נעלה על בסיס הסולם האהוב עלינו:
דרכי שלום = 610
תורה = 611
ברית = 612
תריג = 613
חרות = 614
מבשרי אחזה אלוה = 615
אז: מה זה דרכי שלום?
----------------------------------------------------------
WIKIPEDIA
"אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, אחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום... בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום... מצודות חיה ועופות ודגים - יש בהן גזל, מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר: גזל גמור." (מסכת גיטין, פרק ה', משנה ח').
משנה זו היא דוגמה לשימוש בהנמקה הלכתית זו כדי להסדיר יחסים בין אישיים. הסדרת היחסים הבין אישיים נעשית גם במקרה של מחלוקת על כבוד, כמו בעניין סדרי הקריאה, וגם במקרה של דיני ממונות: אין לקחת חיות שנלכדו במלכודת, אפילו שבעל המלכודת לא יודע אפילו שהן נתפסו ואין לו עדיין קניין מלא עליהן. נוצר מצב בו נמנעו (למעט רבי יוסי) מלהשתמש בהנמקה מסורתית- גזל, והעדיפו לנמק את הפסיקה בנימוק "מפני דרכי שלום".
בתלמוד הירושלמי (מסכת דמאי, דף יז:, פרק ד, הלכה ב) ניתן למצוא דוגמה לשיקול 'דרכי שלום' ביחס לעם הארץ- לדעת אחד המתדיינים מניחים שעם הארץ עישר את הפרות שקנו ממנו ולא חייבים לעשר אותם שוב. במקרה זה נעשה ויתור על החמרה במצווה מהתורה (ואולי אפילו ויתור על המצווה עצמה, אם עם הארץ באמת לא עישר), על מנת לשמור על השלום.
על פי ההלכה היחס לגויים, ובמיוחד לעובדי עבודה זרה שביניהם צריך להיות קר וצריכה להיות הפרדה ברורה בין קהילות הגויים לבין קהילות היהודים. הפרדה זו מתבטאת בהגבלות על המפגש היומיומי כמו גם בהגבלות על מפגש עם הגויים בצמתים מרכזיים יותר בחיים.
כדי לאפשר את המפגש ולמנוע מריבות- שמשמעותן חמורה יותר כשהגויים הם השלטון- התירו חכמים הנהגות קרבה שונות ביחס עם הגויים מפני דרכי שלום.
דוגמה למספר הנהגות כאלה נמצאת במסכת גיטין: "אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום. ת"ר: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום." (דף ס"א.)
הדעות חלוקות בשאלה אם השימוש בטיעון דרכי שלום נובע מטעמי מוסר או תועלת. על פי חלק מן הדעות, מדובר במצב בו נפסקה ההלכה מטעם זה בדיעבד ולצורך גדול, כלומר, אם אין חשש להרעה ביחסים בין ישראל לעמים האחרים אם לא "ילכו לקראתם" ניתן לבטל הלכות אלה. ניתן לראות דוגמאות לאופן מחשבה זה בהשתלשלות ההלכתית של כמה מן ההלכות שנפסקו מפני דרכי שלום ומאוחר יותר, כששיקולים שונים מטיב היחסים עם הגויים עמדו על הפרק, בוטלו או השתנו מאוד. לדוגמה- למרות הכתוב בגמרא על תמיכה בעניי נכרים, מאוחר יותר נפסקה הלכה שאוסרת על תמיכה בעניי הגויים מתוך מחשבה שהדבר גורע מחלקם של עניי ישראל. ייתכן, עם זאת, שהשינוי ההלכתי נעשה בגלל העוני הגדול, או סיבות אחרות, ולא בגלל הקלת ראש בשיקול המתחשב בדרכי שלום.
הרב אונטרמן כותב על דרכי שלום כך: "אינו בבחינת מידת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמנו אלא נובע מעצם המוסר של תורתנו הקדושה." (שבט מיהודה, חלק ג', סימן ע'). הגישה הטוענת שדרכי שלום הוא טיעון שנבחר מלכתחילה גורסת כי מטרת השימוש בטיעון זה הוא לאפשר את האמירה המוסרית בתוך ההתנהגות ההלכתית. התומכים בגישה זו מביאים כראיה את האפשרות לתלות קיום הלכות אלה בטעמים מסורתיים יותר- לאסור על לקיחת השלל ממלכודות בגלל איסור גזל, לתלות יחס טוב לנכרים שבשלטון בגלל הציווי להימנע מסכנות גדולות, וכו'. תליית המצווה בדרכי שלום מאפשרת לפוסק (וגם למקיים ההלכה) לכלול טווח רחב של מעשים תחת הצורך לשמור על השלום ובכך להתכוון יותר טוב להבאת שלום לעולם וליחס אנושי ומקבל יותר כלפי האחר, לא בגלל צווי פרטני (כגון איסור גזל) אלא בגלל מחשבה על התכלית.
המונח דרכי שלום עולה בדיון ההלכתי בימינו בעיקר בשני הקשרים: היחס לחילוניים והיחס לגויים.
הרב חיים דוד הלוי פסק שאין ביחסי ישראל והגויים בימינו שיקולים של דרכי שלום מכיוון שהגויים בימינו אינם עובדים עבודה זרה והיחס אל הגוי צריך להיות על פי כללים אחרים.
--------------------------------------------------------------------------
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה