החשבים להשכיח את־עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את־שמי בבעל

בס"ד - התחלת טיוטה לקרת ראש השנה ה'תשע"ג

[ירמ' כג,כז] החשבים להשכיח את־עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את־שמי בבעל = 5773

להשכיח את־עמי שמי = 1244 = הכרזת העצמאות = [מש' ד,כה] עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך {מלבים: "עיניך לנכח יביטו" העינים יציינו עיניו הפתוחים, והעפעפים יציינו סגירת העינים ע"י העפעפים המכסים אותם, והאדם צריך לפתוח עיניו בעניני הנפש להביט אל האלהים ומעשהו לראות מעשיו וגבורותיו וללכת בדרכיו, ועז"א "עיניך לנכח יביטו", שנוכח מציין ההגבלה ביושר נגד איזה נקודה, ובא כמה פעמים על ההגבלה נגד tאלהים שמזה בא שם נכחה, ונכוחה לא תוכל לבא (ישעיה נ"ט), וצריך אתה שיביטו עיניך נכח דרכי ה' כמ"ש עיני תמיד אל ה' כמש"פ שם, "ועפעפיך יישירו נגדך" אמנם בעניני הגוף ותאותיו צריך לסגור את עיניו, ולא יתור אחר מראה עיניו עד שעל ידי עפעפיך יישירו נגדך יפעלו שתהיה הליכתך בדרך הישר מה שנוגע נגדך, בעניני הגוף ותאותיו, וגם רצה לומר שבזה ילכו נגדך, נגד יצר הלב ותאותיו וחפצי הגוף והחומר:  ----  מצודת דוד: "לנוכח" - ראה בהתבוננות יתירה תכלית המעשה אשר תעשה ואז עפעפיך יוליכוך בדרך הישר  ----   עקדת יצחק עב: (משלי ד כה): "עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו נגדך" - שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו, ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו, כדרך בקיאי מורי החצים, עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה, כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפילו במחשבה...
ואמר (משלי ד כז): "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע". והכוונה, שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע, והאמצע לבדו הוא הנכון...
ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת, בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות, (משנה אבות ב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". הנה, שמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ירצה, שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל, או אם תכוין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו השם יתברך הוא הנכון.
והוא אמרם ז"ל "בכל דרכיך דעהו - ואפילו לדבר עבירה", שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו, רק אם תהיה הכוונה לשם שמים. וכמו שאמרו (נזיר כג, ב): "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו'". ודקדקו זה מאומרו "והוא יישר אורחותיך", יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור, והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. ..

}

בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו = 2005 = [תהי' קיט,פו] כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי {מלבים: "כל", ואם מצד המצות, הנה באמת "כל מצותיך אמונה", שצריך להאמין, וזה יסוד המצות שיאמין במצוה ובמצותיו, ולא יחקור עליהם ולא יסבור בם סברות רק יעשה באמונה, והם אומרים שזה "שקר", מה שאני אומר "שכל מצותיך אמונה", כי הם חוקרים ומתפלספים על עניני המצות ועי"כ הם עוברים עליהם ובזה "רדפוני" על דעתי שיש להאמין ושלא לחקור ולסבור בם סברות, וע"כ "עזרני", כי ירדפוני ע"י שמירתי את המצות באמונה:}

כאשר שכחו אבותם את־שמי בבעל = 2159 = [במ' יא,ו] ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל־המן עינינו {דוגמא להבנה הפוכה ומופרחת, שיא הטוב נראה להם רע --- רמב"ן: "וטעם נפשנו יבשה" - שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וספר הכתוב כמה מעלות במן ואמר שטעמו כטעם לשד השמן להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים  ---  }

רת"ס

החשבים להשכיח את־עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו כאשר שכחו אבותם את־שמי בבעל

הלא עשב איאלא כשאשב

ראש:  הלאעשבאיאלכשאאש"ב = 1074 = משיח משיח משיח = לשנה הבאה בירושלים הבנויה  = [זכ' ז,ד ח,יח] ויהי דבר י-הוה צבאות אלי לאמר {מופיע פעמיים, ובכן 2148 = [ברא' מט,לג] ויכל יעקב לצות את־בניו ויאסף רגליו אל־המטה ויגוע ויאסף אל־עמיו = [שמ' טז,יט] ויאמר משה אלהם איש אל־יותר ממנו עד־בקר = [תהי' פב,ז] אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו}
  = 1074 = [תהי' כג,יג] כרחם אב על־בנים רחם יהוה על־יראיו = [תהי' קטז,יב] מה־אשיב ליהוה כל־תגמולוהי עלי

תוך:  חשביהשכיממחלומתשספרירעהאשכחבותמב"ע = 2993 = [במ' כג,יב] ויען ויאמר הלא את אשר ישים יהוה בפי אתו אשמר לדבר = [מש' כד,ו] כי בתחבלות תעשה־לך מלחמה ותשועה ברב יועץ {מלבים: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ", כבר הזכרתי (למעלה י"ב י"ד) שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאח"ז, שנגד כל עצה שיעמיד האויב יהיה לו עצה אחרת כנגדו, ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים, וזה לקח למשל אל מלחמת הנפש עם אויביו, שלא תנצח בכח החכמה לבד, שהוא יועץ אחד מיוחד, כי גם האויב בא בעצות המתנגדים לעצת החכמה, וצריך שיתקבצו כל יועצי הנפש שהיא החכמה והבינה והדעת, שבכח הדעת שהשיג הכל בידיעה ברורה יעמיד תחבולות וקישור עצות נגד עצת התאוה והיצר, ואז יאמץ כח: } = [תהי' יג,ב] עד־אנה יהוה תשכחני נצח עד־אנה תסתיר את־פניך ממני   = [תהי' פב,ב] עד־מתי תשפטו־עול ופני רשעים תשאו־סלה

 

סוף:  מחתיימרושורומתי"ל = 1706 = סוריה לבנון מצרים ירדן איראן עיראק = [איוב לד,יד] אם־ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף = [רות א,י] ותאמרנה־לה כי־אתך נשוב לעמך (כי אתך נשוב לעמך = 969 = [תהי' קמה,ט] טוב־יהוה לכל ורחמיו על־כל־מעשיו = תשובה מיראה; אתך נשוב לעמך = 939 = כל ישראל ערבים זה בזה = חידוש תורה) = [תהי' פט,ל] ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים {מלבים: ושמתי לעד זרעו", שגם אם יחטאו יתקיימו לעד, כי אחזיר אותם בתשובה, "וכסאו (אשים לעד) כימי שמים", ועתה יבאר איך יהיה זה, והלא יש אופן שיחטאו בניו ויפסקו החסד והאמונה, אומר.  }

תהילים פרק פט

א מַשְׂכִּיל, לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.
ב חַסְדֵי יְהוָה, עוֹלָם אָשִׁירָה; לְדֹר וָדֹר, אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי.
ג כִּי-אָמַרְתִּי--עוֹלָם, חֶסֶד יִבָּנֶה; שָׁמַיִם, תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם.
ד כָּרַתִּי בְרִית, לִבְחִירִי; נִשְׁבַּעְתִּי, לְדָוִד עַבְדִּי.
ה עַד-עוֹלָם, אָכִין זַרְעֶךָ; וּבָנִיתִי לְדֹר-וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה.
ו וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהוָה; אַף-אֱמוּנָתְךָ, בִּקְהַל קְדֹשִׁים.
ז כִּי מִי בַשַּׁחַק, יַעֲרֹךְ לַיהוָה; יִדְמֶה לַיהוָה, בִּבְנֵי אֵלִים.
ח אֵל נַעֲרָץ, בְּסוֹד-קְדֹשִׁים רַבָּה; וְנוֹרָא, עַל-כָּל-סְבִיבָיו.
ט יְהוָה, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת--מִי-כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ; וֶאֱמוּנָתְךָ, סְבִיבוֹתֶיךָ.
י אַתָּה מוֹשֵׁל, בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.
יא אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ, פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.
יב לְךָ שָׁמַיִם, אַף-לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם.
יג צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם; תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.
יד לְךָ זְרוֹעַ, עִם-גְּבוּרָה; תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ.
טו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, מְכוֹן כִּסְאֶךָ; חֶסֶד וֶאֱמֶת, יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ.
טז אַשְׁרֵי הָעָם, יֹדְעֵי תְרוּעָה; יְהוָה, בְּאוֹר-פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.
יז בְּשִׁמְךָ, יְגִילוּן כָּל-הַיּוֹם; וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ.
יח כִּי-תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה; וּבִרְצוֹנְךָ, תרים (תָּרוּם) קַרְנֵינוּ.
יט כִּי לַיהוָה, מָגִנֵּנוּ; וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ.
כ אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן, לַחֲסִידֶיךָ-- וַתֹּאמֶר, שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל-גִּבּוֹר;
הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.
כא מָצָאתִי, דָּוִד עַבְדִּי; בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו.
כב אֲשֶׁר יָדִי, תִּכּוֹן עִמּוֹ; אַף-זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ.
כג לֹא-יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ; וּבֶן-עַוְלָה, לֹא יְעַנֶּנּוּ.
כד וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו; וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף.
כה וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ; וּבִשְׁמִי, תָּרוּם קַרְנוֹ.
כו וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ; וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ.
כז הוּא יִקְרָאֵנִי, אָבִי אָתָּה; אֵלִי, וְצוּר יְשׁוּעָתִי.
כח אַף-אָנִי, בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ; עֶלְיוֹן, לְמַלְכֵי-אָרֶץ.
כט לְעוֹלָם, אשמור- (אֶשְׁמָר-) לוֹ חַסְדִּי; וּבְרִיתִי, נֶאֱמֶנֶת לוֹ.
ל וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ; וְכִסְאוֹ, כִּימֵי שָׁמָיִם.
לא אִם-יַעַזְבוּ בָנָיו, תּוֹרָתִי; וּבְמִשְׁפָּטַי, לֹא יֵלֵכוּן.
לב אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ; וּמִצְו‍ֹתַי, לֹא יִשְׁמֹרוּ.
לג וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם; וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם.
לד וְחַסְדִּי, לֹא-אָפִיר מֵעִמּוֹ; וְלֹא-אֲשַׁקֵּר, בֶּאֱמוּנָתִי.
לה לֹא-אֲחַלֵּל בְּרִיתִי; וּמוֹצָא שְׂפָתַי, לֹא אֲשַׁנֶּה.
לו אַחַת, נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי: אִם-לְדָוִד אֲכַזֵּב.
לז זַרְעוֹ, לְעוֹלָם יִהְיֶה; וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי.
לח כְּיָרֵחַ, יִכּוֹן עוֹלָם; וְעֵד בַּשַּׁחַק, נֶאֱמָן סֶלָה.
לט וְאַתָּה זָנַחְתָּ, וַתִּמְאָס; הִתְעַבַּרְתָּ, עִם-מְשִׁיחֶךָ.
מ נֵאַרְתָּה, בְּרִית עַבְדֶּךָ; חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ.
מא פָּרַצְתָּ כָל-גְּדֵרֹתָיו; שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה.
מב שַׁסֻּהוּ, כָּל-עֹבְרֵי דָרֶךְ; הָיָה חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנָיו.
מג הֲרִימוֹתָ, יְמִין צָרָיו; הִשְׂמַחְתָּ, כָּל-אוֹיְבָיו.
מד אַף-תָּשִׁיב, צוּר חַרְבּוֹ; וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ, בַּמִּלְחָמָה.
מה הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ; וְכִסְאוֹ, לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה.
מו הִקְצַרְתָּ, יְמֵי עֲלוּמָיו; הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה.
מז עַד-מָה יְהוָה, תִּסָּתֵר לָנֶצַח; תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ חֲמָתֶךָ.
מח זְכָר-אֲנִי מֶה-חָלֶד; עַל-מַה-שָּׁוְא, בָּרָאתָ כָל-בְּנֵי-אָדָם.
מט מִי גֶבֶר יִחְיֶה, וְלֹא יִרְאֶה-מָּוֶת; יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד-שְׁאוֹל סֶלָה.
נ אַיֵּה, חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי: נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד, בֶּאֱמוּנָתֶךָ.
נא זְכֹר אֲדֹנָי, חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ; שְׂאֵתִי בְחֵיקִי, כָּל-רַבִּים עַמִּים.
נב אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה: אֲשֶׁר חֵרְפוּ, עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ.
נג בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם: אָמֵן וְאָמֵן.