במדבר א,א: וידבר יהוה אל־משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר | |
בס"ד כחומר ביד היוצר, כן יתקננו והושיענו עיון ברמזים הנפלאים הטמונים באותיות פתיחת ספר במדבר "וידבר ה' אל־משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" מאת דניאל גינרמן הנה לפנינו הפסוק הפותח את ספר במדבר: פסוק בן י"ז תיבות כמנין טו"ב, הוא מכיל 70 אותיות כמנין סו"ד. מתוך תשוקה לזיו אורה של אמת גם בהבטחה וגם במעשה, השתוקקות לראות לחוות בפועל מה שדרוש באמונה שלמה בכח, נפסע בזהירות רבה בדרכי הרמז לדרוש מפסוק חביב זה את סוד הטוב הצפוי לנו באשר הוא שרוי בנו. יה"ר מלפניו ית' שנזכה רק לדברי אמת בל נכשל בשום שגיאה וטעות. האור החיים הקדוש מבליט לעינינו, בפסוק זה, מין סתירה בהתייחסות אל המצב במקום ובזמן. אשר לכאורה, "במדבר סיני, באהל מועד" קובע מקום מן הכלל אל הפרט (תחושה זו נובעת מהיפרש מדבר סיני על שטח הרבה יותר רחב מאותו התפוס על ידי אהל מועד), באשר "באחד לחדש השני, בשנה השנית" וגו' מעיד על מועד הדיבור מן הפרט אל הכלל. לפי דברי האוה"ח הק', פיתרון הקושיה הוא אשר "במדבר סיני, באהל מועד" גם הוא, בהתייחסו למיקום במרחב, הולך בעצם מן הפרט אל הכלל (ולא להפך, כפי שנראה למבט שטחי). כי "במדבר סיני" מציין רק מיקום חיצוני נכון לאותו רגע, באשר "באהל מועד" רומז על מצב נשמתי רוחני אשר אינו תלוי במיקום הגשמי הנוכחי. "באהל מועד" הוא תכונת נצחיות הקשר שבין האדם לקונו, ומתוך זה, משפיע גם על המיקום בין שאר צירי החיים של האדם. באהל מועד: מים חיים לכל ימי חייך שמחתי לראות ש-"באהל מועד" שוה בגימטריא ל-"כל ימי חייך" ("ימי חייך חיי העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מובא בהגדה של פסח מתוך המשנה ברכות א,ה). ימות המשיח הם ימות תיקון המלכות, ובכן, "כל ימי חייך" אשר תכונתו היא להביא, לקדם אף לבשר לקראת ימות המשיח, צפויה לפעול לפי כללי מידת היסוד: הקב"ה, הז"א ואלופו היסוד, המשתוקק להתייחד ולהתלבש בשכינה. מיד קפצו לידיי רמזים נפלאים לכך: "אהל מועד" שוה בגימטריא ל-"יוסף" צדיק יסוד עולם, וגם ל-"ציון" שמכנה את היסוד, וגם ל-"סוד א-להים" (סוד הטבע המוטבע על המלכות לשמרה, איננו כי אם טיפות היסוד המזכירות את מורשת הבינה) ול-"יקום" עצמו (ועמו גם "קיום"), וגם ל-"הקנאה" המשפיעה ליסוד ומפעילה אותו. מתנה אחרונה אשר העצימה לאדירי מרומים את שמחתי, הייתה עת נגלה לעיניי ש-"אהל מועד" שוה גם ו' פעמים כ"ו, דהיינו ששה פעמים השם הוי"ה, כנגד ששת ספירות זעיר אנפין אשר מתוכם היסוד היא ששית. אחרי דעה ש-"באהל מועד" שוה בגימטריא ל-"כל ימי חייך", וגם ל-"ואחזק בידך" (ישעיהו מב,ו) דוקא!, ואף ל-"מים חיים" המטהרים וכן במובן של "אין מים אלא תורה" (בבא קמא פב א"א) וכולא חדא -כי התורה דהיינו עץ החיים השתול בתפארת יתלבש ביסוד להזינו לעת היחוד עם המלכות-, ציור זהותו והשפעתו הרוחנית של אהל מועד אצלינו כמעט מושלם בעיקרו. נביא להשלימו את דברי הבעש"ט הקדוש על הפסוק שלנו (בס' תולדות יעקב יוסף פ' תצא), בשם המדרש רבה (במדבר פ"א סי' ג) הוא אומר "וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות, שנא' (מיכה ו') הצנע לכת עם א-להיך" וגו'. ובהמשך הוא מוסיף בשם רמ"א אשר "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגין עליו בעבודת השם יתברך, גם הצנע לכת וכו'", וזה מוסר השכל חשוב מאוד שיתיישב על הנפש להועיל להבנת הרמזים הבאים. ועוד מצאתי במדרש רבה (במדבר א,ג) על ענין הצנע לכת, שעד שלא עמד אהל מועד, דבר (הקב"ה) עמו (עם משה) בסנה (שמות ג), ואח"כ בארץ מצרים (שמות יב) וגם במדין (שמות ד) ובסיני, ואף פעם לא ייחד מקום מסוים לכך. "וכיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנא' והצנע לכת עם א-להיך, הרי הוא מדבר עמו באהל מועד", המקום המיוחד ליחוד הבורא בבריאה. ויש ברמזים הנ"ל המון חכמה טמונה בעמקי מעיין מים חיים. "יגעתי ומצאתי, תאמין". מדבר סיני: ה' ימלוך בשלום לעולם ועד כפי שראינו, תיאור המיקום שבפסוק שלנו מורכב מתיאור קבוע שבתוכינו ("באהל מועד") וגם מצב פרטי אחד הבא להשלים ולהוציא לפועל את כח בחינת אהל מועד בהתלבשותו בה, והוא נקרא בשם "מדבר סיני". זהותו הרוחנית של אותו פרט צועק דרשני  , באשר יגלה לנו את הסביבה האידאלית לצמוח בה בקדושה, דהיינו, לגשת אל אהל מועד אשר בין רגבי נשמותינו ולהקשיב שם לאמירה.המסע אחרי התכונות שדרשנו הוא די קצר. מיד ב"ה רואים בלבן על שחור אשר "מדבר סיני" שוה בגימטריא 376, בדיוק כמו המלה "שלום" המכנה את היסוד המתוקן, אף שוה להכרזה הקדושה "הוי'ה ימלך לעלם ועד" (שמות טו,יח) המושכת השפעתה אל הנוכח לעשיית שלום בעולם בגאולה שלמה ע"י משיח צדקינו, יהי רצונו ית' אשר במהרה, עוד בימינו אלו. אם היה חסר עוד איזה פרט עדין לציור המדויק של מיקום בני ישראל ברגע נעלה זה (בכל רגע נעלה כזה בע"ה), יספיק לזכור אשר גם "דודאים בשדה", המשמשים תמורה לפתח עבורו יתגשם ניצוץ נעלה שבקדושה, ערכו 376. התכונות הנ"ל שייכות לעצמות מדבר סיני עצמו, כרמוז בהיותן שוות בערכם הגמיטרי ל-"מדבר סיני". מדבר סיני הוא מקום הראוי לשלום, מתוך היותו מבטא מעצמותו אשר ה' ימלוך לעולם ועד וכן הלאה. אך התורה מתייחסת למדבר סיני עם "ב" המסמנת לאחוריה, בתחילת המלה. להתבונן עכשיו בתכונות "במדבר סיני" יאיר לנו את האופן בו השלום ונצחיות מלכות ה' יתבטאו בפועל בעולם המוחשי הנוכח, ה-"היסטורי" לדבריהם, שלנו. ובכן, "במדבר סיני" שוה בגימטריא 378, ערך המשותף גם להכרזה "אין יאוש" הנובעת מתוך אמונה שלמה, גם לבחינת ה-"מלבוש" הרומזת על השלמות בפועל של מדבר סיני המתלבש בכח "מים חיים", "ואחזק בידך" וכלליות כל ימי חייך וכו' שהם ענין אהל מועד כנ"ל. אך עיקר התשובה שחפשנו נמצאת בכך ש-"במדבר סיני" שוה להזכרה האומרת ה' "אחד ושמו אחד" (המביאה לנוכח את מה שהודענו שה' ימלוך לעולם ועד), וגם לתכונת "הוי'ה ארך אפים" אשר דרכה אנו מקבלים רשות להתקרב אל האוהל ולהיקרב בו בעת הנפלאה של התשובה. במדבר סיני באהל מועד: עם חכם יודע בינה, הוא לבדד ישכון בהר אפרים יחוד שתי בחינות אלו להפקת עת רצון לביאתנו אל תוך האוהל לייחד קב"ה ושכינתיה, להתלבש בו, יוצר מצב של השגחה נפלאה, של אי-שבירות אצל כל עברי בפרט והעם כאחד בכלל (ואפשר היה לטעון כנ"ל שזה באמת אצל כל עברי בכלל ואצל העם כאחד בפרט). ובכן, כשאנו מייחדים את שתי הבחינות, יוצא לנו ש-"במדבר סיני באהל מועד" שוה בגימטריא 536, בדיוק כמו "עם לבדד ישכון" -הברכה העזה אשר ברך אותנו בעל-כרחו בלעם בן-בעור בן-לבן הרשע: הן "עם לבדד ישכון", ובגוים לא יתחשב; ואשר הנציב מוולוז'ין היה גורס: אם לבדד, ישכון; אך אם בגוים, לא יתחשב. עם לבדד ישכון הוא תיאור השלמות המתוקנת של ישראל -הלואי עלינו בע"ה-, המתעוררת בתנאי שבחינות במדבר-סיני ובאהל-מועד זוהרות יחדיו (כאשר יחוד פירותיהן היה עשוי להוות תנאי לאכילה מעץ החיים ומעץ הדעת טוב ורע). וזו אותה בחינה וערך מספרי של "איש חכם יודע בינה" (ד"ה ב' ב,יב), אשר יודע לעשות בזהב-ובכסף בנחושת בברזל באבנים ובעצים בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל, ולפתח כל-פיתוח, ולחשוב כל מחשבת אשר יינתן-לו - הנה עוד ביטוי מפורט לאותה שלמות הנ"ל המובילה לבניית מקדש. והנה עוד "במדבר סיני באהל מועד" שוה ל-"הר אפרים", אשר אע"פ שמכונה "הר": "הפליגו חכמינו זכרם לברכה במסכת גיטין דף נז עמוד ב ועוד מקומות שם, מריבוי הערים אשר היו בטור מלכא (טור מלכא הוא הר אפרים, לפי תירגום יונתן בן עוזיאל בשופטים ד,ה) כי לא הר יחידי הוא כי אם הר גדול מושך מהלך כמה ימים. ועליו היו מקומות אין מספר כנראה קצת עד היום בעת החרבן", כך מתאר הרב יהוסף שווארץ ב-"תבואות הארץ". דהיינו, שוב פעם (כמו שלימד אותנו האוה"ח לגבי אהל מועד), תכונה שהיא לכאורה רק סימון מקום, מהווה בעצם בחינה המתרחבת על פני המקום, עד כדי שאפילו הרי ירושלים "הם כמעט בכלל הר אפרים" (שם). תכונת הר-אפרים מצטרפת בבחינת ניצוח מעל המקום בפועל לתיאור המצב "במדבר סיני באהל מעוד" הראוי להמשכת ברכה מן המרומים. דבר אחר: "וידבר ה' אל משה". איפה ה'? מלא כל הארץ כבודו. איפה משה? "במדבר סיני", דהיינו ביסוד, הרי משה נקרא בעלה של מטרוניתא. ואיפה מדבר סיני, הוי אומר, מה המדרגה של מדבר סיני? "באהל מועד" עליו שורה השכינה, דהיינו במלכות, בהגשמת יחוד עליון. ולאחר שלמדנו את בחינת "במדבר סיני באהל מועד" אפשר לסכם באשר מלים אלו מבטאות מצב בו השליטה על האדם המתוקן היא בידי "חכמת חיים" = 536, אמתית. ומתי זה קרה? מידת הזמן הנאה לעת רצון הכתוב מדייק אשר אותו דיבור התגלה באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. נשתדל בע"ה לפי דרכנו לשים קצת סדר ברמזים הטמונים בתיאור זה. באחד לחדש השני: "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" "באחד לחדש השני" שוה בגימטריא 722, בדיוק כמו הפסוק "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (בראשית לג, יב): הצעת היצר הרע בשליחות עשו, אשר יעקב ידחה מיד בפסוקים הבאים: "ויאמר אליו, אדוני יודע כי-הילדים רכים, והצאן והבקר, עלות עליי; ודפקום יום אחד, ומתו כל-הצאן. יעבור-נא אדוני, לפני עבדו; ואני אתנהלה לאיטי, לרגל המלאכה אשר-לפני ולרגל הילדים". העת הראוי לגבוה ביותר, לתיקון הנעלה, הוא גם העת לשליטה העזה ביותר של הסיטרא אחרא רח"ל, ובכן, התיקון העצמי חייב לעבור מבחן בנסיון מהודר מאת היצר. יעקב מחזיק את השלום, ואינו מתפתה בפיתויי אומות העולם הרוצים לבלעו: ממנו יצא עם אשר לבדד ישכון. באותה בחינה (נסיון היצר ואזעקה לזהירות), "באחד לחדש השני" שוה גם ל-"קול שופר", וגם לזמן בו ידי משה משלימות ומנצחות השתדלותינו כאשר כתוב ויהי ידיו אמונה "עד בא השמש" (שמות טז,לז): עד בוא השמש, דהיינו, לאורך כל הזמן הנצרך לסיום המלחמה בנצחון מופלא (ואכן "עד בוא השמש": עד התלבשות הת"ת ביסוד, להזינו ולהוביל ליחוד השלם). וכן 722 הוא הערך הגימטרי של דרישת הקב"ה להשיג לישראל מעלה חדשה בקדושה: "קדש לי כל בכור" (שמות יג,ב). וגם בחינת יוסף הצדיק, ברגע בו גורלו מתהפך לחלוטין לטובה בזכות דבקותו בברית הקדוש, "ויקראו לפניו אברך" (בראשית מא,מג) = 722. מי שמצליח להיתקן עד כדי ניצוח קול השופר לאורך כל יומו -זה כל חייו- עד שקיעת הזריחה שבעיניו, יקראו לפניו אברך, מלשון ברכה שתינתן לו מפי אותם קוראים עליונים, לעת עלייתו למרומים. מה הולך לפני מי שיוצא למסע קדוש כיעקב אבינו, או מי שיוצא למלחמת מצוה בקדושה כישראל כשמשה מנהיגם? לאן ימשיך את עינינו קול שופר, וכו'? גם זאת, גרעין המזין כח למשימה, המצבר המשפיע מעוצמתו על כל המערכת, מסומן לנו בערך 722, השוה "ארון הקדש". אחרון חביב, "פרי צדיק עץ חיים" (משלי יא,ל) גם שוה 722: פרי הצדיק (דהיינו, פרי היסוד המתוקן) נקרא עץ חיים, ואין עץ חיים כי אם תורה ומעשים טובים, בעוד הפשט יוסיף גם אשר פרי הנולד מהצדיק, דהיינו התולדה והתוצאה מזכויותיו של הצדיק, "עץ חיים", דהיינו חיים צומחים ומתחדשים: בזכות הצדיק העולם מתקיים, כמו שאמרה בת-קול על רבי חנינא בן-דוסא, שבזכותו כל הדור עומד. ולא "סתם עומד", אלא שהמגפה נעצרת על ידו, כמו שמסופר עליו (ברכות לג ע"א): "תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא". וכן, ביטוי אחר של השפעת הצדיק במציאות המוחשית (תענית כה:א): מעשה בערב שבת בין השמשות, שראה את בתו עצובה. אמר לה: מדוע נעצבת? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן ויידלק, הוא יאמר לחומץ ויידלק. והיה אותו חומץ דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה. (כדאי לקרוא רשימה מושלמת של דוגמאות להשפעת רבי חנינא באתר דעת www.daat.co.il, מימנו לוקחו שתי דוגמאות אלו) . ובזאת תצוייר לעינינו בחינת "באחד לחדש השני" בע"ה. בשנה השנית: אשרי אדם בוטח בך כי לא טוב היות האדם לבדו הפסוק מציין בהמשך שדיבור זה מתגלה "בשנה השנית" = 1122, ונדרוש את המספר לרמזים אשר יעשירו בע"ה את הבנתנו באשר אנו היום, במדברינו, בכוננות לתהליך הגאולה. דוד המלך מתחנן (בתהילים לא,יז) "האירה פניך על עבדך, הושיעני בחסדך" = 1122, ומפרש המצודות דוד בקצרה: "הראה לי פנים מאירות", וכידוע, "פנים" מלשון פנמיות. אין אותה הארת פנים כי אם פתיחת העת רצון הנ"ל, בחינת התבודדות האדם מול קונו באהל מועד, בהצנע לכת, מלובש במדבר סיני שהוא בחינת "אחד ושמו אחד", ליצור את המצב בו "עם לבדד ישכון", הייחוד המושלם של קודשא בריך הוא ושכינתיה. "קול שופר" המרומז בביטוי "בחדש השני", בא ומתפשט לכל השנה השנית (המרומזת באות ב' של בראשית, והבן) בבחי' הבשורה אשר למדנו לעיל בענין אהל מועד. חוזר דוד המלך ומכריז (תהלים פד,יג), שוב בפסוק שערכו הגימטרי 1122: "הוי'ה צבאות אשרי אדם בטח בך", עליו המלבי"ם אומר: "שעל כל פנים יש לנו לבטוח שיגאלנו ושיבנה המקדש (...)", יקרה מה שיקרה גם לטובה. הנה חיזוק הבשורה של יחוד עליון, כבר לא מתוך מבט שמימי כביכול אלא איך שנראה מכאן בתחתונים, מתוך מבט אנושי: אשרי אדם בוטח בך, באשר חוננתנו דעה בינה והשכל מאתך והזמנת לנו עתי רצון בהם לחזור בתשובה שלמה ולתקן כל פגם, ולמשוך ברכה לעולם, ובכן מובטחת לנו ישועה. עוד "משכיל לאיתן האזרחי" (תהילים פט, א) שוה "בשנה השנית", וכוונת "איתן האזרחי" לפי דברי רש"י בשם חז"ל, היא אברהם אבינו, עמוד החסד העליון המתפתח בעת רצון, בעת הדבקות השלמה, להזרים שפע טוב שתיפקד בו המלכות. אותו כח אשר אנו משתוקקים להעיר במרומים, ורק באמצעות תורה ומעשים טובים יינתן לנו לשחררו אלינו, כדברי רשב"י בזהר פ' בהר. נראה שכל אותם בחינות רוחניות רמוזות בכל אחד ממרכיבי המצב המתואר בפסוקינו, כולן רמוזות יחדיו, הפרצוף השלם, בכל אחד ממרכיבי המצב, כשם שה-DNA בתא הזעיר ביותר בגוף מכיל את המידע המחזיק את כל הגוף בשלמותו. עוד צעד קדימה בהבחנה זו, נמצא שכאשר למדנו בענין "באחד לחדש השני" את נסיון פיתויי היצר הרע את יעקב, הנה "בשנה השנית" שוה גם לפסוק "אמרי נא אחתי את" (בראשית יב,יג): ביטוי קשה של פחד מאת אברהם אבינו, ענק האמונה והתוכחה, המכונה גם "איתן האזרחי". ענין הפחד והיראה הם אבני יסוד חיוניים לניצול נכון של עתי רצון לתקן ולייחד ולקיים. וכן אברהם אבינו משלש אחיזתו בענין "בשנה השנית"(והחוט המשולש לא ינתק), מאז שאף התרוץ וההתנצלות ל-"אמרי נא אחתי את" עולה יפה בידי שלמה המלך באמרו משפט בעל אותו ערך 1122, שני פסוקים לפני סוף ספר משלי (לא,כט): רבות בנות עשו חיל, "וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּנָה"! זה למה שאני מפחד לפני כניסתי אל אהל מועד, נמשך אחרי קול שופר מסונוורות עיניי ממראה ארון הקודש. כי נכון יש נשים יפות, ואם היית אחת מהן אולי הייתי יודע איך להתמודד עם המצרים ולהודות בפניהם מלכתחילה שהרי את אשתי ... אבל לא כן את: את עלית על כולן!, אומר הקב"ה לישראל, באשר אתם חתומים על ברית התורה ובבריתכם תיגאלו. את עלית על כולנה, כנסת ישראל הקדושה. על כולם עליתם, צדיקי ישראל, באהבכם את רעיכם ואת רועיכם, באהבכם את הבורא ית' הקב"ה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כדאי לסיים באשר השם "אדם" חל על שלמות האיש ואשתו יחדיו, ובכן, הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ג,י) סביר להניח שנאמר לשני צדדי החיבור החיוני. ניתן ללמוד מכאן שלאמור פעמיים "לא טוב היות האדם לבדו", השוה בגימטריא ל-561, סגולה להפיק "ואת עלית על כלנה", בערך 1122 = 561 X 2, וכוון לזיווג מן השמים לאשת חיל, שיעלה טוב. לצאתם מארץ מצרים: כמעשה החסד אשר יגביל את הדינים "לצאתם מארץ מצרים" = 1272, מצטער איוב לפני ה' (איוב לא,יז): "ואכל פתי לבדי ולא־אכל יתום ממנה" = 1272, ומפרש המלבי"ם את דבריו: " אם עשיתי כל זה הלא אז מה אעשה כי יקום אל", וכוונתו אשר הוא באמת לא עשה כאלה דברים ודוקא עסק בצדקה והאכיל יתום ואלמנה, ואם כן, יש לו פתיחת שער להתלונן ולתבוע כלפי שמים את גורלו. הקדמת המלבי"ם לענין (איוב כה,ו) תפרש אשר "איוב העביר את כל מעשיו תחת שבט הבקורת ויוכח בראיות כי לא נמצא לו עון אשר חטא בכל מיני המעשים והפעולות, וכי תמים היה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, ושהוא נגוע מוכה אלהים ומעונה על לא חמס בכפו ולא עולה בפיו". אכן, הוא מתלונן על כך שלכאורה דברים לא כטבעם הולכים ולא אחר מינם. הוא בא לטעון אשר דוקא ההשגחה העליונה, השולטת גם על הבחירה וגם על מערכת הכוכבים והמזלות, היא האחראית על היפוך חוקי הטבע, על התארע דברים נגד הצפוי והסביר אף הנכון. אותה השגחה והנהגה אשר בבחינת "סוד א-להים" באהל מועד כנ"ל היא ההופכת את הטבע ואת "חוקי התפתחות ההסטוריה" כבי' בכל סדרת המכות המתקנות את עם ישראל לגבשו ולחזקו, להכין את נפשם לצאתם מארץ מצרים. אכן, הטענה של איוב היא בבחינת אותה כוננות ליציאה ממצרים, אותם מכות ההורסות לרסיסים את כל הידע המדעי על אורחות הטבע הקיים, והופכות את "המיסטיקה המצרית" לליצנות בלתי-יעילה אף מרגיזה. כערך "לצאתם מארץ מצרים" ערכם גם של המלים "כְּמַעֲשֵה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד,י): "ויראו את א-להי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". רש"י מביא מסוטה י"ב אשר "כמעשה לבנת הספיר", מרמז על דמות לבנה עשויה מספיר שהיתה לפניו ית' בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. אך האבן עזרא במקום יאיר עינינו לענין הסתירה בין הלובן הרמוז ב-"לבנת" והאודם שבטבע הספיר. כידוע, הלבן הוא ביטוי לחסדים שבקו ימין, והאדום מאפיין את מראה הדינים שבקו שמאל. אכן, "ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" יורה על כך שא-להי ישראל עומד כבי' על הלובן שבתוך האודם, דהיינו, על החסדים שמגבילים את פעילות והתפתחות הדינים; על בחינת חסד דגבורה. האבן עזרא עצמו יעדיף להלן לייחס "לבנת" לשורש לבנה, ברמז ללבנים בהם שועבדו ישראל במצרים, כדברי רש"י הנ"ל. ועומדת בזאת נקודה להשלמה, כי "לבנה" רומזת גם על הירח, הלבנה המקבלת את כל אורה מן השמש, דהיינו הבינה תתאה מקבלת שפעה מן הבינה העליונה, ועל התקן הזה המוביל ליחוד הקדוש, עומדות רגלי הא-להים כבי' לעיני משה, אהרן, נדב, אביהו ושבעים מזקני ישראל. החסדים הדוחים את הדינים, המלכות הנתקנת משורשה בבינה. אותו ענין השלמות ופתיחת עת רצון עליו עברנו כבר במרכיבים השונים של המצב בו נפתח לדרישותינו ספר במדבר. עוד הספורנו יצפה על הנושא בנתיב החביב לדרך הבנתינו זו: "כמעשה לבנת הספיר. עצם נעדר כל הצורות השכליות ומוכן לקבלם, (...) והוא עצם הנפש האנושית השכלית, הנעדרת מכל מדע ומוכנת לקבלם בעיון בחיריי". דהיינו, התחלת הדרך אל התיקון הכללי, כשהאדם מתפשט מכל הטומאה אשר נסחבה עליו וחוזר בתשובה שלמה בתמימות רבה אל קונו. הרצפה הנראית מן מרומי מרומים אינה כי אם התיקרה העומדת מעל ראשינו לעינינו: אותו גבול ומכשול בו האדם נתנסה פעם ועוד פעם להקל עליו את הדרך לביטחון באשר אין עוד מלבדו ית'. התהום מעליו השכל חייב לקפוץ כאשר הוא רוכב על כל כוחות הנפש, לעבור מחיפושי החופש אל הנהגת האמת החרותה בנשמתו. ה"עץ החיים", בהתפרש את ענין ז' ההיכלות שבעולם הבריאה (שער מו, ג), מוסיף חכמה ואומר "כי היכל התחתון נקרא לבנת הספיר, כולל יסוד ומלכות" ולאחר כמה שורות, "נקרא יסוד לבנת הספיר, לבנת נגגד עטרת היסוד נקבה, וספיר יסוד עצמו" הוא הזכר. אכן, מתגלה לנו בודאות שגם "כמעשה לבנת הספיר" הוא בחי' מעשה היסוד, כאשר השלום ומדבר סיני וה' ימלוך לעולם ועד, ועוד כנ"ל. גם "ותעל שכבת הטל" (שמות טז,יד) שוה 1272, ורומזת על אותה בחינת התכוננות לישועה המשוקקת אותנו במצוקה לאורך לימוד הפסוק כולו. עלתה שכבת הטל ורק אז, נגלה לעיניים המן הבא להשביע את הרעב ואת התיאבון, מן השמים. כדברי רש"י שם: " ור"ד שהטל עולה מן הארץ באויר וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו'". ולמרבית הפלא, גם הפירוש מזרחי על שמות יוסיף לנו הבחנתו כאן, באשר הפסוק מהווה ביטוי להיפוך חוקי הטבע כנ"ל: "ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ. עלייה זו היא הוייתו מן הארץ, ששנה להם מעשה בראשית, שבמעשה בראשית הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ, כמו שדרשו בתנחומא". בספר ויקרא פרק כו, אנו מוצאים הבטחת נפלאות מאת ה' בתנאי שנקיים את חלקנו בברית התורה. עוד פעם, אנו על סף הקפיצה. בצד הזה, הכל אפל, הכל שכלי, והכל איננו פועל לשביעות רצון. מולנו, אחרי הגישור הנעשה מתוך קיום תורה ומצוות הרמוז "לצאתם מארץ מצרים", נשוגה לידינו בחינת ארץ הקודש בשלמות, עם כל הברכות השרויות עליה בהעלות בה מעשינו את התורה הקדושה. ועיקרון ההבטחה הנאה לעניינינו היא הבטחת השלום לעם אשר לבדד ישכון, כדכתיב (ויקרא כו,ו): "... וחרב לא תעבר בארצכם" = 1272 כמובן, זה הראוי לכתחילה לצאתם באמת ולנצח מארץ מצרים, יה"ר ית' במהרה בימינו אמן. לרבות, הפסוק השלם אומר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:". הבטחת שלום בבחי' "במדבר סיני" כנ"ל, ושלוה ללא חרדה, והשבתת "חיה רעה" השוה בגי' 298 בדיוק כמו "רצח" (ובסטיה נכונה לענייני דיומא: על השבתת כל הרציחה אשר האויב החיצוני והפנימי עושה בנו רח"ל הדברים אמורים), ובסוף המעלה, בפסגת המהלך, "וחרב לא תעבר בארצכם" בבחי' "ותעל שכבת הטל": כי כאשר כלי מלחמה אפילו לא מסתובבים בארץ שמא יהיה צורך בהם, אז האוצרות הרוחניים והגשמיים יכולים להתגלות לעין כל, כי אין בארץ לא אויב ולא מחריד ולא מטמא אלא רק עם אשר לבדד ישכון בקדושה ובטהרה; אז, ותעל שכבת הטל, והמן נזדמן להישג ידינו המופלאות; בבחי' "כמעשה לבנת הספיר" כי נתעלינו ותקננו את עצמנו וחזרנו בתשובה שלמה וזכינו לחסדים הפועלים בעדינו בתוך הגבורה, זכינו ברוב"י (אבן יקרה אדומה שבתוך גדר הספיר לדברי בעלי התוספות שם) שהופכת לבחינת אבן יקרה לבנה (וזו תכונת הספיר לדעת רבי סעדיה גאון) או אפילו בצבע תכלת (לפי דעה אחת המובאת ע"י רבינו בחיי על הפסוק). "ודבר הי' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ" (שמואל א' ג,א) שוה 1272 כמו "לצאתם מארץ מצרים" גם הוא. לדברי המלבי"ם שם: "כי דבר ה' היה יקר בימים ההם - מפני מיעוט מציאותו, שזה מורה שלא היו אנשי הדור ההוא מוכנים אל שתחול עליהם רוח ה'", ואז כבי' האור העליון השתוקק למי שיהיה כלי נכון וטהור לקבל שפע טוב; ומוסיף המלבי"ם: "אין חזון נפרץ - כי השפע האלהית תחשוק בטבעה לרדת על המוכנים", על המתקונים, על עם לבדד ישכון. ומכיון שאין מי שיקבלנו חשוך לנו ומר וקשה, והאור משתוקק לנו והתיקון מוזמן לשפתי נשמתינו לאחוז בו להיעשות. אם נחלק את הפסוק לשניים, נמצא בידינו אשר "ודבר ה' היה יקר בימים ההם" = 720, כנגד י' פעמים חסד = 72, דהיינו י' ספירות החסד המתעוררות לעת רצון. ואז, "אין חזון נפרץ" = 552 , אותו הערך בגימטריא של פסוק בספר דברי הימים (ב׳ ז, ד), המתאר את רגע השיא בהתייחדות עם ישראל בקונו, ברדת השכינה ואש מן השמים במקדש: "והמלך וכל־העם זבחים זבח לפני ה'". אך חייבים אנו לדעת שבידינו לעורר את יוזמת הפסוק, לעורר את החסדים במרומים ע"י מעשינו בעולמינו, וזו הקפיצה החיונית עליה דברנו כאן עד עתה: כמו שרמוז באיוב (יט,יח): "גַּם עֲוִיללִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי" = 552 גם הוא. איוב יודע ומודיע שבמצבו הנוכחי כולם מבזים אותו ואין בידיו מניעה לכך, והוא מכניע את עצמו ועולה על מדותיו ושולט על כעסו ונשאר מלא אמונה באשר המעשה המתקן הנכון ימשיך אליו ישועה, אותה אמונה הוא מבטא באורח אדיר בפסוק כו: "ומבשרי אחזה אלוה". "אין חזון נפרץ" מסתכם גם באופן פשוט בו הוא מצביע על הערב לדבר, המשפיע אליו צריך להידבק כל אשר יהיה צמא לאורה בדור חשוך. ובכן, גם "תלמיד חכם" = 552. גם בנח איש תמים נמצא את המספר 1272, בדיוק לעת הולדת עידן חדש, הזדמנות חדשה לאנושות חדשה. ובכן, אנו קוראים אשר (בראשית ח,יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש, חרבו המים מעל הארץ, "ויסר נח את מכסה התבה" = 1272 וגו'. אותה קפיצה עליה דיברנו ממימד למימד, עכשיו בהבט על מערכת הקיום של העולם כולו. באותו רגע ממש, תמה מצוקת המבול והאנושות קבלה את ההזדמנות לתקן את העולם מחדש. וכמעט אותם דברים אפשר להגיד על "וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה" (ישעיהו מג,א): ועתה, כה אמר ה', "בראך יעקב ויצרך ישראל" = 1272, המשמשים בסיס וגושפנקא עליכם להכריז כי "אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך, לי אתה", כיה"ר. חידוש אחרון אחרון חביב נקבל אותו ממשה רבינו בראותו את הסנה (שמות ג,ב): "וירא והנה הסנה בער באש, והסנה איננו אכל" = 1272. קודם לכן, עוד ציין הפסוק אשר "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" ואז, וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. רגע אשר הוא כל כולו עצמות הפתיחה של מסלול חדש למשה, לעם ישראל, ולעולם, לאחר שמשה יקבל על עצמו להכניע כל מניעה ולצאת לדרך כדרוש. רמזים ממוסגרים לבחינת ארץ מצרים: ילידת ממזרים, כרת והסתר פנים כל מקום בעולם, כל חלק בבריאה, כל פרט קטן -כל צורה, כל צליל, כל רעידה קטנה בין העננים אף במים המצטופפים בין זרמים נוגדים בעמקי ים, יש בו בחינה מקבילה המחזיקה אותו בעולמות העליונים. אכן, כל ארץ מסוגלת ליעדיה לפי כוחות טבעה המהוים עצמות יונקת חיותה מן השמים כל רגע, בדיוק כאשר לכל איש ועם יש יעד נעלה שנשמתו ירדה הנה להשיג ולתקן, ולשירותם נעצבים כל הנסיונות והנהגות שבימיו. גם בזאת תסייע לנו הגימטריא, כאשר נגלה לאיזה ביטוים בתורה מחובר ערכו 671 של ארץ מצרים. בספר בראשית יט,לו מופיעה המלה "ותהרין" = 671, שנראית לכתחילה מלה חיובית, המובילה לפריה ורביה. אך על מי מדובר? דוקא על בנות לוט שהרו מאביהם, ומאותה הרות נולדו עמון ומואב הרשעים. גם המלה "לראתם" = 671 (לראותם), המופיעה בשמות יד,יג יכלה להיות חיובית, אם לא היתה מבשרת את גודל מפלתה של אומה שלמה: כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. "אסתיר" (דברים לא,יח), = "הורדתנו" (יהושע ב,יח), = "והרסת" (שופטים ו,כה), = "ולהכרית" (ישעיהו י,ז) = 671, אינן דורשות הסבר למשמעותם השלילית כמשמעותה של "ארץ מצרים" השוה להם בערכה המספרי. "גבורתכם" = 671 (ישעיהו ל,טו) יוצאת מן כלל זה לכאורה. הפסוק אומר: "כי כה אמר א-דני הוי-ה קדוש ישראל, בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם ולא אביתם". "ולא אביתם"... כשאנו קוראים מאין בא ולאן הולך נאום הנביא כאן, נבין שאותה גבורה עילאה עליה מדובר באשר מיוחסת לנו, אין אנו זוכים לה כי הכחשותינו וסטיותינו מדרך התיקון מעכבים. הוי אומר שגם בפסוק זה, דוקא ענין מילת "גבורתכם", היא פיתוי קדוש לזרז בנו את בחינת אותו תיקון יסודי, אותה קפיצה מעל תהום, אשר כל הפסוק מזמין אותנו לכך שנסתגל לעבור את הירדן; ולפנינו ירדן = סדר; דהיינו שנשמותינו מסוגלות לעבור את הסדר הבדוי, את הסדר המזוהה עם חוקי הטבע, לחצות את הנהר באומץ, ולהגיע לסדר חדש ומתוקן הנקרא טוב. ובכן, לעבור את הירדן הזה, משמעותו לעבור את הסדר התחתון לכוון "הזה" = "טוב". יותר קדימה בישעיהו (סג,יז) אנו קוראים את תפלת הנביא הזועק "למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך?" וגו'. פסגת משמעות הזעקה שורה על המלה "מיראתך" = 671, כי אנו יודעים שלכתחילה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן -מתלונן הנביא לפני הקב"ה- למה לה' להקשיח את לבנו לבל נחזור בתשובה, ועאכו"כ כאשר זו בחינת "ויחזק ה' את לב פרעה" ואין כשלו צפויה להיות נחלתינו. ומיד לאחר "מיראתך" = "ארץ מצרים", בדיוק באותה בחינה של זעקת בני ישראל מתוך העבודה, ממשיך הנביא וקורה: "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך", ומפרש המצודות דוד: "ואם אין בנו מעשים (אם אין בנו זכויות מספיק להיגאל) עשה למען עבדיך -הם האבות, ולמען השבטים אשר הנחלתם לך לנחלה". הבה, אבא, אנחנו מתייראים, אנחנו יודעים שזה בסדר וזה בטוח לקפוץ, אבל אנו מפחדים ואנו מסונוורים מהאורות הקרות של עולם השקר. אנא אבא, בזכות אבותינו שהיו צדיקי אמת, אנא אל תחכה לכך שנקפוץ אך בכחנו, אלא בוא לקראתנו, תפוס אותנו בהנהגת רחמיך והבא אותנו חזרה אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם. מה משמעות "חדש ימינו"? כקדם = "חג הפסח", המעיד על כך שאנו יוצאים ב"ה ממצרים. יש עוד כמה מלים בתנ"ך השוות 671 כמנין "ארץ מצרים": "התקלקלו" (ירמיהו ד,כד), "ולהכרית" (ירמיהו מד,יא), "להכריתו" (ירמיהו נא,סב), "הסרות" (ירמיהו נב,יח), "אסתיר" (יחזקאל לט,כט), "והורדתים" (יואל ד,ב), שליליותם אניה דורשת פירוש, ועוד "ונרתיה" (דה"י א כח,טו פעמיים, ודה"י ב יג,יא), "הרימותי" (תהילים פט,כ), "הורתני" (תהילים קיט,קב), "הצעקתו" (איוב כז,ט). ובכח רמזי הדוגמאות תובן בע"ה גם בחינת עצמות "ארץ מצרים" וגם אורח החכמה המנותבת לשכלינו דרך מספרים המנהלים שפה עוצמתית מאוד לקידוד נתונים חיוניים לנו. ----------------------------------- תמונת מצב כללית: באהל מועד, במדבר סיני, באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ננסה עכשיו לפי דרכנו לכלול את כל מרכיבי המצב והעתוי אשר בחר ה' לפתיחת העת רצון (נתון חיוני לנו דוקא היום!) במספר אחד ומשמעות אחת. יש לנו "באהל מועד" = 158 + "במדבר סיני" = 378 + "באחד לחדש השני" = 722 + "בשנה השנית" = 1122 + "לצאתם מארץ מצרים" = 1272. סה"כ 3652, השוה לד' פעמים המלה "בראשית" = 913. אכן, תיאור המצב של עת רצון, של יחוד קב"ה ושכינתיה, מהווה החזרה בתשובה שלמה לטהרת בראשית, למצב ההשגחה וההנהגה אשר קים לפני החטא בארבעת העולמות אבי"ע, בארבעת המימדים של הזמן והמקום. "באהל מועד, במדבר סיני, באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" = 3652. זהו תיאור התנאים הקשורים לזמן והמקום הנדרשים לכך שידבר ה' אל משה שידבר אלינו לאמור. יש בתנ"ך עוד כמה פסוקים שערכם בגימטריה הוא 3652, ואין ספק באשר הם צפויים ללמד אותנו משהו קשור לפסוק שלנו: (במדבר ח, טו): "ואחרי־כן יבאו הלוים לעבד את־אהל מועד וטהרת אתם והנפת אתם תנופה": בדיוק כפי שמצאנו לאורך לימוד דברי הפסוק שלנו השוים לערכו של זה, הפסוק הזה מהוה ציר המפריד בין הקודם לו לבין אשר יתרחש מעברו, בדרכי ישראל כלפי הבורא ית'. הוי אומר שהמצב הנוכח מבחינת זמן ומקום כאשר הקב"ה קובע עת רצונו להביע אות אהבה בשאתו את ראש בני ישראל הוא בבחינת הכניסה הראשונה של הלויים אל אהל מועד, בתנאים ברורים ביותר: "וטהרת" = 620 = "כתר", החל על "אתם" באותיות אמ"ת המאשרות את האמור בבחי' אמן, "והנפת" = 541 = ישראל ושוב "אתם" באותיות אמ"ת המאשרות, ובסוף "תנופה" = ישראל: אם "והנפת" מתקיים -אם הוא חל באמת איך שמרומז במילה שלאחריו-, אז גם התנופה תהיה אמת וישראל יתקיים. אם המעשה שבידינו יוכח לאמתו -וטהרת אותם והנפת אותם-, אם הכתר אמת וישראל בנה בתפארת הוא אמת, אז גם הישראל התחתון יהיה אמת. וזהו ציור הנאמר לעיל כמה פעמים: הקפיצה, האתגר האחרון: בוא תבצע ש-"וטהרת אותם והנפת אותם" יהיה אמת, ואז המאגיה תתקיים, וגם ישראל שבעולם הזה יהיה לא פחות מאשר "אמת". ישנם עוד שלושה פסוקים בתנ"ך אשר ערכם 3652 ולימודם הוא מחוץ לגדר אשר שמרנו ללימודינו זה. אך המעיין ימצא אשכולות של רמזים נפלאים אם יגלוש עד הפסוקים הבאים בלימודו: (במדבר כט,יא): "שעיר־עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם" ; (דברי הימים א׳ יד,ד): "ואלה שמות הילודים אשר היו־לו בירושלם שמוע ושובב נתן ושלמה" ; (שמות כה, יא): "וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב". וידבר ה' אל משה לאמר הפסוק שלנו פותח במלים "וידבר ה' אל משה", באמצע באים העניינים אשר למדנו, והוא סוגר במלה "לאמר" המשלימה את הפתיחה. אכן, וידבר ה' אל משה (= 624) + לאמר (= 271) = 895, השוה לערך "משכן העדות", כינוי לאהל מועד, עליו קראנו בהמשך הפרשה. "המה ינועון לאכל אם־לא ישבעו וילינו" (תהילים נט, טז) שוה גם 895. פרק נט בתהילים, בו נתחנן דוד "הצלני מאויביי א-להי" וכו', הוא ציור נפלא של הנצחון השלם על מכחישי הישועה, על אויבי ה' הנפקדים כאויבי ישראל. הפסוק שלנו מסיק אשר הם "יניעון לאכול", ואומר המצודת ציון ש-"יניעון" הוא לשון נע ונד, שנרעב ואינו מוצא מנוח והוא נע ונד אחרי מזון לנפשו. בזאת, ההפלה הנסית של שונאי ישראל. ומיד, בפסוק יז, "ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך, כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי" ועוד "עוזי אליך אזמרה, כי א-להים משגבי א-להי חסדי". אכן, יש לנו כאן לתהליך גאולה שלם בו האויב נכנע לחלוטין, באופן מעשי, ושלב שלאחר מכן, בו אני "אשיר" (תיקון ספירת החסד, לפי מה שלמדנו מפיו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א, וכן הבאים) "וארנן" (תיקון ספירת הגבורה), בו אני "אזמרה" (תיקון ספירת הנצח; ושלושתם יחד הם גם הסולם אהבה-יראה-בטחון). התגובה שלי היא בע"ה סוף התיקון דהיינו תיקון הדיבור ועמו, תיקון הניגון הוא התפארת. הוי אומר שכל עת בה כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר", יש רמז להכנעת אחת מאומות העולם לצורכי תיקון השכינה, לצורכי הישועה. כל אחת לפי סדרה ולפי התיקון המיועד לה. והרמז עולה יפה עד מאוד, כי אכן יש בדיוק 70 הופעות של הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" בכל התורה (מיקומם צויין אחרי סוף המאמר), המרמזות באופן מדויק את כל תהליך המלחמות שינהל משיח צדקינו, והאופן בו יהיו שתי מפלות -אחת לאומה, אחת לשרה בשמים- לכל אחת מע' אומות העולם, ואז, מיד אחרי ההופעה האחרונה של "וידבר ה' אל משה לאמר" בתורה (במדבר לה, י): "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען", ואז תקום בע"ה מלכות בית דוד ונזבח ונקריב בביה"מ בטהרה ובקדושה, יהי רצון מלפני הבורא שכך יהיה בקרוב, בימינו אלו, כי הכל קשה ואפל ואין מנוח, ואנחנו קטנים וחלשים ומשתוקקים לישועה. ואז, הברכה הפעילה ומפעילה את כל המציאות באשר (תהילים קטו, יג): "יברך יראי יהוה הקטנים עם־הגדלים" = 895. במדבר א,א: כחומר ביד היוצר: להיות "יתרו בראשונים" הפסוק שלנו מורכב, אכן, משני חלקים: "וידבר ה' אל משה" + "לאמר" = 895 "במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" = 3652. ברם, הפסוק כולו שוה 895 + 3652 = 4547. 4547 הוא מספר מיוחד במינו בפני עצמו. הוא מספר ראשוני (שאי אפשר לחלקו אלא ב-1 ובעצמו), וביחד עם ה-4549, מהווים זוג מספרים "ראשוניים תאומים". בסידרת המספרים הראשוניים (2, 3, 5, 7, 11, 13, 17, 19, 23, 29, 31, 37, 41, 43, 47, 51 וכן הלאה), המספר 4547 תופס את המקום מס' 616, הרומז על בחינת "יתרו"=616 בראשונים: אותו יתרו, המקבל את התודעה האמתית, ובלי התלבטות כלל, עוזב את השגוי, מקבל על עצמו אמת ומתגייר. זוהי בחינת פנימיות התהליך כל עוד פתחי התשובה פתוחים עדיין. לפני עת מלחמות משיח במכחישים, ברשעים. ענין התשובה היום היא אתגר ל-"יתרו בראשונים", למסוגלים לצעוד בעצמם אל האמת, ולהדגים לעולם בתשובתם, ולהנהיג את הכלל לכיוון התיקון האמתי. יותר באשר לתכונות המתטמתיות המדהימות של מספר 4547 מוסבר היטב באתר http://www.research.att.com/~njas/sequences/?q=4547&p=1&n=10 ישנם עוד ארבעה פסוקים בתנ"ך השוים 4547 (צויינו לאחר סוף המאמר) כמנין במדבר א,א. מתוכם, נבחר אחד, המופיע בספר ירמיהו (יח,ו), כדי לסכם את הגלישה בין גלי משמעות בה הארכנו באהבה רבה. וכך הם דברי הקב"ה לעם ישראל, בפי הנביא: "הכיוצר הזה לא־אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם־י-הוה הנה כחמר ביד היוצר כן־אתם בידי בית ישראל". "כחומר ביד היוצר", אומר הקב"ה, "כן אתם בידיי, בית ישראל". מתי ואיך? באותה עת בה וידבר ה' אל משה, מכיון שמשה ישנו, והוא במעלת "במדבר סיני באהל מועד" בבחי' חכמת חיים כפי שלמדנו, ואנחנו מתוקנים בבחי' באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אם נתבונן באשר ראינו, נגלה שכל הרמוז מצביע על ישועה בבחי' הקנאת צורה חדשה לבריאה כולה בכל רבדיה ופרטיה. כל סידרת התיקונים המתפרטים על שבעים אומות העולם ובמקביל על ישראל, על כל הארצות ועל ארץ הקודש, ובכל דרגות הנפש: כל התהליך אשר יוביל בע"ה לגאולה השלמה בקרוב בימינו אמן כיה"ר. רק בתור גודמא להרחיב את ההבנה, ראינו שבאהל מועד הוא בחינת "כל ימי חייך", להביא לימות המשיח בע"ה. אהל מועד, אכן, מושך אלינו את ימות המשיח. אותו דבר, אמור באורח אחר, יתבטא באשר בחינת באהל מועד מקנה לנו צורה ראויה -מתקן אותנו בבחינת כלי-, כחומר ביד היוצר, לכך שנסתגל לקבל את האור, שנהיה ראויים לגאולה. וכן ראינו שאהל מועד הוא בחי' "סוד א-להים" דהיינו סוד החוקים הנטבעים בכל יום תמיד על העולם, שמהוים "ברירת מחדל" לנוהג הבריאה כולה לכל פרטיה, ואשר רק הבורא עצמו יש ביכולתו לשנות, להפוך אף לבטלם. הפשט של "סוד א-להים" נראה כמצביע בבירור רב לאותו כיוון אשר הנביא מכריז: כחומר ביד היוצר, כן אתם בידיי בית ישראל, לטובה ולברכה כאשר הנכם מתתקנים עד לבחינת "באהל מועד". ועוד נתגלה לעינינו שמדבר סיני הוא בחינת שלום, בחינת ה' ימלוך לעולם ועד, שזה עניין כפיית צורה וסדר וחוקה על הבריאה. ראינו שהמיקום השלם של הדיבור הקדוש הוא בבחי' עם לבדד ישכון, דהיינו שאותו דיבור גורם לתיקון צורת ישראל עד כדי שיהיה עם, ולבדד ישכון. וגם בחי' איש חכם יודע בינה, המתוקן בשלמות. התורה הקדושה מחולקת ל-5845 פסוקים (בראשית: 1534, שמות: 1209, ויקרא: 859, במדבר: 1288, דברים: 955) המכילים 79,980 מלים. אכן, גם מספרם הסידורי של פסוקים ומלים בתורה יהיה בהם רמז לדרוש להבין ולהשכיל וכו'. והנה הפסוק המס' 4547 בתורה בא לסייע לתפיסתינו בתיקון היסודי של התחלת ספר במדבר. וכך הוא אומר בפ' פנחס (במדבר כו,נח): "אלה משפחת לוי משפחת הלבני משפחת החברני משפחת המחלי משפחת המושי משפחת הקרחי, וקהת הלד את עמרם". הפסוק הזה בא ומתאר את ההכנות ללידת משה, מנהיג ישראל המכונה בשם רעיא מהימנא, כיתואר בפסוק הבא: "ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם". זו התחלת התהליך המצויין בפסוק שלנו לפי עולם הרמזים אשר עבר מול עינינו. ישנם עוד המון לימודים נפלאים אשר הפסוק שלנו מסוגל ללמדנו: הרי, כל התורה כולה מרומזת אף בכל אחת מאותיותיה. אך כוונתינו בפתיחת דברים אלו איננה לגרוס ספר ארוך וכבד ובו כמות משביעה של נתונים, אלא רק להצביע בפני הקורא, בענוה ובצניעות רבה, על כמה נתיבים בהם המחשבה תתענג לפסוע את דרכה, והנשמה תשמח והאמונה תתחזק והחסידות תפרח, מתוך לימוד המפעיל את הנפש בעמקיה המתוקים מדבש של התורה. יהי רצון מלפני הבורא ית' שכל הרמזים הטובים שבפסוק הפתיחה של ספר במדבר יתגשמו לנו בקרוב, שיצמיח לימוד זה בקורא אותו לשמה חשק והשתוקקות רבה להבין ולעשות בתורה הקדושה, ושיתווספו דברינו אלו במידה הנכונה להם לעמל ישראל המודעים ליצור זכויות אמתיות להמשכת גאולה שלמה עלינו ועל כל ישראל בתיקון הבריאה ויחוד קב"ה ושכינתיה, אמן כיה"ר. (נשלם ערב חג שבועות ה'תשס"ז) -------------------------------------- * ע' פעמים מופיע בתורה הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" ככה שלם ובלי הפסק: שמות ו, י - שמות טז, יא - שמות יג, א - שמות יד, א - שמות כה, א - שמות ל, יא - שמות ל, יז - שמות ל, כב - שמות לא, א - שמות מ, א - ויקרא ד, א - ויקרא ה, יד - ויקרא ה, כ - ויקרא ו, א - ויקרא ו, יב - ויקרא ו, יז - ויקרא ז, כב - ויקרא ז, כח - ויקרא ח, א - ויקרא יב, א - ויקרא יד, א - ויקרא יז, א - ויקרא יח, א - ויקרא יט, א - ויקרא כ, א - ויקרא כא, טז - ויקרא כב, א - ויקרא כב, יז - ויקרא כב, כו - ויקרא כג, א - ויקרא כג, ט - ויקרא כג, כג - ויקרא כג, כו - ויקרא כג, לג - ויקרא כד, א - ויקרא כד, יג - ויקרא כז, א - במדבר א, מח - במדבר ג, ה - במדבר ג, יא - במדבר ג, מד - במדבר ד, כא - במדבר ה, א - במדבר ה, ה - במדבר ה, יא - במדבר ו, א - במדבר ו, כב - במדבר ח, א - במדבר ח, ה - במדבר ח, כג - במדבר ט, ט - במדבר טו, א - במדבר טו, יז - במדבר טז, כג - במדבר י, א - במדבר יג, א - במדבר יז, א - במדבר יז, ט - במדבר יז, טז - במדבר יח, כה - במדבר כ, ז - במדבר כה, טז - במדבר כה, י - במדבר כו, נב - במדבר כז, טו - במדבר כח, א - במדבר לא, א - במדבר לד, א - במדבר לד, טז - במדבר לה, ט. * ארבעת הפסוקים בתנ"ך השוים 4547, מלבד במדבר א,א: יהושוע יז,ג - ולצלפחד בן־חפר בן־גלעד בן־מכיר בן־מנשה לא־היו לו בנים כי אם־בנות ואלה שמות בנתיו מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה ירמיהו יח,ו - הכיוצר הזה לא־אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם־יהוה הנה כחמר ביד היוצר כן־אתם בידי בית ישראל ישעיהו לח,יז - הנה לשלום מר־לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל־חטאי מלכים א׳ יט,ב - ותשלח איזבל מלאך אל־אליהו לאמר כה־יעשון אלהים וכה יוספון כי־כעת מחר אשים את־נפשך כנפש אחד מהם |
Development by EduPlanet.Network
Who links here?
Jewish Banners
תגובה 1:
והרי גם שלום (= מדבר סיני) וגם ציון (= אהל מועד) הנם כינוים למידת היסוד
השלום מלביש כבי' את ציון
כפי שמדבר סיני מלביש כבי' את אהל מועד (שהוא ציון ממש, התקדים למקדש בציון)
הוסף רשומת תגובה