בס"ד
אגב עלי' א דפרשת עקב: (מתוך דברים ח,ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי-ה יחיה האדם
(ולהלן בפסוק ט) ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה...
[קשור מאוד ללימוד זה וללימוד זה]
אבן עזרא על דב' ח,ג:
הלחם - שאדם תדיר בו:
מוצא פי ה' - כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:
ספר מבוא לחכמת הקבלה ח"ג מאמר ג עד דלא ידע:
לכן כתר מלכות בגימ' (עם הב' כוללים), היינו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד בדיוק נמרץ. ומובן עכשיו לענ"ד מה שנאמר במלך החכם, ויהי שירו חמשה ואלף, רצוני, כי שלמה המלך היה ראוי להיות מלך המשיח הנקרא בן דוד, ודורו דור ט"ו מאברהם אבינו היינו סיהרא במלואה, כדאיתא במדרש, לכן לו נאה ולו יאה לחבר שיר כזה הרומז אל תכלית היחוד, כי חמשה ואלף היינו אותיות הא הרומזות אל חיבור כתר מלכות. וטעמו של דבר, מילוי אות ה אחרונה הקטנה דבהבראם, מלכות, על ידי אור הנעלם דאלף, פלא עילאה, כתר. והיינו הופעת הבריאה כולה בתקונה השלם. אז נקראת בוגרת וראויה כביכול לזווג ועולה על שלחן מלכים, ונקראת לחמו - לחם אשה לה', לחמו זו אשתו כביכול. לא כן עכשיו בעוה"ר אשר אכתי עבדי פרעה ועבדי אחשורוש אנן, כטעם, הא לחמא עניא
רמב"ן על שמ' טז,ד:
(...)
לחם - בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן (ויקרא ג טז: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה) לחם אשה
\\ רש"י על ויקרא ג,יא: לחם אשה לה' - לחמו של אש לשם גב
\\ וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה = 517 = צדיק בא לעיר = שבירה (זיווג שלם דורש ששניהם יישברו, יורידו קליפות וגאוות וכו') = אבות ובנים = אור יקר = אין קדוש כהוי-ה = גם ברך יברכך (התחלת הזיווג זיווג הברכות השורות על שניהם, המקושרות ומותנות אהדדי מעכשיו) = הביאנו לציון ברנה (להביא את היסוד דנוק' אל היסוד דז"א) = זכור אזכרנו = חונה מלאך הוי-ה סביב ליראיו = יבטחו בך יודעי שמך = ממונו של אדם = מעשה א-להינו (ועל זה הזיווג הוא "מעין עולם הבא") = ספק איסור \\
\\ לחם אשה = 384 = יקטירנה = זכר + נקבה = כָּל-הַנְּחָלִים הלְכִים אֶל-הַיָּם = עַם מָרְדֳּכָי = וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה = אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי (כאשר "לא טוב היות האדם לבדו", ואיך יוכל בלי עזר כנגדו) = [מתוך מש' ח,יד: לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה] אני בינה לי גבורה = בעיר א-להינו = הארץ ומלואה = מהוי-ה יוצא הדבר = על המחיה ועל הכלכלה (הרי מהאשה המזונות והפרנסה לבעלה) = רעים אהובים = שבו ונוחו = משיח י-הוה \\
\\ לריח נחח = 324 = שדך = מעין עולם הבא = ויברך א-להים = איש אחד = יוסף + בנימין = סוד החכמה העליונה = עבד אברהם (= אליעזר + 1) = אש חיה = \אהי"ה + אהו"ה במילוי יו"דין\ = וּמַה-בַּר-בִּטְנִי = כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן = יעננו בקול = לא יכבה נרו = לא ילמדו עוד מלחמה (כשזכר ונקבה שהם רעים אהובים משתדכים בבחי' מעין עולם הבא -כי הזיווג משמים-, אז שניהם זוכים וניצול מבחי' כנגדו כדברי רש"י לא זכה כנגדו להלחם בו) = מדי דברי בכבודך = מי יודע עוז אפך \\
\\ לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ = 708 = [איוב כג,י] כִּי-יָדַע, דֶּרֶךְ עִמָּדִי; בְּחָנַנִי, כַּזָּהָב אֵצֵא (מצודת דוד: "כי ידע - לזה הסתיר עצמו ממני כי יודע הוא הדרך אשר דרכתי בה והוא בחן מעשי ויצאתי נקי כזהב מבלי סיג עון", בחי' קרבן זך וטהור לריח ניחח ממש ליחדא קב"ה ושכינתיה) = קדש ורחץ = (מתוך ש"ב יא,ב: וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד) טוֹבַת מַרְאֶה מְאד = יקרא בהם שמי = (מתוך מ"א ב,ב דוד מצוה את שלמה טרם ילך הוא לעולמו: אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ) אָנכִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ = אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ = רואה את הנולד = רוב מטעמים ורוח נדיבה = שמך בכל הארץ = לא נפלאת היא ממך = חכמה ויראת חטא = בארץ הקודש = בנין ירושלים = בריות גופא = בשושנים = החסידים והישרים \\
\\ כל חלב להוי-ה = 146 = מלאכי חבלה = קום = עולם = הצאן = המצוה = כחול לבן = מחזה א-להים = בכל לבבכם = המאמין = הנאמן = כליל להוי-ה = מלכנו
\\ וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה = 1371 = וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים \\
\\ למ"ד חי"ת מ"ם אל"ף שי"ן ה"י (מילוי יו"ד של "לחם אשה") = 1058 = (מתוך שמ' ט,כג -התחלת מכת ברד: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם) ותהלך אש ארצה = חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת = ניצוץ-אש-עשן-גחלים = מטטרו"ן + נוריא"ל + שמעוא"ל = יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ = פטר בכור ישראל = אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה = (מתוך ש"ב כד,יד: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה) נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו רַחֲמָיו = וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק = נדח"ך במילוי = וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל-עֵת = כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו = (מתוך תהי' עח,יט: וַיְדַבְּרוּ, בֵּאלֹהִים: אָמְרוּ, הֲיוּכַל אֵל--לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן, בַּמִּדְבָּר - כאשר בפסוק כ' "הֲגַם-לֶחֶם, יוּכַל תֵּת" = 992 = הצעת נישואין = מחשבה דיבור מעשה = משוש כל הארץ = עול מלכות שמים = אהבת עולם אהבתיך = העלה רפואה שלמה לכל מכאובינו = זכור אל תשכח = ימין הוי-ה רוממה ימין ה' עושה חיל = רחום וחנון חטאתי לפניך) הֲיוּכַל אֵל לַעֲרךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר \\
(המשך הרמב"ן) לחם אשה, כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם (מיחז' מד,ג - לאכל לחם = 159 = העולם הבא = עגלון = א-ל הוי-ה א-להינו = הללוי-ה כי טוב הוי-ה = כגן א-להים = כי הם חיינו = מלך ונביא = נס גלוי = קטן), ולחם אלהיך (ויקרא כא ז), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):
מזרחי על ברא' מט,כ ( מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ):
(כ) מאכל הבא מחלקו של אשר יהיה שמן. הודיענו בזה שכל מאכל קרוי לחם, ושפירוש "מאשר" מחלקו של אשר, דהיינו מארצו, ושחסר ממנו "תהיה" כאילו אמר, הלחם הבא מארץ אשר תהיה שמנה. ואל תתמה על מלת לחם שבאה פה לשון נקבה ובמקום אחר בלשון זכר "הלחם אזל מכלינו", "כי לא על הלחם לבדו" כי כמוהו "בית" "ומקום". גם יתכן שירצה פה על עוגה או חלה שהיא בלשון נקבה, כמו שפירש הרד"ק בשורש לחם:
מתוך ספר אמרי אמת פ' ויקרא:
ש"ב של בנו כ"ק מרן האדמו"ר בית ישראל זצ"ל:
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, חתן צריך לתקן חטא אדם הראשון שנתערבו על ידו טוב ורע, שם כתיב בעצבון תאכלנה וכתיב בעצב תלדי בנים וצריך לברר הטוב מהרע שכן כתיב מצא אשה מצא טוב, איתא בגמרא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש וכמו כן איתא בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא, וכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואיתא בספר לקוטי פסוקים של ר"ח ויטאל ז"ל שקאי על הזווג שנקרא לחם כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל כי לא *על* *הלחם* *לבדו* יחיה האדם וגו' פירש ר"ח ויטאל ז"ל שבטבע הלחם אין בו לזון אלא שהקב"ה גזר שיזין את האדם וזהו כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והכי נמי בזווג כתיב כי הוא אמר ויהי ודרשו בגמרא זו אשה וברש"י שזו גזרת המלך, והעיקר הוא מוצא פי ה' וכמו שכתוב מה' יצא הדבר, אאזז"ל אמר וכי צריכים ראיה מהתורה נביאים וכתובים דפתא סעדתא דלבא אלא הפירוש הוא שהתורה מסייעת לברר ונביאים מסייעים לברר וכתובים מסייעים לברר, וזה גם כן הפירוש במה שאיתא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש (מהוי-ה אשה לאיש = 713 = תשובה = בעל תורה = דתן ואבירם = שבתאי = בראש ההר = אורות + כלים = פי החירת = והשבת = מוריד שאול ויעל = ביום השלישי = בריאות הגוף = הרואה את הנולד = ויש להם חלק לעולם הבא = וכי הוא טוב לבריות = עם בני ישראל) היינו שהתורה נביאים וכתובים מסייעים לברר שזווגו של אדם יהיה מהקב"ה, וכן כתיב אעשה לו עזר כנגדו הפירוש שכולם מסייעים לברר פנימיות החיות שכן כתיב ראה חיים עם אשה וגו' חלקך בחיים היינו שצריך להיות העיקר על חיות הפנימיות, ואיתא בשם רח"ו ז"ל על מה שמברכין תחלה שהכל נהיה בדברו ואחר כך בורא נפשות רבות שמתחלה הוא כלל הבריאה וצריכים לברר דומם צומח חי ומדבר, וכמו כן יש באדם נפש רוח ונשמה ולכך מברכין תחלה שהכל ברא לכבודו ואחר כך יוצר האדם:
בשבת אומרים ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, כתיב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגו', בשבת זוכים לזה כי שבת היא מעין עולם הבא ולעתיד לבא נזכה לכתרים כדאיתא בגמרא על הפסוק ושמחת עולם על ראשם, וכן איתא בזוה"ק שבת ש' בת ואיתא אימא אוזיפת לברתא מאנהא וכו', אף דכתיב ואת ערום ועריה יש להם לישראל בעצמותם נקודה שהיא היסוד והשלימות, וזהו כי הלבישני בגדי ישע שקודם החטא היה להם חן, וכתיב אחר כך וככלה תעדה כליה ואיתא במפורשים שכלה אפילו כשמסירה כליה גם כן מוצאת חן, זה הוא בבחינת כלה כמות שהיא וקודם החטא היו בבחינת כלה נאה וחסודה שהיו תכשיטין ולבושין ושבת הוא גם כן כמו קודם החטא וזהו בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, שוש אשיש בה' זה שם הוי' בלי ניקוד ובלי לבושין, וכפי שיש לישראל תשוקה ורצון לה' נעשה מזה ניקוד, שהנקודות והטעמים תלויים תמיד בתשוקה ורצון שיש לישראל וזהו שוש אשיש בה' כי הלבישני בגדי ישע שמהרצון נעשה ניקוד וזה ישועה ורחמים, וזהו דכתיב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי ואיתא דחש"ק הוא ר"ת חולם שוא קמץ שהם הנקודות של שם הוי', היינו שמהשמים נותנים רק האותיות ואחר כך נעשים הנקודות לפי החשק:
מתוך ספר פנים יפות על במדבר פרק יא פסוק ד:
ביומא דף ע"ה אמר זכרנו את הדגה רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות, מאי אשר נאכל לישני מעליא היא דכתיב [משלי ל, כ] אכלה ומחתה פיה וכו', יש לפרש הא דאמר והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו הערב רב שהיו גרים לא נאסר להם עריות מאותם שכבר הולידו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ לא היה להם לבכות על העריות אלא מפני שנאסר להם הזנות, כמ"ש הרמב"ם [הלכות אישות פ"א, ה"ה] קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק בא עליה, משקבלו ישראל התורה נאסר להם הזנות, אלא ע"י קידושין וחופה וכתובה שאר כסות באשה המיוחדת לו לעולם, וזהו התאוו תאוה פירוש תאות זנות, ובזה מיושב מ"ש חנם בלא מצות היינו מצות קידושין וחופה שאר וכסות, וע"ז שבו ב"י ובכו מי יאכילנו בשר דהיינו שאר בשר כדכתיב [בראשית כט, טו] אך עצמי ובשרי אתה, וכתיב לקמן ויאכל חצי בשרו:
ויש לפרש מ"ש אשר נאכל במצרים ולא אמר אשר אכלנו מפני שאחז"ל [סוטה ב.] קשה לזווגם כקריעת י"ס, כבר כתבנו בזה בספר כתובה מ"ש כקריעת י"ס ולא אמר כקריעת ירדן, מפני שבים היה הקריעה קשה משני צדדים שנאמר [שמות יד, כט] והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, משא"כ בירדן שלא היה אלא מצד אחד דכתיב [יהושע ג, יג] ויעמדו נד אחד וכן בזיוג קשה משני צדדים. ויש לפרש עוד מפני שאחז"ל [ש"ר כא, ו] וישב הים לאיתנו לתנאי הראשון ואעפ"י שהיה לו תנאי לא נבקע מעצמו, שהרי כתיב הרם את מטך על הים, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, וכן הוא בזיוג אף דכתיב מה' אשה לאיש ואחז"ל [סוטה ב.] שמכריזין קודם לידתו בת פלוני לפלוני, ואז עיקר קושי הזיוג הוא קודם החופה כמ"ש חז"ל [שבת קל.] דלית כתובה דלא רמי בה תגרא, והיינו בשעת כתיבת כתובה קודם החופה אף שדרך לכתוב תנאים ראשונים בשעת שידוכן אעפ"כ רמי בו תגרא בשעת כתיבת הכתובה, והיינו דאמר כקריעת ים סוף דאף שהיה עמו תנאי בשעת הבריאה, אפ"ה הוצרך לרוח קדים עזה עד שנבקע כיון שאמרו מה נאכל לישנא מעליא היא דכתיב אכלה ומחתה פיה, הרי דעיקר שם אכילה הוא שם הזיווג ממש, והמחלוקת היא בשעת החופה בשעה שכותבין הכתובה, והיינו דכתיב אשר נאכל לשון עתיד והתרעמו כיון שהיה מותר בקרובים לא היה צריך לכל זה, כמ"ש הרמב"ן דמי שהיה לו בן ובת היה מזווגם יחד בלא מחלוקת:
בילקוט [בהעלתך תשל"ב] והאספסף אשר בקרבו אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש, יש לפרש ענינו לפי שאחז"ל [ברכות לב.] כשחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך רד כי שיחת עמך, לך רד מגדולתך והיינו שכל ישראל הם גוף אחד וכשירדו ישראל בחטאם מגדולתם בשעת עשייתו המשיכו קצת גם את משה וירד מגדולתו, וכ"ש חז"ל [ב"ב קכא.] שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדיבור עם משה, בזה מובן מ"ש הכתוב וישובו ב"י ויבכו, והיינו שבתחילה נתעורר התאוה ביתר העם מב"י והמשיכו עמהם גם הזקנים, וכיון שנתעורר התאוה גם בזקנים חזרו בני ישראל להתרעם גם בפיהם ובבכיה ובמרד ואמרו זכרנו את הדגה, והיינו דכתיב וישובו ב"י ויבכו משמע שבתחלה היה התאוה בהם בלבבם, ואחר שגרמו שגם הזקנים נמשכו והתאוו תאותם שבו ב"י להתרעם בפיהם, ובזה מובן מה שדיקדק הרמב"ן מ"ש משה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, וכי מה יוכלו הזקנים לעזור ליתן להם בשר לעם:
מתוך שם משמואל, אמור תרע"ה:
איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דלא על חומר וגוש הלחם יחי' האדם אלא על מוצא פי ה' שהוא בהלחם יחי' האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שיש בהמאכל ענין יותר גבוה מהאדם שהרי הוא מחי' את האדם ובהכרח שהוא גבוה מהאדם, עכ"ד, ובודאי הפירוש שיש בו שפע ממקום גבוה שכולל הרוחני והגשמי ע"כ הוא מזין ומחבר את שניהם, והוא כעין מה שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין צלם אלקים, וע"כ בשביל שפגם בענין צלם אלקים הכולל הכל בא העונש ג"כ קישוי המזונות שהוא כולל הכל:
מספר מאור ושמש פ' בשלח ד"ה ואיתא:
והנה על ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה המים נוקבין עד המלכות ומלכות מעלה המים נוקבין לעולם שלמעלה הימנו וכן מעולם לעולם עד בינה, ומבינה למעלה אין בכח שום האדם להעלות מים נוקבין ושם צריך להיות היחוד מיניה וביה, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ונתגלו המים דכורין ועל ידי זה נפעל נסים ונפלאות לישראל. ולעורר סוד העתיקא אי אפשר על ידי האדם רק נתעורר היחוד הזה מיניה וביה כנזכר לעיל. והנה מצינו שלחם נקרא אשה כמאמר הכתוב לחם אשה ריח ניחוח. והנה בשעת קריעת ים סוף היה קטרוג על ישראל כמו שאיתא בגמרא שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה הללו עובדי עבודה זרה וכו', והוצרך להתעורר סוד עתיקא כדי שימתקו הגבורות בשרשן ויושפע עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים שיקרע הים לפניהם. וכשראו בני ישראל שהים סגור בפניהם ופרעה רודף אחריהם, תפסו אומנות אבותם ויצעקו אל ה', אך על ידי תפלתם לא היה באפשרי שיקרע הים לפניהם, לפי שעל ידי אתערותא דלתתא אין מתעלין המים נוקבין אלא עד בינה כנזכר לעיל, והם הוצרכו שיתעורר עליהם רחמים מעולם העליון ובינה תעלה מים נוקבין לעולם היותר גבוה ממנו כו' עד עתיקא, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו פירוש הפסוק מה תצעק אלי לאו עידן צלותא הוא, רצה לומר עתה אין העת להתפלל כי לא יפעלו על ידי התפלה שיקרע להם הים, כי על ידי אתערותא דלתתא לא יעלו המים נוקבין אלא עד בינה והם צריכים ליחוד גבוה אשר אין כח ביד האדם לעורר יחוד זה וצריך אני לעורר היחוד מיניה וביה. וזהו אלי דייקא, כלומר יחוד זה תלויה בי. בעתיקא תליא, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ומשם נתגלו מים דכורין, ועל ידי יחוד זה יקרע הים לפניהם וזאת אי אפשר על ידי אדם רק מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו שאמר משה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, רצה לומר לחם הוא בחינת נוקבא כנזכר לעיל, ורצה לומר הוא יעשה היחוד מיניה וביה. ואתם תחרישון, כלומר תחרישון מלהתפלל כי לא תפעלו בתפלתכם. וזהו ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים
\\ לחם מן השמים \בחי' נשיאת הפכים ביחוד מושלם, בחי' מזון מלאכים\ = 563 = ספר הזוהר = נטילת ידים = נחש הקדמון = ותבלענה = בבשרכם (ללא כל פסולת, כל המן נבלע באיברים) = מאורי האש = מקדש מעט (הגוף הנזון ממזון רוחני בלבד ומשקיף אדם ראוי לכך) = בינה + מלכות = והנהר הרביעי = אגדה והלכה נשקי אהדדי (נשיאת הפכים מקבילה באגדה כנג' שמים והלכה כנג' הלחם) = חכמי התלמוד = כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד = לכף זכות = מה יפו פעמיך בנעלים \\
, פירוש כשבאו ישראל אל מדבר סין כתיב וילונו כל עדת בני ישראל והיו מתרעמין על משה על שהוציאם ממצרים כמאמר הכתוב בשבתנו על סיר הבשר וגו' והיו בבחינה קטנה, ולא היה יכולת בידם להעלות מים נוקבין, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כדי שירד המן לישראל שהיה מעולם גבוה שהוא מאכל המלאכים. וזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רצה לומר שיעשה היחוד מיניה וביה בלא אתערותא דלתתא כדי שירד המן לישראל
אבן עזרא על שמ' כט,יז
כל הנוגע במזבח יקדש - כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים (וזה נפלא מאוד, אם נפרש דברים אלו לפי לחמו זו אשתו וד"ל ואז כל מוצא פי ה' יהיה בחי' הלכות טהרה באישות)
--------------------------
[דברים ח,ג] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְדֹוָד יִחְיֶה האדם
ויענך = 156 = יוסף = ציון = אהל מועד = ממונך = עוף = קנאה = יחזקאל = פיוס = פינוי = יקום = סוד א-להים = אינו גוף = לחן ולכבוד = מהולל מאד = מועדי הוי-ה = מלאך א-דני = עמך הוי-ה
וירעבך = 308 = בדבש = חכם בחסד עליון = מסחר = בוקר = קבור = קרוב = רקוב = קרח = גרמניה = בן אהרן = גורל אחד להוי-ה = 7 * ד"ם = אל מחוץ למחנה = אמרו בגוים = אנכי א-היה לכם לא-להים = בעל דבר = הנהר הגדול = וטהר לבנו = ומלאכים יחפזון = ימלוך הוי-ה לעולם = רוח א-להים בו = על הלחם לבדו יחיה האדם (וזה עובר ב-"וירעבך" ונתקן ואז לא חוזר כי אם על כל מוצא פי וגו', וכן הרעב הוא בחי' לחם לבדו שלא ישביע את הנשמה)
ויאכלך = 87 = בלימה = אלון = חסידה = נדב ואביהוא = עבודה = נבלה = מזכך = אני הוי-ה = לבנה = המה הבל
לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ = 305 = קץ הימין = רננה = ערלה = כפרה = יצהר = היסטוריה = מן הנפלים = אור צח = לחם ברכה = ויברא אלהים = עולם קטן = ויחר אף
לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 339 = יביע אומר = מוסר אביך = מפטיר = שיבה טובה = דבר המגפה = = וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם = וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאד = אז מסיני נצטוו = ויצעקו אל הוי-ה = ומראיך נאוה = למהדרין = עיר חומה = שובה הוי-ה
עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 308 =וירעבך וכו' (רא' לעיל "וירעבך")
עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה האדם = 486 = [ירמ' לב,לח] והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים = בחדרי חדרים = יהי זכרו ברוך = יחי המלך המשיח = כסות = סכות = ויהי ביום השביעי = ציפורנים = ותכס = זרע אחר = ארצה כנען = \ל"ב במילוי\ = אדיר אדירנו = אהבה לזולת = השמים כסאי = פנו לכם מזרחה
486 - 308 (ההפרש בין דרך הטבע כבי' על הלחם לבדו וגו', ודרך עולם התיקון בה על כל מוצא פי וגו') = 178 = ויבאו בני הא-להים = חפץ (החפץ מגשר בין הרצון הפנימי למעשה, כבי' מוריד את הרצון לבחי' עשיה) = לנצח = ויחלם חלום = פחד א-להים = באפל יהלך = מצליח = מקובל = נביא בן נביא = עם חכם
---------------
ענין "עזר כנגדו"
רש"י על ברא' ב,יח: זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם
רמב"ן על ברא' ב,יח:
(יח) לא טוב היות האדם לבדו איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם:
אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא -) דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד, או תאמר זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו וטעם "לא טוב", שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א ד):
מלבי"ם על ברא' ב,יח:
(...)
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה הי' מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה:
והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי מה שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים
וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:
עין יעקב על מסכת ברכות אות קב:
[דף לו ע"ב] הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא יט) "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "עֵץ מַאֲכָל"? לְהָבִיא עֵץ, שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין, לְלַמְּדֶךָ, שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּבִין בְּעָרְלָה, וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ח) "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ":
ילקוט ראובני - ערכים - מילה:
(...)
א"ל רבי שמעון רבי מאי כתיב בשכינת' ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם א"ל וודאי הני הוא כל זמן דנטרים ישראל אות ברית אתמלאיי' כל טוב ולא חסר מיניה נביאי וכד לא נטרים אות ברית אסתלק מיניה נביאי:
\{מדרש דמ"א ע"א\}:
אגב עלי' א דפרשת עקב: (מתוך דברים ח,ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי-ה יחיה האדם
(ולהלן בפסוק ט) ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה...
[קשור מאוד ללימוד זה וללימוד זה]
אבן עזרא על דב' ח,ג:
הלחם - שאדם תדיר בו:
מוצא פי ה' - כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:
ספר מבוא לחכמת הקבלה ח"ג מאמר ג עד דלא ידע:
לכן כתר מלכות בגימ' (עם הב' כוללים), היינו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד בדיוק נמרץ. ומובן עכשיו לענ"ד מה שנאמר במלך החכם, ויהי שירו חמשה ואלף, רצוני, כי שלמה המלך היה ראוי להיות מלך המשיח הנקרא בן דוד, ודורו דור ט"ו מאברהם אבינו היינו סיהרא במלואה, כדאיתא במדרש, לכן לו נאה ולו יאה לחבר שיר כזה הרומז אל תכלית היחוד, כי חמשה ואלף היינו אותיות הא הרומזות אל חיבור כתר מלכות. וטעמו של דבר, מילוי אות ה אחרונה הקטנה דבהבראם, מלכות, על ידי אור הנעלם דאלף, פלא עילאה, כתר. והיינו הופעת הבריאה כולה בתקונה השלם. אז נקראת בוגרת וראויה כביכול לזווג ועולה על שלחן מלכים, ונקראת לחמו - לחם אשה לה', לחמו זו אשתו כביכול. לא כן עכשיו בעוה"ר אשר אכתי עבדי פרעה ועבדי אחשורוש אנן, כטעם, הא לחמא עניא
רמב"ן על שמ' טז,ד:
(...)
לחם - בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד ואמר "ממטיר לחם", כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן (ויקרא ג טז: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה) לחם אשה
\\ רש"י על ויקרא ג,יא: לחם אשה לה' - לחמו של אש לשם גב
\\ וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה = 517 = צדיק בא לעיר = שבירה (זיווג שלם דורש ששניהם יישברו, יורידו קליפות וגאוות וכו') = אבות ובנים = אור יקר = אין קדוש כהוי-ה = גם ברך יברכך (התחלת הזיווג זיווג הברכות השורות על שניהם, המקושרות ומותנות אהדדי מעכשיו) = הביאנו לציון ברנה (להביא את היסוד דנוק' אל היסוד דז"א) = זכור אזכרנו = חונה מלאך הוי-ה סביב ליראיו = יבטחו בך יודעי שמך = ממונו של אדם = מעשה א-להינו (ועל זה הזיווג הוא "מעין עולם הבא") = ספק איסור \\
\\ לחם אשה = 384 = יקטירנה = זכר + נקבה = כָּל-הַנְּחָלִים הלְכִים אֶל-הַיָּם = עַם מָרְדֳּכָי = וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה = אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי (כאשר "לא טוב היות האדם לבדו", ואיך יוכל בלי עזר כנגדו) = [מתוך מש' ח,יד: לִי-עֵצָה, וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה] אני בינה לי גבורה = בעיר א-להינו = הארץ ומלואה = מהוי-ה יוצא הדבר = על המחיה ועל הכלכלה (הרי מהאשה המזונות והפרנסה לבעלה) = רעים אהובים = שבו ונוחו = משיח י-הוה \\
\\ לריח נחח = 324 = שדך = מעין עולם הבא = ויברך א-להים = איש אחד = יוסף + בנימין = סוד החכמה העליונה = עבד אברהם (= אליעזר + 1) = אש חיה = \אהי"ה + אהו"ה במילוי יו"דין\ = וּמַה-בַּר-בִּטְנִי = כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן = יעננו בקול = לא יכבה נרו = לא ילמדו עוד מלחמה (כשזכר ונקבה שהם רעים אהובים משתדכים בבחי' מעין עולם הבא -כי הזיווג משמים-, אז שניהם זוכים וניצול מבחי' כנגדו כדברי רש"י לא זכה כנגדו להלחם בו) = מדי דברי בכבודך = מי יודע עוז אפך \\
\\ לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ = 708 = [איוב כג,י] כִּי-יָדַע, דֶּרֶךְ עִמָּדִי; בְּחָנַנִי, כַּזָּהָב אֵצֵא (מצודת דוד: "כי ידע - לזה הסתיר עצמו ממני כי יודע הוא הדרך אשר דרכתי בה והוא בחן מעשי ויצאתי נקי כזהב מבלי סיג עון", בחי' קרבן זך וטהור לריח ניחח ממש ליחדא קב"ה ושכינתיה) = קדש ורחץ = (מתוך ש"ב יא,ב: וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה, טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד) טוֹבַת מַרְאֶה מְאד = יקרא בהם שמי = (מתוך מ"א ב,ב דוד מצוה את שלמה טרם ילך הוא לעולמו: אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ) אָנכִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ = אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ = רואה את הנולד = רוב מטעמים ורוח נדיבה = שמך בכל הארץ = לא נפלאת היא ממך = חכמה ויראת חטא = בארץ הקודש = בנין ירושלים = בריות גופא = בשושנים = החסידים והישרים \\
\\ כל חלב להוי-ה = 146 = מלאכי חבלה = קום = עולם = הצאן = המצוה = כחול לבן = מחזה א-להים = בכל לבבכם = המאמין = הנאמן = כליל להוי-ה = מלכנו
\\ וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַי-הוָה = 1371 = וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים \\
\\ למ"ד חי"ת מ"ם אל"ף שי"ן ה"י (מילוי יו"ד של "לחם אשה") = 1058 = (מתוך שמ' ט,כג -התחלת מכת ברד: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם) ותהלך אש ארצה = חֲתַן דָּמִים לַמּוּלת = ניצוץ-אש-עשן-גחלים = מטטרו"ן + נוריא"ל + שמעוא"ל = יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ = פטר בכור ישראל = אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה = (מתוך ש"ב כד,יד: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה) נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו רַחֲמָיו = וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק = נדח"ך במילוי = וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל-עֵת = כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו = (מתוך תהי' עח,יט: וַיְדַבְּרוּ, בֵּאלֹהִים: אָמְרוּ, הֲיוּכַל אֵל--לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן, בַּמִּדְבָּר - כאשר בפסוק כ' "הֲגַם-לֶחֶם, יוּכַל תֵּת" = 992 = הצעת נישואין = מחשבה דיבור מעשה = משוש כל הארץ = עול מלכות שמים = אהבת עולם אהבתיך = העלה רפואה שלמה לכל מכאובינו = זכור אל תשכח = ימין הוי-ה רוממה ימין ה' עושה חיל = רחום וחנון חטאתי לפניך) הֲיוּכַל אֵל לַעֲרךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר \\
(המשך הרמב"ן) לחם אשה, כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם (מיחז' מד,ג - לאכל לחם = 159 = העולם הבא = עגלון = א-ל הוי-ה א-להינו = הללוי-ה כי טוב הוי-ה = כגן א-להים = כי הם חיינו = מלך ונביא = נס גלוי = קטן), ולחם אלהיך (ויקרא כא ז), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):
מזרחי על ברא' מט,כ ( מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ):
(כ) מאכל הבא מחלקו של אשר יהיה שמן. הודיענו בזה שכל מאכל קרוי לחם, ושפירוש "מאשר" מחלקו של אשר, דהיינו מארצו, ושחסר ממנו "תהיה" כאילו אמר, הלחם הבא מארץ אשר תהיה שמנה. ואל תתמה על מלת לחם שבאה פה לשון נקבה ובמקום אחר בלשון זכר "הלחם אזל מכלינו", "כי לא על הלחם לבדו" כי כמוהו "בית" "ומקום". גם יתכן שירצה פה על עוגה או חלה שהיא בלשון נקבה, כמו שפירש הרד"ק בשורש לחם:
מתוך ספר אמרי אמת פ' ויקרא:
ש"ב של בנו כ"ק מרן האדמו"ר בית ישראל זצ"ל:
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, חתן צריך לתקן חטא אדם הראשון שנתערבו על ידו טוב ורע, שם כתיב בעצבון תאכלנה וכתיב בעצב תלדי בנים וצריך לברר הטוב מהרע שכן כתיב מצא אשה מצא טוב, איתא בגמרא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש וכמו כן איתא בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא, וכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ואיתא בספר לקוטי פסוקים של ר"ח ויטאל ז"ל שקאי על הזווג שנקרא לחם כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ועל כי לא *על* *הלחם* *לבדו* יחיה האדם וגו' פירש ר"ח ויטאל ז"ל שבטבע הלחם אין בו לזון אלא שהקב"ה גזר שיזין את האדם וזהו כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והכי נמי בזווג כתיב כי הוא אמר ויהי ודרשו בגמרא זו אשה וברש"י שזו גזרת המלך, והעיקר הוא מוצא פי ה' וכמו שכתוב מה' יצא הדבר, אאזז"ל אמר וכי צריכים ראיה מהתורה נביאים וכתובים דפתא סעדתא דלבא אלא הפירוש הוא שהתורה מסייעת לברר ונביאים מסייעים לברר וכתובים מסייעים לברר, וזה גם כן הפירוש במה שאיתא מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש (מהוי-ה אשה לאיש = 713 = תשובה = בעל תורה = דתן ואבירם = שבתאי = בראש ההר = אורות + כלים = פי החירת = והשבת = מוריד שאול ויעל = ביום השלישי = בריאות הגוף = הרואה את הנולד = ויש להם חלק לעולם הבא = וכי הוא טוב לבריות = עם בני ישראל) היינו שהתורה נביאים וכתובים מסייעים לברר שזווגו של אדם יהיה מהקב"ה, וכן כתיב אעשה לו עזר כנגדו הפירוש שכולם מסייעים לברר פנימיות החיות שכן כתיב ראה חיים עם אשה וגו' חלקך בחיים היינו שצריך להיות העיקר על חיות הפנימיות, ואיתא בשם רח"ו ז"ל על מה שמברכין תחלה שהכל נהיה בדברו ואחר כך בורא נפשות רבות שמתחלה הוא כלל הבריאה וצריכים לברר דומם צומח חי ומדבר, וכמו כן יש באדם נפש רוח ונשמה ולכך מברכין תחלה שהכל ברא לכבודו ואחר כך יוצר האדם:
בשבת אומרים ימינא ושמאלא וביניהו כלה בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, כתיב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגו', בשבת זוכים לזה כי שבת היא מעין עולם הבא ולעתיד לבא נזכה לכתרים כדאיתא בגמרא על הפסוק ושמחת עולם על ראשם, וכן איתא בזוה"ק שבת ש' בת ואיתא אימא אוזיפת לברתא מאנהא וכו', אף דכתיב ואת ערום ועריה יש להם לישראל בעצמותם נקודה שהיא היסוד והשלימות, וזהו כי הלבישני בגדי ישע שקודם החטא היה להם חן, וכתיב אחר כך וככלה תעדה כליה ואיתא במפורשים שכלה אפילו כשמסירה כליה גם כן מוצאת חן, זה הוא בבחינת כלה כמות שהיא וקודם החטא היו בבחינת כלה נאה וחסודה שהיו תכשיטין ולבושין ושבת הוא גם כן כמו קודם החטא וזהו בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין, שוש אשיש בה' זה שם הוי' בלי ניקוד ובלי לבושין, וכפי שיש לישראל תשוקה ורצון לה' נעשה מזה ניקוד, שהנקודות והטעמים תלויים תמיד בתשוקה ורצון שיש לישראל וזהו שוש אשיש בה' כי הלבישני בגדי ישע שמהרצון נעשה ניקוד וזה ישועה ורחמים, וזהו דכתיב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי ואיתא דחש"ק הוא ר"ת חולם שוא קמץ שהם הנקודות של שם הוי', היינו שמהשמים נותנים רק האותיות ואחר כך נעשים הנקודות לפי החשק:
מתוך ספר פנים יפות על במדבר פרק יא פסוק ד:
ביומא דף ע"ה אמר זכרנו את הדגה רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות, מאי אשר נאכל לישני מעליא היא דכתיב [משלי ל, כ] אכלה ומחתה פיה וכו', יש לפרש הא דאמר והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו הערב רב שהיו גרים לא נאסר להם עריות מאותם שכבר הולידו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, א"כ לא היה להם לבכות על העריות אלא מפני שנאסר להם הזנות, כמ"ש הרמב"ם [הלכות אישות פ"א, ה"ה] קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק בא עליה, משקבלו ישראל התורה נאסר להם הזנות, אלא ע"י קידושין וחופה וכתובה שאר כסות באשה המיוחדת לו לעולם, וזהו התאוו תאוה פירוש תאות זנות, ובזה מיושב מ"ש חנם בלא מצות היינו מצות קידושין וחופה שאר וכסות, וע"ז שבו ב"י ובכו מי יאכילנו בשר דהיינו שאר בשר כדכתיב [בראשית כט, טו] אך עצמי ובשרי אתה, וכתיב לקמן ויאכל חצי בשרו:
ויש לפרש מ"ש אשר נאכל במצרים ולא אמר אשר אכלנו מפני שאחז"ל [סוטה ב.] קשה לזווגם כקריעת י"ס, כבר כתבנו בזה בספר כתובה מ"ש כקריעת י"ס ולא אמר כקריעת ירדן, מפני שבים היה הקריעה קשה משני צדדים שנאמר [שמות יד, כט] והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, משא"כ בירדן שלא היה אלא מצד אחד דכתיב [יהושע ג, יג] ויעמדו נד אחד וכן בזיוג קשה משני צדדים. ויש לפרש עוד מפני שאחז"ל [ש"ר כא, ו] וישב הים לאיתנו לתנאי הראשון ואעפ"י שהיה לו תנאי לא נבקע מעצמו, שהרי כתיב הרם את מטך על הים, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, ואח"כ כתיב ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, וכן הוא בזיוג אף דכתיב מה' אשה לאיש ואחז"ל [סוטה ב.] שמכריזין קודם לידתו בת פלוני לפלוני, ואז עיקר קושי הזיוג הוא קודם החופה כמ"ש חז"ל [שבת קל.] דלית כתובה דלא רמי בה תגרא, והיינו בשעת כתיבת כתובה קודם החופה אף שדרך לכתוב תנאים ראשונים בשעת שידוכן אעפ"כ רמי בו תגרא בשעת כתיבת הכתובה, והיינו דאמר כקריעת ים סוף דאף שהיה עמו תנאי בשעת הבריאה, אפ"ה הוצרך לרוח קדים עזה עד שנבקע כיון שאמרו מה נאכל לישנא מעליא היא דכתיב אכלה ומחתה פיה, הרי דעיקר שם אכילה הוא שם הזיווג ממש, והמחלוקת היא בשעת החופה בשעה שכותבין הכתובה, והיינו דכתיב אשר נאכל לשון עתיד והתרעמו כיון שהיה מותר בקרובים לא היה צריך לכל זה, כמ"ש הרמב"ן דמי שהיה לו בן ובת היה מזווגם יחד בלא מחלוקת:
בילקוט [בהעלתך תשל"ב] והאספסף אשר בקרבו אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש, יש לפרש ענינו לפי שאחז"ל [ברכות לב.] כשחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך רד כי שיחת עמך, לך רד מגדולתך והיינו שכל ישראל הם גוף אחד וכשירדו ישראל בחטאם מגדולתם בשעת עשייתו המשיכו קצת גם את משה וירד מגדולתו, וכ"ש חז"ל [ב"ב קכא.] שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדיבור עם משה, בזה מובן מ"ש הכתוב וישובו ב"י ויבכו, והיינו שבתחילה נתעורר התאוה ביתר העם מב"י והמשיכו עמהם גם הזקנים, וכיון שנתעורר התאוה גם בזקנים חזרו בני ישראל להתרעם גם בפיהם ובבכיה ובמרד ואמרו זכרנו את הדגה, והיינו דכתיב וישובו ב"י ויבכו משמע שבתחלה היה התאוה בהם בלבבם, ואחר שגרמו שגם הזקנים נמשכו והתאוו תאותם שבו ב"י להתרעם בפיהם, ובזה מובן מה שדיקדק הרמב"ן מ"ש משה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני, וכי מה יוכלו הזקנים לעזור ליתן להם בשר לעם:
מתוך שם משמואל, אמור תרע"ה:
איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דלא על חומר וגוש הלחם יחי' האדם אלא על מוצא פי ה' שהוא בהלחם יחי' האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שיש בהמאכל ענין יותר גבוה מהאדם שהרי הוא מחי' את האדם ובהכרח שהוא גבוה מהאדם, עכ"ד, ובודאי הפירוש שיש בו שפע ממקום גבוה שכולל הרוחני והגשמי ע"כ הוא מזין ומחבר את שניהם, והוא כעין מה שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין צלם אלקים, וע"כ בשביל שפגם בענין צלם אלקים הכולל הכל בא העונש ג"כ קישוי המזונות שהוא כולל הכל:
מספר מאור ושמש פ' בשלח ד"ה ואיתא:
והנה על ידי אתערותא דלתתא הוא מעלה המים נוקבין עד המלכות ומלכות מעלה המים נוקבין לעולם שלמעלה הימנו וכן מעולם לעולם עד בינה, ומבינה למעלה אין בכח שום האדם להעלות מים נוקבין ושם צריך להיות היחוד מיניה וביה, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ונתגלו המים דכורין ועל ידי זה נפעל נסים ונפלאות לישראל. ולעורר סוד העתיקא אי אפשר על ידי האדם רק נתעורר היחוד הזה מיניה וביה כנזכר לעיל. והנה מצינו שלחם נקרא אשה כמאמר הכתוב לחם אשה ריח ניחוח. והנה בשעת קריעת ים סוף היה קטרוג על ישראל כמו שאיתא בגמרא שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה הללו עובדי עבודה זרה וכו', והוצרך להתעורר סוד עתיקא כדי שימתקו הגבורות בשרשן ויושפע עליהם חסדים גדולים ורחמים פשוטים שיקרע הים לפניהם. וכשראו בני ישראל שהים סגור בפניהם ופרעה רודף אחריהם, תפסו אומנות אבותם ויצעקו אל ה', אך על ידי תפלתם לא היה באפשרי שיקרע הים לפניהם, לפי שעל ידי אתערותא דלתתא אין מתעלין המים נוקבין אלא עד בינה כנזכר לעיל, והם הוצרכו שיתעורר עליהם רחמים מעולם העליון ובינה תעלה מים נוקבין לעולם היותר גבוה ממנו כו' עד עתיקא, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו פירוש הפסוק מה תצעק אלי לאו עידן צלותא הוא, רצה לומר עתה אין העת להתפלל כי לא יפעלו על ידי התפלה שיקרע להם הים, כי על ידי אתערותא דלתתא לא יעלו המים נוקבין אלא עד בינה והם צריכים ליחוד גבוה אשר אין כח ביד האדם לעורר יחוד זה וצריך אני לעורר היחוד מיניה וביה. וזהו אלי דייקא, כלומר יחוד זה תלויה בי. בעתיקא תליא, רצה לומר שבינה תעלה מים נוקבין לעולם שלמעלה ממנו וכן מעולם לעולם עד העתיקא ומשם נתגלו מים דכורין, ועל ידי יחוד זה יקרע הים לפניהם וזאת אי אפשר על ידי אדם רק מיניה וביה כנזכר לעיל. וזהו שאמר משה לישראל ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, רצה לומר לחם הוא בחינת נוקבא כנזכר לעיל, ורצה לומר הוא יעשה היחוד מיניה וביה. ואתם תחרישון, כלומר תחרישון מלהתפלל כי לא תפעלו בתפלתכם. וזהו ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים
\\ לחם מן השמים \בחי' נשיאת הפכים ביחוד מושלם, בחי' מזון מלאכים\ = 563 = ספר הזוהר = נטילת ידים = נחש הקדמון = ותבלענה = בבשרכם (ללא כל פסולת, כל המן נבלע באיברים) = מאורי האש = מקדש מעט (הגוף הנזון ממזון רוחני בלבד ומשקיף אדם ראוי לכך) = בינה + מלכות = והנהר הרביעי = אגדה והלכה נשקי אהדדי (נשיאת הפכים מקבילה באגדה כנג' שמים והלכה כנג' הלחם) = חכמי התלמוד = כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד = לכף זכות = מה יפו פעמיך בנעלים \\
, פירוש כשבאו ישראל אל מדבר סין כתיב וילונו כל עדת בני ישראל והיו מתרעמין על משה על שהוציאם ממצרים כמאמר הכתוב בשבתנו על סיר הבשר וגו' והיו בבחינה קטנה, ולא היה יכולת בידם להעלות מים נוקבין, והוצרך הקב"ה לעשות היחוד מיניה וביה כדי שירד המן לישראל שהיה מעולם גבוה שהוא מאכל המלאכים. וזהו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רצה לומר שיעשה היחוד מיניה וביה בלא אתערותא דלתתא כדי שירד המן לישראל
אבן עזרא על שמ' כט,יז
כל הנוגע במזבח יקדש - כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים (וזה נפלא מאוד, אם נפרש דברים אלו לפי לחמו זו אשתו וד"ל ואז כל מוצא פי ה' יהיה בחי' הלכות טהרה באישות)
--------------------------
[דברים ח,ג] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְדֹוָד יִחְיֶה האדם
ויענך = 156 = יוסף = ציון = אהל מועד = ממונך = עוף = קנאה = יחזקאל = פיוס = פינוי = יקום = סוד א-להים = אינו גוף = לחן ולכבוד = מהולל מאד = מועדי הוי-ה = מלאך א-דני = עמך הוי-ה
וירעבך = 308 = בדבש = חכם בחסד עליון = מסחר = בוקר = קבור = קרוב = רקוב = קרח = גרמניה = בן אהרן = גורל אחד להוי-ה = 7 * ד"ם = אל מחוץ למחנה = אמרו בגוים = אנכי א-היה לכם לא-להים = בעל דבר = הנהר הגדול = וטהר לבנו = ומלאכים יחפזון = ימלוך הוי-ה לעולם = רוח א-להים בו = על הלחם לבדו יחיה האדם (וזה עובר ב-"וירעבך" ונתקן ואז לא חוזר כי אם על כל מוצא פי וגו', וכן הרעב הוא בחי' לחם לבדו שלא ישביע את הנשמה)
ויאכלך = 87 = בלימה = אלון = חסידה = נדב ואביהוא = עבודה = נבלה = מזכך = אני הוי-ה = לבנה = המה הבל
לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ = 305 = קץ הימין = רננה = ערלה = כפרה = יצהר = היסטוריה = מן הנפלים = אור צח = לחם ברכה = ויברא אלהים = עולם קטן = ויחר אף
לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 339 = יביע אומר = מוסר אביך = מפטיר = שיבה טובה = דבר המגפה = = וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם = וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאד = אז מסיני נצטוו = ויצעקו אל הוי-ה = ומראיך נאוה = למהדרין = עיר חומה = שובה הוי-ה
עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם = 308 =וירעבך וכו' (רא' לעיל "וירעבך")
עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה האדם = 486 = [ירמ' לב,לח] והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים = בחדרי חדרים = יהי זכרו ברוך = יחי המלך המשיח = כסות = סכות = ויהי ביום השביעי = ציפורנים = ותכס = זרע אחר = ארצה כנען = \ל"ב במילוי\ = אדיר אדירנו = אהבה לזולת = השמים כסאי = פנו לכם מזרחה
486 - 308 (ההפרש בין דרך הטבע כבי' על הלחם לבדו וגו', ודרך עולם התיקון בה על כל מוצא פי וגו') = 178 = ויבאו בני הא-להים = חפץ (החפץ מגשר בין הרצון הפנימי למעשה, כבי' מוריד את הרצון לבחי' עשיה) = לנצח = ויחלם חלום = פחד א-להים = באפל יהלך = מצליח = מקובל = נביא בן נביא = עם חכם
---------------
ענין "עזר כנגדו"
רש"י על ברא' ב,יח: זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם
רמב"ן על ברא' ב,יח:
(יח) לא טוב היות האדם לבדו איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם:
אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא -) דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיו בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד, או תאמר זרע, כפי המחלוקת הידוע בעיבור והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו וטעם "לא טוב", שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א ד):
מלבי"ם על ברא' ב,יח:
(...)
אמנם ממה שהקדים לזה לא טוב היות האדם לבדו, משמע שזה הי' מצד שרצה לעשות לו עזר וכן סיים ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שמבואר שמצד זה הביאם אל האדם, מבואר שה' רצה לעשות עזר אל האדם שיתעסק בצרכי ביתו, שהאשה תתקן לו מאכלו וכל צרכי ביתו. והנה גם מבע"ח ימצא האדם עזר, הסוס לרכיבה והחמור והגמל לטעינה וכן רבים, רק שה' רצה לעשות עזר כנגדו, שיעזור לו בכל צרכיו לאפות ולבשל ולהיות לו לצוותא, שע"ז אמר מלת כנגדו, וע"כ אמר שיצר ה' כל חית השדה ויבא אל האדם, שהאדם מושל על כולם, וכולם מוכנים לשרתו, ועפ"ז קרא להם שמות כפי התשמיש והצורך שישיג מהם, כמלך שקורא שמות לעבדיו על שם פקודתם שר המשקים ושר האופים וכדומה, ועפ"ז יאמר שהגם שכבר מצא מהם עזר להאדם בכמה ענינים לא מצא מהם עזר שיהיה כנגדו, כמו העזר שימצא מהאשה שהיא עומדת נגדו הן לבנים הן לבנות הבית ולכלכלהו. ותראה שתחלה אמר ויצר ה' כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובקריאת שמות הוסיף לכל הבהמה, כי נודע שכל בהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות ונמצא עוד מכל אחד מינו הפראי, חמור הבר ושור הבר וכדומה, רק שהאדם כבשם תחת רשותו וע"י שנוי המזונות וגדולם אצל האדם נשתנה טבעם ממדברי לבייתי, וע"כ במ"ש ויצר ה' לא הזכיר בהמה כי בתחלה היו כולם חית השדה היינו מדברים, רק אחר שהביאם אל האדם, ברר אדם מהם אלה שראה שיוכל לעשותם בייתים, ולקחם לעצמו וקרא להם שמות כפי תשמישן בביתו ובשדהו, ואז קרא שמות לכל הבהמה:
והנה שתול באדם שכל עיוני ושכל מעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעתם על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי מה שהם ראוים להיות והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, א) המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, ואיך יתנהג בכל מדה ומדה, ב) המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים
וכדומה, ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלהים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח ג"כ פרי עץ הדעת טו"ר, ימצא לכל זה עזר ע"י אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי, הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו, כמ"ש חז"ל אלמלי לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שאחר שכל מדה ומדה ימצא דוגמתו באחת מנפשות הבע"ח, ששם המדה שתולה ביושר ובכח טבעי, ובפרט בבע"ח הראשונים שהיו מעשה ידי יוצר והיו כל הכחות שתולות באורח מישור לא כמו אחר החטא שנשחתו גם הבע"ח והתחילו לטרוף טרף וכמו שיתבאר עוד, א"כ היו הבע"ח עזר על שכל המדותי, ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טו"ר, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, לטישת הפנינים, ועשות כלי חפץ, ובנות ארמונות מלכים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, וע"ז עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים, שע"ז אמרו חכמינו ז"ל אדם אנדרוגינוס בראו, והכתוב מעיד זכר ונקבה בראם, שתכף בעת הבריאה היו זו"נ רק שהיו דבוקים יחד ולא היתה יכולה להיות לו לצוותא בצרכי הבית, עד אחר הנסירה שעמדה כנגדו לא בצדו, ובזה יובן היטב מ"ש שהביא כל חיות השדה ולא מצא עזר כנגדו, שהגם שמצא עזר לשכל המדותי, לא מצא עזר לשכל המלאכותי לעשות מלאכת הבית והמאכלים כדי שהאדם לא יעסוק רק בשכל העיוני לבד:
עין יעקב על מסכת ברכות אות קב:
[דף לו ע"ב] הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא יט) "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "עֵץ מַאֲכָל"? לְהָבִיא עֵץ, שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין, לְלַמְּדֶךָ, שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּבִין בְּעָרְלָה, וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ח) "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ":
ילקוט ראובני - ערכים - מילה:
(...)
א"ל רבי שמעון רבי מאי כתיב בשכינת' ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם א"ל וודאי הני הוא כל זמן דנטרים ישראל אות ברית אתמלאיי' כל טוב ולא חסר מיניה נביאי וכד לא נטרים אות ברית אסתלק מיניה נביאי:
\{מדרש דמ"א ע"א\}:
