שמ' לא,ו (כי תשא): בלב כל חכם לב נתתי חכמה
קהלת רבה פ' א,יז: מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא אמרה ליה מהו דין שנאמר (דניאל ב’) ‘יהב חכמתא לחכימין’, לא הוה צריך קרא למימר אלא יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה, אמר לה משל אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה לעשיר או לעני, אמרה לו לעשיר, אמר לה ולמה, אמרה לו שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי, אמר לה ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב”ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב”ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי ‘יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה’.
חכם לב = 100
כל חכם לב = 150
לב כל חכם לב = 182 = יעקב
מהי אותה חכמה בסיסית?
1
הר שמשון רפאל הירש (1808-1888): אין הקב"ה משרה את חכמתו אלא במי שכבר פיתח בעצמו חכמה, שזה תפקידנו:
דניאל (ב',כא,) "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה". מבהיר לנו הרש"ר הירש – אין הקב"ה משרה חכמתו אלא למי שיש בו חכמה, היינו למי שיש בו כשרון של חכמה טבעית אנושית, וכבר פיתח בעצמו את הכשרון הטבעי הזה. שהרי מה הטעם להעניק חכמה לפתי, הוא לא ידע מה לעשות עם חכמה זו שתהא לא יצירתיות וללא התלהבות.
חינוך - חנוך לנער לפי דרכו: לעורר רצון, תשוקה לחכמת אמת
ללמוד לחשוב מיוזמה פרטית כמו אברהם. ככה מתקנים כלי בו החכמה מתגלית.
2
צדוק הכהן מלובלין (1823-1900 בפולין)
חסיד אסטרונום מתמתיקאי
ספר מחשבות חרוץ כ,ז
3
רבי מתיתיה היצהרי (רבי מתתיהו בר משה היצהרי היה מחכמי ספרד במאה ה-14 וה-15, פרשן ופילוסוף): פרקי אבות ג,ט: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת
יראה
מי שהוא ירא שמים יחשוב חסרונו. חי בתודעה שהוא עומד בפני גדולתו וחכמתו של הקב"ה. יודע שלא יודע. יודע שהוא חסר. זוהי החכמה האמתית.
לרוקן את האני ע"מ להיות כאין לפני המקום, והמקום ימלא חסרונו.
(מתוך שיעור של הרב אורי שרקי במידות הראי"ה)
היראה הינה חלק מדרכי עבודת ה' והיחס של האדם אל הא-לוהות. וכך כותב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ב ה"א):
"האל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר: "ואהבת את ה' א-לוהיך" ונאמר: "את ה' א-לוהיך תירא".
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי".
וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך ... מה אנוש, כי תזכרנו"".
לכאורה היה הרמב"ם צריך להפריד בין אהבה ליראה ולכתוב שיש מצוה לאהוב את ה', ואיך משיגים אהבה זו, ולאחר מכן לכתוב שיש מצווה לירא את ה' וכיצד משיגים יראה זו. אלא יש ללמוד שאף על פי שהן שתי מצוות נפרדות, שתיהן קשורות זו לזו.
-------
פסקה א'
"יראת ד' היא החכמה היותר עמוקה,..."
נאמר בספר איוב (כח, כח): "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". כותב בעל ספר מסילת ישרים: "היא לבדה חכמה". והלוא מצאנו עוד הרבה דברים שצריכים חכמה, אלא כותב הרב בספר מוסר אביך, שבשאר המקצועות השימוש בחכמה הינו מקרי. למשל, אדם מעוניין לפתור תרגיל במתמטיקה משום שהוא לא יודע את הפיתרון. אבל אם הוא היה יודע אותו, הוא לא היה צריך להתאמץ לפתור את התרגיל. כמו כן בתורה, רב שצריך לפסוק הלכה צריך להתאמץ משום שהוא איננו יודע את התשובה, אבל אם הוא היה יודע אותה, הוא לא היה צריך להתאמץ. כך שהמאמץ השכלי הינו מקרי ביחס לדבר שרוצים להשיג. לעומת זאת, בענייני יראת ה', אדם שלא עבר בעצמו את התהליך של בירור המידות שהוא רוצה לקנות, לא יקנה אותן באמת. יראת ה' נקנית יחד עם החכמה המתלווה אליה, ולכן צריך ללמוד את ענייני המוסר והיראה בדרך שכלית על מנת לברר את עניינן של אותן מידות. בפסקה שלנו נכנס הרב לעומק העניין.
"...מיוסדת על השקפת-העולם היותר פנימית, והיא נותנת את היסוד העמקני לכל מדע וכל תורה, בין בקודש בין בחול".
ניתן ללמוד כל עניין בלי יראת ה', אך התוצאה היא שהלימוד יהיה שטחי. וזאת משום שאותו אדם לא חיבר את לימודו אל האמת היותר עמוקה. למשל במלחמה, יש אדם שמפת הכוחות פרוסה לפניו, ולכן הוא יודע מדוע מפעילים כוח זה בזמן נתון זה. אבל החייל vפשוט שיושב בתוך הנגמ"ש ומקבל פקודות, אינו מבין לאן הוא נוסע, למה עוצרים פתאום, ומתי ימשיך לנסוע. אפילו אדם שיש לו מפה כללית, אך לא יודע למה הוא נלחם, חסר מצד האסטרטגיה הכוללת.
לכן אומר הרב שהאדם שמתחיל מיראת ה', שהיא השורש והחכמה היותר עמוקה שבכל החכמות, כל חכמה אחרת שתתחבר אליה תקבל משמעות, בין אם מדובר בחכמה של קודש בין אם מדובר בחכמה של חול.
המדען אייזק ניוטון, עסק הרבה בחכמת הפיזיקה ובמתמטיקה - ואף המציא תובנות חדשות במתמטיקה על מנת לקדם את חקר הפיזיקה - כאשר דעת א-להים היתה זו שמניעה אותו. הוא רצה לדעת את ה', ולכן הוא עסק בדברים אלו. משום כך הוא גם עסק הרבה בתורת הקבלה של היהדות. פורסמו לאחרונה כתבי היד שלו בנידון, שם הוא כותב על המניע הרוחני והקבלי שלו לעסוק בדברים אלו.
לעומת זה, כשאדם לומד מתמטיקה כדי להוציא בגרות או תואר, זהו חול בלי "יסוד עמקני", שהרי דורשים ממנו רק לדעת לפתור נוסחאות ובעיות, אך הוא איננו עוסק בשרשי המתמטיקה, בפילוסופיה הבסיסית שלה. אבל המעמיקים שבמתמטיקאים העוסקים בזה, ככל שיש להם יותר יראת שמים, יש להם יותר הבנה של אמיתת המציאות וזה מכוון את המחקר שלהם לכיוון הנכון.
4
הנציב מוולוג'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893) בהעמק דבר כי תשא: הביטוי "חכם לב" מציין אדם שיש לו אינטואיציה -אדם שהלב שלו מרגיש ויודע את התשובה הנכונה גם מבלי שלמד;
חכם לב בכוח הבטחון שיחכם למלאכה זו על אף שלא מוכן כראוי.
מסוגלות עצמית
מאמין שהוא מסוגל על אף שכליו לא מתוקנים היטב
הנחת מוצא: אני יכול. כי בצלם א-להים ברא את האדם.
מודעות טבעית של תורה. בטחון באשר מבשרי אחזה א-לוה.
בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך (מש' ג,ו):
מי שירא, מבקש לדעת את ה' בכל דרכיו ומעלליו: זה החשק, זה החיפוש של אברהם. זה הכלי לחכמה.
ואז ה' "ממלא חסרונו" בחכמה בינה ודעת ורוח א-להים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה