ירד בעריכה:
ונראה לע"ד שיש אדם אשר עמל ליל ויומם בסודות הבריאה ובתכליתה, המחכים ומתיגע לדעת ולרכוש את כל הכשרונות הנדרשים לזכך את חושיו ואת תבונתו, ומרוב אהבה וחמדה וחביבות שהוא מרגיש כלפי האמת שהיא היופי והיא אימה של השלום, הוא מפקיר את אשר למד ואשר בנה, ובאים זאבים ונוטלים את השורה התחתונה בחינם, ואינם יודעים אשר בלי שיטלו חלק בדרך וביגיעה ובבניה, לא יהיה אצלם כלי היכול לסבול את משמעות הדברים; ואז, כלפיהם, הנתינה עצמה היא בגדר של נשיפת הבל המתפזר באויר, ואפילו בגדר של "רעה רבה" = 482, של בלבול בין "מצוי לרצוי", של גזירת עניות קשה כתנאי להשיג את נפלאות התורה, כנסיון של רבי שמעון בר-יוחאי ובנו רבי אלעזר, אשר נזונו במשך י"ב שנים במערה מהיות בה בנס (תיקוני זוהר א,א) "חד חרוב וחד מעיינא דמיא", עץ חרוב אחד ומעין מים חיים; וזה נפלא מאוד; וזה גם עצוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה