אונקלוס ברא' ה,כד: "והליך חנוך בדחלתא דה' וליתוהי, ארי (לא) אמית יתה ה'"
הפשט המפורסם אומר: והליך חנוך, בדחלתא דה'; ולייתוהי, ארי אמית יתיה ה'. והלך חנוך ביראת ה ואנינו כי המית אותו השם. דהיינו לקח אותו לפני זמנו כמו שפירש רש"י, צדיק היה וקל בדעתו לשוב ולהרשיע לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו "והמיתו" קודם זמנו וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואננו בעולם למלאות שנותיו.
תרגום יהונתן תירגם אחרת: ועבד חנוך באמת את השם והנה אנינו עוד עם דיירי האדמה כי הסתלק מהעולם ועלה לרקיע במאמר השם וקרא שמו מטטרון הסופר הגדול
יונתן בן עוזיאל הולך יותר רחוק: ואתנגיד, שהרד"ק מתרגם "ונאנק", שזה כמו "ונאנח" רק שלאחריו אין עוד נשימה.
------------------------------------------------------
רש"י בברא' לז,יח, על "ויתנכלו אתו להמיתו", אומר: "אתו" - כמו אתו עמו כלו' אליו -עכל"ק. שהחולם יורד מת"ת לנצח והופך לחריק, ואז קוראים לא "אותו" אלא "אתו".
"ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים":
חנוך מתהלך צמוד לאלהים, שומר בקנאות על צלם אלהים שבו, ומתבטל לאלוהיו עד כדי ש"ואיננו", כלומר שהתבטל לגמרי, שאין בו אנוכיות כלל, שרצונותיו זהים לגמרי לרצונות האלהים. ובמובן השני, בצד השני של המטבע: 👇בן אדם שהתבטל לגמרי לאלוהיו, "איננו" כלל וכלל לעיני בני אדם הרגילים, כאילו התבטל-השתחרר ממגבלות העולם והפך לנעלם. תולדה ישירה של ההמשך: "כי לקח אתו (קרי איתו, בחריק במקום חולם) אלהים", כי חנוך לוקח עמו את האלוהות, שהוא מתדמה לנשמה, למלאך, ולא לא אדם גופי.
------------------------------------------------
ויתהלך חנוך את הא-להים, ואיננו, כי לקח אתו א-להים = 1831 מורה על שני תנאים לזכות בחביבות כזו מאת הבורא ית'.
כנגד ויתהלך חנוך את האלהים: התנאי הראשון, התנהגותי, (ברא' כד,מט = 1831) "ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת".
כנגד ואיננו (שביטל את עצמו לגמרי בפני ה'), התנאי השני, אמונתי, (דב' ה,יט = 1831) "כשמעכם את הקול מתוך החשך"
אז, כי לקח אתו (קרי איתו, כמו עמו) אלהים. שהאלוהות שבקרבו היתה גלויה, ללא קליפה או מסווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה