בראשית, עליה ב, גבורה בשבוע. ברא' ב,יז: "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו; כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
האיסור המפורש הראשון, הגבול הראשון, בתוך ים של שפע להישג יד, ים של תענוגים ושעשוע מוזמן לך לנצח. זה פשוט נורא: מישהו יצטרך לפתור את זה, למצוא איך לטעום את אשר מעבר לגבול, כי מהרגע ממש, כלום כבר לא מעניין אותי כי אם הפריט הקטן הזה, האסור. המשך הסיפור מוכר, ועוד יותר תמוה: הרי כתוב "מות תמות" = 1292, (ירמ' יז,כג) "ולבלתי קחת מוסר"; ואולם אכלנו, ולפי הבנתנו חיים ומות, נראה שלא מתנו. וכי לא יקיים בורא עולם את דברו? וכי לא הפרנו את איסורו?. כאן, נאסר עלינו לאכול, ואותו איסור הפך למכשול הגדול עלינו. בפסוק אחר באותו ערך 3183 של הפסוק שלנו, מגיעים אל לוט שני המלאכים אשר נשלחו להחרים את סדום, ומטבעם הם אינם אוכלים כלל, ובכל אופן לא באו לחגוג ולא לשמוח, [ברא' יט,ג] "ויפצר בם מאד ויסרו אליו, ויבאו אל ביתו, ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו". כאילו יש דמיון מובהק בין שני הארועים: המלאכים שלא מטבעם לאכול, נכנעים ואוכלים; וכן אדם וחוה אשתו, אוכלים את הפרי היחיד שלא הוזמן לשולחנם בינתיים, בהכנעה ליצרם המאבד להם את עולמם. בשני הארועים נחרב עולם: נחרב לאדם וחוה עולמם, אשר גורשו מגן עדן אל תוך מציאות עבה הרבה יותר, תוך כדי שהחליפו בגדי אור בבגדי עור; ונחרבו סדום ועמורה עד כלות, ולנצח. וכנראה, שני הדברים היו אמורים לקרות. והסתגלות לחורבן דורשת מהמחריב חריגה עצמית מהנהלים הטבעיים לו, הצפוים ממנו.
היה עץ הדעת הטוב והרע, ובהמשך הדרך, היה עץ החיים. בטכס אחד נורא מרגש ופלאי, היינו צפוים להזדמן רק בעוד כמה שעות, לאחר כניסת השבת, לאכול משניהם גם יחד. לדעת את הכל מבקש חיי נצח לעשות בהם את הכל, וחיים אינסופיים לא יפיקו כל תועלת בהיעדר הידע הנחוץ, נשיג לעיני התבונה. הנחש מודע לכך, כשטוען שביום בו נאכל דוקא מעץ הדעת לחוד, נהיה כא-להים: הוא יודע שחיי נצח משמעותם שאין בריחה מהאחריות על מעשינו, ואם נאכל את שתי הפירות ביחד, תודעת האחריות הנצחית על מעשינו תוביל אותנו להשתמש בדעת לעשות אך טוב; באם נאכל רק מעץ הדעת שלא בזמנו, נתפתה לחשוב אשר "החיים קצרים וצריך להינות הכי שאפשר מהם", ואז כל הדעת תשתעבד לכוחות היצרות הבהמיים שלנו ותפעל להנאתם. וצריכים לפעול מהר, כי עוד מעט התיקון יתבצע, ומלכות האדם המתוקן ברוב הדרו על פני העולם תהיה בלתי הפיכה.
ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו = 1596 = [יח' יח,ה] "ואיש כי יהיה צדיק, ועשה משפט וצדקה" = [תהי' יח,לח] "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם" = [תהי' צב,א] "מזמור שיר ליום השבת" = [מש' יח,ד] "מים עמקים דברי פי איש, נחל נבע מקור חכמה" = (ברא' ב,ג) "אשר ברא א-להים לעשות" = (ויק' כד,ט) "ואכלהו במקום קדש, כי קדש קדשים הוא לו"
כי ביום אכלך ממנו מות תמות = 1587 = [תהי' יח,לג] "הא-ל המאזרני חיל, ויתן תמים דרכי" = [מש' ב,ב] "להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה" = (במ' כב,כה) "ותרא האתון את מלאך י-הוה" = (דב' יא,כח) "אם לא תשמעו אל מצות י-הוה א-להיכם" = (קו' ט,ב) "מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה