נח: למה להשאיר אחד ואשר לו בחיים?

בראשית ו:

ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם  כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.  ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.  {פ}

למחות את האדם: לרש"י: הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו ע"כ. שאאבד את הצורה שלו אשר הוא פגם, את החומר הגס שבו. הרי הוא השחית את צלם האלוהים שבו.

ואם אמחה את האדם, אז גם הבהמה והרמש והעוף והכל, הרי הכל נברא בשביל האדם, ואם אדם אין, מה תועלת לכל הבריאה כולה?

אמנם, מיד, בפסוק האחרון של פרשת בראשית, נח מצא חן בעיני ה'. דוקא חן, חכמה נסתרת, יופי נעלם, כזה המשתקף בעיני היודע לראותו, המזהה בזולתו את דמות עצמו. ה' מגלה רישום מצלמו, בכל זאת, באיש אחד, נח שמו. מאחורי החומר המושחת על פי רוב (כי הגשמיות שלו נידונה, כמו הכל בעולם הרבוי, על פי רוב), מתגלה צלם האלוהים שביחודיות פנימיותו.

אז, על אף ההצהרה שהכל הולך להיכחד, יש להציל את הנשמה שביצירה הכושלת, על מנת להחיות את השורש. כמו כאשר גוזרים את השיער או את הצפרניים, יש לחתוך עד היכן שהחן, החיות האמתית, מתגלית, כל הקרוב לשורש שזה יהיה. ולעמוד מהכישלון אל  תוך יצירה חדשה.

"ונח מצא חן בעיני י-הוה" = 421. כי (יש' כד,ד) אבלה נבלה הארץ" באשר אומללה תבל, ואומללו מרום עם הארץ (באותו פסוק): כאשר הארץ הושחתה על ידי האדם, אף מרום עם הארץ, הצדיקים, הגאונים, גם הם נובלים מכוח הרוב. 

ועוד, כי נח (יח' כא,כח) "והוא מזכיר עון", הוא מרגיז את בני דורו באשר צדקותו מבליטה את רשעותם, בו זמנית שכלפי שמים הוא מעורר רחמים ומונע את הכחדת כל הנברא. משם שלא יכול להיות שלום בינו לבין דורו, וה' עמו, הרי (שמ' יז,טז) "מלחמה לי-הוה בעמלק", שגם את עמלק צריכים דוקא למחות, לאבד צורתם לכל עביה עד אשר צלם האלוהים ייחשף תחתיה (או עד כליון, אם בכלל לא), ויתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.

כי נשמת נח היא כמו "מעט מן האור" הדוחה הרבה מן החושך, המסוגל ליצור סביבו גוף חדש תמים, בלי מום, מתוך טהרת הצלם הקדוש שבו.

טרם ברא את העולם כבי', הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם, בהשתלשלות ספירלית של תיקונים. העולם הראשון כמעט כולו אלוהות, אז כל פגם בו מטיל מום בלתי נסבל וגוזר עליו כליה. בכל סיבוב, מצטמם האור, מצטמצמת האלוהות, וכנגדם גודלת מידת ארך אפים, הסיבולת לאי שלמות, ומתחזק הדו-שיח בין הרצוי לבין המצוי. וברור אשר כמו בשמים כן בארץ; ברם, מדברים על הקב"ה ועולמו, ומדברים על כל אדם ומפעלו. כך אפשר להבין את השבועה באשר לאחר המבול, גם אם האדם ישוב לקלקל חלילה כפי שקלקל אז, לא יהיה עוד מבול, לא יחזור להיחרב העולם כולו בגלל פשעי האדם. אלא שרחמים יגברו על הדין. ולאחר עוד ט"ו דורות, גם התורה, החוק האלוהי שהיה גנוז, יתגלה בהר סיני. וכמוה, לאחר עוד הרבה דורות, גם התורה שבעל פה, המשנה, תיגלה ותיכתב בידי רבי יהודה הנשיא. וחורבן בית המקדש יבטל את רוב המצוות שבתורה, 343 מתוך 613. עד שהכל עובר בירורים יותר ויותר דקים לאורך כל תולדות האדם, ולאורך תולדות כל אדם בפרט.

על כן, נאמר שקיום כל העולם תלוי בשתיים ממידות הרחמים של הקב"ה (מתיקוני דיקנא דא"א בעולם האצילות): "נוצר חסד לאלפים, ונקה" = 770. כי בהתחלה היה רבוי חסד בלי גבול, וזה שובר את הכלים, ובעולם שלנו יש נוצר חסד, לכולם ולכל אחד לפי מידת יכולתו לקבל, וכך הכלים נשמרים. ואז, "ונקה", כדברי הגמרא ביומא פו, שמנקה הוא ית' את עוונות השבים בתשובה כלא היו, את המיישרים אורחותיהם, את המביאים את העולם אל תיקונו.