנחות) - הם קורבנות המובאים לבית המקדש מן הצומח (דגן), רובן מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המילה מנחה היא מתנה, שמטרתה הנחת דעת מי שמביאים לו את המנחה.
איור של קין והבל מקריבים את קרבנות המנחה הראשונים בהיסטוריה
איור של קין והבל מקריבים את קרבנות המנחה הראשונים בהיסטוריה
הפעם הראשונה בתנ"ך בה מוזכר קורבן מנחה, מופיעה בפסוקים: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה"
– ספר בראשית, ד פסוקים ג'-ה'
.
הרשב"ם במקום מפרש שמנחה היא דורון. רש"י במקום מפרש, כי קין הביא "מפרי האדמה" - מהגרועים שבפירותיו, ולכן מנחתו לא התקבלה, אך הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן - החלק הנכבד שבנכסיו (בעלי חיים), החשוב ביותר - הבכורות, והמעולה ביותר - "מחלביהם" - כינוי לחלק המשובח ביותר בבשר הבהמה שהוא חֵלֶב.תוכן עניינים
1 המקור בתורה
2 סוגי המנחות
3 הכנת המנחה
4 הבאת המנחה
4.1 יציקה
4.2 בלילה
4.3 קמיצה
4.4 הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה
4.5 התנופה
4.6 הגשה
4.7 הקטרת הקמיצה
5 פיגול
6 אכילת המנחה
7 מנחת העני
7.1 מנחת העני בספרות
7.1.1 במדרש
7.1.2 בפיוט
7.1.3 בשירה המודרנית
8 קישורים חיצוניים
9 הערות שוליים
המקור בתורה
רוב מיני הקורבן מנחה, מוזכרים בפרשת ויקרא, בפרשת הקרבנות נדבה. בפרשה זו מזכירה התורה את מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור, ומזהירה שלא להקריב בהם שאור או חמץ, מלבד שלוש קרבנות מנחה, שכולם מוגדרים כ"ראשית": מנחת העומר שבאה מראשית התבואה השנתית ומתירה את העומר בעולם, שתי הלחם מראשית התבואה - מתירים את התבואה להבאת קרבנות בבית המקדש, ומנחת ביכורים - הבאה מראשית פירותיו הפרטיים של כל איש. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ג וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. ד וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. ה וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה. ו פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא. ז וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה. ח וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. ט וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. י וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'. יא כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. יב קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. יג וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. יד וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. טו וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא. טז וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַה'
– ספר ויקרא, ב.
מנחת חוטא מוזכרת בפרשת קורבן חטאת בפרק ה' שבחומש ויקרא.
סוגי המנחות
שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע
מנחת נסכים היא מנחה הבאה עם קורבן עולה או שלמים, וכן עם חטאת ואשם של מצורע, הן כאשר קורבנות אלה הם קורבנות חובה והן כאשר הם קורבנות נדבה, הן כאשר הם קורבנות ציבור והן כאשר הם קורבנות יחיד. מנחה זו נעשית מסולת חיטים בלולה בשמן, ובנוסף לה מביאים יין לניסוך על המזבח. כמויות הסולת, היין והשמן במנחה זו תלויות בסוג בהמת הקורבן אליה מנחה זו מצורפת - פר, כבש או איל, והן מפורטות בתורה בספר במדבר.[1]
שלושה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות ציבור הבאים כקורבנות חובה.
מנחת העומר - באה מן השעורה החדשה וקרבה על המזבח בט"ז בניסן, ובכך הייתה מתירה את התבואה החדשה באכילה. מנחת העומר הייתה נקמצת ושייריה היו נאכלים על ידי הכהנים.
שתי הלחם - הקורבן הראשון מן החיטה של אותה השנה. נאפה מבצק חמץ, אינו קרב על המזבח אלא נאכל על ידי הכהנים בחג השבועות.
לחם הפנים - שתים עשרה החלות שהיו מסודרות על שולחן לחם הפנים בבית המקדש בכל שבת, ונאכלות על ידי הכהנים בשבת שלאחריה.
חמישה מבין קורבנות המנחה הם קורבנות יחיד. ארבעה מתוכם הם קורבנות חובה, ואחד - קורבן נדבה.
חובה
מנחת חוטא - מביא אותה המתחייב בקורבן עולה ויורד, אם ידו אינה משגת את הקרבנות היקרים יותר.
מנחת סוטה - מביא אותה בעלה של סוטה, כחלק מהתהליך העובר עליה במקדש (נקראת גם מנחת קנאות).
מנחת חינוך - מביא אותה כהן ביום שבו הוא מתחיל לעבוד בבית המקדש (לשון: חונכות), או כהן המתמנה לכהן גדול, לפני עבודתו.
מנחת חביתין - מביא אותה הכהן הגדול בכל יום. מורכבת משתים עשרה חלות וקרבה מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. מנחת חביתין נשרפת כולה על המזבח.[2]
נדבה
מנחת נדבה - מנחה הבאה כקורבן נדבה של יחיד באחד מן האופנים הבאים:
מנחת סולת - לא אופים אותה ולא מטגנים אותה אלא מקריבים אותה סולת בלולה בשמן.
מנחת מחבת - מטוגנת על מחבת שטוחה, ללא שפה.
מנחת מרחשת - מטוגנת במחבת עמוקה עם שפה.
מנחת מאפה תנור - נאפית בתנור כחלות או כרקיקין (מאפה דק מעין מצות).
הכנת המנחהסוג המנחה החומר העיקרי ממנו עשויה המנחה הכמות החומרים הנוספים וכמותם סוג הבצק שיטת האפייה
מנחת העומר סולת שעורין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) גרעיני השעורים קלויים טחונים ומנופים מוקרבת בלילה בלתי אפויה
שתי הלחם סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) בצק חמץ (שהחמיץ) בתנור
לחם הפנים סולת חיטין בצק שלא החמיץ בתנור
מנחת חוטא סולת חיטין ללא תוספות בצק שלא החמיץ
מנחת סוטה סולת שעורין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) ללא תוספות בצק שלא החמיץ
מנחת חינוך סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ
מנחת חביתין סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) שלושה לוגין שמן וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ
מנחת סולת סולת חיטין עישרון אחד במדויק (לא פחות ולא יותר) לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחה על מחבת סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד מטוגנת
מנחת מרחשת סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מטוגנת
מנחת מאפה תנור סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד לוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ בתנור
מנחת נכסים של פר ואיל סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד שני לוגים שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
מנחת נכסים של כבש סולת חיטין לא פחות מעישרון אחד שלושה לוגים שמן לכל עישרון וקומץ לבונה אחד בצק שלא החמיץ מוקרבת בלילה בלתי אפויה
הבאת המנחה
הקמיצה
יציקה
החלק הראשון בקורבן המנחה, הוא ה"יציקה" - יציקת הסולת לכלי השרת. בכל המנחות, חוץ מכמה סוגי מנחות שנפרט להלן, מביא הקורבן, מביא את המנחה מביתו, ומניחה בכלי שרת, ובכך הוא מקדשה בקדושת המנחה. לכל הדיעות במשנה ובתלמוד, דין זה הוא חיוני לחלות דין הקורבן על המנחה, וללא שהוא מקדשה בכלי שרת לפני הקמיצה, אין חל על הקורבן דין קורבן מנחה.
בלילה
החלק השני, בקרבנות בהם יש מלבד הסולת גם שמן (כל המנחות חוץ ממנחת חוטא), יש לבלול את השמן והסולת יחד כאמור בתורה "מנחה בלולה". דין זה אינו מעכב לריצוי המנחה, והמנחה כשרה גם בלעדיה. ערך מורחב – כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו
למרות זאת, הציווי של "מנחה בלולה", תופס חלק חשוב בריצוי המנחה. שכן, כל ציווי בתורה מהווה שני חלקים: האחד הוא הפשוט סיבה הציווי מחיל מצווה חדשה, ובנידונינו - ציווי לבלול את המנחה. השני הוא סימן' מציווי התורה אנו רואים במה מדובר - ובנידונינו: אנו רואים, שציווי התורה הוא על מנחה כזו היכולה להבלל. מסיבה זו, פוסק רבי זירא, כי אדם שהביא ארבעים סאה הראויים ליבלל בכלי שרת, כשרה המנחה גם אם לא נבללה, אך אדם שהביא ארבעים ואחת סאה, כך שלא ניתן לבלול את המנחה בעודה בכלי השרת, בלא שישפך ממנה, אין המנחה כשרה. הסיבה לכך היא, מכיוון שבעוד שה"סיבה" הציווי אינו חלק מהקרבת הקרבן אלא מצווה נפרדת, הרי שהסימן הקובע כי מדובר במנחה שאפשר לבלול אותה, מהווה חלק חיוני בעצם מהות הקורבן מנחה, וללא תנאי זה אין המנחה נחשבת לאותה המנחה המדוברת בתורה.
שני חלקים אלו, היציקה והבלולה כשרים לכתחילה גם אם נעשו על ידי זר (יהודי שאינו כהן). כאמור בתורה "והביאה אל בני אהרון הכוהן - וקמץ", שמכאן אנו רואים שיש להביאה לכוהן רק החל משלב הקמיצה, אך השלבים הקודמים יכולים ליעשות גם על ידי זר.
בהקשר לכך, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין מנחה שנבללה מחוץ לחומת העזרה. ריש לקיש סובר, כי מכיוון שאנו רואים שהמנחה אינה צריכה ליעשות על ידי כהן, נראה שאין זו עבודה מעבודת הקורבן, ולכן גם אין צריכה ליעשות בפנים. אך רבי יוחנן חלוק עליו, וסובר שמכיוון שהיציקה והבלילה נעשות בכלי שרת כשאר העבודות, לא ייתכן שֶׁיוּתַּר לעשות שלבים אלו מחוץ לעזרה[3]. כתמיד[4], נפסקת ההלכה כרבי יוחנן[5].
קמיצה ערך מורחב – קמיצה
הכהן המקריב נוטל בידו (באמצעות שלוש אצבעותיו האמצעיות) חלק מהמנחה (הנקרא קומץ) ונותן אותו בכלי שרת. את כלי השרת הוא מוליך למזבח, שם הוא מגיש ומניף את המנחה (בהתאם לסוגה) ומקטיר אותה למזבח.
במנחת כהנים אין קמיצה, ולכן המנחה כולה מוכנסת לכלי שרת ומוקטרת. גם בשתי הלחם, בלחם הפנים ובחלות התודה ורקיקי הנזיר אין קמיצה; הן מוגשות ומונפות ואינן מוקטרות, אלא נאכלות כולן לכהנים.
הנחה בכלי שרת לאחר הקמיצה
נחלקו החכמים אודות השלב האחרון, של הנחת הקמיצה בכלי שרת, ולפי רבי שמעון אין שלב זה מעכב בהקטרת המנחה, אלא המנחה כשרה בלעדיו[6]. נחלקו ראשוני אמוראי ארץ ישראל, בדעתו של רבי שמעון.
לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, סובר רבי שמעון, שהפסוק "קודש קדשים היא כחטאת וכאשם", אומר כי כמו שזריקת הדם של דם החטאת, נעשה ביד ימין ולא על ידי כלי, כך גם ניתן להקטיר קורבן זה ללא כלי כקורבן חטאת אלא בהקטרה הנעשית על ידי יד ימין, וכמו זריקת דם החטאת, אף אין כל צורך לקדשה בכלי. או לחילופין להקריבה כדם קורבן אשם בכלי שרת.
לפי שיטת רבי ינאי, חותנו של רבי יהודה בריה דרבי חייא, המקיל ביותר בנושא זה, אין כלל דין באופן ההקטרה של קורבן מנחה, אלא מיד לאחר שנקמצה, אין צורך לקדשה בכלי שרת, ואין הגבלות בנוגע לדיני ההקטרה על המזבח, אם ביד ימין או שמאל, ובכך הוא חלוק על רבי יהודה בריה דרבי חייא, הסבור שיש להקטיר דווקא ביד ימין. הגרי"ז מבריסק מסביר, כי אין לחשוב שהמחלוקת ביניהם מסתכמת רק בדין בחובת יד ימין בעבודה, אלא מחלוקת יסודית יותר; לפי רבי יהודה בריה דרבי חייא, קיימים שני מיני עבודות, עבודת כלי שרת - הכלי שרת מכשיר את העבודה, ועבודת יד - התורה ייעדה והכשירה את ידי הכוהן כמקום מיועד לזריקת הדם, ובכך אמרה התורה, שהמקום המיועד הוא דווקא בימין. נמצא שחובת ה"ימין" היא דין דווקא בעבודת יד, אבל לפי רבי ינאי, אין כלל דין של עבודת יד, שהרי יכול להקטירו אפילו בשרוולו, ולכן הוא סובר גם שאין צורך שהעבודה תעשה דווקא ביד ימין[7].
תיאור הנפת קורבן מנחה בכלי שרת בבית המקדש (לפי שיטת רש"י), כשידיו של הכוהן מתחת לידי הבעלים
רב נחמן בר יצחק, חולק על רבי ינאי ורבי יהודה בריה דרבי חייא, וסבור שהכול מודים שהקומץ צריך קידוש לאחר קמיצתו, ולכן יש להניחו שוב בכלי שרת, המקדשו כדי להקטירו למזבח.
התנופה ערך מורחב – תנופה
בקורבנות מסוימים, וביניהם בחלק מקורבנות המנחה (כמו למשל מנחת סוטה), יש לבצע תנופה בחלק המוקרב, לפני ההקרבה. הכוהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחוייב בקורבן והביאו, אוחז בידי מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעת צדדים: מוליך ומביא לארבעת רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[8].
הגשה ערך מורחב – הגשה
תיאור הגשת הקומץ המונח בתוך כלי השרת, לקרנה הדרומית מערבית של מזבח החיצון
תיאור מקום ההגשה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח
לפני הקטרת המנחה על גבי המערכה שעל המזבח, יש להגישה אל המזבח, על ידי נגיעה בקרנה הדרומית מערבית של המזבח החיצון. אין צורך שהמנחה עצמה תגע במזבח, ודי בכך שהוא מונח בכלי השרת הנוגע במזבח.
הקטרת הקמיצה
לאחר שלבים אלו, יש להקטיר את הקורבן על המזבח. נחלקו החכמים, האם ההקטרה צריכה להיות דווקא בשיעור כזית, או לא. לפי שיטת רבי יהושע בן לוי כל הקטרה צריכה להכיל כזית מהקמיצה, ולכן, ניתן להקטיר את הקמיצה בפעמיים בלבד (כמובא במשנה) - שכן הכמות הנכנסת בכף היד כתוצאה מהקמיצה היא שני "כזית"ים, וניתן לחלק את הכמות לפעמיים. לעומת זאת סבור רבי יוחנן שלפעמים הקמיצה היא גם בפחות משני "כזית"ים, ולמרות זאת מתיה המשנה לחלק את הכמות של הקמיצה לפעמיים, ומכאן שאין נחוץ שיעור כזית כדי להקטיר את המנחה[9].
פיגול
ככל קורבן הקרב בבית המקדש, אם הקרבן הוקרב במטרה לעשות בו אחת מהעבודות חוץ למקומו, הוא נעשה פיגול, וחייבים על אכילתו כרת.
השלבים הנחשבים לעבודות הקורבן, כך שאם הכוהן חשב בהם מחשבת פיגול נעשה הקרבן כ"פיגול", הם קמיצה, נתינת הקומץ בכלי, הולכת הקומץ בכלי השרת למזבח, והקטרת הקומץ על המזבח[10].
בכללי הפיגול נחלקו חכמי המשנה. לפי שיטת רבי מאיר, מפגלין בחצי "מתיר" (מתיר הוא כינוי לעבודה המתרת את המנחה לאכילה). כך שאם אדם חישב בשעת הקטרת הקומץ (שהוא הסולת והשמן) אך לא בהקטרת הלבונה - שמוקטרת בנפרד, סובר רבי מאיר שהקורבן נחשב לפיגול, אך שאר החכמים סוברים שאין מפגלין בחצי מתיר, והמנחה נחשבת לפיגול רק אם חישב מחשבות פיגול בשעת הקטרת כל המנחה. רק במנחת חוטא ומנחת קנאות המוקטרות ללא לבונה, נחשבת מחשבת הפיגול בעת הקטרת הקומץ למחשבת פיגול, שכן אין שלב נוסף בהקטרת המנחה, מלבד הקטרת הקומץ[11].
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בפרטי ובהסברה של מחלוקת זו. לפי רבי יוחנן, כלל זה האומר כי אין מפגלין בחצי מתיר, הוא רק כאשר שני חלקי העבודה, כמו הקטרת הקומץ והלבונה, הינם שלבים שמוכרחים ליעשות כדי להתיר את המנחה באכילה ולרצות אותה, אז יש להחשיב את שני השלבים כ"מתיר", אך עבודה כמו למשל הולכת הקומץ למזבח, שאין מן ההכרח לעשותה (שהרי ניתן לקמוץ את המנחה בסמוך למזבח ולהקריבה בהושטה), אין להחשיב את העבודה ל"מתיר" כלל, שהרי היא אינה נחוצה להקרבת הקורבן. ריש לקיש חלוק על הכלל, והוא סבור שהכלל "אין מפגלין בחצי מתיר" לא אמור דווקא בעבודה נחשבת ל"מתיר", אלא גם בעבודה שאינה נחשבת לעבודה המתרת, אך היא נעשית בחלק מהקורבן שהקטרתו מכשרת את הקורבן ומתירתו, אם פיגל בחציה של העבודה ולא בחצי השני, מכיוון שלא פיגל בעבודה שנעשית בכל החלק המוקטר על המזבח ומתיר את הקורבן, אין הקורבן נחשב לפיגול. ובתלמוד אף הובאו ראיות לשיטתו[12].
אכילת המנחה
לאחר שנקמצה המנחה, הוקטרה ומשלה האש שעל המזבח במקצתו[13] או ברובו[14] שיירי המנחה (הנשאר מן המנחה) נאכלים על ידי הכהנים בתחום העזרה, אך מנחה המובאת על ידי כהן (ובכלל זה המנחה הקבועה של הכהן הגדול - מנחת חביתין) אינה נאכלת, אלא מוקטרת בשלמותה על גבי המזבח, ככתוב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".[15] כך גם דינה של מנחת נסכים.[16]
מנחת העני
מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.
בעוד שבשאר הקורבנות נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"[17], בקורבן מנחה נאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"[18]. רש"י שם מביא את דברי חז"ל[19] המסבירים את ההבדל כך: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר: לא רק שאלוהים רוצה את מתנת העני הצנועה - הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ מאשר את מתנת העשיר.
מנחת העני בספרות
במדרש
שלמה המלך החכם מכל אדם אומר: "טוֹב, מְלֹא כַף נָחַת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל, וּרְעוּת רוּחַ"[20]. מסביר המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי מלא קמצו של עני, מנחת נדבה, ממלא חפנים של כהן גדול, קטרת הסמים"[21].
בפיוט
בסליחה "תְּמוּר עבודת" שכתב בעל האקדמות, העוסקת בייסוריו, פרנסתו וכפרתו של העני נאמר: חֲשׁוֹב בכיו ואנחתו / זכר נסכו ומנחתו
וְדַי תאמר לייסוריו / העביטנו די מחסוריו.
– תמור עבודת (http://shituf.piyut.org.il/story/1446) , רבי מאיר ש"ץ
בשירה המודרנית
רחל המשוררת, בשירה אל ארצי, מספרת על עונייה שלה, ועל המתנה הדלה אותה יש ביכולתה להעניק למולדת. אָכֵן דַלָה מְאֹד –
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַלָה מְאֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִיל
בְּיוֹם יִגַהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.
– אֶל אַרְצִי (http://benyehuda.org/rachel/Rac045.html) , רחל
קישורים חיצונייםמיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מנחה
טקסט בוויקיטקסט: ויקרא ב עם פירוש
הרב משה אודס, המנחות ומשמעותן (http://www.elhamikdash.com/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=622891) , אתר אל ישועתי
הערות שוליים
^ טו, ד-יא.
^ נקראת גם מנחת כהן משיח, על פי הפסוק: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹספר ויקרא, ו, יג.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ט, עמוד א.
^ ההלכה היא תמיד כרבי יוחנן כאשר הוא חלוק עם ריש לקיש.
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר פסולי המוקדשין, הלכות יא, פרק ו.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כו, עמוד א.
^ חידושי מרן רי"ז הלוי הלכות פסולי המקדשים עמ' מ"ו; חידושי רבינו הגרי"ז הלוי על מסכת מנחות דף מ"ו ע"א, במהדורת סטנסיל.
^ רש"י במדבר ה' כ"ה.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כו, עמוד ב.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יב, עמוד א.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף טז, עמוד א.
^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף טז, עמוד ב.
^ דעתו של רבי חנינא.
^ דעת רבי יוחנן.
^ ספר ויקרא, ו, טז
^ משנה מסכת מנחות ו,א-ב.
^ ויקרא פרק א', פסוק ב'
^ ויקרא פרק ב', פסוק א'.
^ מדרש תנחומא, פרשת ויקרא סימן ה'.
^ קהלת פרק ד', פסוק ו'.
^ מדרש רבה באתר דעת (http://daat.ac.il/DAAT/toshba/kohelet/4-2.htm#5) [הסתרה]
הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים
עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח
קורבנות ציבור
קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים
עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים
קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה
לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים
פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה
במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו
[הסתרה]
כ"ד מתנות כהונה
עשר מתנות במקדש
בשר חטאת · בשר אשם ודאי · בשר אשם תלוי · בשר זבחי שלמי ציבור · חטאת העוף · לוג שמן של מצורע · שתי הלחם · לחם הפנים · שירי מנחות · שירי מנחת העומר
ארבע מתנות בירושלים
בכור בהמה · המורם מתודה ואיל נזיר · ביכורים · עורות קדשי קדשים
עשר מתנות בגבולים
תרומה גדולה · תרומת מעשר · חלה · ראשית הגז · זרוע, לחיים וקיבה · פדיון הבן · פטר חמור · חרמים · שדה אחוזה · גזל הגר
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%94&oldid=11349232
קטגוריות: מתנות כהונה
תרי"ג מצוות
קורבן מנחה
שונה לאחרונה ב־01:00, 13 באוקטובר 2011. (ציטוט)
הטקסט מוגש בכפוף לרישיון CC ייחוס-שיתוף זהה 3.0; פרטי הרישוי של התמונות מופיעים בעמודי התמונות. ראו תנאי שימוש לפרטים נוספים.
-----------------------------------------------------
קורבן שלמים
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורבן שלמים הוא אחד מסוגי הקורבנות שהיו קרבים בבית המקדש. קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא, בדרך כלל, קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.
כמה פירושים ניתנו לשם שלמים. חז"ל, במדרש ההלכה תורת כהנים[1], הביאו שני פירושים: א. "רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם". ב. "דבר אחר: שלמים - שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים". ויש שפירשו ש"שלמים" הוא מלשון תשלומים, שכן קרבן שלמים הוא קרבן נדבה, שאדם נדר או התנדב להביא, ועתה הוא חייב לשלם את נדרו, כמו שנאמר[2]: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".[3]
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הסוגים השונים של השלמים
2 תהליך ההקרבה והאכילה
3 ראו גם
4 לקריאה נוספת
5 הערות שוליים
[עריכה]
הסוגים השונים של השלמים
שלמי נדבה - קורבן שלמים הבא על ידי יחיד בנדר או בנדבה. [4] נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן שלמים" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב שלמים אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו שלמים". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לשלמים, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
שלמי חגיגה - קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב[5]: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון - הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ו'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים.
שלמי שמחה - קרבן יחיד הקרב ברגלים, כדי לאכול ממנו ולשמוח בחג עם בני ביתו ועם העניים והנזקקים, ככתוב[6]: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". חכמים למדו שהשמחה היא אכילת שלמים, על פי הכתוב האמור בציווי על הקמת המזבח בהר עיבל[7]: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". אם יש לאדם בשר אחר של קורבנות שהוא יכול לאכול ממנו בימות החג, כגון מעשר בהמה - הוא פטור מלהקריב קרבן זה.
חגיגת ארבעה עשר - קרבן מיוחד הבא בי"ד בניסן בשביל לאכול ממנו קודם הפסח, כדי שהאדם יאכל את הפסח כשהוא כבר אינו רעב, והפסח ייאכל "על השובע". קורבן זה אינו חובה, והוא בא רק כאשר הפסח קרב ביום חול (ולא בשבת, שכן קורבן זה אינו דוחה את השבת), בטהרה (ולא כשרוב הציבור טמאים, שכן קורבן זה, בניגוד לקורבן פסח, אינו דוחה את הטומאה), ובמועט (כאשר בשר הפסח אינו מספיק להשביע את המסובים לבדו).
שלמי ביכורים - המביא למקדש ביכורים משבעת המינים, חייב להביא עמהם קרבן שלמים.[8]
קורבן תודה - סוג של קרבן שלמים הבא בנדר או בנדבה, כתודה לה' על ישועה או הצלה. דיני קורבן תודה שונים בכמה פרטים מדיני קורבן השלמים, כדלהלן, אך בכל זאת הוא נחשב לסוג של קורבן שלמים.[9]. בקורבן תודה, מלבד הבהמה הקרבה, יש להביא גם ארבעים לחמים, עשרה מכל אחד מהסוגים הבאים: סולת מורבכת, חלות מצות, רקיקי מצות - שלושת אלה ללא חימוץ, וחלות חמץ, כאשר לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והשאר לבעלים. הבדל נוסף בין קורבן תודה לקורבן שלמים רגיל הוא, שקורבן תודה אינו נאכל אלא ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו, בעוד שקורבן שלמים נאכל גם ביום השני להקרבה.
איל נזיר - הנזיר בסיום ימי נזירותו חייב להביא שלושה קורבנות: עולה, חטאת ושלמים. קורבן השלמים של הנזיר הוא איל, והנזיר מביא ביחד עימו עשרים לחמים, עשר חלות ועשר רקיקים, שניהם ללא חימוץ. גם באיל נזיר, כמו בקורבן תודה, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והאכילה מוגבלת ליום האכילה וללילה שלאחריו.[10]
שלמי עצרת (או: זבחי שלמי ציבור) - בחג השבועות מביאים מנחה מיוחדת למקדש - שתי הלחם. ביחד עם מנחה זו מקריבים שני כבשים לשלמים. קורבן זה הוא קורבן השלמים היחיד שהוא קורבן ציבור. קורבן זה, אף שהוא נקרא בתורה "שלמים"[11], הוא שונה בדיניו באופן מהותי מדיני קורבן השלמים: בעוד שקורבן השלמים הוא "קדשים קלים", זבחי שלמי ציבור הם "קדשי קדשים" (וראה להלן).
[עריכה]
תהליך ההקרבה והאכילה
קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא בא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)[12]. היוצאים מכלל זה הם שלמי נזיר, שאינם יכולים לבוא אלא איל זכר, וזבחי שלמי ציבור, שאינם יכולים לבוא אלא כבשים זכרים.
הקרבת השלמים כוללת כמה שלבים[13], שרובם אינם מיוחדים לו[14]:
1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. בקורבנות הבאים לכפר על חטא מסוים, המקריב מתוודה על חטאו בזמן הסמיכה; אולם בשלמים, שאינם באים על חטא, אין מקום לוידוי. עם זאת, לדעת הרמב"ם[15], המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה.
2. שחיטה - שחיטת השלמים נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים". שחיטת זבחי שלמי ציבור - נעשית דווקא בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. תנופה - התנופה היא פעולה ייחודית לקורבן השלמים (מלבד בשלמים, היא נוהגת רק באשם מצורע). הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק; באיל נזיר גם "זרוע בשלה" ושני לחמים, אחד מכל סוג; בקורבן תודה גם ארבעה לחמים, אחד מכל סוג) מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולארבעה צדדים. ב"זבחי שלמי ציבור" נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים - כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה - הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם.
8. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים - יחד עם קורבן השלמים מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה כשלמים.[16]
10. אכילת הבשר - בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים, מלבד החזה ושוק הימין שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. באיל נזיר הכהן מקבל גם "זרוע בשלה" ושני לחמים. בקורבן תודה הכהן מקבל גם ארבעה לחמים. שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו, וביום שלמחרת ההקרבה, עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו. אכילת השלמים, כולל החלקים הניתנים לכהנים, נעשית בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה של בית המקדש, ביום ההקרבה ובלילה שלמחרתו.
[עריכה]
ראו גם
חזה ושוק
[עריכה]
לקריאה נוספת
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נה.
מוני מצוות:
ספר המצוות לרמב"ם, עשה סו.
ספר החינוך, מצווה קמא.
פוסקים:
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות פרק ט.
[עריכה]
הערות שוליים
^ דיבורא דנדבא, פרק ט"ז, פיסקאות א-ב.
^ דברים פרק כ"ג פסוק כ"ב.
^ רשב"ם וחזקוני על ויקרא פרק ג' פסוק א'.
^ מקור: ויקרא פרק ג', ופרק ז' פסוקים ט"ו-ט"ז.
^ שמות פרק כ"ג פסוק י"ד.
^ דברים פרק ט"ז פסוק י"ד.
^ דברים פרק כ"ז פסוק ז'.
^ רמב"ם הלכות ביכורים פרק ג' הלכה י"ב, על פי דברים פרק כ"ו פסוק י"א.
^ ראו ספר ויקרא פרק ז פסוקים יא-יב: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו...".
^ מקור: ספר במדבר פרק ו', פסוקים י"ד-ט"ו, י"ט-כ'.
^ ספר ויקרא פרק כ"ג פסוק י"ט.
^ למעט בהמה שטרם עברו שמונה ימים מאז לידתה.
^ ראה ספר ויקרא פרק ג', שם פרק ז' פסוקים י"א-ט"ז ופסוקים כ"ח-ל"ד, ומשנה מסכת זבחים פרק ה משניות ו-ז.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן. זריקת הדם באופן המתואר להלן קיימת גם בעולה ואשם. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת.
^ הלכות מעשה הקורבנות פרק ג' הלכה ט"ו.
^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים א-טז.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קורבן שלמים הוא אחד מסוגי הקורבנות שהיו קרבים בבית המקדש. קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא, בדרך כלל, קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.
כמה פירושים ניתנו לשם שלמים. חז"ל, במדרש ההלכה תורת כהנים[1], הביאו שני פירושים: א. "רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם". ב. "דבר אחר: שלמים - שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים". ויש שפירשו ש"שלמים" הוא מלשון תשלומים, שכן קרבן שלמים הוא קרבן נדבה, שאדם נדר או התנדב להביא, ועתה הוא חייב לשלם את נדרו, כמו שנאמר[2]: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".[3]
תוכן עניינים [הסתרה]
1 הסוגים השונים של השלמים
2 תהליך ההקרבה והאכילה
3 ראו גם
4 לקריאה נוספת
5 הערות שוליים
[עריכה]
הסוגים השונים של השלמים
שלמי נדבה - קורבן שלמים הבא על ידי יחיד בנדר או בנדבה. [4] נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן שלמים" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב שלמים אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו שלמים". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לשלמים, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
שלמי חגיגה - קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב[5]: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון - הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ו'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים.
שלמי שמחה - קרבן יחיד הקרב ברגלים, כדי לאכול ממנו ולשמוח בחג עם בני ביתו ועם העניים והנזקקים, ככתוב[6]: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". חכמים למדו שהשמחה היא אכילת שלמים, על פי הכתוב האמור בציווי על הקמת המזבח בהר עיבל[7]: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". אם יש לאדם בשר אחר של קורבנות שהוא יכול לאכול ממנו בימות החג, כגון מעשר בהמה - הוא פטור מלהקריב קרבן זה.
חגיגת ארבעה עשר - קרבן מיוחד הבא בי"ד בניסן בשביל לאכול ממנו קודם הפסח, כדי שהאדם יאכל את הפסח כשהוא כבר אינו רעב, והפסח ייאכל "על השובע". קורבן זה אינו חובה, והוא בא רק כאשר הפסח קרב ביום חול (ולא בשבת, שכן קורבן זה אינו דוחה את השבת), בטהרה (ולא כשרוב הציבור טמאים, שכן קורבן זה, בניגוד לקורבן פסח, אינו דוחה את הטומאה), ובמועט (כאשר בשר הפסח אינו מספיק להשביע את המסובים לבדו).
שלמי ביכורים - המביא למקדש ביכורים משבעת המינים, חייב להביא עמהם קרבן שלמים.[8]
קורבן תודה - סוג של קרבן שלמים הבא בנדר או בנדבה, כתודה לה' על ישועה או הצלה. דיני קורבן תודה שונים בכמה פרטים מדיני קורבן השלמים, כדלהלן, אך בכל זאת הוא נחשב לסוג של קורבן שלמים.[9]. בקורבן תודה, מלבד הבהמה הקרבה, יש להביא גם ארבעים לחמים, עשרה מכל אחד מהסוגים הבאים: סולת מורבכת, חלות מצות, רקיקי מצות - שלושת אלה ללא חימוץ, וחלות חמץ, כאשר לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והשאר לבעלים. הבדל נוסף בין קורבן תודה לקורבן שלמים רגיל הוא, שקורבן תודה אינו נאכל אלא ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו, בעוד שקורבן שלמים נאכל גם ביום השני להקרבה.
איל נזיר - הנזיר בסיום ימי נזירותו חייב להביא שלושה קורבנות: עולה, חטאת ושלמים. קורבן השלמים של הנזיר הוא איל, והנזיר מביא ביחד עימו עשרים לחמים, עשר חלות ועשר רקיקים, שניהם ללא חימוץ. גם באיל נזיר, כמו בקורבן תודה, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והאכילה מוגבלת ליום האכילה וללילה שלאחריו.[10]
שלמי עצרת (או: זבחי שלמי ציבור) - בחג השבועות מביאים מנחה מיוחדת למקדש - שתי הלחם. ביחד עם מנחה זו מקריבים שני כבשים לשלמים. קורבן זה הוא קורבן השלמים היחיד שהוא קורבן ציבור. קורבן זה, אף שהוא נקרא בתורה "שלמים"[11], הוא שונה בדיניו באופן מהותי מדיני קורבן השלמים: בעוד שקורבן השלמים הוא "קדשים קלים", זבחי שלמי ציבור הם "קדשי קדשים" (וראה להלן).
[עריכה]
תהליך ההקרבה והאכילה
קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא בא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)[12]. היוצאים מכלל זה הם שלמי נזיר, שאינם יכולים לבוא אלא איל זכר, וזבחי שלמי ציבור, שאינם יכולים לבוא אלא כבשים זכרים.
הקרבת השלמים כוללת כמה שלבים[13], שרובם אינם מיוחדים לו[14]:
1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. בקורבנות הבאים לכפר על חטא מסוים, המקריב מתוודה על חטאו בזמן הסמיכה; אולם בשלמים, שאינם באים על חטא, אין מקום לוידוי. עם זאת, לדעת הרמב"ם[15], המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה.
2. שחיטה - שחיטת השלמים נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים". שחיטת זבחי שלמי ציבור - נעשית דווקא בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. תנופה - התנופה היא פעולה ייחודית לקורבן השלמים (מלבד בשלמים, היא נוהגת רק באשם מצורע). הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק; באיל נזיר גם "זרוע בשלה" ושני לחמים, אחד מכל סוג; בקורבן תודה גם ארבעה לחמים, אחד מכל סוג) מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולארבעה צדדים. ב"זבחי שלמי ציבור" נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים - כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה - הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם.
8. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
9. נסכים - יחד עם קורבן השלמים מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה כשלמים.[16]
10. אכילת הבשר - בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים, מלבד החזה ושוק הימין שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. באיל נזיר הכהן מקבל גם "זרוע בשלה" ושני לחמים. בקורבן תודה הכהן מקבל גם ארבעה לחמים. שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו, וביום שלמחרת ההקרבה, עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו. אכילת השלמים, כולל החלקים הניתנים לכהנים, נעשית בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה של בית המקדש, ביום ההקרבה ובלילה שלמחרתו.
[עריכה]
ראו גם
חזה ושוק
[עריכה]
לקריאה נוספת
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נה.
מוני מצוות:
ספר המצוות לרמב"ם, עשה סו.
ספר החינוך, מצווה קמא.
פוסקים:
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות פרק ט.
[עריכה]
הערות שוליים
^ דיבורא דנדבא, פרק ט"ז, פיסקאות א-ב.
^ דברים פרק כ"ג פסוק כ"ב.
^ רשב"ם וחזקוני על ויקרא פרק ג' פסוק א'.
^ מקור: ויקרא פרק ג', ופרק ז' פסוקים ט"ו-ט"ז.
^ שמות פרק כ"ג פסוק י"ד.
^ דברים פרק ט"ז פסוק י"ד.
^ דברים פרק כ"ז פסוק ז'.
^ רמב"ם הלכות ביכורים פרק ג' הלכה י"ב, על פי דברים פרק כ"ו פסוק י"א.
^ ראו ספר ויקרא פרק ז פסוקים יא-יב: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו...".
^ מקור: ספר במדבר פרק ו', פסוקים י"ד-ט"ו, י"ט-כ'.
^ ספר ויקרא פרק כ"ג פסוק י"ט.
^ למעט בהמה שטרם עברו שמונה ימים מאז לידתה.
^ ראה ספר ויקרא פרק ג', שם פרק ז' פסוקים י"א-ט"ז ופסוקים כ"ח-ל"ד, ומשנה מסכת זבחים פרק ה משניות ו-ז.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן. זריקת הדם באופן המתואר להלן קיימת גם בעולה ואשם. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת.
^ הלכות מעשה הקורבנות פרק ג' הלכה ט"ו.
^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים א-טז.
-----------------------------------------
קורבן חטאת
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כבשה, כשירה לקרבן חטאת
קורבן חטאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך־כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים. החטאת היא קורבן מסוג "קדשי קדשים". ייחודו הוא במקום בו ניתן דם הקורבן: בקרנות שבראש המזבח, ובסוגי חטאות מסוימים הדם ניתן בקדש הקדשים ובמקומות נוספים בהיכל.תוכן עניינים [הסתרה]
1 סיווג החטאות
2 פירוט החטאות החיצוניות
3 תהליך ההקרבה בחטאת חיצונית
4 פירוט החטאות הפנימיות
5 תהליך ההקרבה בחטאת פנימית
6 חטאת העוף
6.1 מקור המצווה
6.2 הסיבה להבאתה
7 דינים מיוחדים בחטאת
8 מקור המצווה
9 ראו עוד
10 קישורים חיצוניים
11 הערות שוליים
[עריכה]
סיווג החטאות
ניתן לחלק את מיני החטאות על פי שלוש קטגוריות שונות:
החלוקה העיקרית היא על פי מקום נתינת דם הקורבן, המייצג את נפש הבהמה ("כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם", ספר ויקרא, יז, יא), ולפיה יש להבדיל בין חטאת חיצונית לבין חטאת פנימית. בחטאת חיצונית דם הקורבן ניתן על קרנות המזבח החיצון, העומד בחצר המקדש. בחטאת פנימית דם הקורבן ניתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים - אף בקדש הקדשים. מתן הדם בתוך ההיכל מבטא קדושה רבה יותר של הקורבן, וכפרה על חטא חמור יותר (של כלל העם, או של הכהן הגדול).
ההבדל בין חטאת חיצונית לחטאת פנימית מתבטא גם ביחס לבשר הקורבן: בעוד בשרה של חטאת חיצונית נאכל על ידי הכהנים במקדש, בשרה של חטאת פנימית נשרף מחוץ לעיר. מכאן נובע שם נוסף לחטאות אלה: פרים ושעירים הנשרפים.
חלוקה נוספת בין סוגי החטאות היא על פי בעל הקורבן, ולפיה מבחינים בין חטאת יחיד לחטאת ציבור: חטאת יחיד מובאת על ידי אדם פרטי, ואילו חטאת ציבור מובאת על ידי כל הציבור, בדרך כלל כחלק מקורבן המוסף שקבעה התורה במועדים.
חלוקה שלישית, על פי סוג בעל החיים, קיימת בין חטאת בהמה לבין חטאת העוף. בקורבנות מסוימים קבעה התורה הבאת חטאת עוף דווקא, אם בתור ברירה אפשרית עבור העני שמתקשה להשיג בהמה, ואם כקורבן קבוע, עבור טמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם. חטאות העוף כלולות בקטגוריה של "חטאת יחיד" ו"חטאת חיצונית", מפני שהציבור אינו מביא עוף, וחטאת העוף ניתנת אך ורק במזבח החיצון.
[עריכה]
פירוט החטאות החיצוניות
חטאת רגילה, המובאת כקורבן יחיד של אדם פרטי, מובאת בידי יהודי אשר חטא בשוגג, בעבירה מסוג לא תעשה שעונשה על עשייה בזדון הוא כרת. קיימים שלושים וששה מיני עבירות מסוג זה, המפורטים במשנה[1]. חטאת זו נקראת לעתים חטאת חַלב, כדוגמה לאיסור אכילת חלב, עליו מביאים חטאת). קורבן החטאת הרגיל הוא כבשה או עז נקבה.
שעיר נשיא הוא קורבן על חטא זהה, כאשר הוא נעשה על ידי מלך. המלך מביא שעיר זכר, ולא כבשה או שעירה כמו אדם מן השורה.
חטאת עבודה זרה של יחיד - אדם יחיד שחטא בשגגה בעוון עבודה זרה, קבעה התורה שהקורבן יהיה עז בדווקא, ללא ברירה להבאת כבשה[2]. בדין זה המלך שווה לכל אדם.
קורבן עולה ויורד - בשלוש עבירות מסוימות קבעה התורה קורבן שערכו משתנה ("עולה ויורד") לפי מצבו הכלכלי של החוטא: בהמה, שתי ציפורים, או מנחת סולת. עבירות אלו הן: שבועת ביטוי[3], שבועת העדות[4], וטומאת מקדש וקדשיו, כלומר, הנכנס למקדש בהיותו טמא, או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
חטאות מטהרות - חלק מן הטמאים (זב זבה יולדת ומצורע) צריכים להביא קורבן חטאת להשלמת טהרתם: לעתים חטאת בהמה (מצורע עשיר) ולעתים חטאת עוף (זב, זבה, יולדת, ומצורע עני). קבוצה זו נקראת "מחוסרי כפרה[5]".
חטאת הנזיר - ביום השלמת נזירותו עליו להביא חטאת בהמה. אם נטמא במהלך ימי נזירותו - עליו להיטהר ולאחר מכן להביא חטאת עוף ולהתחיל את נזירותו מחדש. חטאת זו איננה מטהרת, ומותר לנזיר הטמא שנטהר להיכנס למקדש עוד בטרם הביא את חטאת העוף, והיא רק מאפשרת את חידוש הנזירות[6].
חטאות ציבור - חטאות אותן מביא הציבור כחלק מקורבן המוסף בראשי חודשים ובחגים הכתובים בתורה (נמנו בספר במדבר פרקים כח-כט). חז"ל אומרים שחטאות אלו נועדו לכפר על טומאות שונות שאירעו במקדש מבלי דעת ("טומאת מקדש וקדשיו")[7].
[עריכה]
תהליך ההקרבה בחטאת חיצונית
הקרבת החטאת כוללת כמה שלבים, שבאופן כללי אינם מיוחדים לה[8]:
1. סמיכה - בחטאת יחיד, בעל הקרבן מניח את ידיו על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[9]. בחטאות ציבור חיצוניות - החטאות הבאות בראשי חודשים ובמועדים - אין סמיכה.
2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה. הכהן עולה בכבש, ופונה לסובב המקיף את המזבח (בניגוד לשאר הקורבנות, שדמם ניתן בחלקו התחתון של המזבח ולפיכך הכהן עומד על רצפת העזרה).
5. נתינת הדם באצבעו של הכהן (ולא באמצעות שפיכה מהכלי, כבכל הקורבנות) על ארבע קרנות המזבח: תחילה על הדרום מזרחית (הסמוכה לכבש, מימינו), ומשם לצפון-מזרחית, צפון-מערבית, ודרום-מערבית.
6. שפיכת שיריים - הכהן יורד בכבש, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח בצידו הדרומי.
7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בשר החטאת נמנה עם עשרים וארבע מתנות הכהונה.
[עריכה]
פירוט החטאות הפנימיות
פר לקרבן חטאת פנימית
פר העלם דבר של ציבור (שם אחר בספרות ההלכה: "פר הבא על כל המצוות") - קורבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. קורבן זה הוא "חטאת פנימית", ודמו ניתן על הפרוכת ומזבח הזהב. קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה מיהו המביא את הקורבן: האם בית הדין עצמו, או כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, או גם בית הדין וגם השבטים. הרמב"ם הכריע להלכה כדעה האמצעית.
פר ושעיר עבודה זרה - כאשר הסנהדרין הורו הלכה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה. הציבור מביא, בנוסף על הפרים המובאים בעבירה רגילה שיש עליה כרת, כמתואר לעיל, גם שעירים.
פר הכהן המשיח - קורבן כפרה על הכהן הגדול, במקרה שהוא טעה בהוראת הלכה שלא כדין, ובעקבותיה הוא עצמו נכשל באיסור כרת. קורבן זה מבטא את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בהוראת התורה (בדומה ל"רב ראשי" בימינו).
פר ושעיר של יום הכיפורים - פעם בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול מקריב פר לכפר על חטאיו, ושעיר עיזים של כלל הציבור לכפר על חטאי הציבור. דמם של קורבנות אלו מובא, בנוסף להזאות על הפרוכת ומזבח הזהב כשאר החטאות הפנימיות, גם לתוך קודש הקודשים, המקום בו היה ארון הברית ובתוכו לוחות הברית.
[עריכה]
תהליך ההקרבה בחטאת פנימית
הקרבתה של חטאת פנימית שונה בכמה פרטים מזו של חטאת חיצונית:
1. סמיכה - סמיכה נוהגת בחטאת פנימית של יחיד, בפר של כהן גדול ביום הכיפורים. כמו כן יש סמיכה בפר העלם דבר של ציבור, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקורבנות הציבור (פרט לקורבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).
2. שחיטה וקבלת הדם - כמו בחטאת חיצונית.
3. הולכת הדם נעשית אל ההיכל, ולא למזבח החיצון.
4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד.
בפר ובשעיר של יום הכיפורים סדר נתינת הדם שונה: תחילה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ומזה שמונה פעמים מדם הפר על הכפורת המשמשת כמכסה לארון הברית (ההזאה הראשונה - כלפי מעלה, ושבע האחרונות - כלפי מטה). לאחר מכן הוא יוצא להיכל ומזה שמונה פעמים על הפרוכת. שוב נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומזה מדם השעיר כפי שהיזה מדם הפר, ויוצא ומזה שוב על הפרוכת באותה צורה. לאחר מכן הכהן הגדול מערבב את דם הפר עם דם השעיר, ונותן מן הדם המעורב על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, ועוד שבע פעמים על גגו (סך הכל ארבעים ושלוש הזאות: שש עשרה מהפר, שש עשרה מהשעיר, ואחת עשרה ביחד).
5. שפיכת שיריים - הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל, ולא בצידו הדרומי כמו בשיירי דם חטאת חיצונית.
6. הקטרת אימורים - הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.
7. שריפת הבשר - מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית: בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שריפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו. שריפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השריפה מתבצעת בבית הדשן, המקום בו מרכזים הכהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.
התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשריפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששריפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.
[עריכה]
חטאת העוף ערך מורחב – חטאת העוף
חטאת העוף - שני יונים צעירים
[עריכה]
מקור המצווה וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. ח וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. ט וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. י וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ
– ספר ויקרא, ה, ו
[עריכה]
הסיבה להבאתה
חטאת העוף מובאת על ידי הטמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם ("מחוסר כיפורים"), והם: זב, זבה יולדת ומצורע (אם הוא עני, ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת).
גם נזיר שנטמא צריך להביא קורבן חטאת העוף לאחר שנטהר והוא מתחיל לספור את ימי נזירותו מחדש.
כמו כן, מי שחייב קורבן עולה ויורד (ראו לעיל: פירוט החטאות החיצוניות) ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת - יביא תחתיה עוף.
בכל המקרים הללו חטאת העוף באה בנוסף לעולה, לרוב - אף היא מן העוף (פרט ליולדת עשירה, המביאה בהמה לעולה ועוף לחטאת).
[עריכה]
דינים מיוחדים בחטאת
בתורה נאמרו לגבי קורבן חטאת הלכות מיוחדות שאינן קיימות בקורבנות אחרים:
1. דם של קורבן חטאת שכבר הוכנס לכלי לצורך זריקתו על המזבח, ובטרם נזרק על המזבח ניתז על בגד כלשהו (לאו דווקא בגד כהונה) - מצווה לכבס את הבגד בתחומי העזרה, כך שהדם ישאר במתחם המקדש ולא יוצא ממנו[10].
2. דם של חטאת חיצונית הנכנס להיכל שלא כדין (שכן עליו להישאר בעזרה) - נפסל וכעת אי אפשר לזורקו על המזבח החיצון[11].
3. כלי חרס שבישלו בו הכהנים את בשר החטאת - יש לשוברו בעזרה לאחר הבישול. דין זה נאמר בתורה לגבי חטאת (ויקרא ו, כא), וקיימת מחלוקת בין הראשונים האם יש ללמוד ממנו גם לשאר הקורבנות[12].
[עריכה]
מקור המצווה
דיני המצווה מופיעים בתורה בספר ויקרא פרק ד', תחילת פרק ה' (עד פסוק יג) ופרק ו', יז-כג. פר ושעיר של יום הכיפורים מוזכרים בפרשת אחרי מות.
במשנה מופיעות הלכות הקרבת החטאת ביחד עם הלכות שאר הקרבנות מהבהמה והעוף במסכת זבחים. ההלכות הדנות בשאלה אימתי חייב אדם להביא קורבן חטאת מופיעות במסכת כריתות ובמסכת הוריות. במשנה תורה לרמב"ם מופיעות הלכות אלו בהלכות שגגות שבספר קורבנות.
[עריכה]
ראו עוד
דם חטאת
[עריכה]
קישורים חיצוניים
יעקב מילגרום, תפקיד קרבן החטאת, תרביץ מ'.
[עריכה]
הערות שוליים
^ משנה, מסכת כריתות, פרק א, משנה א
^ ספר במדבר, טו, כז ופירוש רש"י. יש מהראשונים שסברו שחטאת זו על עבודה זרה היא חטאת פנימית, אבל מדברי חז"ל מוכח שלא כן, ראו הלכות מעשה הקורבנות פרק א הלכה טז בהשגת הראב"ד ונושאי הכלים.
^ הנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים.
^ הנשבע לשקר בבית הדין שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו.
^ משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה א
^ משנה שם, תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ח עמוד ב
^ משנה מסכת שבועות פרק א, ושם דיון על פרטי הדברים והבחנה בין המועדים השונים.
^ סדר ההקרבה מפורט בתורה, ויקרא ו,יז-כג, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה א-ג. הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה מיוחדת לחטאת. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם באשם.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א.
^ ויקרא ו, כ. משנה מסכת זבחים פרק יא משניות א-ד
^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה יא, על פי ויקרא ו, כג ושם י, יח. רבי אליעזר בן הורקנוס במשנה שם סובר שדין זה נוהג גם בקורבן אשם, ורבי עקיבא מרחיב אותו לכל הקורבנות שאינם אמורים להגיע להיכל, אבל ההלכה נתקבלה כדעת חכמים שהדין מצומצם לחטאת בלבד (רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה יג).
^ רש"י בויקרא ו, כא סבור שכך הדין בכל הקורבנות, וזוהי שיטת רוב הראשונים, ואילו הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק ח הלכה יד מצמצם אותו לחטאת בלבד.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כבשה, כשירה לקרבן חטאת
קורבן חטאת הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. הקורבן מובא בדרך־כלל ככפרה על חטאים שונים, וכן כחלק מקורבן המוסף במועדים. החטאת היא קורבן מסוג "קדשי קדשים". ייחודו הוא במקום בו ניתן דם הקורבן: בקרנות שבראש המזבח, ובסוגי חטאות מסוימים הדם ניתן בקדש הקדשים ובמקומות נוספים בהיכל.תוכן עניינים [הסתרה]
1 סיווג החטאות
2 פירוט החטאות החיצוניות
3 תהליך ההקרבה בחטאת חיצונית
4 פירוט החטאות הפנימיות
5 תהליך ההקרבה בחטאת פנימית
6 חטאת העוף
6.1 מקור המצווה
6.2 הסיבה להבאתה
7 דינים מיוחדים בחטאת
8 מקור המצווה
9 ראו עוד
10 קישורים חיצוניים
11 הערות שוליים
[עריכה]
סיווג החטאות
ניתן לחלק את מיני החטאות על פי שלוש קטגוריות שונות:
החלוקה העיקרית היא על פי מקום נתינת דם הקורבן, המייצג את נפש הבהמה ("כי נפש הבשר בדם הוא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם", ספר ויקרא, יז, יא), ולפיה יש להבדיל בין חטאת חיצונית לבין חטאת פנימית. בחטאת חיצונית דם הקורבן ניתן על קרנות המזבח החיצון, העומד בחצר המקדש. בחטאת פנימית דם הקורבן ניתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים - אף בקדש הקדשים. מתן הדם בתוך ההיכל מבטא קדושה רבה יותר של הקורבן, וכפרה על חטא חמור יותר (של כלל העם, או של הכהן הגדול).
ההבדל בין חטאת חיצונית לחטאת פנימית מתבטא גם ביחס לבשר הקורבן: בעוד בשרה של חטאת חיצונית נאכל על ידי הכהנים במקדש, בשרה של חטאת פנימית נשרף מחוץ לעיר. מכאן נובע שם נוסף לחטאות אלה: פרים ושעירים הנשרפים.
חלוקה נוספת בין סוגי החטאות היא על פי בעל הקורבן, ולפיה מבחינים בין חטאת יחיד לחטאת ציבור: חטאת יחיד מובאת על ידי אדם פרטי, ואילו חטאת ציבור מובאת על ידי כל הציבור, בדרך כלל כחלק מקורבן המוסף שקבעה התורה במועדים.
חלוקה שלישית, על פי סוג בעל החיים, קיימת בין חטאת בהמה לבין חטאת העוף. בקורבנות מסוימים קבעה התורה הבאת חטאת עוף דווקא, אם בתור ברירה אפשרית עבור העני שמתקשה להשיג בהמה, ואם כקורבן קבוע, עבור טמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם. חטאות העוף כלולות בקטגוריה של "חטאת יחיד" ו"חטאת חיצונית", מפני שהציבור אינו מביא עוף, וחטאת העוף ניתנת אך ורק במזבח החיצון.
[עריכה]
פירוט החטאות החיצוניות
חטאת רגילה, המובאת כקורבן יחיד של אדם פרטי, מובאת בידי יהודי אשר חטא בשוגג, בעבירה מסוג לא תעשה שעונשה על עשייה בזדון הוא כרת. קיימים שלושים וששה מיני עבירות מסוג זה, המפורטים במשנה[1]. חטאת זו נקראת לעתים חטאת חַלב, כדוגמה לאיסור אכילת חלב, עליו מביאים חטאת). קורבן החטאת הרגיל הוא כבשה או עז נקבה.
שעיר נשיא הוא קורבן על חטא זהה, כאשר הוא נעשה על ידי מלך. המלך מביא שעיר זכר, ולא כבשה או שעירה כמו אדם מן השורה.
חטאת עבודה זרה של יחיד - אדם יחיד שחטא בשגגה בעוון עבודה זרה, קבעה התורה שהקורבן יהיה עז בדווקא, ללא ברירה להבאת כבשה[2]. בדין זה המלך שווה לכל אדם.
קורבן עולה ויורד - בשלוש עבירות מסוימות קבעה התורה קורבן שערכו משתנה ("עולה ויורד") לפי מצבו הכלכלי של החוטא: בהמה, שתי ציפורים, או מנחת סולת. עבירות אלו הן: שבועת ביטוי[3], שבועת העדות[4], וטומאת מקדש וקדשיו, כלומר, הנכנס למקדש בהיותו טמא, או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
חטאות מטהרות - חלק מן הטמאים (זב זבה יולדת ומצורע) צריכים להביא קורבן חטאת להשלמת טהרתם: לעתים חטאת בהמה (מצורע עשיר) ולעתים חטאת עוף (זב, זבה, יולדת, ומצורע עני). קבוצה זו נקראת "מחוסרי כפרה[5]".
חטאת הנזיר - ביום השלמת נזירותו עליו להביא חטאת בהמה. אם נטמא במהלך ימי נזירותו - עליו להיטהר ולאחר מכן להביא חטאת עוף ולהתחיל את נזירותו מחדש. חטאת זו איננה מטהרת, ומותר לנזיר הטמא שנטהר להיכנס למקדש עוד בטרם הביא את חטאת העוף, והיא רק מאפשרת את חידוש הנזירות[6].
חטאות ציבור - חטאות אותן מביא הציבור כחלק מקורבן המוסף בראשי חודשים ובחגים הכתובים בתורה (נמנו בספר במדבר פרקים כח-כט). חז"ל אומרים שחטאות אלו נועדו לכפר על טומאות שונות שאירעו במקדש מבלי דעת ("טומאת מקדש וקדשיו")[7].
[עריכה]
תהליך ההקרבה בחטאת חיצונית
הקרבת החטאת כוללת כמה שלבים, שבאופן כללי אינם מיוחדים לה[8]:
1. סמיכה - בחטאת יחיד, בעל הקרבן מניח את ידיו על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[9]. בחטאות ציבור חיצוניות - החטאות הבאות בראשי חודשים ובמועדים - אין סמיכה.
2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה. הכהן עולה בכבש, ופונה לסובב המקיף את המזבח (בניגוד לשאר הקורבנות, שדמם ניתן בחלקו התחתון של המזבח ולפיכך הכהן עומד על רצפת העזרה).
5. נתינת הדם באצבעו של הכהן (ולא באמצעות שפיכה מהכלי, כבכל הקורבנות) על ארבע קרנות המזבח: תחילה על הדרום מזרחית (הסמוכה לכבש, מימינו), ומשם לצפון-מזרחית, צפון-מערבית, ודרום-מערבית.
6. שפיכת שיריים - הכהן יורד בכבש, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח בצידו הדרומי.
7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בשר החטאת נמנה עם עשרים וארבע מתנות הכהונה.
[עריכה]
פירוט החטאות הפנימיות
פר לקרבן חטאת פנימית
פר העלם דבר של ציבור (שם אחר בספרות ההלכה: "פר הבא על כל המצוות") - קורבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. קורבן זה הוא "חטאת פנימית", ודמו ניתן על הפרוכת ומזבח הזהב. קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה מיהו המביא את הקורבן: האם בית הדין עצמו, או כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, או גם בית הדין וגם השבטים. הרמב"ם הכריע להלכה כדעה האמצעית.
פר ושעיר עבודה זרה - כאשר הסנהדרין הורו הלכה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה. הציבור מביא, בנוסף על הפרים המובאים בעבירה רגילה שיש עליה כרת, כמתואר לעיל, גם שעירים.
פר הכהן המשיח - קורבן כפרה על הכהן הגדול, במקרה שהוא טעה בהוראת הלכה שלא כדין, ובעקבותיה הוא עצמו נכשל באיסור כרת. קורבן זה מבטא את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בהוראת התורה (בדומה ל"רב ראשי" בימינו).
פר ושעיר של יום הכיפורים - פעם בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול מקריב פר לכפר על חטאיו, ושעיר עיזים של כלל הציבור לכפר על חטאי הציבור. דמם של קורבנות אלו מובא, בנוסף להזאות על הפרוכת ומזבח הזהב כשאר החטאות הפנימיות, גם לתוך קודש הקודשים, המקום בו היה ארון הברית ובתוכו לוחות הברית.
[עריכה]
תהליך ההקרבה בחטאת פנימית
הקרבתה של חטאת פנימית שונה בכמה פרטים מזו של חטאת חיצונית:
1. סמיכה - סמיכה נוהגת בחטאת פנימית של יחיד, בפר של כהן גדול ביום הכיפורים. כמו כן יש סמיכה בפר העלם דבר של ציבור, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקורבנות הציבור (פרט לקורבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).
2. שחיטה וקבלת הדם - כמו בחטאת חיצונית.
3. הולכת הדם נעשית אל ההיכל, ולא למזבח החיצון.
4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד.
בפר ובשעיר של יום הכיפורים סדר נתינת הדם שונה: תחילה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ומזה שמונה פעמים מדם הפר על הכפורת המשמשת כמכסה לארון הברית (ההזאה הראשונה - כלפי מעלה, ושבע האחרונות - כלפי מטה). לאחר מכן הוא יוצא להיכל ומזה שמונה פעמים על הפרוכת. שוב נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומזה מדם השעיר כפי שהיזה מדם הפר, ויוצא ומזה שוב על הפרוכת באותה צורה. לאחר מכן הכהן הגדול מערבב את דם הפר עם דם השעיר, ונותן מן הדם המעורב על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, ועוד שבע פעמים על גגו (סך הכל ארבעים ושלוש הזאות: שש עשרה מהפר, שש עשרה מהשעיר, ואחת עשרה ביחד).
5. שפיכת שיריים - הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל, ולא בצידו הדרומי כמו בשיירי דם חטאת חיצונית.
6. הקטרת אימורים - הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.
7. שריפת הבשר - מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית: בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שריפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו. שריפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השריפה מתבצעת בבית הדשן, המקום בו מרכזים הכהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.
התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשריפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששריפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.
[עריכה]
חטאת העוף ערך מורחב – חטאת העוף
חטאת העוף - שני יונים צעירים
[עריכה]
מקור המצווה וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה. ח וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. ט וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא. י וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ
– ספר ויקרא, ה, ו
[עריכה]
הסיבה להבאתה
חטאת העוף מובאת על ידי הטמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם ("מחוסר כיפורים"), והם: זב, זבה יולדת ומצורע (אם הוא עני, ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת).
גם נזיר שנטמא צריך להביא קורבן חטאת העוף לאחר שנטהר והוא מתחיל לספור את ימי נזירותו מחדש.
כמו כן, מי שחייב קורבן עולה ויורד (ראו לעיל: פירוט החטאות החיצוניות) ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת - יביא תחתיה עוף.
בכל המקרים הללו חטאת העוף באה בנוסף לעולה, לרוב - אף היא מן העוף (פרט ליולדת עשירה, המביאה בהמה לעולה ועוף לחטאת).
[עריכה]
דינים מיוחדים בחטאת
בתורה נאמרו לגבי קורבן חטאת הלכות מיוחדות שאינן קיימות בקורבנות אחרים:
1. דם של קורבן חטאת שכבר הוכנס לכלי לצורך זריקתו על המזבח, ובטרם נזרק על המזבח ניתז על בגד כלשהו (לאו דווקא בגד כהונה) - מצווה לכבס את הבגד בתחומי העזרה, כך שהדם ישאר במתחם המקדש ולא יוצא ממנו[10].
2. דם של חטאת חיצונית הנכנס להיכל שלא כדין (שכן עליו להישאר בעזרה) - נפסל וכעת אי אפשר לזורקו על המזבח החיצון[11].
3. כלי חרס שבישלו בו הכהנים את בשר החטאת - יש לשוברו בעזרה לאחר הבישול. דין זה נאמר בתורה לגבי חטאת (ויקרא ו, כא), וקיימת מחלוקת בין הראשונים האם יש ללמוד ממנו גם לשאר הקורבנות[12].
[עריכה]
מקור המצווה
דיני המצווה מופיעים בתורה בספר ויקרא פרק ד', תחילת פרק ה' (עד פסוק יג) ופרק ו', יז-כג. פר ושעיר של יום הכיפורים מוזכרים בפרשת אחרי מות.
במשנה מופיעות הלכות הקרבת החטאת ביחד עם הלכות שאר הקרבנות מהבהמה והעוף במסכת זבחים. ההלכות הדנות בשאלה אימתי חייב אדם להביא קורבן חטאת מופיעות במסכת כריתות ובמסכת הוריות. במשנה תורה לרמב"ם מופיעות הלכות אלו בהלכות שגגות שבספר קורבנות.
[עריכה]
ראו עוד
דם חטאת
[עריכה]
קישורים חיצוניים
יעקב מילגרום, תפקיד קרבן החטאת, תרביץ מ'.
[עריכה]
הערות שוליים
^ משנה, מסכת כריתות, פרק א, משנה א
^ ספר במדבר, טו, כז ופירוש רש"י. יש מהראשונים שסברו שחטאת זו על עבודה זרה היא חטאת פנימית, אבל מדברי חז"ל מוכח שלא כן, ראו הלכות מעשה הקורבנות פרק א הלכה טז בהשגת הראב"ד ונושאי הכלים.
^ הנשבע לשקר על עובדה מסוימת, כגון שלא אכל דבר מסוים.
^ הנשבע לשקר בבית הדין שאינו יודע להעיד על אירוע מסוים שהיה נוכח בו.
^ משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה א
^ משנה שם, תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ח עמוד ב
^ משנה מסכת שבועות פרק א, ושם דיון על פרטי הדברים והבחנה בין המועדים השונים.
^ סדר ההקרבה מפורט בתורה, ויקרא ו,יז-כג, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה א-ג. הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה מיוחדת לחטאת. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם באשם.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א.
^ ויקרא ו, כ. משנה מסכת זבחים פרק יא משניות א-ד
^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה יא, על פי ויקרא ו, כג ושם י, יח. רבי אליעזר בן הורקנוס במשנה שם סובר שדין זה נוהג גם בקורבן אשם, ורבי עקיבא מרחיב אותו לכל הקורבנות שאינם אמורים להגיע להיכל, אבל ההלכה נתקבלה כדעת חכמים שהדין מצומצם לחטאת בלבד (רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה יג).
^ רש"י בויקרא ו, כא סבור שכך הדין בכל הקורבנות, וזוהי שיטת רוב הראשונים, ואילו הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פרק ח הלכה יד מצמצם אותו לחטאת בלבד.
----------------------------------------------
קורבן אשם
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדף "אשם" מפנה לכאן. לערך העוסק בהטלת אשם (יחס מפלה כלפי שעיר לעזאזל), ראו הטלת אשם.
קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן[1]. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.
שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על הספק), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו[2].
האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)[3].תוכן עניינים [הסתרה]
1 אשם גזלות
2 אשם מעילות
3 אשם שפחה חרופה
4 אשם תלוי
5 אשם נזיר
6 אשם מצורע
7 תהליך ההקרבה והאכילה
8 הקרבת אשם בהיסטוריה
9 לקריאה נוספת
10 קישורים חיצוניים
11 הערות שוליים
[עריכה]
אשם גזלות
הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד[4]. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש[5]. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו[6].
המקור בתורה לקרבן זה[7]: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ[8] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ[9] לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.
[עריכה]
אשם מעילות
מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם.
המקור בתורה לקרבן זה[10]: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[11] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן[12] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.
[עריכה]
אשם שפחה חרופה
שפחה חרופה היא "שפחה כנענית" שנשואה לעבד עברי[13]. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי[14] - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת מלקות[15].
בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים[16]: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית[17], והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה[18].
המקור בתורה לקרבן זה[19]: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה[20], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה[21]. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.
[עריכה]
אשם תלוי
קורבן אשם זה מיוחד מכל הקורבנות, היות שהוא בא על ספק חטא, במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג באחד מבין השמשות של שבת, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הינו זמן מסופק מצד עצמו).
אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה[22]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם[23]. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה[24].
המקור בתורה לקרבן זה[25]: וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.
חז"ל[26] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[27] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".
אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה[28]: רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי[29] שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה![30] אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
[עריכה]
אשם נזיר
הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קרבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.
כך נאמר בתורה[31]: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ[32], כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר[33]: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.
מסופר[34] על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר. אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?[35] נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם[36]. נמתי לו[37]: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים[38]. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל.
[עריכה]
אשם מצורע
ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע[39].
כך נאמר בתורה[40]: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.
[עריכה]
תהליך ההקרבה והאכילה
הקרבת האשם כוללת כמה שלבים[41], שבאופן כללי אינם מיוחדים לו[42]:
1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[43].
2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקרבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.
בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[44]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[45]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן[46]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.
[עריכה]
הקרבת אשם בהיסטוריה
מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטורית[47]. בספר עזרא[48] מסופר, שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל. וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם.
על פי דעה אחת בדברי חז"ל[49], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"[50]. הרמב"ן[51] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא[52].
[עריכה]
לקריאה נוספת
הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א' עמ' קעג-קעה.
[עריכה]
קישורים חיצוניים
איתן מאיר, קרבן אשם: על פגיעה בקודש
הרב משה פאלוך, הסיבה להבאת אשם גזילות. אתר ישיבת אורות שאול
הרב אלחנן סמט, קרבן אשם, אתר 'דעת'
מאמר על קורבן אשם - מדרשת לינדנבאום.
[עריכה]
הערות שוליים
^ בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב כרת (נימנו במשנה, מסכת כריתות, פרק א, משנה א).
^ רמב"ן, ויקרא פרק ה'.
^ .שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ- 30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כריתות פרק ו משנה ו; רבנו בחיי ויקרא ה,ו; ספר החינוך, מצווה קכז וקכט).
^ משנה, מסכת שבועות, פרק ה, משנה א, משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה ב.
^ תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.
^ משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב
^ ספר ויקרא, ה, כא-כו.
^ כלומר, הקרן.
^ בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.
^ ויקרא שם, פסוקים טו-טז
^ שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".
^ הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.
^ למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם.
^ כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.
^ בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש).
^ משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה ה.
^ ראו ספר שמות, כא, ד.
^ רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.
^ ספר ויקרא, יט, כ-כב.
^ תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).
^ לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א
^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
^ ויקרא ה,יז-יח
^ תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א
^ מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות, דף א עמוד ב.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
^ המאה הראשונה לפה"ס
^ לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי לבית המקדש (תהלים כו,ח).
^ ספר במדבר, ו, ו-יב.
^ לא יחשבו לו.
^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א
^ תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז
^ מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?
^ הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.
^ הרועה, ליצר הרע שלו.
^ עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.
^ לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).
^ ויקרא יד,י-יב
^ מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית בשער ניקנור שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).
^ תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".
^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח
^ ויקרא יד,יד
^ ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.
^ י,יח-יט
^ רב חסדא במסכת כריתות דף יא עמוד א.
^ רש"י ורבי אברהם אבן עזרא. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.
^ בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א
^ ראו דעת מקרא בעזרא שם.
-------------------------------------------
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדף "אשם" מפנה לכאן. לערך העוסק בהטלת אשם (יחס מפלה כלפי שעיר לעזאזל), ראו הטלת אשם.
קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן[1]. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.
שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על הספק), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו[2].
האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)[3].תוכן עניינים [הסתרה]
1 אשם גזלות
2 אשם מעילות
3 אשם שפחה חרופה
4 אשם תלוי
5 אשם נזיר
6 אשם מצורע
7 תהליך ההקרבה והאכילה
8 הקרבת אשם בהיסטוריה
9 לקריאה נוספת
10 קישורים חיצוניים
11 הערות שוליים
[עריכה]
אשם גזלות
הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד[4]. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש[5]. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו[6].
המקור בתורה לקרבן זה[7]: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ[8] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ[9] לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.
[עריכה]
אשם מעילות
מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם.
המקור בתורה לקרבן זה[10]: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[11] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן[12] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.
[עריכה]
אשם שפחה חרופה
שפחה חרופה היא "שפחה כנענית" שנשואה לעבד עברי[13]. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי[14] - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת מלקות[15].
בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים[16]: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית[17], והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה[18].
המקור בתורה לקרבן זה[19]: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה[20], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה[21]. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.
[עריכה]
אשם תלוי
קורבן אשם זה מיוחד מכל הקורבנות, היות שהוא בא על ספק חטא, במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג באחד מבין השמשות של שבת, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הינו זמן מסופק מצד עצמו).
אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה[22]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם[23]. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה[24].
המקור בתורה לקרבן זה[25]: וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.
חז"ל[26] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[27] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".
אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה[28]: רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי[29] שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה![30] אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
[עריכה]
אשם נזיר
הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קרבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.
כך נאמר בתורה[31]: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ[32], כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר[33]: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.
מסופר[34] על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר. אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?[35] נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם[36]. נמתי לו[37]: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים[38]. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל.
[עריכה]
אשם מצורע
ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע[39].
כך נאמר בתורה[40]: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.
[עריכה]
תהליך ההקרבה והאכילה
הקרבת האשם כוללת כמה שלבים[41], שבאופן כללי אינם מיוחדים לו[42]:
1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[43].
2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.
7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקרבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.
בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[44]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[45]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן[46]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.
[עריכה]
הקרבת אשם בהיסטוריה
מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטורית[47]. בספר עזרא[48] מסופר, שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל. וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם.
על פי דעה אחת בדברי חז"ל[49], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"[50]. הרמב"ן[51] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא[52].
[עריכה]
לקריאה נוספת
הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א' עמ' קעג-קעה.
[עריכה]
קישורים חיצוניים
איתן מאיר, קרבן אשם: על פגיעה בקודש
הרב משה פאלוך, הסיבה להבאת אשם גזילות. אתר ישיבת אורות שאול
הרב אלחנן סמט, קרבן אשם, אתר 'דעת'
מאמר על קורבן אשם - מדרשת לינדנבאום.
[עריכה]
הערות שוליים
^ בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב כרת (נימנו במשנה, מסכת כריתות, פרק א, משנה א).
^ רמב"ן, ויקרא פרק ה'.
^ .שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ- 30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כריתות פרק ו משנה ו; רבנו בחיי ויקרא ה,ו; ספר החינוך, מצווה קכז וקכט).
^ משנה, מסכת שבועות, פרק ה, משנה א, משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה ב.
^ תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.
^ משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב
^ ספר ויקרא, ה, כא-כו.
^ כלומר, הקרן.
^ בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.
^ ויקרא שם, פסוקים טו-טז
^ שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".
^ הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.
^ למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם.
^ כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.
^ בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש).
^ משנה, מסכת כריתות, פרק ב, משנה ה.
^ ראו ספר שמות, כא, ד.
^ רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.
^ ספר ויקרא, יט, כ-כב.
^ תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).
^ לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א
^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
^ ויקרא ה,יז-יח
^ תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א
^ מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות, דף א עמוד ב.
^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
^ המאה הראשונה לפה"ס
^ לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי לבית המקדש (תהלים כו,ח).
^ ספר במדבר, ו, ו-יב.
^ לא יחשבו לו.
^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א
^ תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז
^ מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?
^ הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.
^ הרועה, ליצר הרע שלו.
^ עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.
^ לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).
^ ויקרא יד,י-יב
^ מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.
^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.
^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית בשער ניקנור שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).
^ תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".
^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח
^ ויקרא יד,יד
^ ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.
^ י,יח-יט
^ רב חסדא במסכת כריתות דף יא עמוד א.
^ רש"י ורבי אברהם אבן עזרא. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.
^ בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א
^ ראו דעת מקרא בעזרא שם.
-------------------------------------------
הדף "קרבנות" מפנה לכאן. לערך העוסק בקרבנות בדתות השונות, ראו קורבן.
תוכן עניינים |
מהות הקרבן
על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית (אין הקרבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא). תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים[2], ושורשיה מופיעים כבר בתורה[3].הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל [4]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם[5], 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.
הטעם למצוות הקורבנות
על פי תפיסת היהדות האל איננו בעל צרכים גשמיים, ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[6]. לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה' מקבל את הקורבן באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של נח[7]: |
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... |  |
|
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. | |
הדברים מפורשים בספר תהלים[9]:
|
לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים[10]. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף... אִם אֶרְעַב - לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים[11] וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה? | |
|
אמר הכוזרי[13]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר 'את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', האין פירוש הדברים כי הקורבנות - קורבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?
אמר החבר: מה שאמר הכתוב 'לְאִשַּׁי' - מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה - הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה[14]. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה - נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם. |
|
|
היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים - לשמו יתעלה. | |
כנגד שיטת הרמב"ם במורה נבוכים יצא הרמב"ן[17] בחריפות: מסיפורי התורה על קורבנותיהם של קין והבל ונוח, בטרם היו קורבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא הייתה כלל באותה תקופה.
הרמב"ן כותב הסבר חלופי לטעם הקורבנות, לפיו תהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר אברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר. הרמב"ן מוסיף, שטעמם האמיתי של הקורבנות מוסבר על פי תורת הסוד, ורבנו בחיי (שם) מרחיב יותר בהסברת עניינם של הקורבנות על פי דרך זו.
כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקורבנות בכללו. קשה יותר להבנה והסברה ההבדל בין פרטי ההלכות בכל קורבן וקורבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קורבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? כמה מפרטים אלו נדונו בדברי חז"ל. מנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, בלא הידור וחגיגיות[18]. כמו כן מנחת חוטא באה ללא שמן ולבונה, וכן קורבן חטאת ואשם באים ללא נסכים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר[19]. הוגים מאוחרים יותר עסקו בהסברת פרטים נוספים בקורבנות[20].
פירוש המילה
המילה "קורבן", מלשון קירבה, יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'[21]. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל[22].הקורבנות במקרא לפני הקמת המשכן
נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ"[25].
שלושת האבות בנו מזבחות לה'[26]. משיחתם של אברהם ויצחק בעקידת יצחק[27] מתברר שהכירו את קרבן העולה, ואצל יעקב אף הוזכרה במפורש הקרבת קרבנות[28].
ביום יציאת מצרים הקריבו בני ישראל את קורבן הפסח. עם הגיעם להר סיני הקריבו בני ישראל קרבנות במהלך כריתת הברית במעמד הר סיני[29]. קרבנות אלו צוינו מלכתחילה, לפחות בפני פרעה, כאחת המטרות של יציאת מצרים.
הנוהג המקובל היה שעבודת הקורבנות נעשית על ידי הבכור בכל משפחה.
כשנה לאחר יציאת מצרים נבנה המשכן, ומאז התמסדה הקרבת הקרבנות בישראל, וביצועה בפועל הוטל על הכהנים.
סוגי הקורבנות
הקורבנות מתחלקים לסוגים שונים, על פי שמם ומטרת הבאתם, על פי בעל הקורבן, ועל פי דרגת קדושתו של הקורבן.הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". לקורבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעתים גם מן השעורה.
כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו, בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.
בקורבנות הבהמה, עיקרה של ההקרבה הוא מתן דם הבהמה על המזבח. לאחר מכן מעלים על אש המזבח חלקים מן הקורבן, ושאר הקורבן נאכל על ידי הכהנים או על ידי בעל הקורבן. בקורבנות מסוימים כל בשר הקורבן מועלה על אש המזבח.
שם הקרבן וייעודו
החלוקה המרכזית המפורטת בתורה היא לשמונה סוגים שונים, על פי שם הקרבן וייעודו[30].עוֹלָה - קרבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקורבן על פי נדבת לבו, ולעתים גם כחובה, כגון עולת ראיה בשלושת הרגלים. הציבור מביא בכל יום את קרבן התמיד, עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת ערב. גם קרבנות המוסף הבאים במועדים כוללים קרבנות עולה. קורבן עולה בא מבקר וצאן, מן הזכרים בלבד, וכן מן העוף.
שְׁלָמִים - קרבן המבטא את השלום והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו - חזה ושוק - ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קרבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, ולעתים חובה להביאו, בשלושת הרגלים. בחג השבועות גם הציבור מביא שלמים, והם נקראים שלמי ציבור". קורבן שלמים בא מבקר וצאן, זכרים ונקבות.
חַטָּאת - קרבן לכפרה על חטא. קרבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) - חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, הציבור מביא קרבן חטאת כחלק מקרבן מוסף הבא במועדים (ראש חודש, שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים), וקרבן זה מכפר על טומאה שאולי התרחשה במקדש מבלי שנודע הדבר. חטאת רגילה של יחיד באה בדרך כלל משעירת עזים או מכבשה. חטאת של ציבור באה בדרך כלל משעיר זכר, ולעתים גם מפר[31].
קרבן החטאת מיוחד באופן בו דמו ניתן על המזבח: בדרך כלל הדם ניתן על זויות המזבח בחציו התחתון. דם החטאת ניתן על קרנות המזבח (בליטות בגג המזבח, בארבע פינותיו), ואימוריו מוקטרים על המזבח, כבכל קרבן. בשר החטאת נאכל על ידי הכהנים בלבד, ובתחומי המקדש בלבד.
במקרים מיוחדים[32] קבעה התורה שדם החטאת יינתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים - אף בתוך קדש הקדשים. חטאות אלו נקראות חטאות פנימיות או פרים ושעירים הנשרפים. אימוריהן מוקרבים על המזבח החיצון, כבכל קורבן, אבל שאר בשרם אינו מוקטר על המזבח וגם אינו נאכל, אלא יש להוציאו אל מחוץ לעיר ולשורפו שם[33].
אָשָׁם - קרבן לכפרה על אשמה. גם הוא אינו בא בנדבה, אלא התורה קבעה אותו כחובה על מי שעובר עבירות מסוימות (לפירוט ראו בערך קורבן אשם. דמו ואימוריו מוקרבים כמו בשלמים, אבל בשרו נאכל על ידי הכהנים במקדש. האשם בא מן הזכרים בלבד, בדרך כלל מאיל (כבש בוגר), ולפעמים מכבש[34].
בְּכוֹר - בכור זכר הנולד לבהמה של יהודי - יש להביאו כקרבן, ובשרו נאכל על ידי הכהנים בתחומי ירושלים. זהו הקרבן היחיד שקדושתו חלה באופן אוטומטי, מעצם היותו הנולד ראשון, גם אם בעליו לא ביצע פעולה של הקדשה. מכיוון שכך, גם בכורות הנולדים בימינו נחשבים כהקדש, ואסור להשתמש בהם. לפיכך, הנוהג המקובל כיום הוא למכור לפני הלידה את הבכור, או חלק ממנו, לגוי, ובכך פוקעת הקדושה מן הבכור שיוולד.
מַעֲשֵׂר - מצווה להפריש עשרה אחוזים מעדר הצאן והבקר, מן הבהמות שנולדו בכל שנה ושנה, זכרים ונקבות, ולהביאם כקרבן[35]. בשרו של הקרבן נאכל על ידי בעליו, או כל אדם אחר שהורשה על ידם, בתחומי ירושלים[36]. לאחר חורבן בית המקדש פסקה הפרשת המעשר, בהיעדר יכולת להביאו כקרבן[37].
פֶּסַח - קורבן המובא מדי שנה בשנה, ביום י"ד בניסן (ערב פסח) אחר הצהריים. כל יהודי, בין איש ובין אשה, צריך להיות שותף בקורבן, ולאכול ממנו בירושלים בליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר"). לשם כך מתאגד כל העם בחבורות, ונציג מכל חבורה בא עם קרבנו לעזרה, שם מוקרבים הקרבנות באופן המוני, בשלוש קבוצות ("כתות") זו אחר זו. לאחר זריקת הדם על המזבח והקטרת אימוריו, לוקח נציג החבורה את בשר הקורבן אל החבורה הממתינה לו, שם הם צולים אותו ואוכלים אותו בלילה, עם מצה ומרור. קורבן זה משמר את זכר יציאת מצרים, והוא נעשה ברוב עם בצמתים חשובים במהלך ההיסטוריה היהודית, כביטוי לחידוש המחויבות היהודית לקיום התורה.
מִנְחָה - "מנחה" היא כינוי למתנה, לה' או לאדם נכבד[38]. השם "מנחה" התייחד לקרבן זה, הזול בקרבנות[39], להראות שה' מתרצה גם בקרבן זול ופשוט. מדובר על קורבן מן הצומח, בדרך כלל מסולת חיטים המעורבת בשמן, בתוספת לבונה. המנחה באה כקרבן בפני עצמו, בדרך כלל - על פי נדבת לבו של האדם, או כתוספת הנספחת לקרבן מן החי (עולה או שלמים), ואז יש לצרף לה גם יין לנסכים. בדרך כלל, הכהן לוקח בכפו קומץ מן המנחה ומקריב אותו על המזבח, ושאר המנחה ("שיריים") נאכל על ידי הכהנים בעזרה. מנחות מסוימות, כגון מנחה הבאה כנספח לקורבן, או מנחה שבעליה הוא כהן, מוקטרות כליל על המזבח.
קורבן יחיד וקורבן ציבור
חלוקה זו היא על פי בעל הקורבן, שהקרבן נרכש מכספו. בלשון התורה בעל הקורבן נקרא "מקריב"[40], למרות שבפועל הכהנים הם שמבצעים את ההקרבה.קורבן יחיד - קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים. מטרת הבאת הקורבן על ידי היחיד היא לכפרת חטא, נדבה והבעת תודה, או כחובה שקבעה התורה על כל אדם במועדים. קורבן פסח, למשל, נחשב כקורבן יחיד[41], למרות שהוא מוקרב באופן המוני, מפני שכל קורבן מקורבנות הפסח נרכש על ידי קבוצה נפרדת של אנשים ("חבורה", ממשפחה אחת או יותר)[42].
קורבן ציבור - קורבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל מחצית השקל לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קורבנות הציבור. לרוב קורבנות הציבור יש זמן קבוע: קורבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלושת הרגלים). לעתים מביא הציבור גם קורבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל ("פר העלם דבר של ציבור"), או לנדבה ציבורית, הנקראת קיץ המזבח.
הקרבת קורבן ציבור נעשית בדומה לקורבן יחיד, פרט לכך שבקורבן ציבור אין סמיכה על ראש הקורבן, בדרך כלל.
כדי לבטא את הציבוריות של הקורבן, הייתה בבית המקדש נוכחות קבועה של נציגי ציבור שאינם כהנים, ונציגות זו נקראת "מעמדות". "אנשי מעמד" היו מסייעים לכוהנים בעבודתם, ובזמנם הפנוי נקבעו להם תפילות מיוחדות וקריאה בתורה, כנראה בבית הכנסת שבמקדש.
קורבן חובה וקורבן נדבה
חלוקה זו היא על פי המניע להבאת הקורבן:קורבן חובה הוא קורבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קורבנות מסוימים בשלושת הרגלים, או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או היטהרות מטומאה חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על קורבן התמיד ומוספי המועדים, ולעתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור ("פר העלם דבר של ציבור").
קורבן נדבה הוא קורבן שהאדם מביא מיוזמתו, כגון להבעת תודה לה' על חסדיו עמו. יש גם קורבנות ציבור הבאים בנדבה, כאשר מסיבות שונות יש כסף שיועד לקניית קורבנות ואין מה לעשות בו[43]. במקרה זה אוצר המקדש רוכש קורבנות עולה כנדבה ציבורית, והם נקראים "קיץ המזבח"[44].
קודשי קודשים וקודשים קלים
חלוקה זו היא על פי רמת קדושתו של הקרבן:קודשי קודשים - קרבנות שקדושתם חמורה: עולה, חטאת ואשם, ושלמים שהציבור מביא (בחג השבועות). קרבנות אלה נשחטים בצפון העזרה. בשרם נאכל (פרט לעולה, שבשרה מוקטר על המזבח) על ידי הכהנים במקדש בלבד. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והלילה שלאחריו בלבד[45].
קודשים קלים - קרבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים[46]. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש ("שני ימים ולילה"), פרט לקורבן תודה, שנאכל ליום ולילה, וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר").
ההבדל המהותי בין קודשי קודשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות מעילה: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשי קודשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם) נחשב כמועל בקודשים, אלא אם כן השתמש בבשר הקורבן לאחר שנזרק דמו, וכעת הבשר כבר הותר לאכילת הכהנים. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על האימורים. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.
בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקורבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקורבנות מהצומח, מהעוףנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש. וה
| סיווג | שם הקורבן | יחיד/צבור | סיבת ההקרבה | הבהמה המוקרבת |
|---|---|---|---|---|
| קדשי קדשים | עולה | יחיד | נדבה | כבש, שעיר או בקר |
| יולדת, נזיר טהור, מצורע | כבש | |||
| גר | כבש, שעיר או בקר | |||
| עולת ראיה | כבש, שעיר או בקר | |||
| צבור | קורבן תמיד | כבש אחד בבוקר וכבש נוסף בין הערביים | ||
| קורבן מוסף | משתנה בהתאם לחג | |||
| עבודה זרה | פר | |||
| קיץ המזבח | כבש, שעיר או בקר | |||
| חטאת | יחיד | שגגת חטא המחייב כרת | כבשה או שעירה | |
| שגגת חטא כרת של מלך | שעיר | |||
| שגגת חטא כרת של כהן גדול | פר | |||
| שגגת עבודה זרה | שעירה | |||
| פרו של הכהן הגדול ביום כיפור | פר | |||
| נזיר טהור, מצורע | כבשה | |||
| קורבן עולה ויורד | ראו פירוט בערכו | |||
| צבור | פר העלם דבר | פר | ||
| שעיר עבודה זרה | שעיר | |||
| קורבן מוסף (מלבד שבת) | שעיר | |||
| אשם | יחיד | גזילות, מעילות, שפחה חרופה, תלוי | איל | |
| נזיר, מצורע | כבש | |||
| שלמים | צבור | קורבן מוסף של שבועות | שני כבשים | |
| קדשים קלים | יחיד | חגיגה, נדבה, תודה | כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות | |
| נזיר טהור | איל | |||
| בכור | יחיד | - | כבש, שעיר או בקר | |
| מעשר | יחיד | - | כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות | |
| - | פסח | יחיד | - | כבש או שעיר |
הלכות ההקרבה
מקומה
על פי התורה, חובה להביא את הקורבנות לבית המקדש בירושלים, שהיא "המקום אשר יבחר ה'", וההקרבה מחוצה לו היא איסור חמור, גם אם היא לשם ה'. מן התורה משתמע שמטרת האיסור היא למנוע עבודה זרה, שעלולה להתפתח מריבוי מקומות פולחן. אתר להקרבת קורבנות מחוץ למקדש מכונה במה.בתקופת המשכן בגלגוליו השונים, עד הקמת בית המקדש בירושלים, היה מותר בתקופות מסוימות להקריב בבמות פרטיות מחוץ למשכן. בהקרבת קורבן בבמות קיימים כללים הלכתיים שונים במידה רבה מאלו שבמקדש, וההבדל המרכזי הוא שבבמה מקריבים רק קורבנות נדבה, והקרבה זו יכולה להעשות גם על מי שאיננו כהן.
בפועל, ברוב ימי בית המקדש הראשון נמשכה ההקרבה בבמות חרף האיסור, ושניים ממלכי יהודה, חזקיהויאשיהו, ניסו לשרש אותה. ו
 |
ערך מורחב – במות |
זמנה
הקרבת הקורבנות נעשית במשך שעות היום בלבד, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, ולא בלילה. קורבן שהקרבתו העיקרית הושלמה בשעות היום - שחיטתו, וזריקת דמו על המזבח - מותר להמשיך את הקטרתו על המזבח גם בלילה, עד עלות השחר.הקרבת הקורבנות נעשית גם בימי שבת ויום טוב, אך זאת בקורבנות התמיד וכן בשאר הקורבנות שהתורה קבעה להם תאריך מסוים (קורבן פסח, מוספי שבת ומועד, עבודת יום הכיפורים, ועוד).
חלקי הקורבן
קורבן בהמה מתחלק לארבעה חלקים:- דם - נשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי (הנקרא "מזרק"), ונלקח למזבח ונזרק עליו. אופן הזריקה ומקומה המדויק משתנה מקרבן לקרבן, על פי דרגת קדושתו.
- אֵמוּרִים - אברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"[47], ובכבש - גם האליה (זנב הכבש, השומני ומלא).
- בשר - במרבית הקורבנות הבשר נאכל על ידי הכהנים (ב"קדשי קדשים") או על ידי בעלי הקרבן (ב"קדשים קלים"). בקורבן עולה אף הבשר קרב על המזבח. בסוגים מסוימים של קורבנות ("חטאות פנימיות") הבשר נשרף מחוץ לירושלים.
- עור - לעתים ניתן לכהנים (ב"קדשי קדשים"), ולעתים לבעלים (ב"קדשים קלים"). בירושלים היה נוהג, שהמתארחים בעיר משאירים את עורות קרבנותיהם למארחים, במקום תשלום על שהייתם.
|
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. | |
תהליך ההקרבה
הקרבת הקורבן כוללת כמה שלבים, שמרביתם אחידים בכל הקורבנות:1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה. הסמיכה נוהגת ברוב קורבנות היחיד[49] (פרט לבכור מעשר ופסח), וככלל אינה נוהגת בקרבנות הציבור[50]. תוך כדי הסמיכה בעל הקורבן אומר וידוי על חטאו[51]. בקורבן שלמים, שאינו בא על חטא, אומר בעל הקורבן דברי שבח לבורא[52].
2. שחיטה. על פי ההלכה יש הבדל בין "קדשי קדשים", שנשחטים מצפון למזבח, לבין "קדשים קלים", שנשחטים בכל מקום בעזרה. למעשה, הוכנו בבית המקדש מתקנים מתאימים לשחיטה מצפון למזבח, ולכן בדרך כלל גם קדשים קלים נשחטו שם.
3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא מזרק.
4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
5. זריקת הדם על ידי הכהן על המזבח. צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקורבן לקורבן. בעולה שלמים ואשם הכהן עומד ליד המזבח וזורק את הדם מן הכלי בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע"). בבכור מעשר ופסח יש זריקה אחת בלבד, בכל מקום במזבח מעל היסוד. בחטאת הכהן עולה בכבשסובב שבחציו העליון של המזבח, ומקיף את המזבח ונותן מעט דם באצבעו על כל אחת מארבע קרנות המזבח. בסוג מיוחד של חטאות זריקת הדם נעשית בתוך ההיכל, והן נקראות חטאת פנימית. אל ה
6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק[53], הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית. מערכת ניקוז הובילה את דם הקורבנות אל נחל קדרון.
7. הקטרה - ברוב הקרבנות הכהן לוקח את האימורים (ראו לעיל: חלקי הקורבן) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. בקורבן עוֹלָה כל בשר הקורבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים. לפני ההקטרה יש להוסיף מלח לכל קורבן[54]. לשם כך הונחה ערימת מלח על המזבח, ממנו לקחו הכוהנים ושמו על הקורבן[55].
8. אכילת הבשר - בשר הקורבנות (פרט לעולה) נאכל. בקדשי קדשים - הכוהנים אוכלים אותו בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בקדשים קלים - הבעלים אוכלים אותו בכל תחומי ירושלים. זמן אכילת קדשים קלים הוא שני ימים והלילה שביניהם, פרט לקורבן תודה, שנאכל ביום הראשון ולילו בלבד, כקדשי קדשים, וקורבן פסח, שנאכל רק בליל הסדר.
האישים המקריבים
המקריבים הם כהנים זכרים מצאצאי אהרן הכהן. מי שאינו שייך לקבוצה זו נקרא זר הפסול לעבודה. גם בת כהן ואשת כהן נחשבת כ"זר" לעניין זה[56].לקראת העבודה הכהנים צריכים ללבוש את בגדי הכהונה, ולרחוץ את ידיהם ורגליהם מן הכיור. הכנות אלה חיוניות לכשרות העבודה, ומי שעבד ללא קידוש ידיים ורגלים או ללא בגד מבגדי הכהונה - עבודתו פסולה[57].
גם מבין הכהנים, יש שאינם ראויים לעבודת הקרבנות, באופן קבוע או זמני:
בעל מום - אינו עובד במקדש, אם כי הוא רשאי לאכול מן הקרבנות, ואפילו מ"קדשי קדשים" בעזרה[58]. לא מדובר דווקא על מום במובן של נכות ומוגבלות, אלא על כל פגם חיצוני הנחשב כ"לא ייצוגי"[59].
כך מסביר זאת הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[60]:
|
ונעשה לכהנים הלבוש יותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים... לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית[61], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל. | |
טמא - מי שנטמא וטרם נטהר לגמרי, אפילו הוא טבול יום או מחוסר כיפורים. אם רוב הכהנים טמאים, מותר להקריב קרבן שיש לו תאריך קבוע להקרבתו גם בטומאה. דין זה נקרא: "טומאה דחויה בציבור".
אונן - אדם שקרובו מת, אינו מקריב באותו יום[64]. יוצא מכלל זה כהן גדול, שרשאי לקריב גם בהיותו אונן[65].
שתוי יין - שיכור אינו רשאי לעבוד, עד שיתפכח מיינו[66]. מסיבה זו, הכהנים מן המשפחה שהגיע תורה לעבוד במקדש ביום מסוים ("אנשי בית אב") לא שתו כלל במשך יום העבודה ובלילה שלאחריו[67].
פרוע ראש - מי ששער ראשו מגודל ופרוע אינו רשאי לעבוד עד שיסתפר[68].
כללים אלה חלים על מעשי הקרבה שנחשבים כ"עבודה" לה': קבלת הדם במזרק, הולכתו למזבח וזריקתו שם, והקטרת אברי הקרבן על המזבח. לעומת זאת, שחיטת הקרבן איננה "עבודה", והיא יכולה להעשות גם על ידי האישים הפסולים לעבודה, בין איש ובין אשה[69]. במקרים רבים, בעיקר בזמנים שבהם היה עומס במקדש, כמו בקורבן פסח, היה הנוהל שבעל הקרבן שוחט את קרבנו[70]. כמו כן הפשטת עור הקרבן וניתוח אבריו לקראת העלאתם למזבח יכולים להעשות על ידי כל אחד[71].
הבהמות הכשרות והפסולות להקרבה
הבהמות הכשרות להקרבה הן הבהמות הטהורות (כלומר, המותרות באכילה) מן הבקר, פרים ופרות, ומן הצאן, כבשים ועיזים. קורבן שלמים או מעשר בהמה יכול לבוא מכל הסוגים הללו, ללא הבדל בגילם[72] ובמינם. בשאר סוגי הקורבנות קיימת דרישה לבהמה מסוימת: דווקא סוג מסוים (פסח, למשל, הבא מן הצאן בלבד ולא מן הבקר), מין מסוים (עולה, הבאה מן הזכרים בלבד, או חטאת של יחיד, הבאה מן הנקבות בלבד), או גיל מסוים (קורבן אשם, הבא מהכבשים הבוגרים בלבד).יש בהמות הפסולות להקרבה, באופן קבוע או זמני. לרוב, הפסול נובע מפגם גופני העושה את הקורבן לבלתי ראוי ומכובד, או מפגם מוסרי במעשי האדם שנקשר לבהמה זו.
בעל מום - בהמה שיש לה מום כלשהו. בתורה הוזכרו מספר מומים[73]: "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'... וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה'". לא מדובר רק על מום הנחשב בימינו כנכות, אלא גם על פגם חיצוני קל שמעורר רושם מוזר, כגון חוסר פרופורציה בין אברים שונים. במשנהתלמוד נדונו מומים אלו בהרחבה במסכת בכורות פרק ששי. בסיכומו של הרמב"ם[74] נמנו שבעים ושלושה מומים. הכרת המומים וזיהוים הייתה מקצוע שדרש הכשרה ממושכת והסמכה מיוחדת[75], ובית המקדש העסיק אנשים שהתמחו בכך[76]. קרבן התמיד נבדק ממומים ארבעה ימים לפני הקרבתו, ופעם נוספת בסמוך להקרבתו. וב
בראשית ימי הבית השני ביטא הנביא מלאכי מחאה על הקרבת בעלי מום:
|
...הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ? מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ[77], הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?! | |
טריפה - בהמה שיש לה פצע שצפוי לגרום למותה[79].
מחוסר זמן - בהמה שפסולה כעת, ותהיה כשרה כעבור זמן מה. בהמה שנולדה פסולה לקרבן בשבוע הראשון לחייה, עד היום השמיני[80]. הנימוק המקובל בפרשנות לדין זה: עד אז אין ביטחון שמדובר בבעל חיים בריא ובר קיימא[81]. כמו כן, אסור לשחוט אם ובנה באותו יום, ובהמה שאמה או בנה נשחטו באותו יום פסולה להקרבה עד למחרת[82].
כלאים - בהמה שנולדה מזיווג שני סוגי בהמות, כדוגמת כבש עם עז[83].
יוצא דופן - בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה דרך דפנות הרחם (ניתוח קיסרי)[84]. זהו מקור הביטוי הלשוני "יוצא דופן" במובן של חריגות.
יתום - בעל חיים שנתייתם מאמו מיד בלידתו[85]. המכנה המשותף לפסולים הללו (כלאים יוצא דופן ויתום, ואפשר גם - מחוסר זמן): לא הייתה להם נורמליות של לידה וחיים תקינים[86].
רובע ונרבע - בהמה ששימשה אדם למעשה פריצות מינית[87].
מוקצה ונעבד - בהמה שהוקצתה ויועדה להיות קרבן לעבודה זרה, או שנחשבה כאליל[88].
נוגח - בהמה שהרגה אדם[89].
אתנן זונה - בהמה שניתנה לזונה כשכר[90]. היה מקובל בקרב עובדי עבודה זרה שהזונה מביאה את שכרה כקרבן כדי לחפות ולכפר על מעשיה, והתורה באה לשלול את הדבר[91].
מחיר כלב - בהמה שהוחלפה בתמורה לכלב[92].
תקלות בהקרבה הפוסלות את הקרבן
כשם שהקורבן עצמו טעון בדיקה קפדנית כדי לוודא את כשרותו, כך גם תהליך ההקרבה נעשה באופן מדוקדק, ולעתים סטייה קלה ממנו, אפילו בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן המבצע את העבודה, עלולה לפוסלו. נמנה כמה גורמים עיקריים לכך שקורבן עשוי להיפסל במהלך ההקרבה.קורבן שעבודותיו לא נעשו כראוי: הוקרב על ידי אישים הפסולים לכך[93], או שדמו נשפך ארצה בטרם הוכנס למזרק המיועד לקבלת הדם[94], או שדמו לא נזרק על המזבח כלל[95].
יוצא - לאחר שחיטת הקרבן בעזרה, יש להקפיד שכל חלקיו יישארו בתוכה, פרט לאלה שמיועדים מלכתחילה להיאכל מחוצה לה (בשר "קדשים קלים"). החלקים שצריכים להישאר בפנים, להקרבה או לאכילה (דם הקרבן, אימוריו, ובשר קדשי קדשים), אם יצאו מן העזרה - נפסלו, ואין להקריבם אפילו אם יוחזרו אליה.
לן - לאחר שחיטת הקרבן, יש להקפיד שדמו יזרק בו ביום, ואימוריו יועלו על המזבח ביום או גם בלילה שלאחריו. אם הדם או הבשר שהה ולא הועלה למזבח עד למחרת - הרי הוא פסול.
טמא - בעל חיים איננו יכול להיות טמא בחייו, וגם אם נגעה בו טומאה כלשהי - הוא טהור. ברם, לאחר שחיטתו יש להקפיד שלא ייטמא כתוצאה ממגע עם גורם מטמא. קרבן שנטמא - אסור להקריבו.
מחשבות פוסלות - לעתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקרבן[96]. שלוש מחשבות פוסלות את הקרבן: האחת - מחשבת פיגול, לאכול מן הקרבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה - מחשבת "חוץ למקומו", לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית - מחשבה "שלא לשמה", כלומר, הקרבת הקרבן לשם קרבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקרבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קרבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקרבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקרבנות, המחשבה לעשות את הקרבן לשם קרבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקרבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קרבן חדש במקומו[97].
כל התקלות הללו, אם התרחשו לפני או בשעת זריקת הדם - פוסלות את הקורבן, ובעליו צריך להביאו שוב. לעומת זאת, אם זריקת הדם הייתה כהלכתה ולאחר מכן התרחש הפסול, למשל, כאשר בשר קדשי הקדשים הוצא אל מחוץ לעזרה - הבשר נפסל, ולא יוקטר או ייאכל, אבל בעליו יצאו ידי חובתם, שכן עיקרו של הקורבן הוא זריקת הדם, המייצג את הקרבת נפש הבהמה.
כאשר קורבן נפסל, יש להבדיל בין קורבן שלא היה ראוי מלכתחילה להיקרב לבין קורבן שהיה ראוי ונפסל במהלך ההקרבה[98]: קורבן שהיה ראוי, ונפסל תוך כדי ההקרבה, נקרא "פסולו בקודש", ויש לו מעמד מסוים של קדושה. לפיכך, יש לשרוף אותו בתוך תחומי העזרה, אך לא על המזבח אלא במקום מיוחד שהוקצה לכך ושמו "בית הדשן"[99]. כמו כן, אם בטעות הועלה על המזבח למרות שהיה פסול - לא ירד ממנו. לעומת זאת קורבן שלא היה ראוי כלל ועיקר להיקרב - אינו נחשב כקורבן כלל, ואף אם הועלה למזבח - יש להורידו[100].
נביאי ישראל ויחסם לקורבנות
הנביאים הרבו להתריע כנגד תפיסה רווחת, בעלת שורשים אליליים, שהקורבן מחפה על פגמים מוסריים של בעליו. בדברי הנביאים מודגש פעמים רבות, שה' אינו רוצה בקרבנות שמקורם בגזל ועוול, ובעליהם מסתפקים בהבאת הקורבן כתחליף לשיפור התנהגותם.ראשון הנביאים שמביע את הדברים הוא שמואל הנביא[101]:
|
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ - מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים. | |
|
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. | |
|
כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה... | |
|
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת. | |
|
זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. | |
|
עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח. | |
התפילות ויחסן לקורבנות
במקרא מצינו לעתים הבאת קורבן השלובה בתפילה, כמו תפילת שלמה המלך וקורבנותיו ביום חנוכת בית המקדש הראשון[109], ותפילת שמואל הנביא לניצחון במלחמה בד בבד עם העלאת קורבנו[110].אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, קבעו את תפילות היום[111] במקביל לזמן הקרבת הקורבנות[112]: תפילת שחרית - בזמן המיועד לקרבן התמיד של שחר; תפילת מנחה - בזמן התמיד של בין הערביים; ותפילת ערבית - במשך כל הלילה, במקביל לזמן העלאת בשר העולה על המזבח.
על פי דעה רווחת, התפילות נקבעו רק לאחר חורבן בית המקדש השני, כתחליף לקרבנות. הדברים אינם נכונים, וכבר בזמן המקדש יש איזכור של תפילות קבועות, הכוללות מספר קבוע של ברכות[113].
כך נאמר במשנה[114]:
|
עמדו בתפלה (בתעניות)...אומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש... וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית. | |
|
אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתייה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה. | |
בימי שבת ומועד, בהם הוקרב במקדש קרבן מוסף, קבעו חכמים תפילה מיוחדת, הנקראת "תפילת מוסף". נוסף על כך, קריאת התורה בראש חודש ובמועדים כוללת את הפסוקים בתורה בהם מוזכר קורבן היום.
לאחר חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקורבנות, השתנה נוסח התפילה והותאם למצב החדש, כתפילה לחידוש הקורבנות, במקום הנוסח שבו תפילה להמשך קיומם וקבלתם ברצון. כך לשון תפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בתפילת המוסף מופיע נוסח מורחב של תפילה לחידוש הקורבנות:
|
יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום... הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך. | |
הקורבנות בעתיד
|
ערך מורחב – חידוש עבודת הקורבנות |
|
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר[123]: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ונאמר[124]: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת', הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר...שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר. | |
כך ניסח הרמב"ם[127] את החזון המשיחי בישראל:
|
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה. | |
בקבלה מתואר מצב שבו העולם כולו מתקדם ומתעלה מבחינה רוחנית עד שבעלי החיים משתווים לאדם ברמתם ובשכלם. במצב כזה סובר הרב קוק כי לא יוקרבו קורבנות מהחי, אך ככל הנראה הוא מתייחס לתקופה מאוחרת בהרבה מתקופת הבית השלישי.[128].
לקריאה נוספת
- הרב רא"ם הכהן, דרך שער העליון - עיון במסכת זבחים, הקורבנות ובית המקדש, הוצאת ישיבת עתניאל, 2007.
קישורים חיצוניים
- שיעורים בנושא הקרבנות, באתר ישיבה
- ישראל קנוהל, קבלת קורבנות מן הנוכרים, אתר פשיטא
- מאמר בנושא טעמי הקורבנות לפי הרמב"ם הרמב"ן והרלב"ג
- ישראל מאיר לוינגר, מספר באוזן הבהמה כמום, המעיין ניסן תשע"א
הערות שוליים
- ^ במקרא - שמות י, כו, יב, כה, כ, ד ואבן עזרא. במשנה - אבות פרק א משנה ב: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ופירוש הדברים באבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד: "על העבודה כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת - העולם מתברך". דוגמאות נוספות במסכת יומא פרק ג משנה ג ופרק ז משנה א. אף הרמב"ם כלל את הלכות הקורבנות בספר "עבודה". במקביל, הקרבת קורבנות לאלהים אחרים נקראת עבודה זרה.
- ^ ראו בהמשך.
- ^ ראו להלן על קורבנו של קין. כמה הלכות בתורה הנקשרות לכך: הווידוי על הקורבן (ויקרא ה,ה). השבת הגזל כתנאי לקורבן (ויקרא ה,כג). איסור הבאת קורבן מאתנן זונה. החובה לבנות מזבח שאבניו לא סותתו בברזל, כביטוי לסלידת התורה מרצח, "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ,כא).
- ^ פרקים מ - מח
- ^ בפתיחתו לספרי "עבודה" ו"קורבנות" במשנה תורה.
- ^ דברים פרק ח, ג
- ^ בראשית פרק ח, כא
- ^ במדבר פרק כח, ב
- ^ פרק נ, ח-יג
- ^ תיישים, ראו בראשית לא,י
- ^ פרים שמנים, ישעיה לד,ז
- ^ מאמר שני, כה-כו, בתרגומו של אבן שמואל, ובקיצורים. לדברים אלו מקבילה בספר הזוהר ויצא דף קסד עמוד ב.
- ^ מלך כוזר, דמות סיפרותית שבפיה שם רבי יהודה הלוי את השאלות לחכם היהודי.
- ^ לא נוכחות פיזית, אלא מתן חשיבות למקום.
- ^ חלק שלישי פרק לב, בקיצורים
- ^ הלכות מעילה, ח, ח
- ^ בפירושו לויקרא א,ט
- ^ משנה מסכת סוטה פרק ב משנה א
- ^ תלמוד בבלי מסכת סוטה דף טו עמוד א
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק מו; אך ראו דבריו שם בפרק כו, שם הוא שולל מתן טעמים לחלק מן הפרטים, ורואה בחיפוש הסבר להם "הזיה" או "שגעון" (לפי תרגומים שונים). רש"ר הירש, על כל דין בפסוק בו הוא מופיע. הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א עמ' קל-קעט.
- ^ ראו דעת מקרא לויקרא א,ב.
- ^ ספר הבהיר סימן מו (קט). זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.
- ^ יש מפרשים שירדה אש משמיים ששרפה ו"קיבלה" את קרבנו של הבל (רש"י), ויש מפרשים שמאותה שעה זכה הבל להצלחה מיוחדת במעשיו (נצי"ב).
- ^ פסוק ז: "הלא אם תיטיב שאת...". גם לשון הכתוב לפני כן, "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", רומזת לכך שקבלת הקרבן תלויה באישיותו של האדם (דעת מקרא).
- ^ בראשית ח,כ
- ^ אברהם - בראשית יב,ז (וראו דעת מקרא שם), שם ח, יג,יח, מלבד עקידת יצחק. יצחק - בראשית כו,כה. יעקב - בראשית לה,ז.
- ^ בראשית כב,ו
- ^ בראשית מו,א, וראו גם בראשית כח,כב: "עשר אעשרנו לך" ובפירוש רבי רשב"ם.
- ^ שמות כד, א-יא
- ^ פרשת ויקרא סדורה על פי סדר פרשיות הקרבנות: עולה (פרק א), מנחה (פרק ב), שלמים (פרק ג), חטאת (פרק ד, ופרק ה פסוקים א-יג), ואשם (פרק ה מפסוק יד והלאה). פרשה זו עוסקת בסיבות להבאת הקרבנות ובהלכותיהן העיקריות. פרשת צו חוזרת לפירוט נוסף של הלכות הקרבנות ומה נעשה בהם במקדש: עולה (פרק ו פסוקים א-ו), מנחה (פסוקים ז-טז), חטאת (פסוקים יז-כג), אשם (פרק ז פסוקים א-י) ושלמים (פרק ז מפסוק יא והלאה). שאר הקרבנות מוזכרים בתורה בפרשיות אחרות: פסח - בעיקר בשמות פרק יב. בכור - בעיקר בשמות פרק יג. מעשר בהמה - ויקרא פרק כז פסוק לב.
- ^ "פר העלם דבר של ציבור".
- ^ פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן גדול, הבאים על הוראת הלכה מוטעית של הסנהדרין או הכהן הגדול, שגרמה לעשיית עבירה.
- ^ שריפה זו איננה נחשבת כ"הקטרה" של קרבן, שהרי אין להקריב קורבן מחוץ למקדש, אלא זהו כעין סילוק פסולת. הדבר מתבטא בכך שהתורה קבעה ששריפה זו תהיה ב"בית הדשן", המקום שאליו מפנים בדרך כלל את האפר שהצטבר על המזבח.
- ^ באשם נזיר ואשם מצורע.
- ^ ויקרא כז,לב
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ח
- ^ תלמוד בבלי מסכת בכורות דף נג עמוד א
- ^ בראשית לב,יד, מג,יא.
- ^ על פי ויקרא ה,יא, אם כי, שם מדובר במנחה ללא לבונה, היקרה יותר.
- ^ ויקרא א,ב, שם פס' יד, ויקרא ג,א, ויקרא ד,יד, ועוד.
- ^ משנה מנחות פרק ט משנה ז
- ^ שמות יב,ג-ד
- ^ למשל, כאשר אדם ייעד בהמה לקורבן אשם ולאחר מכן לא היה בה צורך (כגון שהיא נאבדה והוא הקריב אחרת במקומה ולאחר מכן נמצאה הראשונה). במקרה זה הבהמה יוצאת למרעה עד שיתרחש בה מום כלשהו, וניתן יהיה למכור אותה ("לפדות"), והכסף שיתקבל בתמורה נכנס לקופה כללית לנדבת "קיץ המזבח".
- ^ "קיץ" ככינוי לפירות עונת הקיץ, שבאים לקינוח סעודה (תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יב עמוד ב).
- ^ דין זה קייםגם במקצת מהקדשים הקלים, ראו להלן.
- ^ במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו תרומה.
- ^ בליטה היוצאת מן הכבד, כעין בוהן (לדעת הרמב"ם, או הסרעפת, המחיצה המבדילה בין אברי הנשימה לבין אברי העיכול, לדעת רש"י (ויקרא ג, ד).
- ^ ויקרא יז,יא
- ^ בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז).
- ^ פרט לפר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח. משנה מנחות פרק ט משנה ז
- ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א
- ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה טו.
- ^ הדבר מתבקש בחטאת, שבה רק מעט מן הדם נלקח באצבעו של הכהן, ואילו בשאר הקרבנות לא הכרחי שישאר דם.
- ^ ויקרא ב,יג
- ^ תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כא עמוד ב
- ^ למרות שבושאים אחרים כל בני ביתו של הכהן נחשבים ככהנים, כגון אכילת תרומה, ויקרא כב,יא-יג.
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ב משנה א
- ^ ויקרא כא,כב. במובן זה יש לו עדיפות על אשת כהן ובת כהן, שאוכלת תרומה אך לא קדשי קדשים.
- ^ הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרקים ז-ח מפרט ומונה מאה וארבעים מומים.
- ^ חלק שלישי פרק מה, בתרגום הרב יוסף קאפח
- ^ הערת הרב קאפח: "שכלו, תבונתו, לימודו ורמת מושגיו".
- ^ משנה מסכת מידות פרק ב משנה ה
- ^ משנה זבחים פרק יב משנה א, על פי ויקרא יא,כב.
- ^ על פי ההלכה עליו לשבת "שבעה", אבל זוהי חובה מדרבנן, ואם יעבור עליה - אין זו עילה לפסול את הקרבן, פרט ליום הראשון לפטירת קרובו, שבו התורה אסרה עליו להקריב. על מקור האיסור בתורה הדעות חלוקות, ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף טז עמוד א.
- ^ ויקרא כא,י-יב וברש"י
- ^ ויקרא י,ט
- ^ משנה מסכת תענית פרק ב משנה ז. על עבודת הכהנים בשעות הלילה ראו להלן: זמן ההקרבה. שאר אנשי המשמר השבועי שתו יין בלילות, אך לא בימים, שמא אנשי בית האב יזדקקו לעזרתם.
- ^ יחזקאל מד,כ; תלמוד בבלי מסכת תענית דף יז עמוד ב.
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ג משנה א
- ^ משנה מסכת פסחים פרק ה משנה ו
- ^ דברי הימים-ב לה,יא; תלמוד בבלי מסכת יומא דף כו עמוד ב.
- ^ פרט לבהמה שטרם מלאו לה שמונה ימים, ראו להלן.
- ^ ויקרא פרק כב, כב-כד
- ^ משנה תורה, הלכות ביאת המקדש פרק ז והלכות איסורי מזבח פרק ב
- ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב
- ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קו עמוד א: "מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
- ^ הפחה, השליט הפרסי.
- ^ משנה מסכת בכורות פרק ו משנה יב
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א, ורשימת ה"טרפות" במשנה מסכת חולין פרק ג משנה א.
- ^ ויקרא כב,כז
- ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלה עמוד ב בשם רבן שמעון בן גמליאל; תרגום יונתן בויקרא שם.
- ^ ויקרא כב,כח, משנה מסכת זבחים פרק יד משנה ב.
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
- ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף לח עמוד ב. הדבר נלמד מהכתוב (ויקרא כב,כז): "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'".
- ^ הרחבה ברש"ר הירש ויקרא כב,כז-כח
- ^ משנה זבחים פרק ח משנה א
- ^ משנה זבחים פרק ח משנה א
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
- ^ דברים כג,יט
- ^ רמב"ן בפירושו לפסוק זה.
- ^ על פי הפסוק: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך". הפרשנות המסורתית מסבירה שהכוונה לבהמה שהוחלפה בכלב, כאמור (משנה מסכת תמורה פרק ו משנה ג). ההסבר לאיסור זה הוא, שהכלב שימש לציד או לפגיעה באנשים, ולפי פירוש אחר - לפריצות מינית, והיה מקובל להביא את הבהמה שנקנתה בו ככפרה, והתורה באה לשלול את הדבר (רמב"ן ומשך חכמה (לרבי מאיר שמחה מדווינסק) בפירושיהם לפסוק זה). רבי יצחק אברבנאל פירש את הפסוק אחרת, ש"כלב" הוא כינוי לגבר המיועד לזנות, וזהו איסור מקביל ל"אתנן זונה" (ובהתאמה לתוכן הפסוק הקודם, אודות איסור "קדש" ו"קדשה").
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ב משנה א
- ^ משנה שם. דם זה פסול גם אם יאספנו מן הרצפה לכלי.
- ^ אם נזרק על המזבח פעם אחת - הקורבן כשר, גם אם לכתחילה חובה לתת ממנו מספר "מתנות" על המזבח (משנה זבחים פרק ד משנה א, לדעת בית הלל). אם ניתן על המזבח, אך לא במקום המיועד לו - דינו שנוי במחלוקת אמוראים, האם בעליו יצאו ידי חובה (תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כו עמוד ב - כז עמוד א).
- ^ יש אומרים שרק דיבור פוסל, ולא מחשבה בלבד (רש"י במסכת זבחים דף מא עמוד ב ד"ה כגון).
- ^ בערך פיגול מפורטים סוגי המחשבה הפוסלים את הקרבן
- ^ הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה" ריכז את הסוג הראשון, בהמות הפסולות להקרבה, בחטיבה נפרדת, "הלכות איסורי מזבח", לעומת קורבנות שנפסלו תוך כדי ההקרבה, שהלכותיהן הובאו ב"הלכות פסולי המוקדשין".
- ^ מושג זה משמש לכמה אתרים במקדש ומחוצה לו (ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קד עמוד ב). זה המדובר כאן היה ממזרח למזבח (ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרק ט,ג), והוא מיוחד לשריפת קורבנות פסולים בלבד.
- ^ משנה מסכת זבחים פרק ט משניות ב-ג
- ^ שמואל א פרק טו,כב
- ^ א,יא-יב; סא,ח
- ^ פרק ו,ו
- ^ טו,ח; כא,ג
- ^ שמואל מביא קורבנות פעמים רבות: שמואל-א ז,ט, ז,יז, ט,יב, י,ח, טז,ב.
- ^ ישעיהו מג,כג, על פי רש"י ורד"ק.
- ^ ישעיהו נו,ז, ס,ז, ירמיהו יז,כו.
- ^ ראו גם ירמיהו ז,כב, רד"ק שם, ומורה נבוכים חלק ג פרק לב.
- ^ מלכים-א פרק ח
- ^ שמואל-א ז,ח-ט
- ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א, שם עמוד ב, מסכת יומא דף סט עמוד א, ומסכת מגילה דף יז עמוד ב - יח עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב
- ^ נוסחן הסופי של ברכות אלו אכן התגבש רק לאחר החורבן, כשהסנהדרין הייתה ביבנה, ובהתאמה למצב החדש של החורבן, שחייב ניסוח שונה של ברכות שונות.
- ^ מסכת תענית פרק ב משנה ב-ה
- ^ מסכת סוכה דף נג עמוד א. במקבילה בתוספתא סוכה פרק ד הלכה ה הנוסח "משם לבית הכנסת" במקום "משם לתפילה", וראו פירושו של ליברמן שם.
- ^ משנה מסכת יומא פרק ז משנה א
- ^ משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ז ותלמוד בבלי שם דף מא עמוד א: "על העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העוון - כתיקנה", כלומר, כנוסחה השגור והמקובל.
- ^ הושע יד,ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף לא עמוד ב, ומסכת מנחות דף קי עמוד א. מדרש תנחומא פרשת צו סימן יד.
- ^ טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן נ
- ^ הוריות י"א ע"ב.
- ^ משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה א. בפירושו למשנה, בהקדמה ל"פרק חלק", הרמב"ם מונה את היסוד הזה כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה של היהדות.
- ^ דברים יג,א
- ^ דברים כט,כח
- ^ קרבן פסח - שמות יב,כד; קרבן התמיד - שמות כט,מב; קטורת - שמות ל,ח; קרבנות יום הכיפורים - שמות ל,י, ויקרא טז,לד; מנחת חביתין של הכהן הגדול - ויקרא ו,טו.
- ^ ישעיהו פרק ס,ז, יחזקאל פרקים מה-מו (וראו רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק ב הלכה יד), זכריה פרק יד (בעיקר פסוקים כ-כא).
- ^ הלכות מלכים פרק יא הלכה א
- ^ סוף חזון הצמחונות והשלום [1], 16/7/2006,
| הקורבנות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סוגי הקורבנות | ||
| סוגי הקורבנות היסודיים | עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח | |
| קורבנות ציבור | קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים | |
| קורבנות יחיד במועדים | עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים | |
| קורבנות יחיד נוספים | קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, מחוסר כיפורים | |
| הקרבת הקורבנות | ||
| תהליך ההקרבה | לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים | |
| איסורים ופסולים | פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל | |
| מקום ההקרבה | במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו
-------------------------------------------------
==============================================
מכשף והמלחמה הגדולה נגדו
========================== " פעם אחת נסע הבעש"ט (הבעל שם-טוב) עם תלמידיו שלושה ימים רצופים וביום השלישי באו לכפר אחד, וסרו אל בית איש יהודי מוזג הכפר ושאלו אותו אם יוכלו ללון בביתו, וענה ואמר "לא". ובהיותם בבית ראו כי האיש טרוד מאוד והרבה הנרות דולקים בחדר ולא רצה להגיד להם מה הדבר, והפציר בו הבעש"ט מאוד וסיפר לו האיש כדברים האלה לאמור: " הלילה הזה הוא ליל שימורים בביתי, ומחר בעזרת השם אביא את בני הנולד לי בבריתו של אברהם אבינו. ומפני שבן הזה הוא אצלי הבן החמישי, שאחיו הקודמים מתו בליל השימורים בחצות הלילה בלי שום מחלה, על כן אני ירא מאוד פן יקרני אסון גם בלילה זה". אמר לו הבעש"ט: " אל תירא ותיפחד, היה נכון לברית מילה שתהיה מחר ואנכי מבטיחך כי חיה יחיה הנער ולא יקרנו חלילה אסון." כששמע בעל הבית את הדברים פחד לבו ורחב ואמר לבעש"ט : " אם יהיה כדברי אדוני, אתן לו מחצית מהוני ולה’ אלוהים אתן השבח והודיה כל ימי חיי." אמר לו הבעש"ט, אין חפצי בהון, רק תן פדיון הנפש תיכף ומיד והכן שני אנשים חזקים שיעמדו על רגליהם סמוך לעריסת התינוק יחזיקו בידיהם שק פתוח וישמרו להם מלהתנמנם אף רגע". ולתלמידיו פנה וציווה להם לשבת על יד השולחן וללמוד ולאנשים שעמדו על יד העריסה ציווה" אם תרגישו שנפל דבר מה לתוך השק הפתוח, תסגרו תיכף א פיו ותקשרו אותו למעלה בחבל ומיד תבואו אלי ותעירו אותי אם אישן ואומר לכם את אשר תעשו." והוא שכב על מיטתו לנוח. ויהי בחצות הלילה והנה התחילו הנרות לכבות פתאום והתלמידים התאמצו בכל כוחותיהם לעצור בעד הרוח המכבה אותם. בתוך כך ראו שומרי הילד והנה חולדה גדולה בתוך השק. מיד סגרו את פי השק וקשרוהו היטב והעירו את הבעש"ט. כאשר קם אמר להם" יקח כל איש מכם את מקל בידו ויכה את השק בכל כחו ואחר כך השליכוהו החוצה". אחר הדברים האלה באו אל התינוק לראות מה לו וראו והנה הוא בריא ושלם והכינו את עצמם לברית המלה. וכשהגיע הבוקר עשו את הברית כדת וכדין. כאשר כילו את ברית המילה ביקש הבעל בית מאת הבעש"ט להמתין עד הסעודה שמכינים לכבוד המצווה, כי עליו ללכת תחילה אל אדון הכפר להביא לו מיני מתיקה מברית המילה, כי הוא איש רע מאוד והוא ירא ומפחד מפניו. אמר לו הבעש"ט "לך לשלום". ובא בעל הבית אל אדון הכפר והנה הוא חולה ועל פני ניכרים סימני מכות נמרצות. קיבלו האדון בסבר פנים יפות ושאל אותו" מי הוא האיש היושב בביתך? " ענה לו המוזג ואמר: " איש עברי מארץ פולין בא אלי הלילה ללון והוא הציל את בני ממוות." אמר לו האדון: " לך מהר הביתה והגד לאורח שיבוא אלי היום". והלך המוזג מבית האדון בפחי נפש כי ירא היה פן יקרה לבעל שם טוב אסון על ידו וסיפר לו את כל אשר קרהו וגם יעץ לו שלא ילך, אך הבעש"ט אמר: " אין אני ירא ומפחד מפניו ואני אלך אליו". אחר הסעודה הלך הבעש"ט ובא אל אדון הכפר ואמר לו האדון:" ידעתי כי אתה היית בעוכרי, אך יכולת לי מפני שבאת עלי פתאום. אולם אם תרצה לעמוד כנגדי במלחמת הכישוף, לראות מי גדול יותר בחכמה זאת, תמתין עד שאחזור לאיתני ואז נראה". אמר לו הבעש"ט "כן יהיה, ביום הנועד תבוא אתה עם כל חבריך וגם אני עם כל תלמידי, ואז נראה עם מי הכוח. אך זאת תדע אין אני מכשף כלל, איש תמים וירא אלוהים הנני ואין אני ירא מפני הכישוף". וקבעו את היום המיועד והבעש"ט נשא לדרכו. וכשהגיע היום המיועד לקח הבעש"ט את תלמידיו ונסע אל אדון הכפר ויצאו אל השדה, אל מקום בקעה גדולה ורחבה, והבעש"ט עשה עיגול בתוך עיגול ועמד בעיגול התיכוני והתלמידים התייצבו בעיגול השני. אחר כך הזהיר את התלמידים לאמור "עמדו והסתכלו בפני היטב ואם תראו בהם שינוי כל שהוא אזי תהרהרו בתשובה ואל תשיחו דעתכם ממני אף לרגע" ואדון הכפר עם כל חבריו המכשפים גם הם עגו עוגה וכך עמדו אלה מול אלה כל היום. ושילח אדון הכפר בבעש"ט ובתלמידיו נחשים ושרפים, בהמות וחיות יער, ובהגיעם לעיגול הראשון היו כלא היו, ולא נשאר מהם שריד. וכשראה המכשף את כל זאת, חגר את שארית כוחו ושילח בה עדר גדול של חזירי יער הזורקים אש מפיהם והם הצליחו לעבור את העיגול הראשון. אז ראו התלמידים שינוי בפני רבם, והרהרו כולם בתשובה וקראו אל אלוהים ובעזרת השם לא נשאר מהחזירים שריד טרם הגיעם אל העיגול השני. כה עשה המכשף שלוש פעמים ולא על בידו דבר. אז אמר אל הבעש"ט : " רואה אני כי כחי אפס ועתה קח את נפשי". אמר לו הבעש"ט: " הלא הגדתי לך מראש שאין אני מכשף כמוך רק בעל שם טוב אני ולו חפצתי לקחת את נפשך כי עתה היית כבר כפגר מובס. כבר באותו הלילה שבאת להרוג את בן המוכסן יכלתי לעשות אותך לגל של עצמות, אך השארתיך בחיים למען תדע שיש אלוהים חיים בארץ, וכל האוהבים אותו באמת ובלב תמים לא יגורו מפני מכשפים". אחרי כן החריש הבעש"ט ועמד והרהר קצת ואמר: " אך למען הראות לך את כוח השם ואת גבורתו, שא נא עיניך למרום והבט אל טוהר השמיים כרגע". נשא המכשף את עיניו השמיימה ורעה שני עורבים עפים ויורדים מלמעלה, ובאו ועמדו על ראשו וכל אחד מהם ניקר עין אחת משתי עיניו והוא נשאר עיוור כל ימיו, גם כוח הכישוף ניטל ממנו לבל יוכל לעשות רעה לשום איש. ============================== |
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה