טיוטה לבלק ו

 בלק עליה ו, יסוד בשבוע. במ' כד,יא - דברי בלק מלא מואב אל בלעם: "ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד".

יש משהו עקום, משהו לא ממש בסדר, באימרה "ברח לך אל מקומך", ולא חשוב מי יאמר אותה למי. אם אל מקומך תלך, למה לך לברוח? למקום שלך, של עצמך, עולים, מגיעים, באים; בטוח, לא "בורחים" אליו, אלא אם אתה נבזה מטבעך, כמו בלעם, או אם פשוט לא זכית לראות שמקומך יאה לך ואתה יאה למקומך וכאילו אתה חיב לבקש רשות וסליחה מכל יתר העולם על זה שאתה מעז לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה. איכשהו, זה שהפקודה "ברח לך אל מקומך" שוה בערכה 978 לשמו של "בנימין זאב הרצל" מזכיר לי את המום מלידה של הציונות החילונית, עליה השלום. לא נאמר "הבה נחזור לארצנו ונזכה לגאולה שלמה", אלא נאמר "ברח לך אל מקומך" סתם לפני שיתעוררו לתפוס אותך. ואולם נבנה על זה בנין שלם של טקטיקה, אבן היסוד פשוט עדורת כל יופי, וכוחה ממשיך לשמש לכל מיני תאוות ירודות של דוברי גדולות העושים בקטנוניות אך לעצמם.
"ועתה ברח לך אל מקומך" מוסיף לאמור את החיפזון: הזמן לקיים את הנדרש הוא דוקא עתה. ונשקיף בתועלת לדחיפות מתוך הערך 978 של המשפט, הרומז לכתוב (מ"ב יט,יט) "וידעו כל ממלכות הארץ", וכן ביתר דיוק, (ישע' יט,כא) "וידעו מצרים את י-הוה ביום ההוא". מועד מסוים ההכי טוב לכך שהנס יפורסם וישפיע סביב ויעורר לאמונה ולתשובה, הוא העת הנכונה לכל נס גלוי אף אם הוא נס פרטי, אשר יקבל ערך נוסף אדיר לטובת הכלל. 

אמרתי כבד אכבדך = 724 = אחרית הימים = אור זרוע לצדיק = בית חדש = זוכר חסדי אבות = (שמ' ג,יג) ויאמר משה אל הא-להים = (שמ' יא,ה) ומת כל בכור = (שמ' יב,יג) ופסחתי עלכם = (מש' טז,ז) ברצות י-הוה 

כבד אכבדך = 73 = חכמה 

והנה מנעך י-הוה מכבוד = 344 = שמד = פרדס = רזיאל המלאך = אליסף בן דעואל = (ברא' לו,כא) בארץ אדום = (דב' טו,י) יברכך י-הוה א-להיך = (מש' ז,ד) אמר (אמור) לחכמה = (איכה ד,טז) פני י-הוה חלקם 

מנעך י-הוה מכבוד = 278 = אור הגנוז = (במ' כב,יח) ויען בלעם = (במ' כב,כ) ויבא א-להים אל בלעם = (תהי' לא,טז) הצילני מיד אויבי = (תהי' קיט,קכד) וחקיך למדני = (קוה' ז,כו) טוב לפני הא-להים = (עזרא נ א,ח) זכר נא

ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד = 2046