el terreno de las cosas en las que tienes que tomar una decisión desde la duda (shiur de meir albertal). como si profanar shabat para salvarlo cuando no es claro que esté en peligro, o que vaya a parir, y tendrás responsabilidad por las consecuencias de tus actos. como a cuál sistema educativo de entre dos que no te gustan mandar a tu hijo. como.... hasta el infinito.
en esas situaciones, lo único que te provee una ventaja es que HAYAS APRENDIDO A PENSAR, cuan refinadamente posible, y con el sistema de referentes más abarcativo y capaz.
desde el rambam moreh nebujim y igueret teiman (micah goodman)
la "superioridad " de israel es cultural, es la superioridad de la Torah sobre todas las torót
מאידך
desde aristo: el objetivo de todo el camino es construir la personalidad; el modo de vida, las acciones del hombre, engendran en él cualidades (en las que puede revelar su tsélem). cuanto más humano, más divino.
como
מקור הביטוי הוא ב"ספר החינוך", ספר שנכתב בסוף המאה ה-13 על ידי מחבר אנונימי מספרד, ובו ספירה והסבר של תרי"ג המצוות שכל יהודי דתי מצווה בהן. כשהוא אומר "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", בעל ספר החינוך מסביר, שההגיון מאחורי רבות מהמצוות הוא לקרב את הלב לדרך הישר, דרך טקסים, מעשים והתנהגות יוצאת דופן.
במילים אחרות אם אדם יכריח את עצמו לעשות מעשים טובים ואפילו בניגוד לנטיותיו הטבעיות , בסופו של דבר הפעולות החיצוניות ישפיעו על פנימיותו.
הנה הציטוט המלא: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [ספר החינוך טז].
זה נאמר על ידי ריה"ל בכוזרי (שבאמצעות עשיית המעשים אנו עוברים גם שינוי נפשי)... את הביטוי ככל הנראה טבע לראשונה רס"ג שכתב: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"... גם בעל תורת חובת הלבבות (רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה) השתמש בביטוי זה כחלק מתורתו הפילוסופית המתמקדת בחובת הלב... וממנו נטל והשתמש במשפט הזה גם הרמב"ם, שהיה איש עשיה פרקטית לצד איש אמונה בכל הלב.... וכמובן גם בעל ספר החינוך...
בניית האישיות ותכונותיה באמצעות אימוץ ארחות חיים מעשיים (כדברי הרמב"ם לקמן)
דרך המראה, עכשיו אחרי הלבבות נמשכים המעשים, עד כדי שכוונת הלב הופכת לארור את מי שעושה כמעשה הברוך:
הנביא ירמיה מעמת בין שני "גברים".
על הראשון נאמר:
"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיקֹוָק וְהָיָה יְקֹוָק מִבְטַחוֹ" (ירמיהו י"ז ז).
על השני נאמר:
"אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְקֹוָק יָסוּר לִבּוֹ" (שם, שם ה).
לכאורה ההבדל בין השנים ברור ובולט לעין כל. הראשון ירא שמים בתכלית, מאמין ובוטח רק בד'. השני בוטח בכח זרועו של בן אנוש, זחוח "וּמִן יְקֹוָק יָסוּר לִבּוֹ ". לכאורה, אם נפגוש אותם ברחוב, יהיה קל מאוד לזהות מי הוא מי. לכן קשה מאוד מדוע מיד אחר כך מודיע לנו ירמיה הנביא כי הקב"ה יודע להבחין בין השניים כי:
"עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: אֲנִי יְקֹוָק חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (שם, שם ט- י)
התנחומא מסביר כפשוטו "העושה פטרונו בשר ודם" (תזריע סימן יב) ומתעלם מהקושי.
זהר
ויצא קעח:
כל דברי העולם הולכים אחר המחשבה והרהור, ועל זה כתוב והתקדשתם והייתם קדושים, משום שכל הקדושות שבעולם הוא מוציא וממשיך עם הרהור טוב.
וישב רכג:
אמר רבי יהודה כשאדם רואה שהרהורים רעים באים אליו יעסוק בתורה, ואז יעברו ממנו. אמר רבי אלעזר כשאותו צד הרע בא לפתות את האדם ימשיך אותו אל התורה, ויפרד ממנו.
פקודי תתלג:
מחשבה (שהיא סוד חכמה), מוציאה ומולידה את הרצון, (שהוא סוד בינה), והרצון שיצא מן המחשבה מוליד ומוציא קול הנשמה, (שהוא סוד ז"א), וקול ההוא הנשמע עולה לקשר קשרים ממטה למעלה, היכלות התחתונים בעליונים, הקול שהוא מקשר קשרים, בין ב' הקוים שבינה, וממשיך ברכות מלמעלה למעלה (מן הבינה) בחשאי, נסמך גם כן על אלו ד' עמודים, מחשבה רצון קול דבור (שהם חו"ב תו"מ), והסמיכה היא בסיום הקשר (דהיינו בהדבור שהוא המלכות), שהוא המקום שהכל נקשר בו יחד, ונעשו כולם אחד, (כי המלכות מקבלת לתוכה את כולם).
זהר חדש יתרו קסג:
תא חזי, ב' שותפין הם, אדם דבריאה, אדם דעשיה, אדם דבריאה נשמה היא שאדם חושב בה, וזו נקראת ודאי עולם המחשבה, הרוח, הוא אדם דיצירה, והוא עולם הדבור, כשהמחשבה מתלבשת (בדיבור, הדיבור) חושב בה, ומצייר ציורים של קוים וצורות, ואף על פי שחושב בהם אין כח (אל הדבור) להוציאם מאותו הכח, שנאמר בו (שהוציאם) מהכח אל הפועל, עד שהנשמה והרוח מתלבשים בנפש, ובה מוציאים את הכל לפועל, משום שהנפש היא (עולם המעשה).
אחרים:
ברכות יב,ב:
פרשת ציצית מפני מה קבעוה, אמר רבי יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה... דתניא אחרי לבבכם זו מינות... אחרי עיניכם זה הרהור עבירה... אתם זונים זה הרהור עבודה זרה.
ברכות כד,ב:
...והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא...
שבת סד,א:
ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, אמרו לו לא נפקד ממנו איש, אמר להן אם כן כפרה למה, אמרו לו, אם מיד עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה'.
אבות דרבי נתן פ"ק,א:
רבי חנניה סגן הכהנים אומר, כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם (...).
דרך ארץ זוטא פרק ו:
תחלת עבירה הרהור הלב, שניה לה ליצנות, שלישית לה גסות הרוח
רד"ק:
תחשבו - אפילו בלבבכם, שהמחשבה גם כן אסורה, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ועוד שמביאה לידי מעשה. (זכריה ז י)
משנה תורה:
תשובה ד,ה:
ומהן חמשה דברים העושה אותם ימשך אחריהם תמיד, וקשים הם לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאד, ואלו הן, רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה...
פסולי המוקדשים א,ו:
הקטן אינו שוחט קדשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה, אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר...
שם יג א, וראה שם עוד:
שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן, מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן. מחשבת שינוי השם כיצד, זה השוחט את הזבח שלא לשמו... מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה... מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, שאינו זמן זריקתו...
שם יד א, וראה שם עוד:
אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, אבל מחשבת בעל הקרבן אינה מועלת כלום, אפילו שמענו הבעלים שפגלו והיתה מחשבת העובד נכונה, הרי זה כשר. ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה...
ספר חסידים תתרנט:
אדם שגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ואם אדם שדובר אמת בלבו חושב וגומר בלבו, יכתוב שלא ישכח מחשבותיו, ולא יחל דברו, ואם אינו יכול לעמוד בו ילך אצל חכם ויתיר למחשבותיו, אף על פי שלא הוציאם בשפתיו, אלא שגמר בלבו,
הרקאנטי:
...כי כשהיו החסידים ואנשי מעשה מתבודדים ועוסקים בסודות העליונים, היו מדמים בכח ציור מחשבותם כאלו הדברים ההם חקוקים לפניהם, וכשהיו קושרים נפשם בנפש העליונה היו הדברים מתרבים ומתברכים ומתגלים מאליהן מאפיסת המחשבה כאדם הפותח בריכת מים ומתפשטת אילך ואילך, כי המחשבה הדבקה היא המקור והבריה והמבוע אשר לא יפסק, ולכך המדביק המחשבה בהרהור רע קשה מעבירה, כענין שאמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה... הטעם הוא, כשהיה מדביק נפשו בנפש העליונה היו חקוקים בלבו הדברים הנוראים והיה מציירם כאילו היה אדם משים הדברים בפיו, כי בדבוק המחשבה מתוך האצילות ההוא שהיה מאציל וממשיך עליו היו הדברים מתוספים ומתרבים, ומתוך השמחה היו נגלים אליו... (ויחי דף לז, ועיין שם עוד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה