מצרים, מדבר, וארץ חמדה

(עוד משל לאותו נמשל)

מאת דניאל ישראל גינרמן, באהבה

שלושה יצרים באדם: מצרים, מדבר (מידבר), וארץ חמדה. ושלושת היצרים מתגלים שניים שניים, ויש תמיד אחד בנעלם. המצרי רואה לפניו את המדבר ומרגיש אותו מלכודת גדולה ונוראה, נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים לרוות. אז נאנח, ומשיב מבט אל אחוריו, אל הדגים והקישואים, והאבטיחים, וחציר ובצלים ושומים, אותם הוא אוכל בחינם. ומתוך הצמצום והגסות של מצרים, אינו רואה שבאמת חינם הוא אוכל, אך חינם מכוח ארץ חמדה, ולא חינם ממצרים אשר מעבידים אותו בפרך.

ויצר המדבר אינו רואהו ואינו נבהל, כי העוגן שלו טמון עמוק מפני המרחב: כל אשר יביא אל פיו יהיה טעמו כטעם המן שנתהוה מהשמים, וטעמו כזה של כל מאכל אשר יחפוץ. מדבר הוא חיבור בין דבר לדבר, בין דבר לדיבור; הוא כוננות לשלום בין גוף ולב, בין ארץ לשמים. כל הכיוונים פתוחים לעברי; שאין לי כי אם להטיב בדרכי, ומלאכתי תיעשה בידי מעשיי; כי מקור השפע טמון בלבי, ומעשה ידיי כוננהו. אם אני צמא, ונכון לדרכי למצוא מים, גם מצור החלמיש יוצאו לי. אם אני רעב, כמידת אשר ישביע את ביתי היום יזדמן לי. אכילתי במצרים רווחה לי הכנעה לשעבוד וחוסר אונים. אכילתי במדבר מזכה אותי ברווח גדול של אמונה מצטברת וגודלת ופורה, עד אשר איראה מוזר ותמהוני לבני הכרך. מהיעלם כל גבולות במרחב, אני מקבל כוח לגלות את הגבולות של עצמי, ואני מכשיר אותם לחיבורים תקינים על מנת שאזכה לחצות את הירדן, ולכבוש ברגליי את ארץ חמדת אבות, להתהוות אותה התגלמות של חוקי שמים על פני הארץ, אותה אהבה מיוחלת אשר אין בלעדיה ישועה. כי הכלל הוא שזה הנולד במצרים לעולם לא ישיג ארץ חמדה, והנולד במדבר יתקשה להבין שמישהו בחר לחיות לפי מצרים. והנולד בארץ חמדה לא יראה בשממת המדבר שום אפשרות לדון ואולי לבחור בה; כי אם אל השקועים במצרים יפנה, למשוך מהם עדיו בחדוות קפיצה על פני תהום של נעלם; ואם יתקלקל ויפול חו"ש ארץ חמדה מהשלום המחזיק אותו לבחינת ארץ אכלת יושביה, רוכב על שפתי מרמה, ורבה עליך חית השדה, והבהלה תתפשט ברעם וברעש וקול גדול; וכלל ידוע אשר לא אל המדבר כי אם אל תוך עמקי מצרים יפול, לתקן באהבה שוב את לבו מגעגוע עז, עד אשר יקרע שחקים בזעקת אמת.

אם אני לא הכרתי כי אם מצרים בחיי, ומצרים גברו והתאכזרו עלי עד אשר אזעק, וזעקתי אשר זעקתי עוררה רחמים בשמים ויוציאני ה' אלהי משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא נעשה באמת כלום, עד אשר את מצרים אוציא גם אני מתוכי. כי אם לא כן, לפי מצרים אחזה בארץ חמדה, ואדמה אותה בלבי לעוד מצרים כשלי. עד אשר אתפתה לבחון אותה כמידת ארץ אכלת יושביה; כי המשל היה נכון, אך נכשלנו בו, כי לא דרשנהו (דרשנוהו) כמשפט. אז המדבר יבוא לפתוח את עיניי למעשי מרום, להמשכיות הבלתי נפסקת לעולם בין עולם האיחוד הדק לבין עולם הרבוי העבה, בין עולם לנעלם, בין אהבה לבין עושיה. ובדרך של תיקון לבי לפי מידות הנותן ליעף כח, אגיע למרגלות הר סיני, לקבל תורה פשוטה בנויה על עשר עקרונות יסוד לכל טוב, אשר אפנים עד כדי שיהיו כחרותים על קורות לבי. ורק בשלב השלשי בהליכתי במדבר אתבונן ואלמד איך לעשות מקדש בעולמי מחוצה לי, להפוך למקדש את עולמי, אשר יכשיר את תוכי להיות אלוהות שוכנת בי.

ועדיין, אם טמאתי במצרים את לבי ואת עיניי, ולא הספקתי להוציא את מצרים לגמרי מתוכי, לא אוכל להתחבר לארץ חמדה. עד כדי שכל מקום בו אהיה,  בחינת ארץ חמדה תימנע ממנו, כי ארץ חמדת אבות היא ברכת שמים מעל, מתלבשת בקליפות ומלבושים לחול על פני הארץ; ובשורה זו לא תושג לעולם לתודעה נגועה במצרים.

לימדונו בעלי דעה כי יש תמיד שער לא נעול. כי אם תיקון הלב במדבר יכופף את בחינת מצרים שבי לבחינת מדבר, כך שזכר השעבוד מניע אותי לשמור מאוד על החופש, וזכר האכזריות מחזק אותי לחמול ולאהוב, וזכר העוול מוביל אותי לרדוף צדק בעולמי, וזכר האלילות מזכך אותי לאלוהות, אז דוקא מצרים עם מדבר שבי יתחברו כאילו מירושלם ממש ביחסי גומלין של אהבה ליצור לב חדש בקרבי, המסוגל לתקן ארץ חמדה, להישמע שיר השירים בכל ארחות החיים.

אני יושב כבר מזמן כאן, בעבר המזרחי, בערבות מואב. מדי יום אני נזכר בכל התהליך המכונן אשר הוביל אותי הנה. פעם ועוד פעם, אני חווה אותו קצת מחדש, עם המתקות חדשות ותיקוני הידור. אני מביט אל הנהר הצר: לא הוא חוסם את דרכי. מרים את עיניי וצופה על יריחו, השער הרוחני לארץ חמדת אבות, המפתח המיוחל. אני משיר מעלי את עורות המדבר, וצועד בבטחה להפיץ אורות, שהנקתי ותקנתי בלבי. כל הזמן מגיעים הנה עוד ועוד חברים, כאלו הסוחבים אתם את כל מצרים, עד כאלו בני חורין המוכנים לכונן עולם חדש. אולי את בתוך הקהל, מחפשת אותי; ועת רצון להיכנס לארץ חמדה ביחד.