בס"ד
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך = 1541
שלום בחילך = האמת = 446 = זוג משמים = חסד שבחסד = לשמוע = מרור
ברכות סד,א
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהלים קיט, קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב, ט) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
הדרן עלך פרק הרואה וסליקא לה מסכת ברכות
ראש-תוך-סוף
ישבש"ב = 614 = חרות
הלוחיללוארמנות"י = 832 = ארץ ישראל = [שמ' ] י-הוה איש מלחמה י-הוה שמו = מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד
ימכה"כ = 95 = המלך = טוב וחסד
= סלה
זה נראה סדר הפוך; קודם צריך לקבל עול מלכות "המלך", ומזה לזכות בברכת ה' איש מלחמה ה' שמו
להגן עלינו ולהוביל אותנו לבחינת ארץ ישראל בכך שאנחנו מאמינים רק באחד ולא מפחדים מזולתו; ושלב ההמתקה הוא החרות
ובכן, אם זה סדר הפוך, מאי נפקא מינה? שגם הפסוק בסדר הפוך; כי מתוך כך שיהיה שלוה בארמנותיך, תזכי לשלום בחילך
--------------------------
מאת: קובי יקיר
תאריך: כ"ב אייר התש"ע
ביאור לתהילים קכב' לכבוד יום ירושלים
בס"ד
תהילים פרק קכב
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה.
ה כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
ו שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.
ז יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
ח לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
ט לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:
איש המעלה ששאיפתו גבוהה ואידיאלית, ומעשיו מכוונים למימוש מטרתו העליונה, נעשים ימיו כמעלות המובילות מהבית אל העליה, מהארץ לשמים.
על כן אמר: שיר המעלות לדוד, זהו השיר המתאר את המאורעות והמעשים, המהווים שלבים בדרך לאידיאל העליון של דוד המלך ע"ה. זהו שירו של דוד, בערוב ימיו, בו הוא מתאר, בהתלהבות ובשמחה, את התחנות המרכזיות בבנין ירושלים, לקראת בנין בית ה'.
המתבונן בחייו של דוד עפ"י דברי הנביא, מבחין בכך שבנין בית לה' הוא "תכלית הכוסף" שלו.
בבורחו מפני שאול אל שמואל1 יושבים הם בניות ברמה2, יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם, עסוקים במציאת מקום לבית המקדש. אע"פ שדוד נמצא בסכנה ועליו להימלט, ולכאורה כל מעייניו צריכים להיות בהצלתו הוא, מוצאים אנו אותו עסוק במציאת מקום לה', במשימת השראת השכינה בישראל.
עם כינון ממלכתו בירושלים מעלה דוד את ארון ה' אליה. 3"נפרצה נשלחה... ונסבה את ארון אלוקינו אלינו" דוד פורץ דרך, מתקן את הצריך תיקון בשדה דרישת ה'.
לאחר העלאת הארון לירושלים וסידור העבודה סביבו מבקש דוד 4לבנות בית לה', בתחילה אמר לו נתן הנביא כמברך שיצליח במעשהו, אך בין לילה נתנבא ונצטווה לומר לדוד כי לא יבנה בית לה', כי אם בנו שימלוך תחתיו הוא אשר יבנה הבית. האמירה זו אינה עוצרת את מאמציו של דוד לבנין הבית, אמנם לא הוא שיבנהו, אך הוא מכין הכל לצורך בנינו. בכל כיבושיו להרחבת הממלכה, דוד שולל שלל 5רב. זהב כסף ונחושת, מאדום וממואב, מבני עמון מפלשתים ומעמלק, מקדיש הוא לבנין ביהמ"ק. מאמציו המרובים של דוד, מביאים אותו,6למציאת מקום המזבח בהר המוריה בגורן ארונה, על פי גד הנביא, ובהעלותו עולה לה' על המזבח עונה לו ה' באש מן השמים, כשם שמצינו בחנוכת המשכן בזמן השראת השכינה.
שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ.
מתוך מסירות נפלאה כזו לבנין בית ה', במשך כל ימיו, מתוך דרישת השראת השכינה בלב ונפש, ניתן להבין את דבריו שמחתי באומרים לי בית ה' נלך.
השמחה היא תוצאה של מילוי ההשתוקקות ושל הגשמת החזון, מי שמצטער על החיסרון בהשראת השכינה הוא השמח בהשתלמות חזרתה. למרות שעדיין לא הגיעו ישראל לבית ה', ועדיין יש ללכת אליו, עצם הבקשה לצעוד בכיוונו משמחת היא. התעוררות ישראל לדרוש את ה' ואת ביתו היא השמחה של דוד, ואע"פ שלא הוא יבנה את הבית, שמחתו שלמה היא, שלא לעצמו עשה כי אם לשם ה' ולישראל עמו. עד כדי כך מסור היה דוד, שאומרים 7חז"ל שגם כאשר התלוצצו עליו, אותם שידעו שלא יזכה לבנות הבית, ושאלוהו,בליצנות, מתי נלך בית ה', מ"מ שמח בדבריהם, למרות שתלוי הדבר במיתתו.
ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
דוד המלך ע''ה, מתאר את התחנות המרכזיות בבנין ירושלים ובית ה', אותן יזם תכנן וביצע.
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים: כשבאו ישראל חברונה ובקשו מדוד למלוך על כל שבטי ישראל, מבין דוד שמעתה לא תהיה חברון עיר ממלכתו כי אם ירושלים. ירושלים שבה, כפי שדרש בניות ברמה, יעמוד ביהמ"ק, ירושלים שהיא המחברת שבטי ישראל. ברור לדוד שלשם בנין בית ה', יש לבנות את בית ישראל תחילה - לאחד את כל השבטים לעם אחד. בתחילת כיבוש הארץ כל שבט נלחם בעצמו על נחלתו ולא נכבשה הארץ לפנינו כעם, בכיבוש ירושלים מתקן דוד את המצב. דוד ועימו לוחמים מכל שבטי ישראל הם העומדים בשערי ירושלים וכובשים אותה. 8הנביא מאריך למנות את הגיבורים אשר לדוד ולפרסם יחוסיהם, על מנת לבאר, שרגלנו כולנו היו עומדות בשערי ירושלים.
ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
אין זו הפעם שירושלים מוזכרת בנביא ובפרשיות הכיבוש. 9ביהושע למדנו שיהודה לא יכלו להוריש את היבוסי יושבי ירושלים,10ובשופטים למדנו שבני יהודה לחמו בירושלים ולכדוה, ולעומתם 11בני בנימין לא הורישו את יושב ירושלים. ירושלים היא בגבול יהודה ובנימין, 12תרי ירושלים הוי, 13אחת מהן היא יבוס, היא העופל, היא ציון, היא עיר דוד שנפלה בשעתה בנחלת בנימין ובימי בית שני קראו לה "העיר התחתונה". ואחת מהן ירושלים, שישבה על הגבעות המערביות של העיר (ביניהן ההר הקרוי היום הר ציון) שנתכנתה בימי בית שני "העיר העליונה", והיא נפלה בנחלת יהודה.
בזמן שקודם מלכות דוד יהודה נלחם את רק מלחמתו, כובש את העיר אך בליבה נשארת חומה ! חומה המפסיקה בין נחלת יהודה לנחלת בנימין, ובין ישראל לאביהם שבשמים, חלקו של בנימין נותר בידי היבוסי. כאשר מגיע דוד עם כל ישראל ירושלימה, כובש הוא את חלקה שבבנימין. יהודה עוזר את בנימין בירושת נחלתו, כיוון ששוב אין המציאות הישראלית שבטית ותו לא, אלא אומה מאוחדת נבנית לתפארת.
ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. בנין עיר המלוכה של דוד, מחבר שתי ערים זו של יהודה וזו של בנימין. 14יודע היה דוד שסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין, שהאיחוד בין שני בתי המלוכה, שלו ושל שאול, הוא שיבנה את האומה ויאפשר את השראת השכינה. על כן מחבר הוא את שתי הערים יחדיו, ובונה מעלה נוספת בדרך העולה בית ה'.
ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם יְהוָה.
אחת הפרשיות המרכזיות העוסקות בבנין בית ה' בתורה, היא פרשת והיה כי יביאך המובאת בריש פרשת ראה. הפרשה מתארת את דרכם של עובדי האלילים שעבדו את אלוהיהם בכל המקומות 15"על ההרים הרמים ועל גבעות ותחת כל עץ רענן", הגויים עבדו את אליליהם בדרכים רבות פרטיות, כל או"א פנה אל אלילו בדרכו האישית.
אנו מצווים להעביר את הע"ז מן הארץ ולעבוד את ה' אלוקינו בדרך אחרת לחלוטין. 16כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם. עם ישראל מצווה לעבוד את הקב"ה שם, במקום שיבחר ה' לשום שמו. עדיין איננו יודעים היכן הוא ה"שם" הזה, מוטלת עלינו המשימה:"לשכנו תדרשו"! לדרוש את מקום השכינה.
דוד המלך ע"ה אומר ששם עלו שבטים, ומתכוון לעליית כל שבטי ישראל לאותו "שם" המוזכר בתורה. אין המדובר בסתם עליה לרגל של ישראל, כי אם בעלית שבטי יה עדות לישראל. לאחר חיבורה של ירושלים וחיבור כל שבטי ישראל, ניתן להתחיל בחיבור הגדול שבין האומה לה', בין הרעיה לדודה. לא במקרה לא גילתה התורה את מקום השארת השכינה, מקום בנין הבית לה' בתוך בני ישראל, אותו בית, שבלבו הארון ועליו הכרובים, המגלים חיבתנו לפני המקום. ביצירת הבית הארצי בית איש ואשה ששכינה ביניהם אנו נדרשים תחילה לבנין האיש בפני עצמו והאשה בפני עצמה, כאשר השותף לבנין הבית הוא נסתר הוא "שם". רק לאחר בנין שני השותפים כל אחד בפני עצמו ניתן להפגישם ולבנות את הבית. גם בבנין הבית המקשר את ישראל בקוב"ה יש תחילה שלב של בנין הקומה הישראלית ורק לאחריו ניתן לבוא לבנין הבית לה'.כפי שנבאר, העלייה לירושלים, עליה מדבר דוד המלך ע"ה,היא עליית האומה כולה, לאחר שהגיעה למדרגה,שה' הוא כל חיותה, לשם העלאת ארון ה' לירושלים.
המתבונן בתולדות המשכן בא"י למד: 17באו לגלגל הותרו הבמות... באו לשילה נאסרו הבמות... באו לנוב וגבעון הותרו הבמות באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר. דרך עבודת ה' של ישראל משתנה מזמן לזמן: פעמים אסורות הבמות, וכל הזביחה לה' היא רק במשכן, ופעמים מותרות הבמות, קורבנות החובה קרבים רק במשכן, ואילו נדרים ונדבות קרבים בכל מקום. חז"ל תולים שינוי זה במיקומו של הארון:18 אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו ואין הארון נתון שם. בזמן שיש ניתוק בין הארון לבין העבודה במזבח שבמשכן, הבמות מותרות. בגלגל הותרו הבמות כיון שהארון היה נודד עם שבטי ישראל במלחמת הכיבוש, בשילה נאסרו הבמות כיון שהייתה מנוחה והיה הארון אצל המזבח. היה זה מצב ארוך 19"ימי אוהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע, נשתיירו לשילה ג' מאות ושבעים חסר אחד". 369 שנים עמד המשכן בשילה משנת ב"א תקג' עת הקהיל יהושע את ישראל לשילה והשכין שם את אהל מועד ועד לחורבנה בב"א תתעב' ושבי הארון בידי הפלשתים. בתקופה זו היה ניסיון לחבר את השבטים כולם למרכז הרוחני הכללי, אך הניסיון נכשל כפי שלמדים אנו בתחילת ספר שמואל. ישנו ניתוק בין העם למשרתים בקודש, ואין פניה של המוני ישראל למשכן. במלחמה עם פלשתים כשניגף ישראל, לוקחים את הארון למחנה ישראל אך במקום תשועה גדולה המכה גדולה והארון נשבה. מכאן ב13 השנים שהמשכן בנוב, וב44 השנים שהמשכן בגבעון, יש ניתוק בין המשכן לבין הארון. למרות שהארון עשה שמות בפלשתים והוחזר לישראל, אין מביאים אותו חזרה למשכן, אלא מונח הוא 20 שנים בקרית יערים בנפרד.
הדבר אומר דרשני מדוע לא התעוררו ישראל ומנהיגיהם להביאו למשכן, מדוע להשאיר את המשכן ללא לב, ללא קודש הקדשים?
נראה שידוע היה הדבר עפ"י דברי התורה שתהיה תקופה של ניתוק בין הארון לבין המשכן. בפרשת ראה,שם, כתבה תורה : 20לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים... איש כל הישר בעיניו. 21חז"ל ביארו שפסוק זה מלמד שתהיה תקופה של היתר הבמות, בין זמן המצאות המשכן במקומו הקבוע הראשון, לבין זמן הקמת המקום בו יבחר ה' לנחלה.22 בין "כי אם אל המקום אשר יבחר ", לבין 23"והיה המקום אשר יבחר", ישראל יעשו 24"איש כל הישר בעיניו", יקריבו נדרים ונדבות בבמת יחיד. נמצאת למד שיהיה מצב של ניתוק בין הארון לבין המזבח,בתקופה שבין שילה לבין בית עולמים.
נראה הדבר, שלאחר חורבן שילה יש צורך בהגדרה מחדש של היחס שבין ישראל לארון. אם במדבר הארון הוא זה שנשא את ישראל,הלך לפני המחנה והפיץ את אויביהם, הרי שבארץ, כפי הנלמד גם מחורבן שילה ומשבי הארון, לא הארון הוא הפועל כי אם ישראל. דרך ההנהגה שבארץ שונה היא, הקב''ה מנהיג את ישראל בהנהגה טבעית, ובה עליהם לפעול, תוך כדי אמונה בהשגחתו יתברך. כל זמן שלא תיבנה התודעה הזו בישראל בצורה שלמה, עדיין א"א לחבר את ישראל עם הארון, עם שם ה'.
דוד המלך ע''ה הוא הבונה, את התודעה השלמה, של עבודת ה' בארץ, ולכן הוא הפורץ ומביא את הארון לירושלים, ומחזירו למרכז ההוויה הישראלית. 25לא דרשנוהו בימי שאול, כיון שעדיין לא נבנתה התודעה הישראלית. 26המלבים מלמדנו בעניין שאול: מה שחשבת... שמלכותך נמשך לעניין טבעי, כפי תכסיס המלחמה, ולכן לא בטחת בה' לידום לה' והתחולל לו, הוא סכלות, כי אם היה מכין ה' את ממלכתך, שזה היה אם היית משליך יהבך עליו, אז היה מתקיים עד עולם. שאול בצדקתו הבין שהקב''ה דורש ממנו למלוך עפ"י דרך הטבע, לדוגמא 27כאשר ראה שעפ"י דרך המלחמה עליו לנוע ולא להתעכב עד שיבוא שמואל, הקריב העולה עוד בטרם הגיע הנביא. שאול לא עבר על דברי שמואל בהקריבו, ידע הוא להעמיד מעשהו גם עפ"י הציווי, אך הפעולה שלו בדרך זו, תוך העמדת אוקימתא בדברי שמואל, נבעה מתפיסתו שיש לפעול במלכות בארץ עפ"י טכסיסי הטבע.
דוד מלמד אותנו שעבודת ה' בארץ היא בדרך אחרת,אמנם האדם הוא הפועל,אך בתודעה שלו,הפעולה אלוקית היא,והוא ככלי ביד היוצר,למילוי רצון ה'. עוד ביוצאו להילחם עם הפלישתי הערל, גלית, ובידו מקלו, חמישה חלוקי אבנים וקלע, אומר הוא: 28"אנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" דוד מלמד לגויים ולקהל ישראל 29שהמלחמה אינה מיוחסת לאדם, כי אם לה' היא המלחמה. על כן אל לנו ללכת רק בטכסיסי הטבע במלחמה, ואדם מישראל הנלחם על קידוש ה' הגדול, וכדוד בא להפסיק את חילול ה' הנורא, יעזרהו ה' לנצח גם בצורה ניסית. אדם מישראל הפועל מלחמה בתודעה של כלי ביד ה' זוהי עבודת ה' בארץ. מלכות בית דוד לית לה מגרמה כלום. דוד מלמדנו שאין לנו כלום משלנו גם כאשר אנו פועלים במעשינו,ידי ה' אנחנו והוא נלחם לנו. ישראל הם שבטי יה צבאותיו הם. העלאת הארון לירושלים היא עדות לישראל שאכן אל-חי בקרבם. החזרת הארון לבירת ישראל והעמדתו במרכז חיינו, מודיעה לנו ולעולם כולו את קומתנו האמיתית. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ידיים ארציות הפועלות פעולות אלוקיות.
30כשם שהקב''ה מעיד עלינו שאנו זרע קודש, כך אנו מעידים שהקודש הוא כל חיותינו. דוד פורץ להעלות את הארון להודות לשם ה'ועולים אתו כל שבטי יה, 31ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלוהים. משמביא דוד את הארון ירושלימה נותן הוא לפניו 32"מן הלויים משרתים ולהזכיר ולהודות ולהלל לה' אלהי ישראל". הוא מתקן את דרך ההודיה 33הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו... לאומרו לפני הארון בבוקר ובלילה. ההודאה לה' מביעה את האמונה בברית שבין הקב''ה לישראל ומכריזה 34כי זרע ישראל עבדו ובני יעקב בחיריו". זוהי הכרזה ברורה כי כינון הממלכה וההצלחה הצבאית של דוד אינם מעשים טבעיים כי אם נפלאותיו ומופתיו של אלקי ישראל. זהו שלב נוסף בדרך לחיבור המלא בין ישראל לאביהם שבשמים, בין המזבח לארון בית עולמים.
אמנם בינתיים המזבח נשאר 35בגבעון ועליו נעשית העבודה, יש עדיין צורך בעבודה ישראלית נוספת עד שיגיע זמן החיבור.
ה כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד.
כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. "שמה", במקום עליו נאמר 36"ובאת שמה" "והבאתם שמה" "שמה תביאו", ישבו כסאות, מתאמץ דוד להביא למצב של 37וישבתם בטח, למצב השלם של מנוחה ונחלה המאפשר את בנין בית ה'. דרכו היא דרך המשפט, משפט בית דוד. 38למדנו: וימלוך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ובגמרא: והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט... דן את הדין זוכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ושלם לו מתוך ביתו. דוד מעמיד את מערכת המשפט בירושלים אצל השכינה ומכונן עולם של צדק שמקורו הוא המוסר האלוקי. גם המשפט וגם המלכות בממלכת בית דוד מקורם "שמה", במקום שכינת שמו. דוד קובע מקום לשכינה ובשכנותה בונה הוא את המלכות והמשפט. כאשר דוד גולה מירושלים במרד בנו אבשלום, 30 שנה לאחר העלאת הארון אליה. וצדוק הכהן לוקח את הארון, אומר הוא: 39השב את ארון האלוקים העיר! אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אותו ואת נוהו. הארון איננו שלי, הארון של ישראל ושל ה' הוא ומקומו בירושלים, בה מנוחתו ונחלתו, ולוואי 40ואזכה לשוב ולעבוד לפניו בבית המקדש.
ו שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ.
המנוחה והנחלה השלמה, בנין הבית לה', תבוא רק לאחר המנוחה והנחלה לישראל,בנין בית דוד, וישיבת בנו על כסא ה'. שאלו שלום ירושלים, אינה רק בקשת המנוחה והרגיעה הארצית. בקשת השלום הישראלית, היא בקשת שלמות המציאות הממלכתית הישראלית, כדי שתוכל להופיע שלמות השראת השכינה בבית ה'. דוד המלך ע''ה קורא לבקש את שלום העיר שהיא מכון לשבת השכינה ומאחל שלווה לאוהביה, ישליו אוהביך.
ז יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.
יהי שלום בחילך: בחומותיך לא יבואו אויבים חיצוניים, לא יבוא צר ואויב בשערי ירושלים, שלוה בארמנותיך, בתוכך, באומה הישראלית עצמה תשורר האחדות והשלווה, ויהיו כולם לב אחד לאביהם שבשמים.
ח לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.
כל בקשת השלוה והשלום, אינה לשם העמדת מלכותו של דוד, לא לכבודו ולא לכבוד ביתו אחריו. כל תפילותיו כל בקשותיו לשלמות ירושלים, הן רק למען אחי ורעי, למען שלמות אחינו בני ישראל שירושלים עושה אותם חברים ומחוברים. למענם מבקש דוד, ומדבר המלך, שלום: אדברה נא שלום בך.
ט לְמַעַן, בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
הבקשה לשלום ישראל אינה סוף מאווייו של דוד.
האידיאל הגדול, אליו משתוקק הוא כל ימיו, הוא אידיאל החיבור המוחלט בין ישראל לקב''ה, אידיאל המתבטא בכינון בית ה' בירושלים. בקשת הטוב לישראל ולירושלים, אצל דוד, היא בקשת המציאות השלמה, בה הכרובים מעורים זה בזה, בה כל או''א מישראל נעשה ידי ה' המכוננות את המקדש. למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך.
1 שמואל א יט,יח
2 זבחים נד,ב
3 דה''י א יג,ב
4 דה''י א יז,א
5 דה''י א כא,יא ורד''ק שם
6 דה''י א כא,יח-כז
7 שקלים סוף פ''ב. מכות יא,א
8 דה''י א,יב
9 שם טו,סג
10 שם א,ח
11 שם,כא
12 ערכין לב,ב
13 דעת מקרא יהושע טו,סג
14 זבחים נד,ב
15 דברים יב,ב
16 שם,ה
17 זבחים קיד,ב
18 תוספתא זבחים פי"ג,בסופו
19 זבחים קיד,ב
20 דברים יב,ח
21 ספרי יב,טו
22 דברים יב,ה
23 שם,יא
24 שם,ח
25 דה''י א' יג,ג
26 שמואל א' יג,יד
27 שמואל א' יג,ח-ט
28 שמואל א' יז,מה
29 מלבי''ם שם,מז
30 רש''י במדבר כו,ה
31 דה''י א' יג,ה
32 דה''י א' טז,ד
33 שם,ח-לו
34 שם,יג
35 שם,מ-מא
36 דברים יב; ה,י,יא
37 שם,יא
38 שמואל ב' ח,טו
39 שמואל ב' טו,כה
40 תרגום יונתן,שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה